אורות הגבעה – פסח תשע"ז [גיליון ב']
הגיליון הזה מוקדש לעילוי נשמת החבר ר' מרדכי
צבי בן אהרן מנחם שיום פטירתו חל בשביעי של פסח, אביו של ידיד עליון וידיד נפשי
הנאמן, אוהב רבנן ומוקיר רבנן ואיהו גופיה צורבא דרבנן, המוכתר בכל מדה טובה, אוהב
את הבריות ואהוב על הבריות, עוסק בצרכי ציבור באמונה, ענוות חן מימינו, ויראת ה'
משמאלו, כרעי כאחי שאני זוכה ללמוד עמו בצוותא, הר"ר חיים שרעק שליט"א.
יה"ר שנשמת הנפטר תמשיך לעלות מעלה מעלה לחזות בנועם השם וליהנות מזיו כבודו בזכות
מעשיו הטובים שעשה בהיותו כאן עלי אדמות ובזכות תורתם ומעשיהם הכבירים של יוצאי
חלציו, הלא המה הר"ר חיים שליט"א ואחיו וידידי הרב הגאון ר' משה שליט"א,
מגדולי הרבנים באוסטרליה, ומשפחותיהם החשובות. ויה"ר שנזכה בקרוב להתגשמות
דברי הכתוב "הקיצו ורננו שכני עפר" [ישעיהו כ"ו י"ט] בתחיית
המתים לכל מתי ישראל. [ובאמת, יש קשר הדוק בין פסח לתחיית המתים, עי' פרקי דרבי
אליעזר פל"ב ואכמ"ל].
אם אפר
חמץ מותר בהנאה
לרבי יהודה אפר חמץ מותר בהנאה אבל לרבנן
אסור
כתבו תוספות [פסחים כ"א ד"ה בהדי]
והר"ן [שם ד"ה לא] שלרבי יהודה שסובר שמצות חמץ בשריפה אפר חמץ מותר
בהנאה, שהרי שנינו [בתמורה ל"ד] שהנשרפין אפרן מותר, אבל לרבנן שסוברים שאין
דין הביעור דווקא בשריפה אלא מפרר וזורה לרוח וכדומה נחשב חמץ מן הנקברים שאפרן אסור
לו. וכן כתבו הרא"ש פסחים [פ"ב סי' ב' בשם רבינו יונה] והטור [או"ח
סי' תמ"ה].
כתב הפרישה [שם אות ה'] שמדברי הרא"ש
מוכח שלרבנן אפר החמץ אסור לא רק אם פיררו וזרקו לים אלא גם אם שרף את החמץ האפר אסור
בהנאה ולא נחשב מהנשרפין שאפרן מותר, שהרא"ש כתב שכיון שהלכה כחכמים אסור
להנות מגחלים של חמץ שרוף.
קשה – גם לפי רבנן אפר חמץ צריך להיות מותר
שהרי מצותו גם בשריפה
והקשו האחרונים, הרי כתבו תוספות בתמורה
שהטעם שנשרפין אפרן מותר משום שנעשית מצותן, והנקברין אפרן אסור משום שאין כאן
נעשית מצותן, והיינו משום שאין מצוה לקבור את האיסורי הנאה אלא שאנו קוברים אותם
כדי שלא נבוא לידי תקלה. וכיון שאין קיום מצוה בקבורתם לא נחשב שנתקיים 'נעשית
מצותן', אבל אם היה מקיים מצוה על ידי הקבורה היה בטל האיסור הנאה. ולפי זה אין
הבנה לסברת תוספות לתלות את דין הנאה מאפר החמץ במחלוקת רבי יהודה ורבנן, שכן גם
לרבנן שהשבתתו של החמץ בכל דבר, ודאי שכשעושה את הביעור הוא מקיים את מצות תשביתו וכמבואר
[בגמרא כ"ז] שלרבנן דורשים מן הפסוק להשבית בכל דרך שאתה יכול להשביתו, וכיון
שגם לרבנן יש קיום מצוה בהשבתה, מדוע לא נאמר שעל ידי קיום מצות ההשבתה פקע איסור
ההנאה מהחמץ.
