קדושת ההתעמלות - האמנם?

הגאון הרב נחמן שלמה גרינשפאן זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים' בלונדון, היה בתחילה ממתנגדי דרכו של מרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל ותלמיד מובהק לרידב"ז ואף כתב דברים קשים נגד "היתר המכירה" לשנת השמיטה שבו תמך הרב קוק. הוא היה מגאוני הדור ועמד בקשרים עם גדולי הדור הוא כמו הגאון הרב חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק זצוק"ל. בעקבות פגישה ישירה עם מרן הרב קוק, בזמן שהרב קוק היה רב קהילת היראים בלונדון, הפך לחסידו ותומך נלהב בדרכו.

 
כאשר הוציא מרן הראי"ה את ספרו הקדוש 'אורות', התקבל הספר בברכה ע"י מבקשי תורת הראי"ה. וגם הרב גרינשפאן, עם השתייכותו ל"אגודת ישראל", הרי שהתלהבותו מן הספר הייתה גדולה ושלמה. קנאי ירושלים פרסמו מכתבי שטנה כנגד ספר נשגב זה ונגד הרב קוק, אך רובם ככולם של גדולי ישראל התנגדו להתקפות האישיות על הרב קוק וגם לאחר פרסום "אורות" המשיכו לראות בו את אחד הגדולים, גם אם התנגדו בחריפות להשקפותיו. חלקם גם תמכו בדרכו ובדדבריו ב"אורות". רק מיעוט מבין הרבנים, ובעיקר מהונגריה, פסל את הרב קוק בגלל דעותיו. הרב גרינשפאן הביע זעזוע עמוק ממעשיהם הנלוזים של הקנאים. הוא שלח מכתב נרגש לעורך העיתון 'הדרך', בו הוא מוחה על מעשי הקנאים, ומבקש ממערכת העיתון שיפרסמו מאמר שכתב על ספר 'אורות' כתגובה לדברי הקנאים.

המאמר לא פורסם בעיתון זה, ולכן החליט הרב גרינשפאן לשלוח את מאמרו לירחון הירושלמי 'שערי ציון'. בקובץ תורני זה, שנערך ע"י הרב שלמה בלאזר זצ"ל והרב אהרן יצחק זסלנסקי זצ"ל שהיו ממקורבי מרן הראי"ה, היו כותבים בו כל גדולי ירושלים, כגרצ"פ פראנק, הגרמ"נ אויערבאך, הגר"ש וינוגרד ועוד. גם הרב גרינשפאן פרסם מספר מאמרים בירחון זה, ובתוכם גם את המאמר הבא [שהתפרסם בגיליון של חודש שבט- אדר תרפ"א], ומפאת נדירותו וחשיבותו ראינו לנכון להביאו כאן במילואו. כדאי לקרוא את המאמר מספר פעמים, ולשים לב לרמיזותיו הנוקבות של הרב גרינשפאן, כלפי הקנאים שהעיזו פניהם בחציפות להביע דעתם הצרה כנגד דברי רוח קדשו הנשגבה של הראי"ה. מלבד זאת, מוסיף הרב גרינשפאן ביאורים מעניינים למספר פסקאות מהספר 'אורות'. וזה לשונו:

'לבקרת ספר 'אורות' להגאון פאר דורנו מוהר"י הכהן קוק שליט"א. "אור זרוע לצדיק":

חסרון גדול ישנו אצלנו במה שנוגע לקריאת ספרים ולהבקורת, כי רגילים אנחנו בהסגנון הפשוט של הספרות היום-יומית שאינו דורש שימת-לב מיוחדה, ומפני כך נשתרש בנו ההרגל לקריאה שטחית, ובראותנו ספר בתוכן מדעי או פילוסופי כתוב בסגנון רציני אין אנו חפצים לטפל בו, אולם הדבר הזה כשהוא לעצמו איננו כ"כ נורא, גרוע ביותר ועיקר הרעה הוא מה שקוראים אותו בהשטחיות הרגילה, בלי עיון וחדירה, ובזה מעקמים ומעוותים עלינו את הכתוב ומיחסים להספר ולהמחבר מסקנות והחלטות שלא עלה על ליבו, ותחת למצוא את המרגליות היקרות הבלתי ספורות, הטמונות בתוך עומק ההרצאה הפילוסופית והסגנון האצילי, הם מוצאים בו מקום לערעורים ולסתירות.

