לע"נ סבתי מרת אסתר בת שמואל שנפטרה לדאבון לבנו בר"ח ניסן תשמ"ז
ומנוחתה כבוד בנתניה ליד הגה"ק מקלוינברג זי"ע
חננאל יצחקי
הקדמה
במאמר זה אנסה אני הקטן, גוזל שלא נפקחו עיניו, בער וכסיל, אסקופה הנדרסת תחת רגלי תלמידי חכמים, בעזר צורנו ישועתנו המקום ברוך הוא, לברר כמה נקודות מתוך סוגיית "ביקור" בקרבנות. אין מטרתנו להקיף את הסוגיא בשלימות, ולשם כך נצרך חיבור שלם [וכולי האי ואולי, והתורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים] אלא לגעת נגיעה קלה באי-אלו נקודות ויסודות לאורם המבהיק של רבותינו הראשונים והאחרונים, כדי לגרות את התיאבון של הלומד היקר להמשיך לחתור ולגלות מטמונים ומרגליות בנושא יקר זה. ויה"ר שבזכות לימודנו, בקרוב ממש נוכל לקיים את הדברים הלכה למעשה בביאת משיח צדקינו במהרה בימנו אמן!
הצעת הסוגיא
פסחים צ"ו. - מה בין פסח [שעשו ישראל בשעתו] במצרים לפסח דורות [שעושים ישראל בכל הדורות] ? פסח מצרים מקחו [לקיחתו של הקרבן הוא] מבעשור [לחודש ניסן].
[הגמרא שואלת:] מנא לן [שדברים שנאמרו בפסח מצרים אינם נוהגים בכל הדורות?[ דכתיב "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו [להם איש שה לבית אבות שה לבית, ומדקדק מן המלים "בעשור לחודש הזה ויקחו" כי] זה [פסח מצרים] מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור.
[ותוהים] : אלא מעתה [אם כך אתה מבין בכתובים, הרי האמור הלאה באותו ענין] "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה" הכי נמי [נדייק לומר כי] זה [פסח מצרים] טעון ביקור [בדיקה ממום] ארבעה ימים קודם שחיטה, ואין [קרבן] אחר טעון ביקור [ארבעה ימים קודם שחיטתו]?
והתניא בן בג בג אומר: מניין לתמיד שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה? שנאמר [בתמיד " צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי] תשמרו להקריב לי במועדו" [במדבר כ"ח ב], ולהלן [לגבי פסח] הוא אומר: "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר" [שמות י"ב ח'], מה להלן [בדין הפסח] טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה. [וכי היכי דלדורות בתמיד בעי ביקור ה"ה ודאי לפסח דורות: - רש"י].
[מתרצת הגמרא] "שאני התם [שמה שלא ממעטים מ"הזה" של ביקור, כיון שבקרבן תמיד למדו גזירה שוה] דכתיב "תשמרו" [ולכן צריך ביקור].
ופסח דורות נמי [צריך ביקור] הכתיב "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה" שיהו כל עבודות חדש זה [של דורות בניסן] כזה [כמו פסח מצרים] אלא ההוא הזה למעוטי פסח שני [מביקור ארבעה ימים] דכוותיה [דהוי יום אחד כמו פסח מצרים וכי קא ממעט דכוותה ממעט – רש"י עיי"ש עוד] ע"כ הצעת הסוגיא.
דברי הרמב"ם
כתב הרמב"ם [תמידים ומוספים א' ט']: "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבעה ימים ואע"פ שהיו מבקרין אותו מתחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות ומשקין אותו מים בכוס של זהב כדי שיהיה נוח להפשט".
ודבריו בנויים על מה שכתוב במנחות [מט:] "והכי קא אמר אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים ד' ימים קודם שחיטה. ומני? בן בג בג היא, דתניא בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה תלמוד לומר [במדבר כ"ח, ב] "תשמרו להקריב לי במועדו" ולהלן הוא אומר [שמות כ"ב ו'] " והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום" מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה ע"כ.
מדוע הרמב"ם השמיט דין ביקור בקרבן פסח
אכן יש לעיין בדעת הרמב"ם טובא, דהנה מקור ביקור בתמיד הוא מדין ביקור שנאמר פסח וכמבואר בברייתא בפסחים, ולמה הביא דין זה רק גבי קרבן תמיד ובהל' ק"פ שכתב שם כל דיני קרבן השמיטו. וכבר עמד בזה במנח"ח חינוך במצוה ה' וצ"ע וכבר האריכו בזה אחרונים רבים ואנו לדרכו של הגרי"ש כהנמן זצ"ל נלך [ועי' גם בס' במשנת הגאון רבי מנחם זעמבא זצ"ל הי"ד עמ' רמ"ב].