ואכן האבני מילואים [שו"ת סי' יט]
והמקור חיים [סי' תמ"ה סק"א] ורעק"א שם סוברים שלשיטת הרמב"ם גם
לרבנן אם שרף את החמץ פקע האיסור הנאה ומהטעם דלעיל שלרבנן יש קיום מצוה בשריפה.
בירור בדברי האבני מילואים
נעיין בדברי האבני מילואים, ננתח את דברי
קדשו, ונראה נפלאות מתורת השם בס"ד: "ונראה לענ"ד דחמץ אפרו מותר
להרמב"ם, דהתוס' בסוף תמורה כתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר משום דכבר נתקיים
בהם מצות שריפה, וכיון דנעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אבל
נקברין במילתייהו קיימו באיסורייהו ואפילו באפרן ע"ש. וכיון דגירסת
הרמב"ם בדברי חכמים "אף" מפרר וזורה לרוח וא"כ פשיטא דנתקיים
מצותו בשריפה וכיון דנעשית מצותו שוב אין מועלין בו. ואפילו לגירסת הרא"ש
ותוס' דלא גרסי "אף" מפרר וזורה, מ"מ מודו חכמים דנתקיים מצותו גם
בשריפה ולא גרע ממפרר וזורה.
והביא ראיה שמה שסובר ר"י אין ביעור חמץ
אלא שריפה נלמד ק"ו מנותר, וחכ"א, כל ק"ו שאתה דן תחילתו להחמיר
וסופו להקל, לאו ק"ו הוא לא מצא עצים לשורפו יהא יושב בטל, והתורה אמרה "תשביתו"
- בכל דבר שאתה יכול להשביתו, וכיון שכן, גם שריפה בכלל השבתה, וכיון שנעשית מצותו
אפרן מותר וכו' וחמץ שנתקיים בו מצות השבתה ע"י שריפה או ע"י פירור מותר
אח"כ באפרו כמו אפר כל הנשרפין עכ"ל. והיינו שהא"מ הביא ראיה שגם
לרבנן קיום מ"ע דהשבתה ג"כ מתקיימת ע"י שריפה, שהרי חכמים אמרו "התורה
אמרה תשביתו - בכל שאתה יכול להשביתו", א"כ גם שריפה בכלל, ולכן כיון
שנתקיים בו מצות השבתה בין ע"י שריפה בין ע"י פירור, אפרן מותר ככל
הנשרפין.
תמיהות על דברי האב"מ
במבט שטחי, אין דבריו מובנים כלל וכלל: א'
מש"כ כיון דנתקיים מצות השבתה ע"י פירור מותר האפר, אינו מובן, הגע
בעצמך, אם פירר וזרה לרוח ואח"כ מצא מישהו את החמץ, הרי החמץ אסור בהנאה אף
שנתקיימה בו מצות תשביתו, וא"כ אם נרקב אח"כ, איך אפרן מותר, אטו אם
קיים מ"ע ע"י ביטול בלב יהיה החמץ מותר, הרי ברור שאסור, ולאחר שביטל הרי
שוב אין מ"ע של תשביתו, ואם שרף אח"כ אין שום מצוה בשריפה, ולמה יהיה
אפרן מותר? וכמו כן, למה יהיה מותר כשפירר וזורה לרוח אם נרקב אח"כ? שעד כאן לא
אמרו כל הנשרפין אפרן מותר, רק אם מצותו בשריפה, אבל לרבנן הרי אין מצותו בשריפה
אלא להטיל לים או יפרר לרוח ומה ששריפה גם מועילה מפני שלא גרע ממטיל לים, אבל אין
שריפה המצוה.
ב' אינו מובן מה שהוצרך הא"מ להאריך בראיות
שגם לרבנן מתקיים תשביתו בשריפה, ולכאורה למה צריך לראיות לזה, הרי פשיטא,
למה גרע שריפה ממטיל לים או מפרר וזורה לרוח?