מה שמעציב ומדאיב ביותר הוא גם מה שרבים מאלה הקבועים באוהלה של תורה הרגילים לתשומת לב ועיון מרובה לכל דקדוק קל וסברה דקה כמו"מ של הלכה, מכיוון שהם באים להיכנס להיכל הספרות הקדושה של האמונות והדעות והמושכלות המופשטות, שדורשות לכה"פ, אותו העיון וההתבוננות מקיבעא הרגיל בגופי ההלכות המעשיות, סוברים להסתפק בהעברה שטחית וקריאה מקופיא וזהו הגורם הראשון להשרשת פורה ראש ולענה של קטגוריה בתלמידי חכמים.
בדברי אלה אני מכווין בייחוד כנגד אלה המערערים על הספר הנשגב "אורות" של הגאון הדגול מרבבה מוהרא"י הכהן קוק שליט"א, אשר כל מאמריו וספריו מלאים כל טוב ממיטב הגיוני היהדות הנבואית, והממלאים את לב כל איש יהודי הנאמן למסורת אבות שירה ופיוט, תקווה נחמה, ואהבה רבה לסגולות העם וקדשיו, אם רק נקראים הם ברצינות ובעיון הראוי (אין אני בא בדברי אלה להיודעים את האמת ומכוונים למרוד בה אוי לנו שכך עלתה בימינו).

קראתי ושניתי את ספר 'אורות' מתחילתו ועד סופו ומצאתיו לספר יקר הערך המכיל אוצר גדול של רעיונות עמוקים קדושים ונשגבים לכל ענפי המחשבה הישראלית. הספר כתוב בסגנון מחקרי ובשפה אצילית, כדרך הרב שליט"א בכל ספריו המלאים חקירות עמוקות ונשגבות בכל סעיפי החיים החומריים והמוסריים של העם, ויחד עם זה עלה ביד הרב באמנות נפלאה לעטות את רעיונותיו הנשגבים במעטה הוד וקסם פיוטי של תורת הסוד.

נפלאתי מאד על אלה התופסים את הרב בפרק ל"ד שמשבח את הצעירים המתעמלים לחזק את גופם לטובת כלל האומה. כאלו לא היה גם רצון תורה הקדושה לשמור את בריאותנו, הגלות עשתה אותנו לרפויי המזג, לנרגזי עצבים, והאם אין זה מצווה גדולה שבגדולות לפקח על בריאות העם וחיזוקו? והדברים פשוטים ואינם צריכים לבאורים, אלא שאצל הרב מתבטא ענין פשוט זה בבטויי המקובלים, כמו "גילוי האור" או "הבלטת האור", "ואין גלוי אור עומד בלי חבירו כלל ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות". וכלל העניין כמו שמצווה עלינו להשגיח ולפקח על נשמת האומה ורוחניותה שתתפתח ותשתכלל בכל השכלולים המוסריים עד שתעלה לאותו הגובה שגבלה ההשגחה העליונה בשביל ישראל עם סגולתו כך מצווה עלינו לא פחות להשתדל להיות עם חזק, מוצק ואיתן בגופנו, ודבר ידוע הוא כי במקום שהגוף לקוי, גם הרוח לקויה, כי חלישות הגוף הוא שורש מחלת שליטת הדמיון על ההיגיון הבריא, ותוצאותיה ידועות: הזיות, אמונות טפלות, הקטנת כוח השכל, וציורים מטושטשים גם במושגי הקדושה.