יישוב עפ"י הרשב"א – חילוק בין קרבן יחיד וקרבן ציבור
דהנה בחי' הרשב"א עמ"ס מנחות שם הקשה אמאי ילפינן דין ביקור מק"פ רק לקרבן תמיד ולא לקרבנות המוספין והרי הפסוק דשמירה שממנו למדים דין זה מתייחס גם לכל הקרבנות הכתובים בפסוקים שלאחריו בסדר פנחס. ותירץ דס"ל לבן בג בג דקרא דתשמרו לא קאי כי אם על תמיד דסמיך ליה, ומשום דלא מצינו למימר דקאי אכולהו, דהא איכא פסח דכתיב בפרשה ופסח לא לא בעי ביקור שהרי קרבן של יחיד הוא אע"ג דאתי מיניה, דהרי לא מצינו קרבן יחיד שיהא צריך ביקור ומכיון דלא מצינו למימר דקאי אכולהו, אית לן למימר דדוקא אתמיד הסמוך ליה קאי ולא לאינך עכת"ד.
אולם, אף דבאמת בעיקר תורת קרבן פסח נאמר דינא דביקור, דהא מיניה ילפינן דין זה לקרבן תמיד, מ"מ בהך דינא איכא תנאי דבעינן שיהא קרבן ציבור, וכיון דק"פ הריהו קרבן יחיד לא בעי ביקור, ומעתה י"ל דהכי הוא שיטת הרמב"ם דמשום דהוה קרבן יחיד לא בעי ביקור.
והקשו, דאם פסח דורות הוא קרבן של יחיד, לכאורה אין שום סיבה לומר שפסח מצרים אינו קרבן של יחיד, ואדרבה פסח דורות נעשה במקום הרבים בית המקדש ופסח מצרים לא יצא מבתי האנשים, וממילא אינו מובן לכאורה מה שכתב שלא מצינו קרבן יחיד שיהא טעון ביקור, דעיקר דין ביקור נכתב בקרבן יחיד והוא המקור לביקור בתמיד?
ויש לבאר עפ"י מה שהובא בשו"ת זרע אברהם [סימן ד' ובסימן ו' סק"א] דבמכילתא פר' בא מבואר דכמו דמצוה על הציבור להקריב קרבן תמיד, כן מצוה עליהם להקריב את הפסח, ורק דבפסח כיון דאיכא נמי מצות אכילה על כל או"א מישראל וכל אחד מחויב להקריב כדי לקיים מצות אכילה, הרי דתו אי"צ להוסיף קרבן מיוחד עבור הציבור בכללו כיון דכבר הקריבו כל הציבור. אכן אם אין להם לישראל אלא פסח אחד, הרי דמצוה על הציבור כולו להקריבו, והוכיח כן נמי מלשון התוספתא פ"ד דפסחים עיי"ש. וכתב עוד שם דדין קרבן פסח מצרים היה מדין קרבן ציבור יעויי"ש. ומבואר מזה תרי מילי, חדא, דבעיקר תורת קרבן פסח שייך נמי דין קרבן ציבור. וכן דקרבן פסח מצרים היה קרבן ציבור וכש"נ. [ובענין קרבן פסח כקרבן צבור הארכנו במקום אחר בס"ד].
ואשר לפי"ז מבוארים דברי הרשב"א היטב, דבאמת חלוקין פסח מצרים ופסח דורות גבי דין ביקור, דפסח מצרים כיון דהיה קרבן ציבור היה טעון ביקור וכמפורש להדיא בקרא דמיירי בפסח מצרים, ופסח דורות דהוא קרבן יחיד, אינו טעון ביקור והא דילפינן מקרבן פסח אקרבן תמיד היינו מקרבן פסח מצרים דהיה קרבן ציבור ודו"ק.
ובאמת מבואר נמי בסוגיא דפסחים צ"ו לפי פי' הר"ח שם שכתב וז"ל תו ופסח דורות אמאי אינו טעון ביקור ד' ימים [א.ה. כאן חולק הר"ח על רש"י שפי' דברי הגמרא לא כקושיא אלא בניחותא] והכתיב וכו' שיהיו כל עבודות דחודש זה כזה וכו' אלא למעוטי ד' ימים קודם שחיטת פסח שני עכ"ל והן הן הדברים הנ"ל דרק פסח דורות אינו טעון ביקור וזהו משום קרבן יחיד ודין ביקור דתמיד ילפינן מצרים דהיה טעון ביקור כיון דהיה קרבן ציבור וכש"נ. [אלא שצ"ע, מהי הסברא לחלק בדין ביקור בין קרבן יחיד ולקרבן ציבור].
חקירה בדין ביקור – דין בקרבן או בגברא
והנה צריך לברר גדר דין זה שצריך ביקור ד' ימים, ורבים אמרו לחקור, אם הוא דין בקרבן, היינו אף דבכל הקרבנות לא בעי ביקור כלל, דבחזקת תם הוא, כ"ז שלא ראינו בו מום אם ביקרו אותו פעם וראו שאין בו מום אבל בפסח ותמיד בעי ודאות גמורה ולכן בעי ביקור ד' ימים קודם שחיטה משום דלאחר שחיטה עשויין מומין להשתנות כמש"כ הר"ש משאנץ פר' ויקרא. וכן כתב המאירי סוכה דף מ"ב שהרבה מומין עשוין להשתנות אחר שחיטה. ולכן אף שנמצא תם אחר שחיטה, הוי ליה אינו מבוקר ממום, דאין זה ודאות גמורה אף שודאי הוי בחזקת תם דהא בכל הקרבנות לא בעי ביקור.