הסברא שמטיל לים עדיף על שריפה
ונראה, שלכן טרח הא"מ להוכיח שגם לרבנן
נתקיים תשביתו בשריפה, מפני שבאמת יש צד לומר שמפרר וזורה לרוח או מטיל לים עדיף
משריפה, שהרי העלו גדולי האחרונים שגם לרבנן תשביתו הוא ביעור מן העולם ואיך הוי
ביעור מן העולם, הרי במפרר וזורה לרוח ישנו החמץ בעולם. אלא אנחנו נאלצים לומר שביעור
מן העולם אין המכוון לבער מכדור הארץ אלא מבני אדם, שתהיה אבודה ממנו ומכל אדם.
וא"כ יש צד לומר, שמפרר או מטיל לים עדיף [או לפחות מטיל לים], שהרי במטיל
לים שאבודה מכל בני אדם, הרי אבודה לגמרי ואין כלום משא"כ שריפה הרי האפר
ישנו, לכן הביא האב"מ ראיה שגם לרבנן קיום מצות דתשביתו בשריפה כיון דתשביתו
שאמרה תורה הוא בכל דבר הרי גם שריפה בכלל.
קושיא על השוואת התוספות בין איסורי הנאה
לקדשים
אולם, עדיין ניצבת בפנינו הקושי שהקשינו על
האב"מ, שכאשר קיים תשביתו בפירור ונרקב, למה יהיה אפרן מותר, הרי לאחר קיום
המצוה, עדיין היה אסור בהנאה, ואח"כ אין שום קיום מצוה כעת בשריפה. ולכאורה
היה נראה, דהנה מש"כ התוס' סוף תמורה שלכן כל הנשרפין אפרן מותר, מפני שכל
שנעשה מצותן אין מועלין לכן גם באס"ה אפרן מותר, אינו מובן, דזה שייך
בהקדש וכדומה שבהקדש הוי קדשי השם ומועלין בו, ולמה הוי קדשי ד' מפני שעומד להקרבה.
לכן כל שנעשית מצותה אין כבר סיבת האיסור, דסיבת האסור הוא מצותן [עי' בזה
בחי' רבינו חיים הלוי מעילה ב' ה' ובספר שיח ערב לגר"ש קוטלר סי' ה'] אבל
בחמץ, אטו איסור ההנאה של חמץ הוא מפני שיש מצות השבתה, הרי חמץ של הפקר ושל
עכו"ם ג"כ אסור בהנאה, אף שאין בהם מצות השבתה, הרי שאין זיקה בין מצות ההשבתה
לבין איסור ההנאה, אלא שחמץ מוגדר כחפצא דאיסורא.
ביאור בדברי התוספות
ונראה לומר, ויתכן שגם כוונת התוס' כן, שגדר
איסורי הנאה שאמרה תורה שיישרף, הגדר הוא שאמרה תורה שאיסור שאסור בהנאה לא יהיה
בעולם כגון כלאי הכרם שאסורין לא יהיה בעולם. ואם נאמר שאחר שנשרף ג"כ אסור,
א"כ הרי ישנו האיסור הנאה גם עתה, והלא כוונת תורה בשריפה שאיסור ההנאה לא
יהיה בעולם, וא"כ מכאן ראיה, שכיון ששרף, אין איסור ההנאה בעולם, ומזה ראיה
שהאפר מותר. אבל בנקברין שאין שום מצוה רק קבורה מפני התקלה לא אמרה תורה שאסורין
רק עד אפר אלא נמשך האיסור לעולם. ואפשר להעמיד זאת גם בכוונת התוס', דז"ל
בתמורה: "דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך
דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, כיון שנעשית מצותו הלך איסורי' כו' אבל הנקברין דלא
צוה לשורפן משוך איסורייהו לעולם עכ"ל. ויש לדייק בלשון שכתבו "כיון
שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו" ואם כוונת התוס' מפני שנעשו
מצותו, מאי "כאילו", והול"ל שנעשית מצותו.
לכן יתכן לומר שכוונת התוס' היא שכיון שצוה
הכתוב לשורפן, מוכח שהאיסור נמשך עד שנשרף מהטעם שכתבנו לעיל, והוי כאילו נעשית מצותן
שאין דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, היינו כשם שבהקדש וכדומה נמשך עד שנעשו מצותן,
כך באס"ה האיסור נמשך עד שנשרף, כיון שמצות שריפה הוא כדי שלא יהיה איסור ההנאה,
א"כ בהכרח כשנשרף אין איסור הנאה כבר ומותר האפר.
