קדושת ארץ ישראל

לע"נ מרת אסתר בת ר' שמואל

לזכות אבי מורי ואמי מורתי שיחיו

ולרפואת הרב יצחק חיים יחיאל בן אסתר

הרב מרדכי בן שרה

הרב אלכסנדר ישראל בן חיה מרתא

בתוך שח"י

הכותב: חננאל יצחקי

קדושת ארץ ישראל לענין ביכורים עומר שתי הלחם תרומות ומעשרות

הקדמה

מה אומר ומה אספר – חביבות מיוחדת רוחש אני לעיסוק במצוות התלויות בארץ ובאמצעותו אני מרגיש וחי יותר את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי לחונן עפרה הקדוש. 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש', כל הקרוב לארץ מוקדם לברכה – 'מי שיש לו יותר אהבה לארץ הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות'. וכאשר התורה היא כה מתוקה לחיך כמו זו המונחת לפניכם בס"ד – עאכו"כ.  

למה הגר"א מחק תיבת בכורים

נתחיל ונאמר בעזר אדון הארץ: בפ"ק דכלים משנה ו' "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו' שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם ובכורים". כך היא גרסתנו וכך גרסו הרמב"ם והר"ש אבל הגר"א מחק תיבת 'בכורים'. ורבים ראו כן תמהו לפשר מחיקה זו, ובמה נחלקו שתי הגירסאות. ויש להקדים את דברי הר"ן המפורסמים [נדרים כ"ב ד"ה ההיא שעתא], דעבר הירדן לא נתקדש למקצת דברים, דאין מביאין משם עומר ושתי הלחם. וצ"ע מנליה זה החידוש. וצריך להבין גם הטעם שהזכירה המשנה רק עומר ושתי הלחם ובכורים ולא כל מצוות התלויות בארץ דאינן נוהגות אלא בארץ.

חילוק בין מצוות התלויות בקדושת א"י ומצוות התלויות במקום ארץ ישראל

והאריך בביאור הדברים הגר"א קוטלר זצ"ל [באוסף חידושי תורה דילי'] שהקושיה האחרונה שהקשינו בנויה על בסיס ההנחה שהמשנה מדברת על מצות התלויות בארץ, ולא היא, שהמשנה לא הזכירה קדושת א"י לגבי מצוות התלויות בארץ רק אלו דאין כלל תלויות בארץ. אך יש דין מיוחד בהכשרן, דכשרים רק במקום זה, וזוהי קדושת המקום. וההבדל בין מצות התלויות בארץ ומצות התלויות בקדושת המקום הוא, דכל הדינים לגבי מצוות התלויות בארץ הם מצד שייכות הארץ לישראל [אחרי שנתקדשה] או מדין מוחזקת דניתנה לישראל ולגבי כמה דינים בכבוש וחלוק אבל הדינים התלויים במקום עצמו אין זה מצד קדושת הארץ לגבי מצוות הנ"ל. והנה עומר ושתי הלחם אינן תלויות בארץ וחיובן כחיוב שאר מנחות, אך יש בהן דין מיוחד דמביאין רק ממקום זה ושאר המקומות פסולין.

ראיה מסוגיית חיטים שירדו בעבים

ומלבד הסברא ישנן ראיות מפורשות ליסוד זה: אי' במנחות [ס"ט ע"ב] בעי ר"ז, חיטים שירדו בעבים מהו לשתי הלחם? ממושבותיכם למעוטי חו"ל וכו' או למעוטי דעבים נמי. ועיין תוס' [ד"ה חטים] בשם ר"ת דמיירי שירדו בדרך נס ואינן לא מא"י ולא מחו"ל. ואם נאמר דתלי בדין מצוות התלויות בארץ, בודאי בעבים ל"ש כלל דין תלויות בארץ, כמובן. זאת ועוד, הרי לא שואלת הגמרא מה יהיה הדין לענין תרו"מ ועוד אלא לענין שתי הלחם בלבד. ומפורש דזהו דין רק לענין שתי הלחם. וברור כשמש דזהו דין מסויים במקום, ונסתפקה הגמרא אי המיעוט מתייחס לחו"ל אבל כשאינו חו"ל [כמו העבים] כשר או למעוטי דעבים נמי ובעינן דוקא מקום זה.

איך בא שתי הלחם מא"י לפני שנתקדשה? ראיה שהוא דין במקום

עוד ראיה מרש"י ותוס' ממנחות [מ"ה] במשנה שם, דהוכיח בן ננס דלחם אין מעכב את הכבשים, דבמדבר קרבו כבשים בלא לחם, וחתרו למצוא הכרח דלא קרב לחם במדבר. וקשה, למה לא נאמר כפשוטו דהא שתי הלחם לדברי הכל אין באין מחו"ל וקודם כניסתן לארץ הרי לא הי' דין קדושת א"י לר"ע [בירושלמי פ"ב דחלה]. ומוכח דאין תלוי כלל בדין מצוות התלויות בארץ מצד שהם של ישראל אך זהו דין מסויים במקום עצמו ולכן אף קודם שנכנסו לארץ שפיר אפשר להביא שתי הלחם משם.

ראיה מהקרבת העומר בכניסתן לארץ

עוד ראיה מר"ה [י"ג.] ששאלה הגמרא מהיכן הקריבו העומר בכניסתן לארץ, אם תאמר דעייל [שנשלם גידולם] ביד נכרי, 'קצירכם' אמר רחמנא ולא קציר נכרי ע"כ. וקשה, למה לגמרא לחדש טעם זה? הא משנה מפורשת דאין העומר בא מחו"ל ומקודם כניסתם הי' לארץ ישראל דין חו"ל לדעת תוס' רא"ש והגר"א. ומוכח ג"כ דלא תלי בדין הנ"ל אך בהמקום עצמו.

כיבוש מועיל אם הוא דין בקדושת א"י ולא אם הוא דין במקום א"י – טעם השמטת ביכורים

ההלכה היא, שכל מקום שכבש מלך ישראל מדעת בי"ד הגדול, שיש לזה דין מלחמת הרשות, נתקדש וחלו עליו כל דיני א"י [ובספרי דברים סוף פ' עקב הביאו תוס' גיטין ח' א' ד"ה כיבוש יחיד, יליף מקרא דכל מקום אשר תדרוך וכו' ובסוגיא נחלקו מצד כבוש יחיד אי שמי' כבוש]. ולפי"ז מובן הטעם שהמשנה הזכירה רק עומר ושתי הלחם, דכל מצוות התלויות בארץ הרי אפשר שיחולו בכל מקום בעולם שיכבשו ישראל, אבל זהו רק לגבי מצוות התלויות בארץ דחלות מצד חזקתן דישראל אבל בנוגע לדיני המקום עצמו, הרי כבוש ישראל לא מעלה ולא מוריד כלל, דהא אין צורך לחזקתן דישראל והוא דין מסויים בהמקום עצמו, דהוכשר לזה גם קודם דנעשה א"י. אבל שאר מקומות לא יועיל כלל הכבוש, לזה גם אינו שייך כלל להקרא ד'כל מקום'. ומה"ט מובן דהזכירה המשנה רק הני [עומר ושתי הלחם], משום דמקום זה מקודש מכל הארצות משא"כ הדינים של מצוות התלויות בארץ, אפשר דיחולו בכל העולם. וז"ב בטעם המשנה, בלי ספק כלל. ומה"ט מחק הגר"א בכורים, דהוי ככל מצוות התלויות בארץ, והרי לא חשבה המשנה תרו"מ ויתר הדינים.

מחלוקת אי עבר הירדן מתחייב בביכורים – טעם שאין עומר בא מעבר הירדן

בפ"א דבכורים משנה י' נחלקו ת"ק וריוה"ג אי עבר הירדן מתחייב בבכורים, דלת"ק מביאין וריוה"ג אומר אין מביאין דאינה ארץ זבת חלב ודבש. והרמב"ם פוסק [בפ"ב ה"א] דבכורים דעבר הירדן מתחייב מדבריהם. ובפשטות חכמים מחייבים מה"ת [אם כי המפרשים – כולל הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות - כתבו שלכו"ע פטורים מה"ת ולא נחלקו אלא מדרבנן, נמצא שהרמב"ם חזר בו בספר הי"ד] וא"כ הרמב"ם פסק כרבי יוסי הגלילי דדעתו כמו ה'סתם משנה' דכלים שמנתה עומר שתי הלחם וביכורים כדינים התלויים במקום דייקא [ולמעט עבר הירדן]. ומבואר בטוב טעם, טעמו של הגר"א דמחק בכורים, דמפרש בת"ק דמחייב בבכורים בעבר הירדן דאורייתא [כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ] וסובר דהלכה כת"ק, וא"כ ביכורים הוא ממצות התלויות בארץ כמו תרו"מ [דלא כעומר ושתי הלחם], וכל יסודו דהרמב"ם לפסוק כריוה"ג הוא מכח המשנה דכלים שמנתה ביכורים יחד עם עומר ושתי הלחם כדינים התלויים במקום אבל הגר"א הגיה ומחק בכורים, וצדקו יחד דברי איתני עולם. וניחא מ"ש הר"ן בנדרים דאין עומר בא מעבר הירדן, שהרי מפורש במתניתין דכלים דחשיב עומר, ונתבאר דכל דין א"י דאפשר בשאר ארצות ע"י כבוש לא קחשיב, ומוכח דעומר הוא רק בא"י דז' ארצות ובודאי אינו בא מעבר הירדן דהוא א"י ע"י כבוש מדין כל מקום אשר תדרוך וכו' עכת"ד הגרא"ק ודפח"ח וכתב עוד בזה וקיצרנו עיי"ש.

קדושת א"י מכוח בית המקדש

עוד אפשר להעמיד את גירסתנו במשנה ולא למחוק את המלה "ביכורים" עפ"י דברי הגרי"ד [הובא בס' הזכרון לגר"א שפירא זצ"ל] כי עשר קדושות האלו הנמנות במשנה, משתייכות לקדושת בית המקדש [שהיא הקדושה העליונה הנמנית במשנה] כמקום הנבחר, שקדושת בהמ"ק שורה בכל מקום שבא"י, ועולה מעלה מעלה עד שמגיעה לקדושה הכי עליונה שבק"ק. ויסוד הנ"ל מדויק ברמב"ם שם [הלי"ב] שכתב וז"ל כל א"י מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים, מה שאין מביאין כן משאר הארצות עכ"ל. וצ"ע למה לא כתב הרמב"ם שרק בא"י חייבין לתת תרומות ומעשרות ולא בשאר הארצות. והביאור בזה הוא שקדושת ארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות מהוה חלות קדושת הארץ נפרדת, בלי קשר לקדושת בית המקדש ולפיכך לא נמנית בתוך עשר הקדושות כי רק קדושת א"י ששייכת לקדושת המקדש נמנית במנין של עשר קדושות, וכל א"י קדושה בקדושת בהמ"ק לענין מצוות העומר שתי הלחם והביכורים דהויין ממצוות המקדש ובאין דוקא מא"י ולא משאר ארצות מכיון שאין בהן חלות קדושת בית המקדש כמו שיש לארץ ישראל עכ"ד ועי' הרחבת הענין בס' שיעורים לזכר אבי מארי [ח"א עמ' קס"ט-קע"ה] ובשו"ת באהלה של תורה [ח"ד עמ' 35] ויתקיים בך "והערב נא".

חילוק בין ביכורים לבין עומר ושתי הלחם

ולדעת הגר"א אפשר לומר שהוא מודה שרק מצות הנובעות מקדושת המקדש נמנות במשנה אבל רק שתי הלחם ועומר הם כאלו, בעוד שמצות ביכורים [ותרו"מ] איננה מסווגת כמצוה המשתייכת לבית המקדש. וחילי דידי ממש"כ הגר"א עצמו, וזו לשונו בביאורו לסדר טהרות [כלים פ"א מ"ו נדפס בש"ס וילנא בסוף מסכת נידה] "תיבת 'והביכורים' מיותר ... דהא הני לאו משום קדושת ארץ ישראל היא, שהרי יש כמה דברים שאינם נוהגים אלא בארץ דהיינו כל המצוות התלויות בארץ אלא דהכא חשב האי שהחיוב הוא על הציבור והביא [נראה שיש לגרוס להביא] ואין מביאין אותן אלא מן הארץ".

ביכורים - חובת יחיד

הגר"א מחלק, לכאורה, בין מצוה המוטלת על הציבור לעשות כגון עומר ושתי הלחם, לבין מצוות המוטלות על היחיד כגון תרו"מ. ועדיין הדברים טעונים הסבר, מה ההבדל בין מצוה אישית למצוה ציבורית? וראיתי שיתכן לומר שמצוות ציבוריות כגון עומר ושתי הלחם הן מצוות חפצא בעוד שמצות ביכורים היא מצות גברא. מצוה ציבורית שמעצם אופיה אינה חובה אישית בהכרח היא מצוה חפצית, בעוד שמצוה אישית מוטלת על הגברא. כלומר מצות ביכורים היא מצוה המוטלת על האדם להביאם למקדש, סיבת חיובם היא האדם ולא המקדש. לעומת זאת, העומר ושתי הלחם מקור החובה להביאם הוא המקדש, מכיון שיש צורך להניף עומר ושתי הלחם לפני ה', לכן יש להביאם. החובה להביאם מארץ ישראל דוקא היא בגלל קדושת המקדש ע"כ. נמצא שהשאלה אם לגרוס 'ביכורים' תלויה בשאלה אם מצותו נובעת מקדושת המקדש כעומר ושתה"ל או שהיא מצוה אישית.

ביאור התוספות שביכורים תלויים בא"י מדין מחודש ולא מדין מצוות התלויות בארץ

נמצינו למדים, שלדעת הגר"א ביכורים נחשבים למצוה התלויה בארץ [ולא מדין קדושת הארץ, מ"מ החובה היא אישית] והחובה כשאר מצוות התלויות בארץ. ויש להעיר מתוס' בב"ב [פ"א.], וז"ל 'מארצך' למעוטי חו"ל, ותימה, אמאי איצטריך למעוטי, הא אמר בסוף פ"א דקדושין כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ וכו' ולרשב"א נראה דלא חשיבי ביכורים מצוה התלויה בארץ, דל"ד לתרומה ומעשר וחלה, דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכך חשובין הן תלויין בארץ אבל ביכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אע"פ שלא הפריש מהן ביכורים. ועוד מדלא חייב בתרו"מ עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות, לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן אבל ביכורים ודאי חובת הגוף נינהו וכו'. הרי מבואר בדברי התוס' חידוש גדול, דזה דביכורים אין נוהג אלא בארץ אי"ז מטעם הדין דחובת קרקע כלל דהיא חובה על גוף הפירות אלא משום דכתיב מארצך והוא דין מיוחד ומחודש שנאמר גבי ביכורים שאין נוהגים אלא בארץ והחיוב הוא על האדם ולא הפירות. ולפ"ז יישב הגר"ח את קושית הגר"א, דבאמת משונה מצות ביכורים משארי מצוות התלויות בארץ וזה שאינו נוהג אלא בארץ הוא מדין מיוחד שנאמר בהלכות ביכורים. וכן מבואר ברמב"ם הל' ביכורים [פ"ב ה"א] וז"ל מ"ע להביא בכורים למקדש ואינם נוהגים אלא בפני הבית ובא"י בלבד שנא' ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה'. הרי שדין מיוחד הוא גבי ביכורים מן הדין דאדמתך שאינם נוהגים אלא בארץ, ולא מטעם הדין דחובת קרקע משום דלא הוי חובת קרקע כמבואר בדברי התוס' שהבאנו למעלה אלא הוי דין מיוחד שנא' בהלכות ביכורים שאינן באין אלא מן הארץ והוי כמו עומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ, והכל מטעם קדושת הארץ עכ"ד דברי הגר"ח [הובאו בהרבה מקומות]. שו"ר ראיתי שבבד קודש [שבועות עמ' קע"ה] הביא הגרב"ד פוברסקי שליט"א את דברי הגר"א והעיר עליו מתוספות בב"ב [פ"א] וככל החזיון שנגלה בפנינו זה עתה. וע"ע בד קודש ח"ג סי' ד' וח"ד סי' ה'.