או כלך לדרך זו, דדין ביקור ד' ימים הוא דין בגברא, והיינו שבפסח ותמיד המצוה היא שיהא מוכן ומזומן קרבן להקריבו ד' ימים קודם, א"כ בעצם הדין הוא שיהא מוכן השה, אלא אם יש בו מום הרי הוא כמו שאינו מוכן דהא אינו ראוי להקריב ולכן צריך ביקור ממום אבל לא שהוא דין בק"פ שבעי ודאות גמורה שמצד דין הקרבן דין פסח ותמיד כשאר קרבנות אלא שהדין הוא שיהא הקרבן מוכן להקרבה ד' ימים קודם.
ונפק"מ אם דין ביקור הוי לעכב או רק למצוה [עי' תוספות סוכה מ"ב ד"ה שאינו מבוקר, שאם התמיד אינו מבוקר – מעכב ועיי"ש באוצר מפרשי התלמוד], שאם נימא שהוא דין בקרבן פסח ותמיד שבעי ודאות גמורה, אז אפ"ל דביקור מעכב אבל אם הוא דין בגברא שצריך שיהא לו מוכן שה לפסח ד' ימים אינו מעכב. וז"ל הרמב"ם [בפ"ח ה"ט מהלכות תמידין ומוספין] "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבע ימים ואע"פ שהיו מבקרין אותו תחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות עכ"ל. והנה מלשון הרמב"ם מוכח להדיא, שדין ביקור ד' ימים הוא דין על הגברא שיהיו מוכנים הטלאים ד' ימים קודם ולא שדין הוא בקרבן שיהא מבוקר שיהיה ודאי תם אלא הדין הוא להכין ד' ימים קודם. ומוכח מלשון הרמב"ם שמבקרין אותו רק פעם אחת מתחילת ד' ימים כמש"כ "אע"פ שהיו מבקרין אותו מתחילה", וגם ממש"כ "לא היו שוחטין עד שמבקרין אותו שניה לפני השחיטה" היינו פעם שניה משמע שקודם היה ביקור אחד.
לפי הרמב"ם אין צריך מיעוט "הזה" לפסח שני וא"כ נשאר למעט פסח ראשון לדורות
ובס' משאת משה [לגר"מ חברוני פסחים סי' קל"ו] כתב דלפי"ז אפ"ל דהיינו טעמא שהרמב"ם לא הביא כלל שבק"פ צריך ביקור ד' ימים, דהא לעיל [דף צ'] אמרינן דהא דכתיב בפסח שני 'ככל חוקת הפסח יעשו אותו' הוא דוקא על דבר שבגופו אבל דבר שעל גופו ליכא בפסח שני כגון תשחט על חמץ וכדו'. והנה לפי"ז דין ביקור ד' ימים תלוי בזה, שאם נימא שהוא דין בקרבן שיהא ודאי תמים בודאות גמורה, אז שפיר אילולא מיעוט הכתוב היה צריך ביקור ד' ימים גם בפסח שני. אבל אם נימא שזהו דין על גברא שיהיה מוכן לו קרבן ד' ימים לפני שחיטת הפסח, אז ודאי שלא הוי דבר שבגופו אלא דבר שעל גופו, ועוד פחות מזה, וא"כ בלי מיעוט הכתוב ל"צ ביקור ד' ימים בפסח שני. והנה הא אמרינן בסוגיין דכתיב למשמרת עד ארבעה עשר לחדש הזה, ומקשינן, נמעט פסח דורות מ'הזה' כמו שממעטינן מקחו מבעשור. ומתרצינן ד'הזה' גבי ביקור ד' ימים אתי למעט פסח שני מביקור אבל פסח ראשון לדורות הא כתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, 'שיהיו כל עבודות החדש זה כזה' היינו שיהיו עבודות פסח לדורות כעבודת פסח מצרים. אבל הרמב"ם שפסק שדין ביקור ד' ימים הוא רק דין על גברא שיהיו מוכנים לו הקרבנות, א"כ הוי ליה דין ביקור דבר שעל גופו ולא דבר שבגופו, וא"כ לפי"ז לא צריך מיעוט לפסח שני מ'הזה', וע"כ 'הזה' דכתיב בפסח מצרים 'למשמרת וגו' בחדש הזה' אתי למעוטי פסח דורות שלא בעי ביקור ד' ימים, וגם לא שייך ההיקש של ועבדת את העבודה וגו' שיהיו כל עבודות זה כזה, דזה הרי רק בעבודות ולא בדבר צדדי שמצוה להכין שה ד' ימים קודם. ולכן פסק הרמב"ם שפסח לא צריך כלל ביקור ד' ימים ורק בתמיד שילפינן מפסח מצרים בגז"ש בעי ביקור ד' ימים.