ואם נניח כן, יובנו ויתבארו היטב דברי האבני
מילואים, והוא שכיון שמצוות עשה של תשביתו הוא ביעור מן העולם, וסבורים חכמים שגם
בשריפה ישנו קיום של תשביתו, א"כ בהכרח שאחר שריפה מותר בהנאה, שכוונת התורה
שאיסור הנאה זה של חמץ לא יהיה בעולם, וכיון שבשריפה נתקיימה המצוה, והיינו כששרף
כבר נקרא שאין איסור הנאה של חמץ בעולם, ולכן גם כשפירר ונרקב יהיה מותר האפר, או
כשקיים תשביתו בביטול בלב ויישרף אח"כ או שיירקב ויעשה עפר ואפר יהיה מותר
בהנאה כיון שגם בשריפה ישנו קיום מ"ע, מוכח שלא אסרה תורה אלא עד שנשרף,
היינו עד שנעשה אפר ולא יותר. ונראה שבכל יש עוד מקום להתווכח עם סברא זו, שאינה
מוכרחת, שהרי סוף סוף, אם ביטל או פירר וקיים מצות תשביתו [לפי חכמים], עדיין אסור
בהנאה, ומה יוסיף השריפה שמתבצעת לאחר מכן, שהיא לכאורה חסרת משמעות, בבחינת 'עבר
זמנו בטל קרבנו'.
ועוד קשה מהגמרא, דתנן לא יסיק בו תנור
וכיריים, ופריך פשיטא ומשני לא צריכא אלא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה,
וסד"א בהדי דקא שריף ליתהני מיניה קמ"ל, ע"כ. משמע דלרבנן אין קיום
מצוה בשריפה דאל"כ למה אמרו ל"צ אלא לר"י, הרי לחכמים גם כן יש
מצוה בשריפה.
והאב"מ עמד על זה אך תירוצו תמוה מאד וקשה
להבין דבריו. אך עצם הדבר שגם לרבנן מקיים מ"ע דתשביתו בשריפה הרי אין ספק
בזה כמש"כ הרמב"ם שורפו או מטיל לים וכ"כ הגר"א ז"ל.
וכן מוכח מהא דכתב הרמב"ם בפ"ב:
מ"ע מה"ת להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו כו' ומה היא השבתה זו
האמורה בתורה? שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וכו'. והנה גדר ביטול בלב שמבטלו בלבו
כאילו הוא עפר וא"כ כ"ש כשעושהו עפר ואפר, שודאי מקיים מ"ע דתשביתו.
וכ"כ הרמב"ן בפ"א דתשביתו שמבטל כעפרא הוי כאילו שרפו וכ"ש
דבשריפה הוי קיום מצות תשביתו. אלא שקשה לפי"ז למה אמרו בגמרא ל"צ אלא
לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה.
לכן נראה שבאמת מצד תשביתו אפילו לר"י
דס"ל דתשביתו הוא בשריפה צריך להיות אפרן אסור משום דמ"ע דתשביתו הוא לא
מפני שחמץ אסור בהנאה דאפילו אילו היה חמץ מותר בהנאה היה ג"כ מ"ע
דתשביתו, דהרי מ"ע דתשביתו קיימת גם לר' יוסי הגלילי דס"ל שחמץ בפסח
מותר בהנאה, וכיון דתשביתו אינו משום שאסור בהנאה א"כ לא שייך כלל לומר שיהא
אפרן מותר מטעם שנעשו מצותן, לא כהתוספות סוף תמורה וגם לא כמ"ש לעיל דהיכא
שמצות שריפה היא מטעם איסור הנאה אפ"ל דהגדר הוא שהתורה צותה לשרוף שלא יהי'
איסור הנאה זה בעולם וממילא הוי ראי' שאפרן מותר, דאם אפרן אסור הרי גם לאחר
שריפתן יהי' האיסור הנאה בעולם. אבל מצות תשביתו שהמצוה היא לא מטעם איסור הנאה
וכנ"ל לא שייך לומר כן, וכן לא שייך לומר נעשו מצותן כבהקדש, דהא האיסור חמץ
אינו משום מצות תשביתו כלל שהרי גם חמץ עכו"ם אסור בהנאה.