האם עבר הירדן הוא מכלל ארץ ישראל              

והנה אם עבר הירדן נכלל בגבולות ארץ ישראל, לכאורה נראה דעבר הירדן אינו מכלל ארץ ישראל דגבול ארץ ישראל ממזרח הירדן כדכתיב בקרא פרשה מסעי פרק ל"ד פסוק י"ב. ובירושלמי פרק ד' דחלה פליגי אמוראי אם ירדן עצמו הוא מארץ ישראל עיי"ש. וקדושת עבר הירדן דאשכחן בכל דוכתי שחייב בכל מצות התלויות בארץ הוא מדין הוספה על ארץ ישראל, שכל מקום שכובש מלך או נביא מדעת רוב ישראל הוי כארץ ישראל [ויש גדרים שונים בראשונים ואכ"מ] וילפינן מ'כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם לכם יהיה' בספרי סוף פרשה עקב וברמב"ם ריש הל' תרומות, וכבר האריך בזה הרבה בברכי יוסף [או"ח סי' תפ"ט], ובתשב"ץ [ח"ג סי' קצ"ח] הוכיח דעבר הירדן נכלל בארץ ישראל ממש. והביא ראיה מהא דסנהדרין [י"א] דעל שלש ארצות מעברין את השנה יהודה עבר הירדן והגליל, וברש"י מפרש שם משום דמביאין עומר מעבר הירדן משום הכי מעברין אבל הר"ן בנדרים כ"ב בהא דאמרינן ההוא שעתא לא עברינן ירדנא כתב דעבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות ע"כ. משמע שסובר דאין עבר הירדן בכלל קדושת ארץ ישראל. והאחרונים הביאו ראיה מפורשת מתוספתא דעבר הירדן אינו ארץ ישראל ממש אלא מדין הוספה על ארץ ישראל, דאיתא בתוספתא פרק ו' דמנחות: נמצא אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש כו' כשכבשו וחלקו נתחייבו במעשרות עיי"ש ובערלה ובחדש נתחייבו קודם שכבשו את כל ארץ ישראל רק תיכף כשעברו את הירדן דחשיב אז ביאה לארץ ישראל. ולפי זה קודם שעברו את הירדן למה לא נחחייבו בכל הנך, הרי היו בעבר הירדן ונכנסו לארץ ישראל והעברת הירדן מאי אהני. ובתורת כהנים פרשת קדושים אמרינן גבי ערלה 'כי תבואו, יכול משבאו לעבר הירדן? ת"ל את הארץ, הארץ המיוחדת'. מוכח מזה דעבר הירדן אינה מארץ ישראל.

והנה הגאון ר' יוסף דובער סולובייצ'יק [בספרו בית הלוי חלק ב' סי' נ'] מחדש בזה כמה דברים נפלאים, וגם הוא סובר שעבר הירדן יש לה דין ארצות הנכבשות ואינו מכלל ארץ ישראל ורק מדין הוספה על ארץ ישראל. וזה תוכן דבריו, דהנה הרמב"ם [פרק ב' מהל' בכורים] כתב ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריה, ובכסף משנה מביא משם המהרי"ק שהקשה דלמה כתב דחייב רק מדרבנן והרי ערי סיחון חייבין במעשר מדאורייתא? ותירץ דבמסכת בכורים [פרק א' משנה י'] איתא ואלו מביאין בכורים וקוראין וכו' ומעבר הירדן. ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינו ארץ זבת חלב ודבש, וס"ל להרמב"ם דגם ת"ק מודה לר' יוסי הגלילי דמן התורה פטורין מהאי טעמא ורק מדרבנן לחוד קמחייב ליה ת"ק, וריה"ג גם מדרבנן פוטרו, ופוסק הרמב"ם כת"ק. ותירוץ זה דחוק טובא, דודאי משמע שלדעת הת"ק מביא מן התורה.

ולפיכך מחדש בדעת הרמב"ם דבכורים אינו תלוי כלל בחיוב תרומות ומעשרות ובביכורים יש דין מיוחד לגמרי. דהנה בירושלמי בכורים על הך משנה שהביאה מחלוקת דת"ק וריה"ג איתא וז"ל תני 'אשר נתת לי' - ולא מה שנטלתי מעצמי. ופירש הפני משה, דקאי על ר' יוסי הגלילי וחולק על המשנה דאמרה טעמא דריה"ג משום דאינו חלב ודבש, והברייתא אמרה דטעמא משום דנטלתי מעצמי ומשו"ה פטור עבר הירדן מבכורים. מאי ביניהון? אמר ר' אבין חצי שבט מנשה ביניהון, פירוש, דהם לא בקשו חלקם ממשה רבנו כמו שבקשו בני גד ובני ראובן, רק משה נתן להם, מ"ד אשר נתתי לי ולא שנטלתי מעצמי, חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמם. מ"ד ארץ זבת חלב ודבש, אף על פי כן אינו זבת חלב ודבש ע"כ הירושלמי.

ולפי פירוש זה בירושלמי מוכרח דת"ק דמחייב עבר הירדן בבכורים חולק על הני שתי דרשות של ריה"ג וסובר דלא בעינן חלב ודבש וגם לא דרש ולא שנטלתי מעצמי. אמנם פירושו של הפני משה דחוק טובא דנימא דשבט מנשה דלא בקשו ממשה יהיה חלוק דינו משבט ראובן וגד שבשביל שבקשו חלקם ממשה בעבר הירדן ישתנה דין ארצם לענין בכורים. וגם עצם הדבר קשה דברייתא חולקת על המשנה בטעם פטור בכורים לריה"ג ויש הבדל לפי הטעמים בחצי שבט מנשה. וכן בהרמב"ם בפירוש המשנה שם שכתב על דברי ת"ק וז"ל ועבר הירדן אף על פי שאינו ארץ זבת חלב ודבש השי"ת נתן לנו ואפשר לומר אשר נתת לי ע"כ. הרי מדבריו למדנו דגם ת"ק ס"ל אשר נתת ולא נטלתי מעצמי רק דעבר הירדן מקרי אשר נתת דלא נלחמו, דהרמב"ם מפרש דהך דרשה אשר נתת ולא נטלתי מעצמי סתמא אמרה ולא אליבא דריה"ג, רק כ"ע ס"ל להך דרשה ואם יכבשו ישראל עוד מדינה אחרת ויקדשנה בקדושת ארץ ישראל ע"י כיבוש רבים דלכ"ע שמיה כיבוש ונתחייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא כארץ ישראל, מכל מקום בבכורים אינו חייב מהך דרשה דלא שנטלתי גם לת"ק דלא מצריך שיהיה זבת חלב ודבש. והא דקאמר בירושלמי מה ביניהון, פירוש, מאי איכא בין דרשה דריה"ג דממעט שאר מדינות מזבת חלב ודבש בין הך דרשה דלא נטלתי מעצמי, ומשני חצי שבט מנשה פירוש עבר הירדן ולאו דוקא נקט חצי שבט מנשה והוא הדין לראובן וגד, ומ"ד ולא נטלתי מעצמי, אלו לא נטלו מעצמן, דלפי הדיבור נלחמו ולריה"ג פטור גם אלו דאינו חלב ודבש והוא ברור דהרמב"ם מפרש כן בירושלמי. ולפי זה הא דמחייב ת"ק לעבר הירדן, הוא רק דנלחמו על פי הדיבור, הא בלאו הכי אפילו היה כיבוש רבים ונתקדשו בקדושת ארץ ישראל ממש לענין חיוב תרומות ומעשרות ושביעית, מכל מקום פטור מבכורים. ולפי זה יוצא חידוש, דזה ניחא בזמן בית ראשון וגם בזמן בית שני למ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ואם כן גם עתה נמשך בה החיוב בכורים מאותו זמן שקדשה משה רבנו ונלחם בה על פי הדיבור, אבל למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וכשנחרב בית ראשון בטלה קדושת הארץ ואח"כ כשעלה עזרא נתקדשה שנית, נהי דקידש עזרא גם לעבר הירדן, מכל מקום הרי השתא הם בכלל אשר נטלתי מעצמי ואין לנו לחייב עתה בבכורים רק ארץ ישראל עצמו דהרי כתיב מארצך מעצמי ואין עתה בבכורים רק ארץ ישראל עצמו דהרי כתיב מארצך. אבל מה שקדשו עוד שארי מדינות חוץ לארץ ישראל אע"ג דחייבין מן התורה בתרומות ומעשרות, מכל מקום מביכורים פטורין גם למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש. וצריכים לומר, דת"ק דמחייב עבר הירדן במשנה בבכורים ס"ל דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא אבל הרמב"ם הרי פסק דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא משו"ה כתב דעבר הירדן פטור מן התורה ורק מדרבנן פשיטא דחייב דלא גרע מסוריה דמבואר בסוף מסכת חלה דחייבת בביכורים וזה בירור נכון בדברי הרמב"ם ע"כ תוכן דבריו. יוצא מדבריו שני חידושים, דבר אחד, שבזמן בית ראשון כיון שעבר הירדן היה ע"צ כיבוש של משה רבנו על פי הדיבור אף שעבר הירדן לא נכלל בגבולי ארץ ישראל אבל לענין בכורים נחשב אשר נטלתי מעצמי. ועוד דבר שאין אצלו ספק דעבר הירדן לא נכלל בגבולי ארץ ישראל ולפיכך בזמן עזרא שהוא קידש את עבר הירדן זה נכלל בכלל אשר נטלתי מעצמי כיון שאין זה מגבולי התורה ורק דין של ארצות הנכבשות יש לו, ואין עליהם חיוב בכורים מן התורה בזמן בית שני.

ובדבריו תירץ בס' קול צופיך [עמ' קל"ד] את דברי הר"ן דסתרי אהדדי ובספר טהרת הקודש העיר על זה, דבנדרים דף כ' ע"א ההיא שעתא לא עברינן ירדנא כתב הר"ן הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות ע"כ ובחידושי הר"ן לר"ה [דף י"ג ע"ב] מהיכן הקריבו: ואם תאמר מעבר הירדן מחלק בני גד ובני ראובן שנטלו בראש? יש לומר שעומר מצותו להביא מיהודה, ואינו נראה לומר שעומר הראשון היה שלא כמצותו עכ"ל. מפורש כאן בדבריו דגם עבר הירדן נתקדש להבאת העומר דלא כר"ן בנדרים. אבל לפי דברי בית הלוי ניחא, שהגמ' בר"ה מיירי בזמן כיבוש יהושע שנתקדש עבר הירדן בקדושת ארץ ישראל ממש ולא נטלו מעצמם דהכיבוש ע"י משה רבנו היה על פי הדיבור ויכולים להביא עומר מהם אבל בגמ' נדרים מיירי שם דתמה ר' יוחנן מכדי ונתן ה' לך לב רגז בבבל הוא דכתיב, ואיך קרה מקרה שאחד שחט השני, ועל זה אמר לו ההיא שעתא לא עברינן ירדנא וזה קרה בזמן ר' יוחנן אחרי חורבן בית שני והקדושה באה רק ע"י עזרא וחל על עבר הירדן דין ארצות הנכבשות ולא נתקדש לא לענין בכורים ולא לענין הבאת העומר עכ"ד. עי' ברכת יצחק [ח"ט סי' כ"ד].

אנשים חמורים ומה שביניהם

לע"נ שני אודים מוצלים מאש התופת של השואה האיומה

הגאון והצדיק המופלג והמופלא רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנברג זצוק"ל נ.ל.ב.ע. ט' תמוז תשנ"ד

הגאון האדיר רבי בן ציון הכהן קהאן זצ"ל בעל ה"אבני ציון" נ.ל.ב.ע. י"ד תמוז תשנ"ט




"ויצמד ישראל לבעל פעור" [כ"ה ג'] – רש"י "על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין ראי, זו היא עבודתו". צריך להבין פשר עבודה זרה משונה זו. אנשים לא עובדים עבודה זרה סתם. כל עבודה זרה קיפלה מאחוריה פילוסופיות והשקפות עולם פסולות שהניעו עובדיהם למעשים מגונים מעבר לעבודה עצמה. דעות פסולות מובילות למעשים פסולים. [ודוק שהרמב"ם קורא להלכות הדנות במידות ובמעשים נעלים "הלכות דעות".]



מבואר בדברי הרש"ר הירש ז"ל שהיו כמה ״בעלים״, כוחות אליליים. היה ״בעל צפן״, אֵל חצות־הלילה של המדבר )שמות יד, ב). לעומתו היה ״בעל מעון״ )להלן לב, לח( אֵל מקומות המגורים; ו״בַּעַל בְּרִית״ )שופטים ח, לג ,( אֵל איחוד בני האדם. היה גם ״בַּעַל זְבוּב״ )מלכים ב׳ א, ב ( כנראה אֵל הריקבון (השווה ״זְבוּבי מָוֶת״ (קהלת י, א ( שאליו היו פונים בעתות חולי ושואלים בו על אודות חיים ומוות. והיה גם ״בעל פעור״, אֵל חוסר הבושה, שאותו עבדו על ידי נתינת חשיבות מחוצפת לבחינות הבהמיות ביותר של החיים האנושיים. לפיכך אומר הנביא הושע: ״בָּאוּ בַעַל־פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת״ )הושע ט, י) הם באו לבעל פעור והקדישו את עצמם לבושה וחרפה.

עבודת פעור היא דוגמה חיה לסוג של דרוויניזם המתפאר בירידת האדם לדרגת הבהמה, שבה הוא פושט מעליו את האצילות האלוקית שניתנה לו, ובא לראות את עצמו רק כמין גבוה יותר של בעל חיים.

ומי נתן עצה זו להכשיל את עם ישראל בפעור ולהורידם למדרגה פחותה ובהמית? לא היה זה אלא בלעם הרשע [סנהדרין ק"ז], אותו בלעם שהגיע בעצמו לשפל העמוק ביותר של אישות עם בהמתו [סנהדרין ק"ה:]:

בעידנא דחזו ליה, [כשראוהו שרי מואב] דהוה רכיב אחמריה, [שהנו רוכב על אתונו], אמרו ליה: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא? [למה לא מיהרת לבוא על גבי סוס?]. ואמר להו [בשקר]: ברטיבא [באחו מקום המרעה], שדאי ליה, [השארתי את סוסי, וסוסי לא היה מוכן לרכיבה]. מיד - "ותאמר האתון אל בלעם: הלוא אנכי אתונך, אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה!? " [ואם כן, למה אתה משקר?]. אמר לה: את שימשת אותי רק לטעינא בעלמא, [לישא משאות, ולא לרכיבה]. אמרה ליה: [שקר!] "אשר רכבת עלי! " אמר לה: [את שימשת לי לרכיבה רק] באקראי בעלמא, [במקרה ואין לי סוס מזומן]. אמרה ליה: [שקר הדבר! הלא רכבת עלי תמיד] "מעודך עד היום הזה". ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה, [שאתה בועל אותי]. כתיב הכא "ההסכן הסכנתי", וכתיב התם [מלכים א א]: "ותהי לו סוכנת". [שים לב – בלעם מנהל ויכוח ענייני עם אתון והאתון שמה אותו בכיסה הקטן...]. עבודה זרה של השפלת צלם אלקים שבו מתייחד בני האדם מכל יצורי תבל עד ליצירת שוויון מוסרי, התנהגותי, וחברתי עם בעלי חיים.

ומכבר ראיתי קדוש אחד מדבר, שפעור, כולל הוא כל יסוד עבודה זרה, וכל העבודה זרה שבעולם היא רק ענף של פעור אלא שזוהמתה מכוסה קצת, וביטול טומאת עבודה זרה בא על ידי זה שמתגלה שכל עבודה זרה וסעיפיה היא פעור ממש. ויצר של פעור נפסק לגמרי בדור המדבר אחרי ביעור הנצמדים לבעל פעור. וגמר ביעורו יהיה לעתיד לבא בכחו של משה, שהוא נקבר מול בית פעור. וראשית טומאת כל בחינת המקום שבעולם היא בית פעור ולעומתו ראשית קדושת המקום הוא קברו של משה שעומד למעלה מכל המקום הטבעי ונברא בערב שבת בין השמשות, "ולא ידע איש את קבורתו" - שהוא למעלה מהידיעה. ובדברי קדשו של המהר"ל [חי' אגדות סוטה י"ד.]: "מפני מה נקבר משה מול בית פעור? ... כי אין ע"ז בעולם שכל כך גנאי לאדם כמו פעור, שהיו מתריזים לפניה, ולא היו ע"ז שהיו ישראל להוטים אחריה כמו פעור, וכדכתיב (במדבר כ"ה) הנצמדים לבעל פעור וכדאיתא במסכת סנהדרין (ס"ד א'), ואף כי הע"ז רחוקה בתכלית מן ישראל, אדרבא היא הנותנת, מפני כי ישראל מצד עצמם בקדושה ובטהרה בתכלית, והיצר הרע הוא שולט בישראל יותר מכל האומת כדאיתא במסכת סוכה (נ"ב א'), ולעולם היצר מגרה את האדם לדבר שהוא הפך לו, שהרי אתה רואה שהיה היצר מסית את ישראל לע"ז ביותר מכל האומות ... ומפני כי משה רבינו ע"ה היה איש אלקים, ובפרט במיתתו היה יותר מתעלה בקדושה עליונה, היה מסלק מישראל עון פעור שהוא הטומאה והתעוב, כי המיתה של הצדיק והקבורה היא מכפרת על הדור ... ולפיכך מרע"ה כאשר נסתלק והיה שב אל מדריגת הפשיטות יותר זהו כפרת והסרת חטא פעור. וראוי היה שנקבר משה מול פעור, כי כנגד הקדושה הוא הטומאה והתעוב, שאם ימצא קדושה עליונה כך ימצא כנגד זה התעוב, ולפיכך נקבר מרע"ה מול פעור ודבר זה שהיה משה נגד פעור והפך שלו מסלק חטא פעור מישראל".