הרמב"ם פסק כהתוספתא
ואנכי חזון הרביתי בס' הר צבי [עמ"ס פסחים צ"ו: וכ"כ בס' משא בני קהת לג"ר שמאי קהת גרוס שליט"א בעמ' קל"ד] לתרץ דהרמב"ם סמך א"ע על התוספתא שהביא התוס' בפסחים דף צ"ה דחשיב התוספתא שם כל החילוקים בין פסח ראשון לפסח שני ולא הביא דפסח ראשון בעי ביקור, ש"מ דס"ל דגם פסח ראשון לא בעי ביקור. ומה שתירצו שם התוס' הי' נראה להרמב"ם דוחק. ונראה דהתוספתא אזיל לשיטתי' דלא דריש לי' ועבדת את העבודה הזאת דבעי ביקור ד' ימים לפסח דורות כדאי' בפסחים שם אלא דריש לה במנחות סוף פרק ח' לכל דבר שבחובה שלא יביא אלא מן החולין. אלא שבפירוש המשניות [ערכין] משמע שהרמב"ם סובר שגם פסח דורות צריך ביקור ע"כ. רשימה של תירוצים נוספים מצויה בילקוט ביאורים ב"מתיבתא" עמ"ס פסחים עמ' רכ"ד.
הרמב"ם בפירוש המשניות: לומדים ביקור בתמיד מפסח דורות
שנינו בערכין י"ג שאין פוחתים בלשכת הטלאים מששה טלאים מבוקרים, וכתב הרמב"ם [פירוש המשניות פ"ב מ"ה] שמשנה זו היא כשיטת בן בג בג שסבר שהתמיד צריך להיות מבוקר ארבעה ימים קודם שחיטתו, ולומדים זאת מפסח שהיתה משיכתו בי' ניסן והקרבתו בי"ד ניסן ונאמר בפסח 'במועדו' ובתמיד נאמר 'תשמרו להקריב לי במועדו' וכן כתב הרע"ב שם.
ותמה בתוספות יו"ט בערכין שם דהרי האי קרא במועדו כתיב בפרשת בהעלותך לגבי פסח מדבר, ואינו נראה שיהיה פסח מדבר בכלל פסח מצרים ובגמ' בפסחים ילפינן לה משמירה שמירה והאיך יליף לה תמידין מפסח מדבר, שאין נראה שיהיו אלו בכלל פסח דורות ופסח דורות עצמו לא נלמד אלא מתמידין. ותירץ התוספות יו"ט דהרמב"ם גריס בגמ' שם דיליף מבמועדו במועדו ולפי"ז ס"ל להרמב"ם בפירוש המשנה דהא דתמיד צריך ביקור ד' ימים ילפינן לה מפסח מדבר וזה פשוט דפסח מדבר אין דינו כפסח מצרים אלא כפסח דורות.
ומבואר בזה דס"ל להרמב"ם דגם פסח דורות צריך ביקור ארבעה ימים וא"כ צריך ביאור למה הרמב"ם בהלכות קרבן פסח אינו מביא דפסח טעון ביקור ארבעה ימים? עיין אריכות נפלאה בס' קובץ מועדים [פסח מעמ' תקט"ו ואילך].
זמני הביקור
רש"י ד"ה למשמרת כתב שהביקור הוא בכל הארבעה ימים. וכן משמע ברש"י בערכין י"ג ד"ה ארבעה. אכן ברמב"ם [תמידין ומוספין פ"א ה"ט] כתב שאף על פי שהיו מבקרים את התמיד מתחילה לא היו שוחטים אותו עד שמבקרים אותו פעם שניה קודם שחיטה, משמע שלא היו מבקרים אותו כל הארבעה ימים. ובביאור מחלוקתם כתב המנחת אברהם [מנחות מ"ט בדין ביקור ד' ימים] שרש"י סובר שדין הביקור הוא שארבע פעמים במשך ארבעה ימים קודם ההקרבה צריך לבקרו ממומים אבל הרמב"ם סובר שגדר הביקור הוא שצריך לשמור את הקרבן להקרבה ד' ימים קודם ההקרבה ולכן די בביקור אחד ד' ימים קודם שבכך הוא נעשה שמור ד' ימים קודם ההקרבה.
והחזון איש [תמידין ומוספין שם] הסתפק בדין הביקור אם די בביקור אחד או שצריך לבקרו בכל יום. וכתב שמהמשנה בתמיד שכתוב שהיו מבקרים אותו קודם השחיטה אין להוכיח שלא מספיק ביקור אחד כיון שיתכן ששם שנו דין דרבנן. וכתב שאם כן יש להצריך בדיקה כזו בכל הקרבנות.
והחתם סופר [ד"ה טעון] הקשה לפי הדעות שצריך לבקרו בכל הארבעה ימים אם ביום הראשון שביקרו לא מצא בו מום מדוע צריך להמשיך ולבקרו ומדוע יש לחוש שיוולד בו מום שלא היה בו ביום הקודם? ותירץ שכל דבר שמתעלה ומתקדש יותר לרוב קדושתו שייך שיתגלה בו מום שלא התגלה בעודו בקדושה פחותה מזו ולכן כשמתווסף בו עוד יום בקדושת קרבן יש לחוש שימצא בו מום.
בגור אריה למהר"ל מפראג זיע"א בפ' בא י"ב ו' על הפסוק והי' לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הראשון כתב וזה לשון קדשו וא"ת למה ד' ימים הקדים לקיחתו ולא ב' ימים וי"ל דכל דמצי להיות מתעסק קודם במצוה יש לעשות וכאן מצינו בפסח ד' ימים מבקרים אותו ממום לכך הקדים לקיחתו ד' ימים שכך שיערה התורה דבעי ד' ימים אם אין אדם רואה ביום זה רואה ביום אחר ולכך צריך ביקור ד' ימים". ולכאורה משמע דעתו שצריך ביקור כל יום מהד' ימים. ועי' מה שהאריך בזה בס' משמר הלוי פ' בא.