ומה שלפי ר' יהודה אפרן מותר כדתנן סוף תמורה
וכדאמרינן כאן בגמרא לא צריכא אלא לר' יהודה וכו' הוא משום שר"י למד שני
דברים מנותר, חדא שמצות עשה דתשביתו הוא בשריפה, דזה דוקא לפני זמן איסורו כשיטת
רש"י והרמב"ם, ועוד נלמד שאחר זמן איסורו יש מצות שריפה מדין איסור הנאה
כמו בנותר [עי' משאת משה פסחים סי' ט"ו], ולפי"ז ניחא הא דאמרו כאן
ל"צ אלא לר"י וכו' והוא דלרבנן שלא לומדים מנותר אף שגם לדעתם מקיים
מ"ע דתשביתו גם בשריפה, מ"מ אפרן אסור וכנ"ל דמצד מ"ע דתשביתו
אפרן אסור. אבל לר"י דאחר זמן איסורו לומד מנותר שיש בו מצות ביעור מדין
איסור הנאה שבו ולכן אפרן מותר והוה אמינא שיהנה בשעת שריפה דסד"א דהאש הוא
מהנשרף כבר והוי כאפר, לזה אשמעינן שאסור. ולפי"ז נפרש כהמ"מ והפרישה
בדעת הרמב"ם שפסק כחכמים ואפרן אסור ולא כהאבני מלואים הנ"ל.
ומה שהק' הבית הלל למה מותר לשרוף חמץ, הא
פסק הרמב"ם כל הנקברין לא ישרופו שמא יהנו מהאפר שיסברו שהוא מהנשרפין?
אפ"ל שזה רק בכל נקברין שאין קיום מצוה בשריפה רק סתם שרוצה לשרוף אסרו חכמים
אבל בחמץ שבשריפה הוי קיום מ"ע דתשביתו והגר"א כתב שכ"ש בשריפה שעדיפא
מזורה לרוח אפ"ל שלא אסרו חכמים, וגם לפעמים כשאין ים בקרבתו ואי אפשר לפעמים
לפרר החמץ יושב בטל ולא יקיים תשביתו לכן לא אסרי בחמץ לשרוף.
הגר"ח – לרבנן מצות תשביתו היא על הגברא
ולא שייך נעשית מצותו
הגר"ח [חמץ ומצה פ"א ה"ג] כתב
ליישב את שיטת התוספות, שאף שהן לרבנן והן לרבי יהודה, הוא מקיים מצוה בביעור
וכדברי הגמרא, מכל מקום קיים חילוק יסודי בין דין הביעור לשיטת רבי יהודה לדין
הביעור לשיטת רבנן, שלרבי יהודה שביעורו רק בשריפה ודין השריפה נלמד מדין שריפת
נותר, גדר הדין הוא שחל דין בחפץ האסור בהנאה שישרף, משא"כ לרבנן שהשבתתו בכל
דבר, כדי לקיים תשביתו אין חלות דין בחפצא של החמץ שיהיה מבוער אלא חל דין על
הגברא להשביתו משום שאסור שימצא אצלו חמץ, וכדי שלא יהיה חמץ מצוי בידו הוא מחויב
לבערו. והדין נעשית מצותו, שפוקע איסור ההנאה שייך רק כשהמצוה לשרוף נובעת מחלות
הדין שבגוף החפצא האסור בהנאה, שכאשר קיים בחפצא האסור בהנאה את המצוה לבערו מן
העולם, פקע ממנו האיסור הנאה. אבל במצות ביעור חמץ לשיטת רבנן שאין על החפצא דין
שיהיה מבוער, וכל דין הביעור הוא דין בגברא, קיום מצוה זו לא מפקיעה מהחפצא האסור
בהנאה את איסורו, שהרי כבר נתבאר שלהשיטות שדין נעשית מצותו שייך גם בכל איסורי
הנאה, גדר הדין הוא שעצם קיום המצוה מפקיע את האיסור הנאה ואם כן רק במצות ביעור
שנובעת מחמת דין האיסור שבחפצא שייך לומר שכאשר מקיים את מצות הביעור שבחפצא פוקע
ממנו האיסור הנאה. אבל אם מחמת האיסור שבחפצא אין דין לבערו וחובת הביעור באה מחמת
דין אחר לא ניתן לומר שקיום מצותו של הגברא יפקיע את הדין איסור שבחפצא.