והנה, ביטול עבודה זרה תלוי בהתגלותה של הזוהמא שלה שלא תכוסה עוד. "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה - ועלה באשו ותעל צחנתו".

וביטול עבודה זרה בימי אליהו היה בפעולת אליהו שהקדים "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו". מכאן ישאל השואל ויתמה התמיה – איך אליהו הנביא מעלה בפני העם אפשרות ללכת אחרי הבעל? "ואם הבעל לכו אחריו" [דוק – הוא לא אמר "ואם הבעל האלהים" כמו שאמר "אם ה' האלהים" אלא "ואם הבעל" לבד. אולי התקשה לבטא את האפשרות הכל-כך מופרך של אלהות הבעל]. מחריד! איזה מקום יש ל"הוה אמינא" כזו ללכת אחרי הבעל? אלא, אליהו בא לחנך את העם, שבאמת, יסוד הבעל הוא בעל פעור אלא מפני שכבר נזדקק ונטהר העולם עד שבטל יצרא דפעור, והיו בושים להימשך אחריו, על כן לקחו להם את הבעל בהסתרת הכיעור הפעורי שבו אבל באמת העבודה זרה הגמורה היא פעור ואם הבעל הוא אלהים לדעתם, הרי הם צריכים ללכת אחריו למקום יסודו - כלומר לפעור ומתוך השיקוץ שנמצא בפעור. כיון שהבינו שבאמת כל עבודה זרה באיזה צורה שתהיה היא פעור ממש, ואין להנצל מזוהמת הפעור אלא על ידי הדבקות בד' אמת בלא נדנוד עבודה זרה כלל, על כן ענו כל העם יחדו ד' הוא האלהים ד' הוא האלהים. [בעל בגימט׳ צואה ובגימטריא ההבל ויהבלו – טור] .

לא יהיה בך אל זר – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע. חייבים להפנים שכל מערומי ופיתויי היצר אינם מובילים אלא לפעור, למקום המסריח והמגעיל ביותר שקיים. וד"ל.

"וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם". בשם הרב מבריסק: בהתחלה רואים את העבודה זרה למה שהיא באמת "שקצים וגללים", דהיינו צואה מסריחה. עובר קצת זמן ו...לא נורא. "עץ ואבן". כבר שודרג, ברוך השם! ואחר כך ההידרדרות המוסרית וההשקפתית מתפתחת ומגיעים למצב שרואים אותה כ"כסף וזהב". היא הופכת להיות דבר אטרקטיבי ומושך. אותם שקצים וגללים כבר מזהירים כזוהר הרקיע ונוצצים כמו כסף [מלשון כיסופים] וזהב. נורא!



ויש להוסיף מש"כ בספרים הקדושים שיסוד עבודתה של פעור היה להפר יראה ולהפיג רגשי כבוד מה'ענין האלקי' ולזאת מצאו לעבוד ע"ז בבזיון כדי שעי"ז יוקל הכבוד האלקי בעולם ויהיה כל היחס לאלקות אך ורק מצד התרגלות ריעות ואהבה כבן המטנף את אביו ששניהם שמחים בזה. ומכיון שעיקר פעור היה להסיר את היראה, היה צורך שמשה רבנו יקבר מול בית פעור שכן עיקר מגמתו של משה היא היראה 'ועתה ישראל מה ד' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה' – 'אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא. כי משה ידע שבלי יראה, אין כלום. ומכיון שיש הכרח להשיגה. לכן היא מלתא זוטרתא ועל כן אין מכניעים את הפעור אלא ע"י משה רבינו. ועי' בשיחות מוסר [לגרח"ש זצ"ל עמ' קכ"ו] שענינו של בעל פעור היה בפריצת כל הגדרים [ולא בעצם עבודתו], ואין מתאים יותר ממשה רבינו לגדור את הרצון לפרוץ כל מחסום וגדר ואכמ"ל.

עיקר התרופה – ענוה. "ומותר האדם מן הבהמה – אין". כשעושה עצמו לאין. בלעם בעל נפש הרחבה ורוח הגבוהה היה ההיפך הגמור מעניו ולכן ירד למדרגת בהמה. לעומתו – משה העניו מכל אדם. וגם לנו יש חלק בענוה זו – אם רק נשאף לכך ונעבוד על עצמינו. וכדברי בעל המאור עינים [פ' תרומה]:

דאיתא בזוה"ק אתפשטות' דמשה בכל דרא ודרא עד שיתין רבוא דרי, וזהו ענין בחינת הדעת שיש לכל או"א מישראל להשיג בתורה והכל על ידי הדעת בחינת משה שהוא היה הדעת של כל ישראל ויש לכל או"א ניצוץ דבר מה חלק מהדעת של משה רבינו עליו השלום בכדי שידע ויבין וישיג כל או"א בתורה כל חד וחד כפום שיעורא דיליה כפי' בחינת משה שיש אצלו כך הוא מבין ומשיג בתורתו. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם והאיך יצוו ע"ז חכמינו זכרונם לברכה לכל אדם שעל כל אדם אמרו משנה זו לקיימה והאיך יוכל כל אדם לקיים זה הדבר הלא זה הוא אשר נשתבח משה רבינו עליו השלום במדה זו בתורה כמו שאמר הכתוב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם גו', ואיך יזכה ילוד אשה אחר זולתו לבא למדרגה זו? אך הענין הוא כמ"ש שיש לכל או"א מישראל בחינת משה והוא הדעת שלו וע"כ ציוו חכמינו זכרונם לברכה מאוד מאוד הוי שפל רוח, כי מאחר שיש לך בחינת משה שהרי יש לך דעת ואפילו אם הוא מעט מן המעט אף על פי כן הלא זה הוא בחינת משה שיש לך, א"כ איפוא זאת עשו גם אתה כמו משה רבינו עליו השלום להיות שפל רוח בחינת משה ... והנה נאמר במשה רבינו ע"ה ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, ו) והוא ע"פ האמור שאתפשטותא דמשה בכל דרא ולזה ענין בחינת משה הוא גנוז באדם הישראלי ולא ידע איש את קבורתו פירוש שלא ידעו היכן משה קבור וגנוז. כי באמת הוא נגנז ונקבר בדעת של כל או"א מישראל כאמור וזהו ויקבור אותו בגיא פירוש שנגנז בחינת משה שהוא הדעת אצל מי שהוא שפל בעיניו כגיא ואינו מתגאה שהמתגאה הוא כאלו עובד ע"ז ואין בו דעת בחינת משה וזהו מול בית פעור רצה לומר שהדעת גנוז אצל מי שהוא שפל בעיניו והוא מנגד והיפוך בית פעור שהוא ע"ז שכל המתגאה כאלו עובד ע"ז אכן העניו והשפל הוא מנגד לדבר זה והפכו ממש שם הדעת האמיתי גנוז וטמון".

הרי בתוך כל אחד ואחד גנוז אותה דעת ואותו כח המנוגדים בתכלית לבעל פעור. כל מה שמוטל עלינו לעשות הוא לחשוף את אותם מעמקים מקרב נשמותינו. כמה לימודים אלו נחוצים לנו בדור שכ"כ הרבה אנשים מתנהגים כבהמות, ועוד מתפארים בכך, ויוצרים השקפות עולם הבנויות על בסיס שוויון בין אדם לבהמה. ה' יצילנו!

ראשי פרקים מדרשה פ' קרח תשע"ט בבית כנסת בית אליהו

בס"ד

"ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"

שבת מברכים תמוז ר"ת ז'מני ת'שובה מ'משמשים ו'באים. האם אנחנו שונים עכשיו ממה שהיינו באותה תקופה בשנה שעברה? שאלה נוקבת. חייבים להתקדם ולהתעלות כסדר. זה טעם החיים ותכלית החיים. 

"הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"

התפיסה השגרתית גורסת שאדם בעל מידות מושחתות הוא מטרד ציבורי. לא נעים להיות בחברתו. וזה בודאי נכון. אבל חז"ל לימדונו שהסובל הכי גדול מאותו אדם הוא לא אחר מאשר הוא עצמו. כל אחד במידה זו או אחרת סובל מהמדות הפגומות שלו.

תאוה - פ' בהעלותך "ויתאוו תאוה" וסופם - חידלון "קברות התאוה".

כבוד - פ' שלח. הנשיאים מסרו דו"ח שלילי כדי לא לאבד את נשיאותם בהיכנסם לא"י [זוה"ק]. פחדו לאבד את כבודם. סופם - מגיפה ומוות.

קנאה - קרח ועדתו. סופם - בליעת האדמה ואש.

מי היו הקרבנות העיקיים מהקנאה תאוה וכבוד? הם עצמם.

מוציאין מהעולם. כפשוטו, כפי המסופר בתורה.

וגם מעולמו הפנימי. השקוע בשלשת המחלות הרוחניות הנ"ל המלפפות את האדם כל כולו [עי' ברכת מרדכי על הפרשה]  חי בעולם חיצוני, דמיוני ומזוייף.

תקרא קורות חייו של כמעט כל השחקנים, זמרים, ספורטאים וכו' תראה מכנה משותף. חיים שהם רצופים קנאה תאוה כבוד שעשו [ועושה] את אותם אנשים אומללים עד אין לשער ואין לתאר. והדברים ידועים לכל מתבונן.

פסח - תיקון התאוה. מצה פשוטה.

שבועות - תיקון הקנאה. כאיש אחד בלב אחד. ["קנאת סופרים תרבה חכמה" היא בגדר תמריץ ועצה נגד היצר. האידאל הוא ללמוד כדי לקיים רצון ה', ואדרבה, לא לקנא לחבר אלא לפרגן לו על מה הצלחותיו].

סוכות - תיקון לכבוד.  ענני הכבוד. [הגר"מ שפירא פעם נזדעק כשכיבדו אותו. "השם הוא מלך הכבוד!!" זה להתפאר בלבוש המלך. "ה' מלך גאות לבש"].

שבת - תיקון לכל.

קנאה - שבת רזא דאחד. אחדות. קרח חלק על השבת ועל השלום. בשבת כל מלאכתך עשויה. אין תחרות. מעין עולם הבא שאין תחרות.

תאוה - כל הגשמיות בקדושה ומכוח מצוה.

כבוד - מצוה לכבד את השבת.

גילוי עריות - תאוה.

שפיכות דמים - קנאה [קין, אחי יוסף. קנאה פעמים רבות מובילה לרצח].

ע"ז - כבוד, כאשר האדם עצמו הופך להיות ע"ז.

"מוציאין את האדם מן העולם" כי הם מקבילים לשלשת העבירות שצריך להיהרג עליהם.

תיקון לקנאה? השני לא לקח את שלך. אין קשר! אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה. 

תיקון לכל שלשת המידות? עולם פנימי עשיר ואז לא צריך לחפש גירויים חיצוניים דמיוניים ומזויפים.

לא המדרש העיקר אלא "המעשה" שמספרים:

סיפרתי על הרב הגר"ש אוירבך שהיה עושה ספונג'ה לאלמנה בימי ששי. תיקון כבוד.

הרב קופשיץ הסביר מתלוננים שהוא תלמיד של הגראי"ל שטיינמן [למרות ייחוסו לג"ר י"ח זוננפלד זצ"ל וד"ל] כי הוא לומד יותר ביום אחד ממה שהם לומדים בחודש והם אוכלים ביום אחד יותר ממה שהוא אוכל בחודש. תיקון התאווה.

קנאה - הגרי"י פישר אמר שמשיח לא מגיע לא בגלל חוסר צניעות נשים [כמו שאמרו בטעות בשמו] אלא בגלל צרות עין של שכנים. באים לפניו מלא דיני תורה בין שכנים מסוכסכים! קנאה.

הרב מפונוביז' עשה מגבית לראש ישיבה אחר על חשבון הישיבה שלו. תיקון הקנאה. עין טובה.   

אם נשפר את מדותינו אולי נזכה בקרוב לגאולה השלימה בב"א! 

כפיית ההר - תורה וחסד

כפיית ההר - עומק פשר שלילת הבחירה במתן תורה

"ויתיצבו בתחתית ההר - א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא ["שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם את מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקיבלוה באונס" רש"י]. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב: 'קימו וקבלו היהודים' - קיימו מה שקיבלו כבר".

ותמוה מאד שדווקא כאן נשללה הבחירה מעם ישראל. מה פשר הדבר הזה ואיזה ערך יש לקבלה מתוך כפייה? בספה"ק מבואר שלכל אדם יש בחירה חופשית. התפקיד של הבחירה הוא לאפשר לאדם להגיע לרמה מוסרית ורוחנית גבוהה עפ"י בחירתו האישית ללא גורם חיצוני הכופה עליו לבחור בטוב. אבל יש מקום בנפש האדם שאין בו בחירה כלל. האדם לא יכול לבחור אם להיות בכלל בעל בחירה. הוא יכול לבחור מה לרצות אבל לא אם לרצות. רצונות הם חלק מהותי מכל בני האדם. נתינת התורה בכפייה מלמדת שאין קבלת התורה מתייחסת לרובד החיצוני של האדם שבו הוא בוחר כן או לא. כאן נשללה מעם ישראל אפשרות לבחור, כי כמו שאדם לא יכול לבחור אם להיות בעל רצון או לא, כך אינו יכול לבחור אם לקבל את התורה או לא. התורה היא חלק ממהותו ולא נתון לבחירה שלו כמו שאדם לא יכול לבחור להפסיק לרצות.


הקב"ה ירד על הר סיני, ריכז את שכינתו שם וכפה על עם ישראל אותו הר ואמר "אם אתם מקבלים את התורה, מוטב" - פעלתם בהתאם למהות שלכם. ואם לאו – אתם מתקוממים נגד מהותכם ומידה כנגד מידה הטבע יתקומם נגדכם ושם תהא קבורתכם.

המודעה רבא לאורייתא לא היתה כדי להחליש את הקבלה אלא להודיע שאם נעבור על דברי תורה אין זה נובע מתוך פנימיותנו אלא מחמת גורמים חיצוניים דוגמת ה"שאור שבעיסה". שהרי כבר גילינו שהאני העצמי שלנו שייך לתורה באופן מהותי ויסודי.


ואעפ"כ – אע"פ שאז קיבלנו מתוך כפייה, הוספנו אישור וגושפנקא לקבלה הזאת ע"י קבלה מרצון בזמן אחשורוש. באותה תקופה היסטורית הייתה התדרדרות רוחנית איומה של השתחוויה לצלם והנאה מסעודתו של אותו רשע, ונוצר איזון בין הבחירה בטוב [המתאים לפנימיותנו] לבחירה ברע [שהתאפשרה ע"י ההתדרדרות שלנו]. ואז קיבלנו מרצוננו החופשי לאשר את עובדת ההתאמה בין התורה לבין מהותנו הבסיסית.


חסד ותורה


בסוטה י"ד נאמר – "דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים". כך היה ר' ירוחם מפרש - שאם יודעים את תחילת הדבר וסופו, הרי שיש לנו הבנה במה שממלא את כולו, שבזה יש לנו את הבריח התיכון המבריח מן הקצה האחד של התורה אל הקצה השני ואם תחילתה וסופה גמ"ח הרי שגמ"ח מבריח בתוך כל התורה כולה. ועי' גם במהרש"א כאן.






ויש לפרש עפ"י דבריו דברי הגמרא בשבת [ל:] "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". ובמבט שטחי, הדברים מרפסין איגרי. מה יעזור לנו אם תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה אם באמצע יש סתירות? אם אדם כותב ספר כפרני אבל יש ווארט תורני יפה בתחילתו וגם בסופו הספר כשר לבוא בקהל ואפשר להתעלם מכל הגרוע שבו?? אתמהה!!!






אלא שחז"ל ידעו שאם שלמה המלך כתב ספר שתחילתו ד"ת וסופו ד"ת, וקודשא בריך הוא ואורייתא הרי חד הם, בעלי אחדות קוהרנטית, ולא יתכנו סתירות אמיתיות ומהותיות, סימן שגם הסתירות שבאמצע הספר אינן אלא מדומות, ולהם פתרונות ויישובים. ה"תחילה וסוף" מגלים על האמצע.






ממשיכה הגמרא: תחילתה גמילות חסדים, דכתיב 'ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' [בראשית ג כ"א]. וסופה גמילות חסדים דכתיב 'ויקבר אותו בגי' [דברים ל"ד ו'].