האם ביקור מעכב
האור זרוע ח"ב [סי' רט"ז סי' רט"ז, רכ"ח] הסתפק האם ביקור המומים בקרבן התמיד מעכב בדיעבד או לא. ובתחילת דבריו כתב שאינו מעכב והביא בסי' רט"ז ראיה מדברי הגמרא בבא קמא [פ"ב], שכשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היו משלשלים להם [אלו שבתוך חומת ירושלים לאלו שבחוץ] דינרים בקופה והיו מעלים להם כבשים לתמיד והיו מקריבים אותם אף שלא היו מבוקרים, וכן כתב מסברא שאם כל הקרבנות אינם צריכים ביקור אפילו לכתחילה, ודאי שבתמיד לא יעכב בדיעבד. אבל למסקנא נוטה לומר שביקור מעכב בדיעבד, וראייתו מהתוספתא [פ"ה ה"ה סוכה מ"ב] שאמר רבי יוסי השוחט בשבת תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת ויחזור ויביא תמיד אחר, ומשמע שאפילו אם נמצא שלא היה בו מום הביקור מעכב בדיעבד כי אם היה מדובר בנמצא בו מום פשוט שאינו עולה לשם תמיד ולא הוצרך רבי יוסי להשמיענו דין זה. וכן כתבו תוספות [סוכה שם ד"ה שאינו] על תוספתא זו שמי ששחט בשבת תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת שמדובר אפילו אם נמצא תם כיון שהוא טעון ביקור כלומר שהביקור מעכב בדיעבד.
וכתב הכפות תמרים בתוס' סוכה שם שהטעם שתוספות פירשו כן מפני שאם מדובר שנמצא בעל מום, פשיטא שחייב חטאת כפי ששנינו במשנה לעיל ע"א שאם שחטו בשבת ונמצא בעל מום חייב. אך כתב שמכל מקום דין זה הוא חידוש גדול שאפשר שכל דין ביקור הוא לכתחילה אבל אינו פוסל את הקרבן שכן בקדשים אין דבר מעכב בהם אלא אם שנה הכתוב לכפול דין זה ואילו את דין הביקור לא מצאנו ששנה הכתוב.
והערוך לנר בתוס' סוכה שם יישב דברי התוספות על פי מה שכתב הרמב"ם פירוש המשניות ערכין פ"ב מ"ה שהלימוד שתמיד צריך ביקור הוא מגזירה שוה מפסח שלומדים מ'במועדו' האמור לגבי תמיד מ'במועדו' האמור לגבי פסח כמו שפסח נלמד מתמיד מגז"ש זו שידחה את השבת, ואין גז"ש למחצה ואף תמיד למד מפסח שיהיה טעון ביקור. והקשה התוספות יו"ט שם שבגמרא לפנינו כתוב שלומדים דין ביקור בתמיד מ'תשמרו'. ולפי"ז יש ליישב דברי התוספות שדעתם שהלימוד שתמיד צריך ביקור הוא מגזירה שוה מפסח וממה שהוסיפה התורה לימוד נוסף מ'תשמרו' להצריך ביקור בכך שנה עליו הכתוב לעכב ולכך צריך גם את הכתוב 'תשמרו' וגם את הכתוב במועדו'. [עי' בס' קהילות יעקב לגר"י ברוכין סוכה מ"ב מה שהקשה].
ובס' שלמי שמחה [ח"א ס"ד] כתב דדין ביקור הוא דין מסוים של שימור בקרבן דגזה"כ היא דקרבן צריך שימור ד' ימים קודם שחיטה וכמו שיש בקדשים מצות עשה דמשמרת לאחר שחיטה, כן יש מצות שימור מחיים ד' ימים קודם שחיטה וכל דינו של ביקור נובע מהדין של שימור שצריך לשמור את הקרבן שלא יבוא לידי פסול המעכבו מלהקריבו. וכיון שהקרבן צריך שימור לכן צריך ביקור דביקור הוא שימור, דחסרון ביקור הוא לא לבד חסרון בתמימות ואין החסרון של ביקור פסול דבע"מ דחיישינן דלמא יש בו מום אלא דהשוחט קרבן שאינו מבוקר, הר"ז חסרון בשימור של הקרבן דגזה"כ דקרבן צריך שימור שלא יבא הקרבן לפסול. ובלי ביקור הקרבן אינו משומר, דכל הדין דביקור הוא משום חובת שימור של הקרבן והביקור הוא חלק מחובת השימור, וגם במקום שאין לחשוש למום, יש חובת שימור ולכן גם פסח מצרים שאין פוסל בע"מ צריך שימור שלא יבוא לידי פסול. ואין צריך ביקור משום מום דהרי אין מום פוסל בו אבל צריך ביקור משום הדין דשימור שנאמר בו כדי שלא יבוא לשום פסול המעכבו מלהקריבו. וגם בפסח מצרים מחו"א פוסל כמבואר בירושלמי [פסחים ט' ה'].