היוצא מזה, כי בתיקון גופני אנו מועילים הרבה לתקון נשמתנו "ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות", וכל מה שכתב הרב המחבר בפרק זה מתאים מאוד למה שהרחיב לבאר במאמרו "ישראל בתקופתו" בפרק י"ג, שהמוסר הכלול והשלם הוא המוסר העליון המקיף את החיים הטבעיים וכל תפקידיהם, שאינו נזקק לשום מלחמות פנימיות, לא "מוסר צולע" הצריך סעד ותמיכה בגזירות והתבודדות מן החיים ונטיותיהם הטבעיות, תורת היהדות רחוקה מאד ממוסר כזה, ואפילו נזירות מן המותרות, אם היא במידה קיצונית רחקה התורה "ונזיר נקרא חוטא". וכבר העיר הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק כ"ה וז"ל: כי אשר יעשה פעולות ההתעמלות להתמיד בו הבריאות, בשחוק בכדור, או ההתאבקות, או משיכת הידיים, או עצירת הנשימה, יהיה אצל אנשים סכלים פעולות שחוק, ואצל החכמים אינו פעולות שחוק עכ"ל.

עוד תפסו על הגאון המחבר ספר "אורות" על דבריו בפרק מ"ג שהנפש מתוקנת יותר אצל פושעי ישראל העובדים לטובת העם. אבל הרוח מתוקן הרבה יותר אצל שומרי תורה ומצות. כל מי שיש לו ידיעה כל שהיא מתורת הנפש של החוקרים הקדמונים והמקובלים, האוחזים בשיטת פלוגת התוכן הנשמתי לכוחות שונים כמו נפש הצומחת, נפש החיונית וכו' בטח יודע כי כוח החיים הטבעיים, הוא הנפש הבהמית, משותף לכל בעלי החיים, ודבר טבעי הוא כי הפושעים בפרקם מעליהם עול תורה ומצוות השקיעו את עצמם בכל עושק הרגשתם בעבודה ארציית לטובת הכלל, כדי למלאות את הריקניות שבנשמתם וכדי להרוות את הצימאון הטבעי לנעלה ונשגב. כי השאיפה הרוממה והשתלמות נפשית הנטועה, בעצת החכמה העליונה, בתוך עומק תכונת האדם ומהותו הטבעית, תובעת את תפקידה, ואפילו החופשים הקיצונים לא יוכלו להשתחרר ממנה, אלא שמפני לקוי נשמתם וחוסר רגש האמונה הם חושבים כי עבודה ארצית לבדה, על יסוד גמילות חסדים וטובת הכלל תספיק להם, ולפיכך הכרת החובה לפעל לטובת כלל האומה מפותחה אצלם יותר מאצל החרדים, שומרי תורה ומצות, שמפני תשוקתם העזה להשתלם ולעלות מעלה בתורת המוסר על יסוד למוד התורה וקיום מצוותיה, הם מסיחים דעתם, פחות או יותר, מתפקידי החיים הטבעיים, ומאד צדק הרב בהביעו רעיון זה במילים אחדות: "הנפש מתוקנת אצל החופשים והרוח משוכלל יותר אצל שומרי תורה ומצוות" כי כשם שיש ארץ שלנו, כך יש שמים שלנו, "שמי יעקב", החופשים מתרחקים משמינו, והחרדים מתנתקים מארצנו. והתקווה תעודדנו כי לא רחוק היום, ואור חדש מציון יופיע עלינו ויאיר עיני כל העם לכל מפלגותיו לראות נכוחה ולהכיר את האמת, כי רק תורת המוסר הרחבה והשלמה המכירה את קדושת חיינו הארציים לכל צדדיהם לחטיבה בלתי נפרדת מן השקפותינו התוריות המוסריות, זוהי תורת היהדות האמתית, שעליה הטיפו נביאנו מעל במת הנבואה. עין הקורא המעיין היטב תראה בעליל כי גם מה שכתב הרב בפרק מ"ה ובפרקים שאחריו הוא ממש רעיון אחד שהביע בפרק ל"ד.