אנחנו צריכים לזכור שגם חיינו הם בחינת "תחילתה גמילות חסדים וסופו גמילות חסדים" "וזה ספר תולדות האדם" מקביל לספר תורה. אחרי שנולדנו בעירום וחוסר כל הלבישו והאכילו אותנו ודאגו לכל צרכינו. ובסוף חיינו אף אנחנו נזדקק לחסד של "ויקבר אותו". וכל חיינו הם רצופים בחסדים אין סופיים מצד הבורא ומצד בריותיו, וזה מחייב עצום. זה מחייב אותנו להכיר בטובה, להשיב טובה תחת טובה, לשמוח שזכינו בכל כך הרבה חסדים מכל כך הרבה אנשים ועוד ועוד. תתבונן רק כמה כח אדם ומאמץ הושקעו בבגדים שאתה לובש, והאוכל שאתה אוכל, והפלאפון הפלאי המקשר אותך עם כל העולם דרך מכשיר קטנטן שנכנס בכל כיס מצוי, והרכב, והמשקפיים, והדירה והריהוט, והכבישים הסלולים, והמשקפיים וכו' וכו' אחדל מלספור כי אין מספר. אנחנו מסובבים בחסד כל היום וכל הלילה בלי הפסק ובלי שבכלל שמים לב. "חסד א-ל כל היום" ממש בלי גוזמא.






"בן זומא ראה אוכלוסא ע"ג מעלה בהר הבית, אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני" ע"כ. ראה רבבות אנשים, ואמר עליהם "ברא כל אלו לשמשני", וכי כזה בעל גאוה היה? ולא עוד אלא הוא היה אומר "כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא פת לאכול, חרש זרע וקצר ועמר ודש וזרה ובירר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח"כ אכל ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא בגד ללבוש גזז וליבן וניפץ וטוה וארג ואח"כ מצא בגד ללבוש ואני משכים ומוצא כלים מתוקנים לפני. כל אומניות שוקדות ובאות לפתח ביתי ואני משכים ומוצא כל אלו לפני". וכי מה היתה כוונתו? ואמר הגרש"ז זצ"ל שרצה בן זומא ללמד אותנו שכל האנשים כולם קשורים זה בזה, מה שנקרא היום "כפר גלובלי", ואפי' כשהאחד מתכוון לפרנסתו, סוף סוף הקונה נהנה ממנו ונמצא כל אחד מקבל טובות מהשני וכולם שותפים בבריאה ומתחסדים זה עם זה בדרך גומלין וזוהי הדרך לאהבת הבריות ולהטיב לזולת.






בנתיב התורה פ"ד כתב המהר"ל: "כי התורה עיקר שלה הוא החסד וכדכתיב 'ותורת חסד על לשונה' ואמרו ז"ל [סוטה י"ד] התורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, ולכך היא 'תורת חסד' הוא הטוב הגמור".






ובנתיב גמילות חסדים [פ"א] כתב: "ראוי שתהיה תחלת התורה חסד וסופה חסד מפני שעיקר התורה הוא הטוב, ואם לא שהיה אדם צריך לדין ומשפט, לא היה כאן דין כלל כי אם לא היה האדם חוטא, לא היה צריך לארבע מיתות בית דין. ולכך הדין אינו עיקר התורה רק הטוב והחסד והוא התחלתה של תורה מפני שזהו עיקר כונת התורה שיהיה הכל בטוב ולא יהיה שום רע בעולם, והרע יהיה בסוף מסולק עד שיהיה הטוב נמצא לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד' מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב, כאשר הרע מסולק מן העולם ע"י מיתות בי"ד ושאר עונשים ולכך התחלת התורה גמ"ח, כי גמ"ח בפרט הוא הטוב וכן הסוף הוא גמ"ח מפני שזהו תכלית התורה לסלק הרע ולהיות טוב". וכן כתב בח"א לסוטה יד ב'. "פירוש ראוי שתהיה התחלת התורה וסופה גמילת חסדים, כי החסד הוא טוב בעצמו. ומה שהתורה תחלתה חסד וסופה חסד הוא מפני שעיקר התורה הטוב, רק מצד האדם צריך דין ומשפט, ויותר טוב היה שלא היה מחלוקת ביניהם ולא היה צריך לדין ומשפט ולא היה אדם חוטא ולא היה צריך לארבע מיתות ב"ד, וכן כל הקרבנות רק מפני שהאדם הוא חוטא מפני כך צריך לעשות דין בו, ולכך הדין אינו רק להעמיד הטוב, כי בסילוק החטא שהוא רע נשאר הטוב. והרי כל כוונת התורה אינו רק הטוב והחסד. לכך התחלת התורה בחסד, ומפני שזהו עיקר כוונת התורה. והסוף ג"כ גמילות חסדים, מפני שכל הדברים אשר הם בתורה, התכלית [שלהם] מביאים אל הטוב עד שיהיה הטוב נשאר, כי אף אם נזכר בתורה מיתות ומלקות וכמה עונשים, תכלית שלהם להעלות המציאות אל הטוב ולהסיר הרע".



"ועוד יש לך לדעת כי התורה יש לה חיבור עם ה' יתברך, וכל חבור הוא (אל) מצד ההתחלה ומצד הסוף, כי הקצה מתחבר אל אחר, ולפיכך התחלת התורה וסופה גמילות חסדים, כי דרכי ה' יתברך הוא החסד, שזהו מדותיו של ה' יתברך. ועוד יש לך לדעת, דמה שאמר כי התורה תחלתה חסד וסופה חסד, כי זה מורה על שיש לחסד מעלה עליונה על שאר המדות, כי ההתחלה מתעלה על הכל שבא אחריו, והסוף מתעלה על הכל שהיה לפניו, ודבר זה יורה דרך האמת כי החסד הוא מדה על הכל."






ובתפארת ישראל [פ"כ] ביאר לפי"ז מדוע מידת אברהם היא מידת התורה, ובתוך דבריו כתב: "כי כל ענין התורה כדי להעמיד הטוב שיהיה בעולם, לפיכך התחלתה גמ"ח שהוא עשיית הטוב לבני אדם ותכלית התורה הטוב הגמור, ומפני זה אברהם שהיה מדתו חסד ראוי מצד עצמו אל התורה שהתורה היא תורת חסד וזהו מידתו של אברהם. ובשמו"ר [א כ"ו] אמרו 'ותקרא שמו משה' [שמות ב ה] מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים אע"פ שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה" וכתב בגבורות ה' פי"ח בזה"ל: "ונראה לפרש כי התורה נקראת 'תורת חסד' ולפיכך השם שקראה לו בתיה שהיתה גומלת חסד הוא עיקר בתורה". וראה גו"א דברים פל"ג אות ד' וצרף לכאן שאין עם הארץ חסיד וביאר שם בדר"ח [ע"ח] שע"ה מופקע מחסידות וטוב. [הובא כל זה בתפארת ישראל מהד' מכון י-ם עמ' קי"ב].






נמצינו למדים, שככל שאדם מתקרב לטוב וחסד, בכך הוא מתקרב למהות התורה, ומכלל הן נשמע לאו. כשהורה צריך להעניש ילד הכוונה צריכה להיות כמו שכתב המהר"ל על המיתות שבתורה – הכל להוביל למצב של טוב. אין הדין תכלית בפני עצמו אלא אמצעי להביא לחסד גדול יותר. כל מגמותינו וכוונותינו בחיים צריכות להיות להגיע ולהגשים את ה"טוב". רמז נפלא "גמילות חסדים בגימטריא 611. תורה בגימריא 611.






בס' תפוחי זהב [עמ' שע"ו] כתב שיש עומק בכך שגמילות החסדים של תחילת התורה וסופה היא דוקא בענין של כיסוי הגוף [הלבשה וקבורה] ולא בדוגמאות של ביקור חולים ניחום אבלים צדקה לעניים ועוד הרבה אפשרויות. כי ידוע הוא שכח הנתינה שבאדם הוא משורש נשמתו הקרויה 'חלק אלוק ממעל' שכמו שהאלקים ביחס לבריאה הוא נותן ולא נוטל 'אם צדקת מה תתן לו' והוא ברא את עולמו ומנהיגו אך ורק כדי להתחסד וכמ"ש עולם חסד יבנה, כן גם הנשמה שבאדם מבקשת לתת ולגמול חסד ואילו הגוף כמו שאר בעלי החיים נברא בתכונה של נטילה לעצמו בלבד. על כן דוקא בדוגמאות של כיסוי הגוף והסתרתו באה לידי ביטוי העובדה שתורתנו היא תורת חסד כי עצם מציאות החסד היא העלמת הגוף ותכונותיו.


ובס' צבי קדש [עמ' תפ"ז] ביאר שעשיית כתנות הוא משום קלקול הגשמיות שנגע בגוף שעי"ז הוצרך לכסות ערוותו ונעשה עור משכא דחויא כידוע. ותחילת התיקון לזה בתחילת תורה הוא בויעש כתנות לאדם ולאשתו, שהוא תאוה שהושלכה בניהוג בין איש ואשתו שטעונה כסוי. וסוף אותו תיקון בסוף התורה בשלימות בגוף של משה שהחזיר כתנות עור לאור, בקרון אור פניו כידוע והושלם גופו בלי שום גשמיות שאין בו איש ואשתו אלא פרש מן האשה ועי"ז הוצרך קב"ה לטפל בקבורתו שאין אדם גשמי יכול לעסוק בה, כמשמעות מאמר הזוהר שמכוח פרישתו מביתא תתאה אתקשר בביתא עילאה ולא הוצרך להקבר בא"י שהיא שכינתא תתאה ע"כ.


יש גם מכנה משותף בין שני החסדים, ששניהם קשורים ל"כבוד". הכבוד של לבוש [וכבר פירש צדיק אחד שהברכה "מלביש ערומים" היא על הכבוד שהבגדים מעניקים לנו. רבי יוחנן קרי למאני מכובדתי – שבת קי"ד], והכבוד של קבורת המת. ואין כבוד אלא תורה [אבות ו' ג']. הרי התורה שהיא הכבוד האמיתי תחילתה בחסד של כבוד וסופה בחסד של כבוד.


[וע"ע דברים נפלאים בס' ענפיה ארזי אל פ' בראשית שהקשה על כל החסדים שקדמו לכתנות עור ותירץ שרק כאן היה בדרך "גמול" עיי"ש וינעם לך]

חיוב קידוש בבוקר

סימן יז- חיוב קידוש בשותה קפה אחרי שחרית ולפני התקיעות

שאלה

האם השותה קפה או תה בראש השנה אחר שחרית ולפני התקיעות חייב בקידוש ובסעודה, או שיכול לשתות ללא קידוש?

תשובה

א. בישוב קטן שני מניינים ספרדיים בימי ראש השנה. האחד מתפלל בהנץ והשני מתחיל בערך בשבע. לקריאת התורה תקיעות ומוסף מצטרפים שני המניינים לתפילה יחדיו, ולכן למניין ותיקין הפסקה בין שחרית לקה"ת ולתקיעות.

המתפללים בהנץ שאלו האם מותר להם לשתות קפה (או תה) ללא קידוש כדי להתחזק, בזמן שהם ממתינים למנין המאוחר, או שחייבים קידוש ואכילה לפני התקיעות.

ב. רצון המתפללים הוא שלא להתחייב בקידוש כיון שהקידוש צריך להיות במקום סעודה והם אינם רוצים לאכול לפני התקיעות. (בנושא אכילה לפני קיום מצוה עסקתי בחלק ד סימן ב). המצב הנוכחי שהם לפני תקיעות מחד ומאידך רוצים להתחזק בשתיית משקה מעורר ומחזק, מעלה ביתר חומרה את השאלה האם ניתן לשתות לאחר שחרית ללא קידוש.

ג. לגבי קידוש היום בימים טובים לא נאמרו הלכות מיוחדות ונראה שדינו כקידוש היום בשבת. לגבי שבת פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' רפט ס"א):

"יהיה שלחנו ערוך ומטה מוצעת יפה ומפה פרוסה כמו בסעודת הלילה, ויברך על היין בפה"ג והוא נקרא קידושא רבא. ואחר כך יטול ידיו (וע"ל סי' רע"א סעיף י"ב בהג"ה) ויבצע על לחם משנה כמו בלילה ויסעוד, וגם זה הקידוש צריך שיהיה במקום סעודה ושלא יטעום קודם לו כלום כמו בקידוש הלילה. ומיהו לשתות מים בבוקר קודם תפלה מותר, מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש".

מדברי השו"ע עולה שאסור לשתות אפילו מים, לאחר תפילת שחרית ללא קידוש, וקידוש זה מצריך סעודה עמו.

ד. בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' רפט ס"ב) הסביר את מהותו של קידוש היום: "ותקנו חכמים לקדש על היין קודם סעודת שחרית כמו קודם סעודת הלילה, לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה ואם לא יקדש ביום על היין יהא כבוד לילה עודף על כבוד יום. מכל מקום לא תקנו לברך ברכת הקידוש שבירך בלילה אלא די בברכת בורא פרי הגפן שיברך על היין כדי שיהא היכר בזה שקידוש זה אינו אלא מדברי סופרים. ומכל מקום גם זה הקידוש צריך שיהיה במקום סעודה ושלא יטעום כלום קודם לו כמו בקידוש הלילה אך מותר לשתות מים קודם תפלת השחר מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש. ויש אומרים שמותר לטעום קודם קידוש שביום הואיל ועיקרו אינו אלא מדברי סופרים לא החמירו בו כל כך, ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, כגון שאין לו יין ולא שאר משקה חמר מדינה אפילו אם גם פת אין לו יכול לאכול שאר מאכלים קודם קידוש זה, אף אם מצפה שיביאו לו אחר זמן על מה לקדש אין צריך להמתין". עולה מדברי הגרש"ז מלאדי שאין ברכה של קידוש בשחרית אלא אך ברכת הגפן (והפסוקים שאומרים אינם קידוש אלא מעין הכנה למצוה). ומסכים עם השו"ע בפרטי ההלכה, אמנם מביא דעה נוספת שכיון שכל קידוש זה אינו אלא מדרבנן מותר לטעום לפניו, ומתיר לסמוך על דעה זו בשעת הדחק כאשר אין לו יין לקידוש. לפי הבנתי במקרה שלפנינו ניתן לסמוך על דעה זו ולשתות ללא קידוש לפניו מן הטעם שהביא הגרש"ז מלאדי ומטעמים נוספים שיבוררו להלן.

ה. מקור המחלוקת אותה מביא הגרש"ז הוא בפסיקת הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"י): "מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש הרי זה מקדש על הפת ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה, ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזה הוא הנקרא קידושא רבא, מברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואחר כך יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה".

על הרמב"ם השיג הראב"ד: "א"א בחיי ראשי אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינה כלום, שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום ואילו בא לקדש ביום על הפת מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל, וכשדרשו (פסחים קו) אין לי אלא בלילה ביום מנין אסמכתא היא דעיקר קידושא בלילה כתיב מדכתיב את יום ולא כתיב ביום א"נ דאי לא קדיש בלילה קאמר".

מתבאר מדבריו שאין חשיבות קידוש היום כקידוש הערב וממילא מותר לשתות ולאכול אף ללא קידוש.

את שתי השיטות מביא הר"ן (על הרי"ף, פסחים כב ע"א): "אין לי אלא בלילה ביום מנין. משמע ליה דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא דאי קידושא דיממא דאורייתא היכי לא אמרינן ביה אלא בורא פרי הגפן ותו לא והלא ברכה זו ברכת הנהנין היא ולאו מעין קידושא היא אלא קידושא דאוריית' בלילה היא דהוי בכניסתו אלא משום דכבוד יום עדיף מכבוד לילה ראו חכמים לעשות ביום זכר לקידוש והיינו בורא פרי הגפן ותו לא שהוא התחלת קידוש של לילה ועוד שלפי שאין אומרים שירה אלא על היין כיון שמברכין על היין תחלה שלא כדרך שאר הסעודות הוי כעין שבח ושירה לקדושתו של יום ומשום דלא הוי אלא מדרבנן לא ראו להאריך בו יותר כדי שלא להשוותו לקידושא של לילה וקראוהו קידושא רבא לכנוי לפי שאינו עיקר כקידוש של לילה וזוטר שיעוריה כדקרינן לסומא סגי נהור ומ"מ כיון דתקנוהו רבנן כעין קידוש אפשר שאף ביום אסור לטעום קודם שיקדש ואפשר שצריך ג"כ שיהא במקום סעודה כקידוש של לילה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מהלכות שבת אבל הראב"ד ז"ל השיגו ואמר דכיון דהאי קידושא מדרבנן בעלמא הוא מותר לטעום קודם שיקדש ולא אסרו אלא לקידוש של לילה".