ולפי"ז אם נימא דביקור הוא דין של שימור, יתכן לפרש בזה דעת התוס' סוכה שכתבו דאפילו נמצא תם חייב חטאת וזהו לפי מש"כ הרמב"ן ריש חולין לתרץ קושיית התוס' חולין דף ב' ע"ב ד"ה דליתיה שהק' על הא דקאמר בגמ' דליתיה קמן דנשאלה, והא עזרה רה"ר לטומאה והיה לנו לטהר כאן מספק דספק טומאה בהר"ר ספיקו טהור. וכ' הרמב"ן דבמוקדשין דבעי שימור צריך שיהא ברי לו שהן טהורין עי"ש והדברים נודעים. הרי סברתו ז"ל דאע"ג דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור, אפילו הכי כיון דכל הדין דטהור הוא משום דהוי ספק, אין זה כבר משמרת משום דצריך ודאי משמרת כלומר ודאי טהור.
וא"כ יש לומר הכא בדין ביקור ד' ימים דהוא דין של שימור, דכל דהוי ספק אם יש בו מום או שהוא תמים אין זה כבר שימור דצריך שיהא שימור בודאי כלשון הראב"ד בתו"כ 'תמים יקריבנו' ידוע בתמימות כו' עי"ש. ואם יש בו ספק של מום עד אחר השחיטה, הרי אין כבר שימור ולכן שפיר בנמצא תם לאחר שחיטה אפילו נימא דהיה גם תם קודם לשחיטתו אבל כיון שהדבר לא היה ידוע קודם שחיטה כיון שלא ביקר אותו מקודם, שוב לא הוי שימור, ואפילו נמצא תם לא יועיל דרק עכשיו תמימותו ידועה אבל מקודם לכן כיון שלא ביקר לא היתה תמימותו ידועה, לכן נפסל הקרבן וחייב חטאת דכל ספק של תמימות הרי זה פוגם בשימור וצריך בכל רגע ודאי תמימות.
מקור לביקור פעמיים
והנה, למדנו ברמב"ם שצריך לעשות ביקור ארבעה ימים לפני הקרבתו ופעם נוספת בשעת הקרבה. החזו"א [באו"ח סימן קכ"ד לדף צ"ו] תמה מהו חיוב הביקור סמוך לשחיטה הרי חובת ה'תשמרו' קיים כבר בביקור ד' ימים לפני ההקרבה ומנלן להצריך ביקור נוסף סמוך לשחיטה. וכתב דאפשר שהוא מדרבנן. אך הקשה, דא"כ שאינו מתורת ביקור אלא מחשש שמא נפל בו מום, א"כ בכל הקרבנות יש לחייב בדיקה זו ולא רק בתמיד והניח בצ"ע.
שלשה מקורות שונים לדין ביקור למה?
והנה בתו"כ לומדים דין ביקור ממקור אחר. וכך נאמר: "תמים יקריבם יבקרנו ויקריבנו. תמים יקריבנו תמים יקדישנו ר' יוסי אומר תמיד יקריבנו יבקרנו ויקריבנו. א"ר יוסי שמעתי בשוחט תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר". ובר"ש משאנץ שם "תמים יבקרנו ויקריבנה מאחר שצריך להיות תמים א"כ כאלו כתוב יבקרנו כו'" הרי דיליף דין ביקור מהקרא דתמים.
וכן יש עוד לימוד אחר על ביקור בתוספתא פ"ה דפסחים א"ר יוסי שמעתי שהשוחט את התמיד בשבת שאינו מבוקר שחייב חטאת שנאמר "תמימים יהיו לכם ונסכיהם" כשהן מבוקרין הן תמידין כשאינו מבוקרין אינן תמידין.
מכ"ז מבואר דמלבד הקרא דתשמרו דילפי' ביקור בתמיד, יש עוד ילפותות אחרות בתוספתא ובתו"כ.
ומבאר המלבי"ם בהתורה והמצוה לתו"כ ויקרא, דתרוייהו [הפסוק של התורת כהנים ושל התוספתא] צריכי, שהרי בקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב, ומשו"ה צריך לתרוייהו חד למצוה וחד לעכב. ויעויי"ש שהקשה דהא בן בג בג יליף לחובת ביקור מתשמרו בגז"ש מפסח מצרים כדאיתא בערכין י"ג ובפסחים צ"ו ובמכילתא בא, ול"ל תלת קראי לביקור בתרי סגי. ומסיק דר' יוסי אכן פליג אבן בג בג ולית ליה לגז"ש דתשמרו מפסח מצרים ולהכי הוצרך למילף שהביקור מעכב מתמים יקריבנו ומתמימים יהיו לכם עכת"ד.