ומה נמלצו דברי הגאון המחבר בפרקים אלו שתארו לנו את "המרידה הרוחנית" שתתחולל בסוף גלותנו, אחרי כשלון הכוחות הטבעיים של האומה בתקופת הגלות, שגרמה בהכרח לדחות הצורך בעבודה ארצית, שהיא היסוד הראשון והעיקרי לקיומו של כל עם, תתעורר תנועה כבירה בקרב האומה לעבודה חומרית, העם ישקיע את עצמו בעבודה ארצית בכל חומו הטבעי, בכל התלהבותו, באותה המסירת נפש שהגין על מעמדו הרוחני בגולה אז בעת שעריצי הגויים בכל תקופות הגלות העיקו עלינו בתגרת ידם באמצעים שונים כדי לעשות את תנאי חיינו קשים ובלתי אפשריים, ושללו מאתנו את האפשרות לשמוח בעמלנו וליהנות מטובת החיים הטבעיים, נתחכמנו למעט את דמות חיי הגוף ולהקטין את ערך חיי השעה, הגנה מושכלת זו הייתה חזקה מאוד, מפניה נשתברו כל כלי זינם של העמים שחתרו חתירות תחת בניין הרוחני של העם על ידי הצרת צעדינו בחיים הגופנים, אבל עם כל תועלתה הגדולה הביאה לנו גם הפסד ונזק רב גם לגופנו גם לרוחנו.

כמו בחיי הפרט כן הוא בחיי הכלל. אם בחיינו הפרטיים לא נדאג במשך זמן ארוך לצרכי הגוף אז בהכרח הוא נהרס לגמרי ואז אין מקום לרוח לדור, והוא עוזב את גופנו, כן הדבר בחיי כלל האומה. על ידי הריסות הבניין הגופני של האומה משכן רוחנו, החל רוח ישראל סבא לעזבנו. נגף הטמיעה החל בעם, ורבבות באחינו מתו במגפה זו. ואלה שנשארו נאמנים למסורת אבות גם הם לא נוקו לגמרי מהתוצאות הרעות של הריסת בניננו הטבעי. חשכת הגלות, התלאות הבלתי פוסקות האפילו את מאור התורה, החלישו את ההיגיון שלנו, עקמו את ישרות דעתינו. במצב כזה אי אפשר עוד להישאר והעם עמד על ההכרה כי נחוץ לתקן את גופנו, לחזקו, לחדשו ולבסס את קיומנו הטבעי. עבודה זו גדולה וכבירה מאוד, ועמל הבונים העובדים בחריצות מפליאה הסיח את דעתם מנשמת האומה ורוחה. שכחו כי עוסקים הם בבנין מדור הגון ויאות לרוח העם, והשקיעו את כל תוקף "רצונם הגס" אך בבנין אבנים: אמנם בפעולת הבניין הם גורמים "קיום ועמדה לשפעת החיים כולם אפילו של הצדיקים". אבל לעזוב לגמרי את תוכן הקודש הוא דבר המתנגד ניגוד גמור לטבע העם, כאשר ישקוט עמנו מעט מעבודת הבניין וישביע את עצמו מתענוגות חייו החדשים המסודרים והמתוקנים בארץ אבות יתעורר בו הצימאון הטבעי לקדושה וטהרה, יכיר תיכף כי "דירתו הנאה" היא רק אמצעי "להרחבת דעתו" דעת תורתו, התעוררות זאת תהיה בראשונה על ידי צדיקים אנשי הרוח מעולם, ואחרי כן יקיצו כל שדרות העם לכל מפלגותיו לחיי קודש, לטהר המידות, למוסר רם ונשגב, רחב ושלם, מוסר גאוני ומקורי הנובע מעומק נפש העם, ממעין קדושתו הטבעית ואשר מריחו הטוב יתבסס כל העולם. אחרי הצעת הדברים מה נאמנו דברי הגאון המחבר ספר 'אורות' שליט"א באמרו כי "הרצון הגס של הרשעים" הועיל הרבה לסדור החיים של העם במובן זה שהם עסקו הרבה בבנין ביתנו הטבעי וע"י זה עזרו ג"כ להתעלות רוחנו "והקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים" [זוהר שמות], "וכל האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות" [מגילה כ"ה] לפי "שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום וכו' שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיותם באגודה אחת" [רש"י שם] ולפי "שמוציא את הפושעים מן הכלל" [תוס' שם].