וכ"כ בקצרה בחידושי הר"ן (פסחים קו ע"א). וכן הובאה המחלוקת ללא הכרעה במאירי (פסחים שם). אם כי האחרונים כתבו שמהמאירי והר"ן משמע שנטו לשיטת הראב"ד.

ו. מהר"ם חלאווה (פסחים קו ע"א) הכריע כראב"ד: "ביום מאי. בורא פרי הגפן וקרו לי' קדושא רבה לכנוי לפי שהיא קטנה. אי נמי לפי שהיא ראש לכל הברכות ואף על גב דאין בה זכר לקדוש כלל כיון שהיא קודם סעודה ובפריס' מפה כקדוש הלילה קרו לי' קדוש' רבה. הרמב"ן (אצ"ל הרמב"ם) ז"ל כ' שאסור לטעום כלום קודם קדוש זה של יום כמו בקדוש הלילה. ואינו מחוור דאין זה קדוש ממש שכבר נתקדש היום פעם אחת ולא מצינו לקדוש ב"ד ללילה וליום אלא שהחכמים תקנו לקבוע סעודתו על היין ומסמכי לי' אקרא אבל מדרבנן הוא, הילכך מותר לטעום".

מהר"ם חלאווה לא תלה זאת באין לו יין וכד' אלא שמותר לטעום לפני קידוש היום בשבת וביו"ט. ותוספות רי"ד (פסחים שם מהת"ל) הכריע לאיסור כרמב"ם.

באורחות חיים (ח"א הלכות קדוש היום אות ד) מביא שאף בעל המאור כתב כראב"ד. וז"ל: "ואסור לטעום כלום קודם קדוש בין בלילה בין ביום אלא מים לפי דעת הרמב"ם ז"ל ולדעת שאר הפוסקים אסור אפי' מים. שכח ואכל ושתה קודם שיקדש מקדש אח"כ. והר"ז ז"ל כתב דקדושא דיממא דרבנן ואי טעים מידי מקמיה לית לן בה".

ואף הרז"ה לא סייג זאת באין לו יין אלא שמותרת טעימה לפני קידוש היום.

ז. בשולחן ערוך (או"ח סי' רפט ס"ב) ביחס לקידוש של שחרית פסק: "במקום שאין יין מצוי הוי שכר ושאר משקין, חוץ מן המים, חמר מדינה ומקדשין עליו. ואם אין לו שכר ושאר משקין, אוכל בלא קידוש". והעיר המגן אברהם (סי' רפט ס"ק ד): "אוכל בלא קידוש. פי' כשיש לו פת אומר המוציא על הפת ואסור לאכול דבר אחר קודם לכן ואם אין לו פת אוכל ד"א בלא קידוש ומשמע ברא"ש ובתוספות פ' ע"פ דה"ה בקידוש הלילה אם אין לו פת אוכל בלא קידוש דכתבו מקום שאין יין ובבית הכנסת א"א לקדש בפת לאורחים ש"ץ אומר ברכה מעין ז' ויוצאים בזה א"כ כל אדם נמי יוצא בזה במה שמקדש בתפלה וכמ"ש רסי' ער"א וכ"מ בהג"מ פכ"ט שכתב ולא אמרו בת טות אלא להבדלה דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא עסי' רצ"ו ס"ג מ"ש ומ"מ נ"ל דאם מצפ' שיביאו לו ימתין עכ"פ עד חצות לילה אבל בקידוש היום אין צריך דהא י"א שמותר לאכול קודם וכדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק".

וכן באליה רבה (סי' רפו ס"ק ט): "לא אסרו וכו'. זה לשון רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ט [קא ע"ד] אינו אסור לטעום כלומר לאכול [קודם תפלת מוסף], כך פשוט בברכות ע"כ. והרב ב"י נעלם ממנו תיבת אינו ועל כן תמה עליו ונכנס בדחוקים, גם קשיא עליו טובא, והוא תימא על גדול שכמותו. ודע דכל זה מיירי כשמקדש קודם דהא אסור לטעום קודם הקידוש בסימן רע"א סעיף (ג') [ד'], ואף [ד]אין קידוש אלא במקום סעודה, מ"מ די כשישתה יין אחריו כמ"ש סימן רע"ג ס"ה, או יטעום פירות ויתפלל במקומו ויאכל אח"כ פת, או יאכל כזית פת, ואפילו כביצה מתירין לאכול בסוף סימן רל"ב, ועיין מה שכתבתי שם. ונראה לי דבשעת הדחק שאין לו יין ופת רק פירות וחלש ליביה מותר לטעום בלא קידוש, דיש לסמוך בזה על הראב"ד בהשגות פכ"ט דשבת [ה"י] מותר לטעום קודם קידוש של יום. ועוד דבזה יש לסמוך על הנחלת צבי שכתב בסימן רפ"ט [עטרת צבי סק"ג] דלא חל קידוש קודם מוסף, ואף דשם לא שרי אלא מים היינו קודם תפלת שחרית ודו"ק".

עולה מן הפוסקים שמתירים לפי שיטת הראשונים המקילה לטעום ללא קידוש לפני תפילת מוסף, וחלקם אינם תולים זאת אם יש לו יין. ובא"ר טעם נוסף שעדיין לא חל עליו חיוב קידוש מפני שלא התפלל מוסף, וכן יש כתבו שבר"ה לא חל חיוב קידוש לפני התקיעות.

ח. בפסקי תשובות (סי' רפט הערה 79) כתב: "בפמ"ג (שם) מצרף שיטת הראב"ד (פכ"ט מהלכות שבת ה"י) שמתיר הטעימה קודם הקידוש בשבת ביום, וכן דעת רבינו דוד (פסחים ק"ו א) בשם רבו הרמב"ן ובמאירי שם. ובשו"ת מנח"י ח"ד סי' כ"ח בסמיכה של ממש על שיטת מהר"ם חלאווה (פסחים ק"ו א) בשם מורו הרשב"א".

וכן הובא עוד בשו"ת מהריט"ץ (החדשות סימן קלה): "אמנם מה שנראה לע"ד ללמד זכות על הנוהגים לשתות הוא, שסומכים בזה על הראב"ד ז"ל שמתיר, לפי שסובר שמה שאמרו אסור לטעום עד שיקדש היינו קודם קידוש הלילה אבל בקידוש היום לית לן בה. הצעיר סולימן אוחנא". וכן הורה בשו"ת עין יצחק (ח"א או"ח סי' יב, ד): "ועוד דהא שיטת הראב"ד בפכ"ט ה' שבת דבקידוש היום יכול לטעום אף קודם שיקדש ורק בקידוש הלילה אסרו לטעום מקודם שיקדש וגם בר"נ בערבי פסחים משמע דס"ל כשיטת הראב"ד בזה ולא כשיטת הרמב"ם ע"כ יכולין לצרף זה לסניף. ועוד דהא הובא במרדכי פ' ע"פ בשם הר"ר שמואל והשר מקוצי דס"ל דאף דאין קידוש אלא במקום סעודה מ"מ מותר לשתות מכוס שקידש עליו אף בלא מקום סעודה רק דאינו יוצא בו משום קידוש. ולכן יכולין לסמוך על כל צירופי דיעות הנ"ל בשתית שכר בבהכ"נ ולצאת בו באמת גם משום מקום סעודה כיון דהסברא נוטה כהש"ג ובקידוש היום יכולין לסמוך עליו בעת הדחק".

ט. בשו"ת בית יצחק (או"ח ויו"ד קונטרס אחרון סי' יח) ג"כ הקל בדיעבד. וז"ל:

"ע"ד שאלתו אם מותר לשתות טהעה או קאפפע בר"ה קודם תפלת מוסף, והביא דברי מהרש"ל הובא בעט"ז סי' פ"ט דמותר לשתות קודם מוסף ודברי המג"א בסי' רפ"ו דאוסר לשתות קודם מוסף בלא קידוש. הנה בר"ה יש ב' טעמים שלא לשתות (א) מחמת קידוש (ב) מחמת תקיעת שופר. והמג"א ה' לולב סי' תרנ"ב סעיף ב' מצדד להתיר טעימה קודם נטילת לולב ולעומת זה אוסר קודם קידוש בסי' רפ"ו, ובא"ר אוסר טעימה קודם נטילת לולב וגם לענין קידוש כתב בסי' רפ"ו דאסור. אך בשעת הדחק שאין לו יין ופת רק פירות וחלש לבי' יש לסמוך על הראב"ד דמותר לטעום קודם קידוש ועוד יש לסמוך על הנ"ץ דלא חל חיוב קידוש קודם מוסף א"כ לא"ר אסור בר"ה מטעם חיוב שופר ושמעתי אומרים דבר"ה שרי טפי לשתות קודם הקידוש משום שלא הגיע זמן קידוש מחמת תקיעת שופר שאסור לאכול ואין קידוש אלא במקום סעודה ואף דסעודה יוצא בכזית כיון דיוצא ידי סעודה הוה אכילה ולא טעימה וזה לא נראה בעיני דמשום שיש ב' איסורים קיל טפי ע"כ לדעתי נראה שאסור לשתות קודם מוסף אך אם חלש לבי' יש לסמוך על המג"א סי' תרנ"ב דטעימה מותר, ועל הא"ר דקודם קידוש מותר בשעת הדחק וע' פמ"ג סי' רפ"ו דאם חלש לבי' יכול לקדש ולאכול כזית פת ואח"כ ישא כפיו ואין נוהגין כן לישא כפיו בשמח"ת מי שקדש וצ"ל דאז כיון דשייך שכרות אין לישא כפיו ודו"ק. ומ"מ עדיף טפי להתפלל מקודם ולא יעכבו התפלות כ"כ ולא יצטרכו לשתות קודם מוסף".

י. וכך כתב בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' צב, ג): "ועי' בארחות חיים (=למהרש"ם) סי' רפ"ט ס"ח, שמביא ג"כ משו"ת פרי הארץ שצריך לקדש כנ"ל, ואחר כך מביא שבפ"ת הניח בצ"ע, כי כמו דבריא פטור מקידוש משום דאסור לו לאכול, כן לחולה שלא הוצרך ליין, אסור לשתות יין מכוס זה של קידוש, כמ"ש לעיל סי' פ"ט דלא ניתר אלא מים דלא שייך בהו גאוה, ומביא גם כן להא דעקרי הד"ט בשם הרמ"ז להיתר, ומסיים בשם זכרון יהודה בהנהגות הגאון אמרי א"ש כתב, דבר"ה קודם מוסף אם צריך לטעום אי"צ לקדש, דעדיין לא חל עליו חובת קידוש. ועי"ש עוד בשם פ"ת שכתב דהמנהג פשוט דאין טועמין קודם מוסף בלא קידוש ואין לשנות, ובאמת כן המנהג קודם מוסף שלא לטעום קודם קידוש – אבל קודם שחרית, שלא חל עליו עוד חובת קידוש, כמו שמותר בטעימת מים, כן מי שצריך לאכול מותר לדידי' בלא קידוש. וכיון דיש הרבה ראשונים דס"ל דביום מותר לטעום קודם קידוש, הראב"ד הנ"ל ומהר"ם חלאווה, תלמיד הרשב"א בשם הרשב"א לפסחים ק"ו, שכתב והכי חזינא בבי רב, וכן משמע בהר"ן לפסחים ק"ו שמביא דעת הרמב"ם שאף ביום אסור לטעום קודם קידוש, וכתב ע"ז אבל הראב"ד משיגו ואמר דכיון דהאי קידושא מדרבנן בעלמא הוא, מותר לטעום קודם שיקדש, ולא אסרו אלא לקידוש של לילה – מלשון זה משמע דכן נוטה גם דעת הר"ן. ובעיקר הא חזינן לשו"ע הר"ב סי' רפ"ט הנ"ל, דמיחשב חשיב לי' להאי שיטה לסמוך עלי' בשעה"ד – וידוע מה שכתב הרמ"א בהקדמתו לספר ת"ח, דבכ"מ דשרינן בשעה"ד דעה זו העיקרית, רק בשלא שעה"ד מחמירין, וא"כ בני"ד במידי דרבנן, דקידוש ביום רק דרבנן, יש לו על מה לסמוך לטעום קודם שחרית אף בלי קידוש – אבל קודם מוסף כבר המנהג להחמיר וכנ"ל".

ואמנם החמיר לפני מוסף אולם הביא מספר דעות להקל.

יא. וכן בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סי' קלא) השיב:

"והנה בא"ר סי' רפ"ו ס"ק ט', דבשעה"ד מותר לסמוך על הראב"ד פכ"ט הל' י' משבת דמותר לטעום קודם קידוש היום קודם מוסף, ועל הנחלת צבי שכתב בסי' רפ"ט בעטרת צבי ס"ק ג' דלא חל חיוב קידוש קודם מוסף עיין שם. ובעקרי הד"ט או"ח סי' י"ג אות ג' בשם הרמ"ז באגרותיו, דמותר לטעום קודם מוסף בלי קידוש עיין שם. וידוע מהגאון בעל אמרי א"ש, מובא בספר זכרון יהודה [דף מ"ב ע"ב מדפה"ס] שהתיר בר"ה לטעום קודם תק"ש בלא קידוש כי מאחר שאסור לאכול קודם תק"ש לא חל עליו חובת קידוש, [וע"ע בדברי יחזקאל החדש עניני ר"ה], ואף דבקודם מוסף נקטינן כהמחמירין, מ"מ בקודם התפילה סומכין במקומות שלנו שלא לקדש, כיון דעכ"פ איכא דעות גם בקודם מוסף שלא לקדש, ובמכ"ש בקודם התפלה, ולא רצו להחמיר לקדש בקדושא רבא שרק מדרבנן, ובפרט דלחולה שלא הוצרך ליין אסור לשתות יין וכנ"ל, ולמה יתירו איסור דרבנן זה משום דרבנן דקידוש. ועיין בהגהות רעק"א בסי' רפ"ו במג"א סק"א, שהניח בצ"ע איך רשאי לשתות רביעית קודם מוסף עיין שם".

"ובאמת זה שמתירין הוא לחולה שלא יוכל לכוין בתפלה וכיו"ב, ואם יקדשו יחשבו שח"ו הותרה הרצועה, ולזה אדרבה הנהיגו שלא לקדש שידעו שהותר רק בשעה"ד ועד כמה שההכרח לו, וח"ו לא יפרצו גדר לבטל האיסור דלא תאכלו על הדם [ברכות י' ע"ב], שבאם יקדשו יסברו שהותר לגמרי לעשות סעודה דשנה וכו', ובזה שלא יקדשו ימנעו מזה שידעו שהותר רק הנחוץ ביותר וההכרח הגמור".

יב. בשו"ת יביע אומר (חלק ה או"ח סי' כב) דן: "אודות שאלתו לפי מה דקי"ל שאסור לטעום כלום לפני הקידוש ביום שבת, אם מותר לאדם חלש לטעום פירות או עוגה פחות משיעור כביצה בין שחרית למוסף בלי קידוש".

ומסיק (שם אות ד): "המורם מכל האמור שמותר לאכול אכילת עראי, כגון פת עד כביצה, ופירות (אפילו הרבה), בלי קידוש, בין שחרית למוסף, בין בשבת בין בימים טובים, ואפילו בראש השנה לפני התקיעות, ומ"מ אין להקל בזה אלא לאדם חלש, ובאופן שאין לו אפשרות לקדש על היין תחלה, אבל כשיש לו אפשרות לקדש תחלה, יקדש ויאכל כזית עוגה או יותר עד כביצה. ואח"כ יאכל פירות כאשר תאוה נפשו. ואחר תפלת מוסף יחזור ויקדש על היין ויסעוד סעודת קבע. (לצאת י"ח סעודה שניה משלש סעודות של שבת, כי לדעת החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' מח) אין יוצאים י"ח סעודה של שבת בפת כסנין. וכ"פ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאה"ע סי' רנג). וע"ע בשו"ת קרית חנה דוד ח"א (חאו"ח סי' מב) בד"ה ונראה, והלאה, ובשו"ת אור המאיר (סי' כא אות ב). ואכמ"ל). וש"צ הקורא בתורה בכמה מנינים וחלש לבו מותר ג"כ לאכול עראי כנ"ל בלי קידוש בין שחרית למוסף, אם אין לו אפשרות לקדש על היין. וכבר נתבאר שיש בזה ספק ספיקא להקל, שמא הלכה כדעת המהרש"ל וסיעתו שאומרים שבין שחרית למוסף לא חלה חובת קידוש כלל, ושמא הלכה כד' הראב"ד וסיעתו שמתירים בכלל לטעום קודם קידוש של היום, ובפרט שעיקר מצות הקידוש ביום אינה אלא מדרבנן. שפיר סמכינן להקל במקום הצורך כאמור".