ובס' דברות אריאל [ערכין סי' י"ג] כתב שאלמלא דבריו י"ל דר' יוסי ובן בג בג לא נחלקו זע"ז, ואדרבה דבריהם משלימין זל"ז, והיינו משום שהדין הנלמד מתשמרו בגז"ש מפסח מצרים והדין הנלמד מתמים יקריבנו חלוקים הם ביסוד דינם. דהנה הראב"ד בפרושו לתו"כ ויקרא פרשתא ג' אות י"ב כתב דהילפותא מתמים יקריבנו היא שיהא התמיד ידוע בתמימות בשעת ההקרבה, ודין זה נוהג בשעת הקרבת התמיד וכלשון התו"כ תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו, והיינו שהוא דין בהקרבה שצריך שיהא התמיד ידוע בתמימות בשעת ההקרבה. אמנם בדין ביקור ארבעה ימים קודם הקרבה הנלמד מתשמרו, כתב הרמב"ם בפ"א מתמידין ומוספין הל' ט' שיסודו שיהיו מוכנים קודם שחיטתו ארבעה ימים". וכן כתב הרמב"ם בפהמ"ש בערכין פ"ב וז"ל המשנה הזאת היא לבן בג בג ודעתו שהתמיד צריך שיהו מוכן להקרבה ארבעה ימים קודם שחיטתו ע"כ. הרי שהביקור דארבעה ימים קודם הקרבה, אין יסודו כדי לברר תמימות הקרבן בשעת ההקרבה אלא כדי שיהא הקרבן מוכן ארבעה ימים קודם ההקרבה, והוא דין המוטל על הציבור - תשמרו - לשמור שלא יתבטל התמיד. ואיך השמירה? שיבקרו ויכינו התמידים ארבעה ימים לפני ההקרבה. אכן ביקור זה עדיין לא מהני להחשיבו ידוע בתמימות בשעת הקרבה, דאולי נולד בו מום במשך הארבעה ימים ומשו"ה חייבים לבקרו שנית לפני השחיטה כדי שיהא ידוע בתמימות בשעת ההקרבה עצמה [ויליף לה ר' יוסי בתו"כ מתמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו והיינו שתיכף לביקור יקריבנו כדי שיהא ידוע שהוא תמים בשעת הקרבתו], ולפ"ז אין צ"ל דר' יוסי ובן בג בג פליגי אהדדי אלא אדרבה דבריהם משלימין זל"ז, דמילפותא דבן בג בג דיליף תשמרו בגז"ש מפסח מצרים ילפינן לדין ביקור ד' ימים קודם הקרבה ומדברי ר' יוסי [תמים יקריבנו ותמימים יהיו לכם] ילפינן שהתמיד טעון ביקור סמוך לשחיטתו כדי שיהא ידוע בתמימות בשעת הקרבה, ותרי קראי צריכי ללמדך שידוע בתמימות מעכב.
ולמשנ"ת ביקור דארבעה ימים קודם הקרבה לכו"ע אינו מעכב שהרי לא שנה בו הכתוב לעכב [וגם סברא היא שהרי אינו דין בהקרבה אלא חובת הציבור היא שיהיו התמידים מוכנים ארבעה ימים לפני ההקרבה אך אינו מדיני הקרבן וההקרבה ומסתברא שאינו מעכב] ומאי דאיתא בתו"כ ובתוספתא בפסחים שביקור מעכב הוא רק ביקור הסמוך לשחיטה שיסודו כדי שיהא ידוע בתמימות בשעת הקרבה דשנה בו הכתוב לעכב.
והנה האור זרוע בהלכות פסחים סימן רט"ז כתב וז"ל ואין בידי לפרש אם הביקור מעכב אם לאו ומסתברא דאינו מעכב וכו' ולכאורה מסתייעא מילתא משלהי מרובה דת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זע"ז בכל יום היו משלשלים להם דינרים בקופה והיו מעלין להם תמידין. ומשמע לכאורה [מדתניא "בכל יום"] שלא היו מבוקרין ארבעה ימים לפני הקרבה ואפ"ה הקריבום [וש"מ שהביקור אינו מעכב]. ומיהו נראה דביקור מעכב דתניא בתוספתא פסחים א"ר יוסי שמעתי שהשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת ויחזור ויביא תמיד אחר להכשירו שנאמר תמימים יהיו לכם כשהן מבוקרין הם תמידים וכשאין מבוקרין אינם תמידים הרי שהביקור מעכב עכ"ל. והנה כיון שמוכח מהתוספתא בפסחים שהביקור מעכב, צ"ע איך תתיישב הברייתא בשילהי מרובה דמוכח מינה שהביקור אינו מעכב. אמנם לפמשנ"ת שרק ביקור הסמוך לשחיטה הוא שמעכב לק"מ דאף שחסר שם ביקור ארבעה ימים לפני השחיטה שהרי העלו כל יום בלא ביקור ד' ימים לפני הקרבתו אך ביקור זה הרי אינו מעכב וסמוך לשחיטה אה"נ שביקרוהו ושפיר הוכשר להקרבה, ואת"ש היטב.