נראה שהרב גרינשפאן רומז שהסיבה שחלקו על הרב קוק, זה בדיוק בגלל שלא קיימו את דבריו! במילים אחרות, העובדה שלא התעסקו בבנין הגופני והחומרי, על כל רבדיו, זה בעצמו גרם את הרפיון השכלי, והשטחיות, וחוסר העיון הנצרך בסתרי תורה וכו', וזה גרם את המחלוקת על השקפותיו, כולל רבנים שהעריכו ביותר את הרב קוק למרות המחלוקת על דעותיו. כמובן שהוא לא כתב את זה בפירוש, שלא לפגוע בכבודם של תלמידי חכמים.

בעניין הנפש של החילונים העוסקים ביישוב בארץ שהיא שהיא שלמה יותר מהנפש של שומרי המצוות שלא עוסקים ביישוב הארץ, הרב קוק בהמשך הדברים כותב שברמת הרוח החרדים לדבר ה' משלימים את מה שחסר להם ברמת הנפש והרמה הרוחנית הכוללת שלהם עולה כמובן על זו של החילונים.

 
במכתב לרב דוד טביל דיינובסקי זצ"ל, שהיה אז ראב"ד פיאנטניצה (כנראה בתרצ"ד) כותב הרב קוק שהמקור הוא בשער הגלגולים מגאון הקבלה ר' חיים ויטאל זצוק"ל זיע"א, גדול גורי האר"י עמוד הקבלה זצוק"ל זיע"א, בשער הגלגולים בסוף הקדמה ז' כותב שאמרו חז"ל שלמרות כל הדברים הרעים שאמרו על אחאב, מ"מ הוא היה שקול מבחינת הנפש, 'ועיין שם שישנם צדיקים גדולים שמכל מקום מצד בחינת הנפש אינם בשלמות, רק הרוח הוא המשלים את בחינת הנפש שלהם ע"י קדושת תורה ויראה'.

ועוד מוסיף הרב במכתב וכותב שההמשכה הטבעית לאהבת ישראל היא בחינת נפש מלידה כמבואר בזוהר (משפטים צ"ד ב') שהנפש ניתנה מלידה והרוח ונשמה ניתנות לפי מה שזוכה יותר. 'נמצא', כותב הרב, 'שגעגועים טבעיים לדבר טוב וקדוש, אפילו לא נתגלה עניין הקדושה שבהם, יש בזה משום שלמות הנפש, ואם יש בזה חיסרון, זה קלקול בנפש, אבל מכל מקום קדושת הרוח משלימה את החיסרון בנפש. אבל השלמות האמתית באה בשילוב כל המעלות בבחינת נר"ן... וע"י התאחדות הכלל כולו נזכה לתשובה שלמה שתתפשט בכל ישראל ע"י סגולת א"י שתתאחד באור התורה והיראה, ובוודאי יש תועלת רבה לפרסם דברים כאלה בכל הצדדים. חדא, שמתעוררת לפעמים עי"ז זיק של קדושה אצל הרחוקים וסוף סוף אל ידח ממנו נדח, וקל וחומר שהכשרים מתעוררים עי"ז להיכנס באהבת ארץ הקודש ואהבת כלל ישראל ובזה מתעלים הם הרבה מאוד'.