וא"כ הוא יצא להקל אף בפת ופת הבאה בכיסנין פחות מכביצה ופירות וא"כ ק"ו למשכימי ותיקין המעונינים בכוס קפה לחיזוק (וכדברי שו"ת דברי יציב שדוקא ללא קידוש שידעו שהיא שעת הדחק).

ועפ"י דבריו התיר אף בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' רפט ס"ז): "מן הדין מותר לאכול אכילת עראי, כגון פת עד כביצה, ופירות [אפילו הרבה], בלי קידוש, בין שחרית למוסף, בין בשבת בין בימים טובים, ואפילו בראש השנה קודם התקיעות, או בסוכות קודם נטילת לולב, שלא חלה חובת קידוש אלא אחר מוסף. ומכל מקום אין להקל אלא לאדם חלש, או חולה, ובאופן שאין לו אפשרות לקדש על היין תחלה. אבל כשיש לו אפשרות לקדש תחלה, יקדש וישתה כמלוא לוגמיו בלבד, ויאכל כזית עוגה או יותר עד כביצה, ואחר כך יאכל פירות ומגדנות כאשר תאוה נפשו. ואחר מוסף יחזור ויקדש על היין ויסעוד סעודת קבע, לצאת ידי חובת סעודה שניה של שבת, שאין יוצאים י"ח סעודת שבת אלא בפת. [ילקו"י שבת א' עמ' תרג]".

ועי' בחשוקי חמד (שבת קנ ע"ב) שהקל עפ"י שיטות הראשונים המקילות לאכול אכילה מעטה לפני קידוש וקודם מוסף.

ועי' בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' ז, חי"א סי' כו) שהחמיר להצריך קידוש וכן בתשובות והנהגות (כרך ה סימן קעט).

מסקנה

נלענ"ד שמותר לשתות תה או קפה לחיזוק לפני התקיעות ואי"צ לקידוש (ואם רוצה לטעום מזונות כיון שיש לו יין עדיף שיקדש).

שו"ת חבל נחלתו חי"ח סי' י"ז

יציאה לחו"ל לכהן בזמננו ולצורך כיבוד אב

סימן כג

יציאת כהן לחוץ לארץ לשם כיבוד הורים

שאלה

כהן הגר בישראל ומקיים תורה ומצוות, הוזמן על ידי אביו (שאינו שומר תו"מ) שאף הוא גר בישראל להצטרף למסע שורשים בחו"ל, בו האב יראה להם את ארץ גידולו. השואל אינו מעוניין בכך.

האם מותר וראוי שיצטרף?

תשובה

א. במקרה הנוכחי מי שביקש ממנו לצאת לחו"ל הוא אביו, וא"כ ביציאה לארץ העמים יש מצות כיבוד אב כאמור בקידושין (לא ע"ב): "כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". וכאן כל רגע ורגע בנסיעה זו מקיים את מצות אביו להתלוות אליו ביציאתו לחו"ל, והוא כשלוח למצוה. כמבואר בסוכה (י ע"ב) "רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא, אגנינהו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים, אשתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי. אמר להו: הדור בהו רבנן משמעתייהו? – אמרו ליה: אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה". ואם כן כל רגע ורגע מקיים מצות כיבוד אב.

ב. אולם הן מהבבלי והן מהירושלמי משמע שאסור לצאת לחו"ל אפילו לדברי מצוה, הן כהנים והן מי שאינו כהן.

נאמר בכתובות (קיא ע"א): "ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, א"ל: מהו למיחת וליבמה? א"ל: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?!" וכאן אין מדובר דוקא בכהן.

וכן בירושלמי (מועד קטן פ"ג) נאמר: "חד כהן אתא לגבי ר' חנינה א"ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם א"ל אחיו של אותו האיש יצא ברוך המקום שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו. אית דבעי מימר הכין א"ל: אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכרי' וברוך שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו".

אין ברור שהמדובר באותו מקרה. בירושלמי מודגש שהיה כהן בבבלי לא מוזכר הדבר. בשני המקומות משמע שהאיסור משום יציאה לחו"ל, ולא מוזכר שהאיסור הוא בגלל כהונתו ובגלל טומאת ארץ העמים.

ג. וכך כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום".

וניתן להסביר שבתלמודים המדובר ביציאה לגור שם ללא קציבת זמן, ואז זה איסור גמור, אבל יציאה לזמן לצורך מצוה מותרת, ושלא לצורך מצוה במצב שהיוקר מאמיר אינה מידת חסידות כמחלון וכליון, אבל אינה איסור גמור, ובמקרה שלפנינו היציאה היא ודאי לא להשתקע אלא לטיול שורשים, ויש בה מצות כיבוד אב ועל כן היא מותרת מצד יציאה מארץ ישראל.

וראיה לכך שיציאה לצורך מצוה ועל מנת לחזור מותרת מן האמור בשולחן ערוך (או"ח סי' תקלא ס"ד):

"ואלו מגלחין במועד; מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, ומי שיצא מבית האסורים ואפילו היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח, וכן המנודה שהתירו לו ברגל, וכן מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו ברגל, וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל".

וכתב המשנה ברורה (סי' תקלא ס"ק יד): "והוא שלא יצא וכו' – פי' דמארץ ישראל לארץ ישראל או מחו"ל לחו"ל אף ביצא לטייל שאינו דבר מצוה אפ"ה מותר לו לגלח כשלא היה פנאי לגלח מבעוד יום כיון שיציאתו ברשות היתה שלא עשה איסור בזה, אבל מא"י לחו"ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא"י בשביל זה משא"כ לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל לא התירו לו לגלח".

יצא מצב מעט מיוחד, שלאב היציאה לצורך טיול, אבל לבן היא מצות כיבוד אב.

ד. במקרה שלפנינו המדובר בכהנים הוא ואביו, ומלבד היציאה מארץ ישראל ישנה בעית טומאת ארץ העמים.

הרמב"ם בהל' טומאת מת (פי"א ה"א) פסק: "כיון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו"ם נטמא". ובפ"ג ה"ב הוסיף שארץ העמים מטמאת במגע ובמשא ולא באהל. אלו עיקרי דיני טומאת ארץ העמים לזמננו.

אמנם הותר להיכנס לצורך מצוה, כנפסק בשו"ע יו"ד (סי' שעב ס"א): "אעפ"י שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס או לארץ העמים אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור דרך שם, אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר. וכן אַבֵל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו. וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם, וכן כל כיו"ב". אבל מה שאינו לצורך מצוה נאסר לכהן גם היום.

במשנה (אהלות פי"ח), מובא דין זה, וכן בגמרא עירובין (מז ע"א) ועבודה זרה (יג א) ואין רמז להתבטלותו. בגאונים הדין נזכר בשאילתות (פר' אמור). הרי"ף (הל' טומאה), הרמב"ם (הל' אבל פ"ג) והרא"ש (הל' טומאה) בהלכותיהם המכוונות לימינו ג"כ כתבו הלכה זו, ומשמע שנוהגת. וכן הביאו דין זה בטור, בשו"ע וברמ"א (יו"ד סי' שסט).

הראשון שעורר על כך הוא המהרש"ל (על הטור שם) שכתב: "פי' בזמן שא"י היה בטהרה היה אסור לכהן לילך מא"י לחו"ל". ונראה לפרש דבריו: כיון שכהנים טמאי מתים, ואין לנו אפר פרה לטהרם, הרי אף בא"י כהנים טמאים. וממילא אין הבדל בין הימצאות כהנים בא"י או בחו"ל. בדרכו הלכו הפרישה והב"ח, הש"ך והט"ז.

בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' צח) חלק עליהם ולדעתו טומאת ארץ העמים נוהגת בימינו. וסיים: "הלואי שיהא כל שמעתין ברירין כדבר זה דדין אה"ע נוהג בינינו אף בזה"ז, דלא כדעת האחרונים שנמשכו בזה אחר דברי מהרש"ל". הגר"א ביו"ד לא הזכיר שבטלה טומאת ארץ העמים (דלא כמו בחלה, סי' שכב ס"ק יא, שכתב מקור לכך שאין דין שתי חלות נוהג היום). וכן בהל' חול המועד (או"ח סי' תקלא ס"ד) הביא מהירושלמי איסור כהן לצאת לחו"ל ולא הזכיר שלא נוהג היום.

רעק"א (יו"ד סי' שסט) הביא ממהר"י קשטרו שעתה לא נהגו ליזהר בכך, וז"ל: "ואולי יש להקל מפני הפרנסה כי היכי דשרי להציל מיד עכו"ם, א"נ מפני שכולנו טמאי מתים". הטעם השני מסכים למהרש"ל, והראשון חולק, שאך מחוסר ברירה נשארים כהנים בארץ העמים, וברגע שאפשר להתפרנס כראוי בא"י צריכים לצאת מארץ העמים.

החכמת אדם (סי' קנ"ט ס"א) פוסק כמהרש"ל, וערוך השלחן מביא את שתי הדעות ונוטה לדעת המהרש"ל.

נמצא שדין טומאת ארץ העמים במחלוקת אחרונים – האם נוהג בימינו, כאשר מהראשונים משמע שנוהג. והמשמעות לכאורה שהאיסור בתוקפו עומד וראוי להחמיר ולא לצאת להיטמא בטומאת ארץ העמים שלא לצורך.

אולם לצורך מצוה התירו לכהן להיכנס כמובא לעיל בשו"ע.

בסיכום הנאמר עד כה נראה שלדבר מצוה וליציאה זמנית מארץ ישראל מותר לצאת ולחזור, הן מצד איסור יציאה מא"י והן מצד טומאת ארץ העמים.

ה. אולם מצינו דינים מיוחדים לגבי כיבוד אב.

בבבא מציעא (לב ע"א) נאמר: "תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו – שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' – כולכם חייבין בכבודי. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי – הוה אמינא: צייתא ליה. ואמאי? האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה! – איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן כבד את אביך ואת אמך, ונאמר להלן כבד את ה' מהונך. הלכך לציית ליה – קא משמע לן דלא לשמע ליה".

ופרש רש"י:

"אני ה' – אף על פי שאמרתי לך ירא את אביך – אני אדוֹן לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת – אל תשמע לו".

"הוה אמינא צייתא ליה – דאתי עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם".

"אבידה עשה ולא תעשה היא – השב תשיבם לא תוכל להתעלם".

"הוקש כבודם – בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך".

עולה שלמצות כיבוד אב ישנו סייג שאם האב ציוה על דבר שהוא עבירה או אפילו הימנעות ממצות עשה – אסור לבן לשמוע לו, כיון שאף האב חייב במצוות הקב"ה, ואסור לו בהוראותיו כלפי הבן לגרום לכך שהבן יעבור עבירה או יימנע מקיום מצוה.

עולה שאב יכול לצוות לבנו בדברי הרשות אבל לא בדברי מצוה לבטלה או לעבור עבירה.

ו. אף אם נאמר, שהיציאה היא רק איסור דרבנן שהרי יש בה צד מצוה של כיבוד הורים, כתב הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו הי"ב): "מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי".

היינו הרמב"ם למד שלגבי כיבוד אב אפילו האב ציווה על איסור דרבנן אין לשמוע לו.

ובאר הכסף משנה: "ומ"ש רבינו אפילו של דבריהם נראה שהטעם משום דכיון דקי"ל דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הוא הוא ככל דברי תורה".

וכ"כ בספר חרדים (מצוות עשה פרק א, כז): "וקראו רז"ל מצות כיבוד אב ואם ומוראם חמורה שבחמורות שבתורה רק אם אביו ואמו יאמרו אליו שיעבור על אחד מאיסורי תורה או אפילו על איסור דרבנן לא ישמע להם בזה"...

וכ"כ בשו"ת חכם צבי (סימן לח): "וכן בכיבוד אב אפי' א"ל לעבור על איסור דרבנן אין שומעין לו כמ"ש ז"ל". וכן בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן מו).

והאור שמח (הל' ממרים פ"ו הי"ב) הסביר שאמנם איסורים מדבריהם נדחים מפני כבוד הבריות ואעפ"כ מפני כיבוד אב אינם נדחים. וא"כ אפילו אם האב בגלל זקנתו או בגלל כבודו פטור מהשבת אבידה, אינו יכול לצוות על בנו – אל תשיב את האבידה. וז"ל: "נ"ב. אף על פי דל"ת דדבריהם נדחה מפני כבוד הבריות, כמוש"כ רבינו סוף הלכות כלאים, מכל מקום הואיל (דבמשנה) (דבברייתא) (ב"מ לב, א) יליף מקרא דואת שבתותי תשמורו לשלא יחזיר אבידה דאינו רשאי לשמוע לאביו, אף על גב דאבידה נדחית מפני כבוד הבריות, כן הוא הדין למ"ע ול"ת דדבריהם, ופשוט. (ממלואים)".

נראה על כן שהבן אסור לשמוע לאביו מצד שני האיסורים שבדבר: יציאה מארץ ישראל והיטמאות בארץ העמים, וכיון שהאב מצוּוה עליהם, אסור לו לצוות על הבן לצאת עמו מארץ ישראל לצורך טיול שורשים (ואף האב אסור לו לצאת) וכן הבן אסור לשמוע לו בדבר זה.

ז. ועדיין יש לשאול כיון שהאב אינו שומר תו"מ והוא ודאי יצא לחו"ל לאותו טיול, האם במצב כזה הבן מצווה לכבדו וללוותו, או שאסור לו.

נראה שהבן אסור, אע"פ שהאב מצוה עליו שכיון שהאב והבן מצווים בכבוד הקב"ה והאב מצוה על איסור – הבן נשאר באיסורו מן התורה ומדברי חכמים, ואסור לשמוע לאביו. כאמור ברש"י: "אני ה' – אף על פי שאמרתי לך ירא את אביך – אני אדון לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת – אל תשמע לו".

ואף אם האב אינו מרגיש ויודע את אדנות ה' עליו, מצד האמת אסור לו לצוות ואסור לבן לשמוע לו.

יוצא מצב מעט מוזר, שאם הבן היה רוצה לצאת מעצמו לטיול שורשים היה מותר לו, אבל לצאת רק משום ציווי אביו אסור לו.

מסקנה

אסור לבן לצאת מארץ ישראל לטיול שורשים עם אביו.

חבל נחלתו חי"ט סי' כ"ג 

משקל התמהת בני אדם

משקל התמהת בני אדם

שאלה

באלו הלכות יש לחוש בעשייתן לתמיהת בני אדם ולא לעשותן, ובאלו הלכות אין לחוש לתמיהת הבריות. ומה הקו המפריד בין זה לזה?

א. בהלכה מוסכמת

ברור הדבר שאם המדובר בקיום חיוב מן התורה או מדרבנן המוסכם על הכל או מניעה מאיסור ידוע, אין לאדם העושה להימנע מעשיית מצוה, או ח"ו לעבור על איסור רק בגלל לחץ חברתי או תמיהת הסובבים.

כך פתח הטור (או"ח סי' א) את ספרו:

"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה. וכן א"ר יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. וכן הוא אומר לענין הבושה שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך. על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש, וכן אמר דוד ע"ה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש אף כי היה נרדף ובורח מן העו"ג היה מחזיק בתורתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו".

והבית יוסף (או"ח סי' א) בארו:

"וכיון שמצינו שלפעמים אדם ירא מעשות עבירה מפני בשר ודם יותר ממה שהוא ירא מפני השם יתברך משם נלמוד לענין עשיית מצוה שלפעמים אדם מניח מלעשותה מפני שהוא מתבייש מבני אדם יותר ממה שמתבייש מהשם יתברך שמניח מלעשות מצותו וזהו שכתב וכן הוא לענין הבושה וכו'".

"ומ"ש על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש. מפני שמדת העזות מגונה מאד כמו שנזכר, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת השם יתברך לדבר דברי עזות כנגד המלעיגים כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך, לכך כתב ולא תבוש כלומר אם אני אומר לך שתעיז מצחך כנגד המלעיגים אינו לדבר להם דברי עזות אלא לענין שלא תבוש מהם אף על פי שילעיגו עליך".

וכך הדגיש בפרישה (או"ח סי' א ס"ק ב): "לפי שהוא כלל גדול. פירוש לפי שעז כנמר הוא אזהרה כללית בעבודת ה' שייכא על כלל האדם שיזהר ואל ישגיח במלעיגים, ואינך שלשה אזהרות פרטיים לאברים מיוחדים שבאדם הם ולכן הקדים עז כנמר".

עולה מדברי הטור והאחרונים עליו שבחיוב מוחלט לא צריך לחוש כלל למתמיהים עליו וכש"כ ללועגים על מעשיו בקיום מצוות.