הרמב"ם בפ"א מתמידין ומוספין הל' ט' כתב רק שצריכין לבקר התמיד אך לא הזכיר שהביקור מעכב והשמיט כל דינו של ר' יוסי שהשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת ויביא תמיד אחר. והמלבי"ם ויקרא פרשתא ג' אות י"ב מפרש דהרמב"ם ס"ל שחכמים דדרשי בתו"כ תמים יקריבנו תמים יקדישנו פליגי על ר' יוסי דדריש להאי קרא לענין ביקורו ולדידהו נדרש הך קרא לדרשה אחרינא שאסור להקדיש בעל מום ולדידהו לא שנה הכתוב לעכב בביקור דשעת שחיטה [דלדידהו לא נאמר דין ביקור בשחיטה אלא בקרא ד"תמימים יהיו לכם"] ומשו"ה רק מצוה איכא בביקור דשעת שתיטה אך אינו מעכב. והרמב"ם פסק כחכמים וממילא פסק דרק מצוה איכא בביקור אך אינו מעכב. וכ"כ גם החזו"א באו"ח סימן קכ"ד לדף צ"ו יעויי"ש.
והנה, עד כאן לא נחלקו חכמים אלא אדרשה דתמים יקריבנו שבויקרא אבל אדרשה דתמימים יהיו לכם שבפרשת פנחס לא מצינו שנחלקו וא"כ אף דלית להו לחכמים שנה הכתוב לעכב בביקור דשעת שחיטה, אך מצוה מה"ת איכא בביקור התמיד סמוך לשתיטה ונלמד מתמימים יהיו לכם שנאמר גבי תמידין.
ומעתה נתנה ראש ונשובה למה שתמה החזו"א באו"ח קכ"ד מנלן להצריך ביקור שני סמוך לשחיטה ואי מדרבנן הוא דחשו שמא נפל בו מום מדוע לא חשו גם בשאר קרבנות למום. ולהנ"ל לק"מ דבאמת אינו תקנ"ח אלא מצוה מה"ת הנלמדת מתמימים יהיו לכם והוא דין מיוחד בתמיד שבו נאמר האי קרא דקפיד ביה רחמנא שיהא ידוע בתמימות בשעת הקרבה ומשו"ה לא סגי בביקור הראשון ארבעה ימים קודם ההקרבה אלא בעינן ביקור סמוך לשחיטה כדי שיהא ידוע בתמימות בשעת הקרבה "תמימים יהיו לכם" וכיון דהאי קרא בתמיד איתמר משו"ה חובת ידוע בתמימות רק בתמיד נאמרה ולכן אין ביקור זה נוהג אלא בתמיד ולא בשאר קרבנות עכ"ד הדברות אריאל.
קושטא קאי, יש לעמוד על דברי המלבי"ם שהביא, שלמד ששני הפסוקים שהביא רבי יוסי בשני המקורות השונים הם כדי להגיע ל"שנה עליו הכתוב לעכב" [וכבר עמד על כך בברכת מרדכי פסחים סי' ל"ה]. ראשית כל, למה הביא שני הפסוקים בשני מקומות שונים והשאיר לנו את העבודה לצרף אותם ל"שנה עליו הכתוב לעכב", ובוודאי אין זו המשמעות הפשוטה של דבריו.
זאת ועוד, נראה שר' יוסי לא בא מתורת "שנה עליו הכתוב לעכב" אלא מכוח "הויה" לעיכובא. וא"כ א"א לומר שהרמב"ם כתב שצריך ביקור לפני ההקרבה מהפסוק "תמימים יהיו" למצוה [ולא לעכב] כי ה"יהיו" הוא לעיכובא.
במשך חכמה [ויקרא א-ג] הקשה על התורת כהנים [תמים יקריבנו תמים יקדישנו רבי יוסי אומר תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו אמר רבי יוסי שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר עכ"ל] דאף אם נימא דיש דין ביקור בשאר כל הקרבנות דהכא יליף מקרא דיש דין ביקור בכל עולת נדבה דכתיב תמים יקריבנו, הרי בודאי דדין עיכובא בשאינו מבוקר ליתא אלא בקרבן תמיד בלבד ומה דאמר ר' יוסי השוחט תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר בודאי דמיירי דוקא בעולת התמיד. באופן דלפי"ז קשה מאד מה שנה ר' יוסי דבריו בהך קרא דמיירי בעולת נדבה וצ"ע. ותירץ דר"י מיירי בששחט בשבת את התמיד ונמצא בעל מום והטעם שהקרבן פסול הוא משום היותו בעל מום ואך דמ"מ היה לפטרו מחטאת משום שאנוס הוא דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה דיש בו מום ואך מאחר שיש דין ביקור והו"ל לבקר הקרבן מעתה שוב לית ליה טענת אונס. וזהו דיליף ר' יוסי מקרא דהכא דיש דין ביקור לכתחילה בכל הקרבנות ומה"ט אם לא ביקר בשבת ונמצא בע"מ חייב חטאת עכ"ד. ועי' מה שהעיר עליו בס' ברכת מרדכי ומש"כ שם בסוגייתנו בטוב טעם ודעת שיש חלות דין מיוחדת של "תמים" שאינה קשורה לדיני מום עיי"ש וינעם לך.
ע"ע בס' שיח ערב על קדשים [לגר"ש קוטלר סי' י'], ס' דבר תורה שמות קמ"ט-ק"נ ובמקורות הרבים המצויינים שם, שערי היכל עמ"ס פסחים מערכה ק"ס, ובחבצלת השרון פ' ויקרא ועוד ועוד וחדלו לספור כי אין מספר.
סיימתי אור לכ"ח אדר בעזרת הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
כאן גבעת זאב עיר התורה והשמחה