לגבי ההתעמלות של צעירי ישראל כוונתו למצב שהגבורה הגופנית באה מתוך הקדושה, מתוך גבורה רוחנית, כפי שהיה למשל, אצל משה רבנו, דוד המלך וחייליו ושמשון הגיבור, ושכשההתעמלות הזו מנותקת מתורה ומצוות היא פסולה.
למעשה דבריו מוסברים בדברים שכתב הוא עצמו ומופיעים גם בסמוך לדברים על ההתעמלות ב"אורות" ובמקומות אחרים ב"אורות" ו"אורות הקודש" (כלומר מדובר באותם דברים מ"שמונה קבצים" שנכנסו ל"אורות" שערך הרצי"ה ול"אורות הקודש" שערך הגאון הרב דוד יהודה אריה לייב הכהן זצ"ל, "הרב הנזיר"): 

באותו עמוד ב"אורות" (עמ' פ') כתוב: 'גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים... שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש ("תיקוני זוהר", תיקון י"ט, ושם בביאור הגר"א ובשל"ה "בית ישראל": 'הגוף קדוש והנשמה ק"ק'). עזבנו את החיים המעשיים... ואת הקישור עם המציאות הגופנית המוחשית מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ... כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה... תשובה גשמית יוצרת דם בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנחלשה.'

 
וכן כותב בסוף עמ' ע"ט-תחילת עמ' פ' (וכן ב"אורות הקודש" א' עמ' קמ"ו, וב' בעמ' שי"ג): "כשמתרבה הכוח החומרי של האומה, נשמה מתפשטת ומתגדלת יותר, וכך היחידים שואבים כל אחד לפי צינורו חיים מהמעיין הכללי." מקור הדברים ב"מורה נבוכים" (ג', כ"ה) ובשמונה פרקים (פרק ה') לנשר הגדול הרמב"ם זיע"א.

אותו רעיון בסגנון אחר מופיע בעמ' קמ"א ב"אורות": "כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם... ומובן בזה שהבריאות והיתרון הגשמי של כללות ישראל זהו היסוד לאור עולם, לקודש העולם, לגילוי האלוקות בעולם, לטהרת המידות לרוממות הצדק והופעת המוסר בניצחונו בעולם... כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדוש ואצילות עליונה. פיתוח האומץ הגופני שבישראל יוציא מן הכוח אל הפועל אימוצי נשמה נפלאים, ואורה העליון של תורה ימצא את הבסיס האיתן הראוי לו." 

מכל הדברים האלה הכתובים בדברי הרב עצמו רואים שדעתו היא שהחיוב באומץ הגופני, הגבורה הגופנית, הוא רק כשהיא נעשית לפי ההלכה, קשורה בקדושה ומשרתת אותה.

במכתב לגאון הרב יוסף משאש זצ"ל, אז ראב"ד תלמסאן באלג'יר ובהמשך רבה הראשי הספרדי של חיפה, בי"ג באדר תרפ"ח כתב: 'אפילו אלה הצעירים שרוצים להתפתח בבריות גופא כדי שיהיה כוחם חזק להגן על אומתנו הקדושה... דרכי להגיד להם שיכולים לכוון מעשיהם לשם שמים להוסיף אומץ וגבורה בכנסת ישראל כדי שקדושת השי"ת ואור שכינתו הקדושה תהיה מופיעה בגבורה בעולם, אז שכרם רב וחלקם יהיה חלק צדיקים קדושי עליון כמו שיהיו אבותינו הגיבורים חיילותיו של בית דוד, גבורי כח ואזורי גבורה, ובזה חזקו את אור הקדושה, ודברים כאלה ראויים כל חכמי ישראל צדיקי הדור להגיד לדורנו, ויקרבו הרבה לבבות לאבינו שבשמים... ואם אפשר להכניס רוח קדושה גם באלה שהם מתגדרים בגבורה גופנית, הלא נוציא יקר מזולל, ובזה כוחם של צדיקים מתעלה וגבורת הקודש מתרוממת בתפארת עוזה...'