עד כמה צריך לעשות כהלכה ולא לחוש לדעת הציבור ניתן ללמוד מן הכתוב בבכורות (מד ע"ב): "אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: משתינין מים בפני רבים1 ואין שותין מים בפני רבים (רש"י: ואין שותין מים – דדרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה ובשתיה אבל להטיל מים לא ליהוי צנוע שמא ימתין ויסתכן); ותניא נמי הכי: משתינין מים בפני רבים, ואין שותין מים בפני רבים, ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין, ונמצא כריסו צבה. שמואל איצטריך ליה (רש"י: איצטריכא ליה – להטיל מים) בשבתא דרגלא (רש"י: בשבתא דריגלא – שלשים יום קודם הרגל דשואלין ודורשין בהלכות הרגל כדאמרינן במגילה דף ד), נגדו ליה גלימא (רש"י: נגדו ליה גלימא – פרסו סדין בינו לבין העם), אתא לקמיה דאבוה, א"ל: אתן לך ד' מאה זוזי וזיל אהדר עובדא (רש"י: אהדר עובדא – דרוש שאסור להמתין מלהטיל מים עד שיהא לו צניעות), את דאפשר לך (רש"י: את דאפשר לך – לפרוש סדין לפי שחשוב אתה), דלא אפשר ליה ליסתכן? (רש"י: ואי ליצטרך אינש אחרינא דלא אפשר ליה – וימתין עד שילכו העם ויסתכן ויהא עקור). מר בר רב אשי איצטריך אגודא גמלא אשתין, אמרו ליה: חמתך קאתיא! (רש"י: חמתך – חמותך) אמר להו: באודנה (רש"י: באודנה – אפילו בתוך אזנה הייתי מטיל מים אם לא היה לי מקום אחר קודם שאמתין וכ"ש בפניה).

ב. המנעות מחומרא כאשר מתמיה את הציבור

נראה שראוי שלא לשנות מן ההלכה הפסוקה לכל, ולא להחמיר כאחת השיטות כאשר יש בכך להתמיה את הציבור.

כתב במסילת ישרים (פרק כ):

"הנה חייב האדם לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהלים קי"ט): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", וכן שנינו הוי עז כנמר וגו', אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו'): 'והצנע לכת עם אלהיך'".

"וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו".

"נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא ולפי המקום, ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה – יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב בתולדותיו – הכל הולך אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת, ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ, וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".

"ומעשה דר' טרפון יוכיח (ברכות י'): שהחמיר להטות כב"ש ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, אף על פי שמחמיר היה, וזה שענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה ענין כבד לישראל מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חס ושלום כשני תורות, ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא מלהחמיר כבית שמאי. וזה לנו לעינים לראות אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'".

אביא לכך מספר דוגמאות מתוך ספרי הפוסקים:

א. כתב השולחן ערוך (או"ח סי' צה ס"ב): "צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוין למעלה לשמים".

ובמשנה ברורה (ס"ק ה) העיר: "למטה לארץ – ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג המלאכים מלעיגים עליהם [ס"ח סי"ח], וכתב הפמ"ג שאין לעשות תנועה משונה וביחיד רשות ולא בצבור ובפרט להרים קול וכדומה".

ב. כתב בספר סדר היום (כוונת נטילת ידים): "ואם נוטל ידיו מאיש אחר בין קטן ובין גדול צריך ליטול המטיל תחלה ואח"כ יטול ממנו רמז לזה והזה הטהור על הטמא. כי כיצד יעביר מעל חבירו רוח הטומאה והוא נדבק בו עדיין. אלא יטהר עצמו ואח"כ יטהר אחרים כענין התקוששו וקושו. ואין קפידא בזה כי אם דוקא בנ"י שחרית מן הטעם שזכרנו, אבל בשאר היום בנטילות אחרות אין להקפיד וכל המקפיד אינו אלא מן המתמיהין".

א"כ רשאי ליטול ידיו לסעודה ממי שלא נטל ידיו לסעודה וכד'.

ג. כתב בערוך השולחן (או"ח סי' יא ס"כ): "המנהג הפשוט לעשות נקב אחד בהטלית וכן מבואר מכל הפוסקים. ויש שעושים שני נקבים זה בצד זה כמו ציר"י ומכניס באחת ומוציא דרך האחרת וזהו דעת העיטור והטעם דאל"כ מיחזי כשמנה ציצת כיון שהציצת נראים מצד זה ומצד זה וכתב רבינו הב"י בספרו הגדול דהבא להחמיר על עצמו לעשות כן אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין ומיחזי כיוהרא עכ"ל כלומר דלדעת כל הפוסקים אין בחשש זה כלום דמה שייך שנראים כשמנה כיון שדרך עשייתן כן, ועוד דמיחזי כיוהרא שהוא יוצא ידי חובתו גם לדעת יחיד"...

אמנם המשנה ברורה (סי' יא ס"ק לט) כתב: "יעשה נקב – כתב ב"י אף די"א דיעשה ב' נקבים כמו ציר"י ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד אין לחוש לזה והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין דמיחזי כיוהרא עכ"ל וב"ח כתב דבט"ק יעשה שתי נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאין נראה לכל, וכן כתב בכונות שהאר"י ז"ל נהג כן [אמנם בברכי יוסף כתב שהעיד מהר"ש שמהרח"ו אביו לא נהג כן] וכן נתפשט המנהג במדינת פולין, אמנם במדינת הגר ובאשכנז אין נוהגין כן ונהרא נהרא ופשטיה".

וא"כ אף שהב"י כתב שאין להחמיר כן, בכ"ז המשנ"ב פסק שבכל מקום ינהגו כמנהגם, ולא ראה בעושים כן מתמיהין ויוהרא, בתנאי שכך מנהג מקומו.

ד. בשולחן ערוך (או"ח סי' תריד ס"ב) פסק לגבי מנעלים ליו"כ: "אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור, אסור; אבל של גמי או של קש, או של בגד או של שאר מינים, מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים".

וכתב על כך הט"ז (או"ח סי' תריד ס"ק א): "...וכ"כ הנ"י בפ' מצות חליצה וז"ל וש"מ דכל שאינו קרוי נעל כגון בתי שוקים של בגד מותר בי"כ ורבנן נמי נפקו בהו הלכך מי שיש לו שום מיחוש בגופו יכול לנעול בתי שוקים כיוצא בו של בגד אבל מנעל של עור אפי' בלא עקב אסור כו' ואח"כ כתב עוד ולד"ה מותר לנעול בתי שוקיים ביה"כ ואפי' לצאת בהם לרה"ר עכ"ל ש"מ שמותר לכתחל' והא דכתב מי שיש לו מיחוש בגופו לאו בחולי קאמר דא"כ אפי' מנעלים שרי וג"כ לאו במצונן קאמ' דמי שהוא מצונן הא כ' אח"כ דמותר אפי' בסולי' פי' בסנדל שאין לו עקב ותו דהוא עצמו מסיק להתיר בכל ענין ולא זכר שום דיע' להחמיר ואמאי ניקום ונחמיר טפי מן אמוראי אלא ודאי דאורחא דמלתא קאמר דאם יש לו איזה צורך שלא לילך יחף כגון שהוא מפונק לעמוד על הארץ דבלא"ה אין לובש בחנם בתי שוקים בזה שרי לכתחלה. ומו"ח ז"ל כ' שיש להחמי' למעש' לילך דוקא יחף והביא ראי' מדברי נ"י הללו שכ' דוקא ביש מיחוש, ולפע"ד אין שום ראי' משם ואין לזוז מן המנהג וכבר העיד הר"ן בפ' י"כ שכן נהגו כל ישראל לילך במינים הללו ומאן דבעי להחמיר יחמיר לעצמו ולא לדרוש בפרק' שיש להחמיר דכ"כ בת"ה שאין להחמיר בגט כדי שלא להוצי' לעז על הראשוני' וה"נ כן הוא בפרט שהאמוראים עשו כן לכתחל' מי יחמיר ויצדיק עצמו יותר מהם אין זה אלא מן המתמיהים".

וא"כ אין לדרוש לציבור ללכת דוקא יחפים ביו"כ.

ה. פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' שעה): "וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים (טור בשם הרא"ש והוא בפ' א"מ ורמב"ן בת"ה והגמי"י פ"א), וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים (הגהות מיימוני פ"ב)".

וקרוב המתאבל עם קרוביו כשהם אבלים הוא מן המתמיהים, ואין לו לעשות כן.

ו. כך כתב בשו"ת זכרון יוסף (או"ח סי' ו): "וכך נוטין דברי הרמב"ם ז"ל סוף פ"ב מה' שביתות עשור [הל' י"א] שכתב בזה"ל קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו ביה"כ כדי שלא יבא לידי סכנה עכ"ל וכתב הב"י בסס"י תרי"ו [שכא] דמשמע מלשונו דאין מניחין אותו להתענות משום סכנה וכמ"ש הכל בו וסיים דהרבה נכשלים בזה וראוי למחות בידם עכ"ל, הא קמן דאכילתו מצוה כדאמרן וכל הרוצה להחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין ומנהגם של ישראל תורה היא וכן הדעת נוטה דאם מצוה להאכיל את החולה מסוכן מנבילות כ"ש שמצוה להאכיל את הקטן ביה"כ התירא וכמש"ל וזהו ברור ואמת לפענ"ד". ואסור להרגיל ילד להתענות ביו"כ לפני הזמנים שנפסקו בשו"ע, ואין זה מחמיר אלא מיקל בסכנה חס ושלום.

ז. כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ג, אבן העזר סי' י): "אולם בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' קע), על השאלה אם הנדה מברכת בהמ"ז ומתפללת או לא. כתבו בזה"ל, כך ראינו שהנדה מתפללת ומברכת בנדתה כמנהגה ואינה חוששת לדבר. דנהי דאסורה לביתה כלום נפטרת מן המצות, הא אמר רבינא [בכורות כז] נדה קוצה לה חלתה, וכיון דחייבת להפריש א"א להפריש בלא ברכה, ומה לי ברכת המצות ומה לי תפלה. ע"ש. וכן הוא בס' העיטור (סוף הל' מילה ש"ג). ושכ"כ רב עמרם גאון ורב צמח גאון. ע"ש. וכ"כ בס' מחזור ויטרי (עמוד תקצא). ושכ"כ רב האי גאון. ע"ש. [מלואים: כ"כ גם הראב"ד בבעלי הנפש (סוף שער הטבילה) וז"ל: אבל נדה חזיא לברכה כדאמרי' בברכות [צ"ל בבכורות כז] אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה וכו', וא"א להפרשת חלה בלא ברכה. הילכך מקמי דתפשוט מנהא /שם כתוב: מהא/ מבעי לה לברוכי (על הטבילה). עכ"ל. והנה גם באשכנז בהרבה מדינות נהגו הנשים לברך ולהתפלל בנדתן. וע"ע בח"א (סוף כלל ג). ובפ"ת יו"ד (ס"ס קצה). ע"ש.] והרמ"א עצמו כתב שהעיקר כדעת רש"י שהנדה מותרת ליכנס לבהכ"נ ולהתפלל וליגע בספר. וכ"פ הרמב"ם (פ"י מהס"ת ה"ח) בזה"ל, כל הטמאים ואפי' נדות ועכו"ם מותרים לאחוז ס"ת ולקרות בו. וכ"פ הטוש"ע יו"ד (סי' רפב ס"ט). ואף על פי שבמקצת מקומות ספרדים יש שנהגו להחמיר שלא להכנס לבהכ"נ בימי נדתן, וכדמשמע בשו"ת בן אברהם למהר"י בן יעיש (חיו"ד סי' ד). ובס' זכרנו לחיים ח"ב (מע' ב אות א). וע"ע בשו"ת חקקי לב (חאו"ח ס"ס ג). ע"ש. מ"מ לענין תפלה ובהמ"ז ושאר ברכות פשיטא שאין להחמיר בזה כלל. ובפרט שכן פשט המנהג בכ"מ. וכ"כ הפני יצחק אבולעפייא (הל' ברכות סי' רד). והרב יפה ללב ח"ב (סי' פח). ע"ש. וכל המורה להחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין". ואם כן כל המחמיר על נשים שלא תבאנה לבית הכנסת בעת נידותן וכד' הוא מן המתמיהין.

ח. יש מחמירים המראים חסידותם שלא לדרוש ברופאים בעת מחלתם וכתב על כך בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' ב):

"וכדאי להזכיר גם זאת כי הגאון הבעל שבט יהודה הנ"ל מזהיר בספרו שם כי "כל המתעצל ומתרשל בדבר זה ולא יחוש על הרפואה בדרך טבע אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחנם, אין זה אלא מן המתמיהים ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין", ועוד זאת מזהיר בדבריו, שאם ימנע את עצמו מהרפואות, מכניס א"ע בפשיעה גדולה, כי יתכן שלא נגזר עליו שימות באותו פרק, אבל מתוך זה שלא יקבל טיפול רפואי עלול הדבר שיתפשט בו אותו הנגע והמכה עד שיהא מתנוה והולך וסופו למות מאותו חולי מה שלא נגזר עליו, ודומה איפוא זה "לנכנס באש יוקדת, דודאי אש אוכלתו ומת הוא בלא עתו" יעו"ש. ולב מי לא יחיל לחוש לדברים כדרבנות אלה, ויכניס את עצמו באש יוקדת כזאת על ידי התברכו בלבו שלא תגיע בעדו הרעה ע"י המנעותו מלקבל הרפואות הדרושות בדרך הטבע, כי בעל מדרגות הוא? וכך כותב גם בספר מעבר יבק חלק קרבן תענית פ"ה, דמי שאינו משתדל ברפואה בכלל חטאים יחשב ע"ש".

ט. יש המורים לנשים לברך על מ"ע שהזמן גרמה, בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי' מ) הביא: "וע' בשו"ת בשמים ראש (סי' עג) שכ', אודות החכם שדרש, שראוי לנשים ליזהר במצות סוכה ואתרוג, ושרשאות לברך עליו, החכם הזה אינו אלא מן המתמיהין, שאף שבודאי במקום שנוהגות כן אין מוחין בידם, שכ"כ ר"ת, דקי"ל שהן רשות בכל מ"ע שהז"ג, ואין עוברות על בל תוסיף, ויכולות ג"כ לברך, אבל במקום שאין מברכין, ואף אין עושים מצות אלו כלל, ודאי יותר טוב. ולדעת הרמב"ם אסורות לברך. עכ"ל".

י. כתב בתשובות והנהגות (כרך ה סימן קיג) בענין אכילת מיני מאפה מקמח שנמכר בפסח לאחר הפסח:

"אבל תמוה הדבר מה שנהגו כמה יחידים להחמיר למנוע לאכול לחם מטעם זה בשעה שבשעת הדחק הקמח כשר אפילו למצות מצה (דרובו ככולו לא נתבקע), ולאחר הפסח החשש הוא רק מפני חמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא קנס מדרבנן, ולא שכיח כלל שמתחמץ וכמ"ש, ותמוה הדבר ופלא להחמיר בזה, דאף שבחמץ ממש החמירו הגר"א זצ"ל והגרע"א זצ"ל אפילו נמכר, אבל בקמח שנטחן מחטים שלא נתבקעו כלל כמו שהמצב היום ברוב טחנות הקמח, המחמיר לאחר הפסח גם בדיעבד לכאורה הוא מן המתמיהין וכמ"ש. (ולפי השמועה הרי שרק מיד לאחר הפסח אופין בקמח שנטחן לאחה"פ, אבל אח"כ שכבר אין נזהרין לדרוש כן הם מוציאין ממחסנים קמח ישן שנמכר לנכרי בפסח ואופין בו)".

ג. התנהגות בחסידות לפני גדול ממנו

בבבא קמא (פא ע"א) בתנאים שהתנה יהושע בן נון נאמר: "ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים".

מפרש רש"י:

"ומסתלקין לצידי הדרכים – בכל עת ואפי' בזמן שהתבואה בשדות הפקיר לכל אדם להסתלק מן הדרך מפני היתידות וליכנס לגבול שדה חבירו ולילך על המיצר אצל הדרך".

"מפני יתידות הדרכים – בימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתידות מקום דריסת האדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשו כשחיתות".

התנאי הוא להקל על ההולכים בדרכים מבלי פגיעה יתירה בבעלי השדות.

מסופר בעמוד הבא (שם פא ע"ב): "רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, אסתלקו לצידי הדרכים; הוה קא מפסיע ואזיל ר' יהודה בן קנוסא קמייהו, א"ל רבי לרבי חייא: מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו? א"ל ר' חייא: שמא ר' יהודה בן קנוסא תלמידי הוא, וכל מעשיו לשם שמים. כי מטו לגביה, חזייה, א"ל: אי לאו יהודה בן קנוסא את, גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא".

מפרש רש"י:

"מפסע ואזיל – מיתד ליתד פסיעות גסות ולא היה רוצה להסתלק אל מצר השדה".

"גדולתו – שהוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע ומחזי כיוהרא.

"בגיזרא דפרזלא – כלומר נדוי".

וכך כלל המאירי (הובא בשיטה מקובצת):

"וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל: ושמעינן מהאי עובדא דבר שהיתרו פשוט ורצה אחד להחמיר על עצמו אין ראוי לו לעשות כן בפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר שזה כמראה גדולתו לפניו וכמתחסד ביותר ממה שאין חק עליו. ולא עוד אלא שאם עשה כן יש כח ביד אותו הגדול לנדותו. ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כוונות הרי זה עושה ואין כאן משום יוהרא. ע"כ".

ד. מותר להחמיר בהודעה שהיא חומרא

כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות ב"י או"ח סי' קנח):

"ג שטה נ': וכיון דיש חולקים בדבר יש לחוש מלברך וכו'. נ"ב: וכ"פ בספר הקצר, ורש"ל ז"ל פרק כל הבשר סימן י"ח. ובעל (לחם) [דברי] חמודות בפרק כל הבשר אות מ"א האריך בזה וכתב, רובא דעלמא לא זהירי ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה, ובכל כי הא איכא למסמך אמנהגא, ומיהו המחמיר אינו מן המתמיהין רק שלא יברך. ע"כ. ובמקומות הללו כולהו זהירי ליטול ידיהן, אבל אין מברכין כפסק רבינו המחבר".

וא"כ ראוי ליטול ידיו לדבר שטיבולו במשקה לפי כל הלכות נט"י רק ללא ברכה.

וכן בשו"ת האדמו"ר הזקן (סימן ו) כתב אודות איסור בישול מצה שנתפררה:

"באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מ"מ המחמיר תבא עליו ברכה, ואינו מן המתמיהין לאמר כי היא חומרא בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במלתא, ליזהר מחשש איסור דאורייתא, לפי דעת סמ"ק ורבינו ירוחם, הובאו ב"י סי' תס"א, וכן פסק הפרי חדש שם (ס"ב), בקמח שנקלה דחיישינן שמא לא בשול שפיר".

ולכן לפי"ד הגרש"ז מלאדי יש מקום להזהר ממצה שרויה.

כך כתב בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' נה):

"וגם לאסור כל מסוכנת, הנה עיי' בברכי יוסף יו"ד סי' י"ז אות ב' על מ"ש המחבר גדולי החכמים לא היו אוכלים מסוכנת וכ' הברכ"י וז"ל והיינו דדוקא כי עבד מצד חומרא וגדר ולקדש עצמו במותר לו אז הוא דשרי אבל אם הוא עושה מפני שיש לו פקפוק בעיקר הדין אסור לעשות כן כל שלהלכה רווחת במימר קדישין וכו' ע"ש טעמו והחזיק דבריו במחזיק ברכה בכבודו ובעצמו בסי' הנז' שאסור לאסור המותר מדינא דגמ' ופוסקים ע"ש א"כ בודאי האוסר כל מסוכנת מחשש דינא אינו אלא מן המתמיהין ואסור לעשות כן נגד ההלכה כנז' מהברכ"י, ואי משום פרישות שגדולי החכמים נזהרים וכו' וכן כמ"ש בשמ"ח סוף סי' י"ז שבזמנינו ראוי לכל בעל נפש ליזהר היינו מחמת חשש פרכוס אם הי' כראוי מ"מ זה ל"ש לגזור רק על עצמו אבל לא הוראה לכל העיר ע"כ לא אוכל להאמין על הרב המאה"ג הנז' שאסרו על כל העיר, והנלע"ד בעה"י כתבתי להלכה, – ואחתום בברכת חיים ושוכט"ס".

וא"כ מי שאינו אוכל מבהמה שהיתה מסוכנת כדין והלכה לכו"ע, הוא בכלל מן המתמיהין, אבל אם נוהג כן כחומרא לעצמו הדבר מותר.

ה. הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט

כתב הפרי מגדים (אגרות, אגרת שניה): "כל הפטור ועושה נקרא הדיוט מן המתמיהין. ועיין תוספות יום טוב פרק קמא שבת משנה ט' כלי לבן. י"ל לתירוץ א' דוקא בעושה הא בשב ואל תעשה ומחמיר י"ל שאין נקרא הדיוט".

מסופר בערוך השולחן (יו"ד סי' קיד סי"ח):

"והנה זה ערך כ"ה שנים שיצא קול רעש על השמן זית המובא מחוץ למדינתנו שיש בו תערובת שומן חזיר והקול הולך וחזק ונמנענו אז מלאוכלו זמן רב אף כי גם בזמן רבינו הרמ"א היה כזה כמבואר בתשובותיו סי' נ"ד שיצא אז קול שמושחין החבית משיחה עבה בשומן חזיר עד שאין בהשמן ששים לבטלו ואחד מהגדולים בקש אותו שיחדל מלאכלו וז"ל שם [סי' נ"ג] מ"מ פה קדוש כמו מר ירחיק א"ע מזה ע"ש והוא השיב לו דלהחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין דהמרדכי כתב [בפ' אין מעמידין] דשומן חזיר נותן טעם לפגם בשכר וכ"ש בשמן ובגמ' [ל"ח ב] אמרו על שמן מבושל דמותר דאי משום איערובי מיסרי סרי אלמא דכל תערובת פוגם את השמן ע"ש [הגם שרש"י פי' על יין ע"ש מ"מ ודאי דהכל בכלל דאל"כ ניחוש לזה ודו"ק] ועוד האריך בראיות וביטל דברי המערערים מכל וכל. ומ"מ לקול המולה גדולה לא אכלנו עד אשר במשך העת שיצא הקול גם בין האומות ואז גדולי חכמי הרפואה והרוקחים הגדולים בחנו כל מיני שמן זית המובאים מחוץ למדינה ע"פ פירוד היסודות כפי חכמת הכימי"א והודיעו כי לא נמצא בו שום דבר מאיזה בעלי חיים ורק יש באיזה שמנים תערובות מזרעונים ואז נפסק הקול והתחלנו לאכלו וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין כדברי רבינו הרמ"א והוא נגד דברי חז"ל שאמרו שאין בזה תערובות איסור".

וכך כתבו באנציקלופדיה תלמודית (כרך כח, ערך: כל הפטור מן הדבר ועושהו):

"על הפטור מן הדבר ועושהו, אמר חזקיה שהוא נקרא הדיוט (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ט ושבת פ"א ה"ב), וביארו אחרונים שהרי הוא מן המתמיהים (פמ"ג או"ח בהקדמה אגרת ב אות ה. ועי' שו"ת הרמ"א סוס"י נד. ועי' מקור חסד על ס' חסידים סי' תתפח אות ג). מן הראשונים יש שהביאו כלל זה על אותו שנקרא "חסיד שוטה" (משנה סוטה כ א) – שענינו ההגזמה בזהירות ובדקדוק, וכאילו אמרו "שוטה בחסידותו" (פהמ"ש סוטה שם, ועי' ספר הישר לר"ת [חלק החידושים] סימן קד: שטות ובורות, ועי' שבו"י ח"ג סי' מה: נקרא חסיד שוטה והדיוט) – וכן היה מעשה בר' מיישא (כ"ה בירושלמי שבת שם, ובברכות שם: ר' יסא) ור' שמואל בר רב יצחק, שהיו יושבים בסעודה, וכשהגיע זמן תפילת מנחה, קם ר' שמואל בר רב יצחק, והפסיק את סעודתו כדי להתפלל, ואמר לו ר' מיישא שהואיל ומן הדין מי שהתחיל לאכול והגיע זמן מנחה, לא יפסיק, אלא גומר לאכול ואחר כך מתפלל תפילת מנחה (משנה שבת ט ב), ואמר חזקיה שכל מי שהוא פטור מדבר ועושהו, נקרא הדיוט (ירושלמי שם ושם), המפסיק נקרא הדיוט, ואין אתה יכול להחמיר על עצמך (קה"ע שבת שם)".

"בדעת הבבלי, נחלקו אחרונים אם סובר כחזקיה: יש שכתבו שאף הבבלי סובר כן (עי' יד אהרן או"ח סי' טז בהגהב"י; שער יוסף סי' ח ד"ה הנה וד"ה הדרן, ובעין זוכר מע' הפ' אות יג, ובראש דוד פ' פנחס ד"ה ובאופן (דף קכז); מנחה טהורה מנחות לב ב), ויש שכתבו שהבבלי חולק, וסובר שהרוצה להחמיר, רשאי (עי' שבו"י ח"ב סי' ל, ושער יוסף שם בדעתו; קר"א תענית י ב), שהרי אמרו שלסוברים שתפילת ערבית רשות, אין מטריחים את מי שהתיר חגורתו לאכול, להפסיק כדי להתפלל (שבת ט ב), ומשמע שאם ירצה, רשאי הוא לטרוח וזכור לטוב (שבו"י ח"ב סי' ל)".

"בגדר כלל זה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שנקרא הדיוט לפי שהוא כמוסיף על התורה (רמב"ן קידושין לא א) ועל התלמוד (עי' תרוה"ד סי' קא, ע"פ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תרטו [הובא במרדכי חולין סי' תרפז]. ועי' אפי זוטרי או"ח תעב ה: מורה שמחויב נגד דברי חכמים), וגנאי הוא לתורה או לחכמים שיהיה אדם מחמיר בדבר שהם פטרוהו ממנו(שו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' קמה ד"ה ויש להסביר, ועי"ש שבמקום שאין גנאי, כגון בכיסוי הדם של חש"ו, מותר להחמיר). וכן כתבו אחרונים, שאין הטעם משום שנראה כיוהרא (שו"ת דברי יוסף סי' מה), אלא שני דברים נפרדים הם (הגהות פעולת שכיר על הרי"ף ברכות טז ב), ומהם שהוסיפו, שאף אם המחמיר אדם גדול או תלמיד חכם, שלא שייך בהם טעם של נראה כיוהרא, הרי הוא נקרא הדיוט (דברי יוסף שם), ואף המחמיר בצינעה נקרא הדיוט, אף על פי שאין בזה משום יוהרא (שער יוסף שם, ובברכ"י או"ח סי' לב אות ב, ובחסדי אבות פ"ב מ"א), ולכן הוא חשוב הדיוט אפילו אם עושה כן לשם שמים (ברכ"י שם). ומן האחרונים יש שהוסיפו בטעם הדבר: א) יש שביארו שהרואה אותו מחמיר, יסבור שכן הוא הדין, וילמד ממנו טעות (פרי האדמה ת"ת פ"א הי"ג, ועי"ש שביאר עוד שנקרא הדיוט לפי שאינו יודע את הדין); ב) ויש שכתבו שכיון שעושה דבר שאינו מחויב בו, שוב אין ניכר בו כשמקיים מצוה שעושה כן מפני שמחויב (כתב סופר גיטין ו ב); ג) ויש שכתבו שהוא מוציא לעז על האחרים שאין מחמירים כן (חס"ד מקוואות פ"ה הי"ד), וכן אותה ששנינו: הקופץ למקוה הרי זה מגונה, הטובל פעמיים במקוה הרי זה מגונה, והאומר לחברו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה (תוספתא מקוואות שם), יש מי שביאר שהקופץ למקוה היינו שמגביה את רגלו, כדי שלא יהיו רגליו דורסות על הרצפה בשעה שכל גופו מתכסה במים – ומן הדין אין צריך לעשות כן – והטובל פעמיים משום שחושש שמא לא טבל יפה בראשונה, והאומר לחבירו כבוש ידך עלי, שחושש שמא לא יכניס כל ראשו במים, והמחמיר על עצמו שלא כדין הרי זה מגונה, לפי שמוציא לעז על כל שאר הטובלים שאינם עושים כן (חס"ד שם)".

"ויש חולקים וסוברים שדווקא המחמיר בחומרא שיש בה משום יוהרא, נקרא הדיוט, אבל המחמיר במקום אחר, אינו נקרא הדיוט (ראבי"ה ח"א סי' נו וח"ב סי' תקלז וסי' תקצז; ערוגת הבשם ח"ב עמ' 70, שלכך המשרטט תפילין אינו נקרא הדיוט, וכן דין העושה מחיצות יתירות לסוכה, או לרשות היחיד בשבת; פירוש מבעל ס' חרדים לירושלמי ברכות פ"ב ה"ט; רש"ס לירושלמי שם; מהר"ם פדובה סי' לט; עי' שו"ת דבר שמואל סי' מו; עי' חי' הרד"א לירושלמי שם; שבו"י ח"ב סי' מד; עי' מו"ק השלם או"ח תרלט: ולפי תלמודנו וכו'. וכ"מ ברבינו שמחה, הובא באו"ז ח"א סי' תקמג ובס' ברוך שאמר), ולא נאמר כלל זה בירושלמי אלא בדבר שנראה כיוהרא (ראבי"ה שם סי' נו). וכן כתבו ראשונים שהפטור ומחמיר נראה כגס רוח, והרי הוא כאומר "ראו שאני חסיד" (אר"ח (לר"א מלוניל) הל' שבת דיני קידוש אות כ). ולדעתם, אין נקרא הדיוט אלא מי שמחמיר לשם יוהרא וכדי לבטל דברי חבירו, ולא מי שעושה כן לשם שמים (מעיל שמואל (לשונות הרמב"ם) ת"ת פ"א הי"ג; שלום ירושלים לירושלמי ברכות שם ה"ו), וכן אין המחמיר נקרא הדיוט אלא אם עושה כן בפרהסיא, שנראה כיוהרא, אבל רשאי אדם להחמיר על עצמו בצינעה, שניכר מתוך מעשיו שאינו עושה משום יוהרא (עי' רש"ס שם; שבו"י שם). וכן כתבו ראשונים שהרגיל בפרישות – כגון תלמיד חכם (ראבי"ה שם סי' נו וסי' תקצז) או גדול הדור (ראבי"ה שם סי' נו) – רשאי להחמיר, לפי שאינו נראה כיוהרא (ראבי"ה שם ושם וסי' א, והובא במרדכי ברכות סי' א; מהר"ם פדובה סי' לט: שכל מעשיו הם בחסידות; שו"ת דבר שמואל שם: מוחזק לחסיד מופלג)".

ו. עשיה להקל כאשר הציבור נוהג בכך חומרא

דברים המותרים והציבור נהג בהם איסור כחומרא וסייג אסור להקל לפניהם. כך מסופר בפסחים (נא ע"א): "גופא, דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור – אי אתה רשאי להתירן בפניהן. אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן. – וכולי עלמא לא? והתניא: רוחצין שני אחין כאחד, ואין רוחצין שני אחין בכבול (רש"י: מקום). ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה עליהן כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך. ונשמט הלל ויצא לבית החיצון, ולא רצה לומר להן מותרין אתם".

"יוצאים בקורדקיסון (=נעלים רופפות, סנדלים רחבות) בשבת, ואין יוצאין בקורדקיסון בשבת בבירי (=מקום). ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי, ולעזה עליהן המדינה. ואמרו: מימינו לא ראינו כך, ושמטום ונתנום לעבדיהן, ולא רצו לומר להן מותרין אתם".

"ויושבין על ספסלי נכרים בשבת, ואינן יושבין על ספסלי נכרים בשבת (רש"י: שהן מוכרין בהן סחורה, ולא חיישינן לחשדא) בעכו. ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי נכרים בשבת בעכו, ולעזה עליו כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך. נשמט על גבי קרקע, ולא רצה לומר להן מותרין אתם".

נראה שבמקומות כאלו שנהגו להחמיר, אע"פ שחומרתם אינה נצרכת מבחינה הלכתית כיון שהיא בשבילם כגוף הדין יש לבאים לאותו מקום להימנע מעשיית ההלכה כדי שלא יהא נראה לאנשי המקום שהוא מיקל בדין.

ז. אסור להקל כאשר צריך להחמיר

קל וחומר שאין להקל במקום שמידת הדין להחמיר כמובא בחידושי בן המהר"ל (על רי"ף שבת מו ע"א): "וכן דעת הרשב"א בתשובות (ח"א סי' תש"ט וסי' תת"ח) שכל המתיר לאכול פת חמה מן הפלטר בשבת אינו אלא מן המתמיהים וטועים גמורים הם, וכן דעת אור זרוע (הל' יום טוב סי' שנ"ח, והובא בהגהות הרמ"א על המרדכי שם) שכתב אני ראיתי ראב"י שהיה מלקה בני אדם שאכלו פת שאפאוה גוים בשבת, הג"ה מיימוני והג"ה אשיר"י, ואמנם הרא"ש התיר (ביצה פרק ג' סי' י"ז), וכן דעת התוס' והרמב"ן"...

[חבל נחלתו חי"ט ס"א]