ובמכתב לרב ד"ר חנה (אלחנן) אנסבכר, רבה של דוויסבאדן, בט' בתמוז תרפ"ז, בעניין בחורים שיכולים לשבת וללמוד ונמשכים למשחקי כדור, כותב שמטרתו "להראות לצעירים השטופים באימוץ הגוף ע"י ההתעמלות, שהם חושבים את זה לשלמות רבה, ומבזים הם את תופסי התורה בחשבם שאין להם מושג באמוץ החיים, שאין הדבר כן, שאם רק יקדשו את דרכיהם ואת מחשבותיהם יש ג"כ אפשרות לרומם כ"כ את הרעיון של אימוץ הגוף של כלל ישראל עד שיהיה עומד במדרגה קדושה ונפלאה עד מאוד, שייתן כח ואומץ ג"כ על ידי זה לצדיקים ולקדושים בישראל להיות מתעלים בקדושה...", והוסיף בסוף המכתב: "אבל התעסקות והתעמלות בפריקת עול תורה ומצות, חס ושלום לומר עליה אלו המדות האמורות בקדושת גבורת ישראל". 

ומצד אחר כותב לגאון הרב יעקב זריהן זצ"ל, רב בטבריה, בי"ב בטבת תרפ"א: '...כלפי קדושתה של כנסת ישראל הכל הוא קדוש ונשגב לאין חקר. ושמשון שנשתבח בגבורת גופו, הוא קְדוש השם... ונקרא על שמו של הקב"ה (סוטה י' ע"א). ומתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה בעולם באחרית הימים על ידי כנסת ישראל, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברב כח. ועל עובדי ה' באמת, החובה מוטלת לזכך היסוד הפנימי של הגבורה בגבורה קדושה ברוחניות... וכשם שהעבודה הפנימית של קדושי עליון שבדורות כולם היא נמשכת מהשפעת קדושתו של בניהו בן יהוידע ע"ה כן כל העבודה של התגברות הגבורה הגופנית בכללות כנסת ישראל, היא נמשכת מקדושת נזיר אלוקים שמשון הגיבור ע"ה.'

וכן אמר לפני שלושה מתלמידיו: "קדושה זקוקה גם לגבורה, אף לגבורה גופנית. שמשון הגיבור היה גבור בגופו והייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג (סוטה ט' ע"ב) ודוד המלך היה גיבור ממש, גיבור בגופו והיה כולו קדושה". ('שבחי ראי"ה', עמוד קס"ג, מפי הרב אברהם יצחק שרייבר, וראה המשך דבריו לפני התלמידים בפסקה הבאה בעניין העלאת ניצוצות הקדושה מתוך החול והטומאה)

בעניין הקודש שבחול לעומת הקודש שבקודש, הקשור ישירות לעניין ההתעמלות, כוונתו היא שכשמעלים את ניצוצות הקדושה שבחול ומבטלים את ההשפעה השלילית של דברי החול, אז מקדשים ומעלים את החול ומבטלים את הרע, ולכן הקודש שבחול מעולה מהקודש שבקודש כי על ידו ניתן לבטל את הרע, אך היתרון הזה בפועל קיים רק במצב של אחרי ביטול הרע, וכל עוד ההשפעה הרעה קיימת, ברור שהקודש שבקודש עדיף לאין שיעור. ובדברים לפני שלושה מתלמידיו אמר: "יש ערך גם לניצוץ של קדושה. אם יש אפילו ניצוץ קטן של קדושה אף בתוך תוכה של הטומאה, הרי כשהניצוץ הזה מתגלה, כלה הטומאה בהכרח ועוברת מן העולם. משום כך אין הסטרא אחרא מניחה לגלות את הניצוץ של קדושה'. ולגבי ניצוץ הקדושה שבהתעמלות ההתעמלות אמר בהמשך דבריו לפני שלושת התלמידים: 'ההתעמלות יש בה ניצוץ של קדושה, אך יש ונלווים אליה ע"י צעירינו היום דברים של טומאה, על כן יש לגלות את ניצוץ הקדושה שבהתעמלות ואז תכלה ותעבור מן העולם כל הטומאה הנלווית אליה..."