והנה, כתב הרמב"ם [בפ"א מהל' חמץ
ומצה ה"ג] אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו
כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו
ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין, אינו לוקה מה"ת מפני שלא עשה בו מעשה
ומכין אותו מכת מרדות עכ"ל. וכבר עמד במל"מ מסוגיא דפסחים דף צ"ה
א' שהלאוין דבל יראה ובל ימצא הוויין לאו הניתק לעשה דתשביתו, וא"כ איך פסק
הרמב"ם דהקונה חמץ בפסח דהוי מעשה לוקה, הא מ"מ הוי לאו הניתק לעשה.
ולפי יסודו כתב הגר"ח שכל הסוגיא הסוברת
שהוא לאו הניתק לעשה אינו נכון אלא
לר"י, שיש דין שריפה מצד עצם החפצא של החמץ וכנותר. אבל הרמב"ם שפסק כרבנן
שהשבתתו בכל דבר, א"כ הרי דין השבתה הוא שלא יהא לבעלים חמץ, וע"כ לא
חשיב לאו הניתק לעשה אלא ככל לאו ועשה שבתורה ומש"ה תלוי אם יש בו מעשה או לא
ובקנה חמץ שיש בו מעשה, לוקה עליו יעוי"ש.
ראיות נגד הגר"ח
הגרב"ד פוברסקי שליט"א אמר בשם
הגר"ש זצ"ל שאמר בשם הגרש"ש להביא ב' ראיות דלא כדברי הגר"ח.
חדא מדברי הירושלמי בפסחים פ"ב סוף ה"א שנסתפק בפטר חמור שהרג את הנפש,
דמהלכות פטר חמור יש לו דין עריפה ומצד שהרג את הנפש יש מצווה לסוקלו, מה ידחה,
האם דין עריפה קודם או דין סקילה. ומבואר בירושלמי שם, דיש לדמות לספק זה אם נותרו
חלות תודה חמץ לאחר ד' שעות שמצד מצות נותר דינם בשריפה ומצד ביעור חמץ לרבנן
השבתתם בכל דבר, והספק הוא האם יש דווקא דין שריפה מצד נותר או דהדין בחמץ דהשבתתו
בכל דבר מפקיע את החיוב דווקא בשריפה.
ולפי דברי הגר"ח הרי אין מקום לספק זה
בחמץ, דהלא לרבנן הדין השבתתו בכל דבר אינו חל כלל בחפצא דחמץ אלא הוי דין על
הגברא להוציא את החמץ מרשותו ומצד מצות שריפת נותר יש דין בחפצא ואיך תפקיע מצות
הגברא על החמץ את הדין שריפה של החפצא וע"כ דלרבנן הוא דין בחפצא דהשבתתו בכל
דבר, ועל כן מסתפק הירושלמי אם הדין בכל דבר מפקיע את דין השריפה.
ועוד ראיה גדולה הביא הגרש"ש מדין ישראל
שהפקיד אצלו נכרי חמץ שחייב לבערו כיון דהוא חייב באחריותו של החמץ אע"ג
דהבעלים הוא עכו"ם, מ"מ הישראל חייב לבער. ועוד דישראל שהלוה לנכרי על
חמצו חייב לבערו כיון שרוצה בקיומו של החמץ. והנה להגרש"ש היה פשוט דאם יש לו
מצוה לקיים בחמץ, לא יתכן שיתחייב תשלומין בעד זה, שהרי קיים מצוותו וא"כ אם
מבער את החמץ אי"ז מחייב אותו בתשלומין להגוי, ועדיין נשאר החוב של הגוי
לישראל. ומאידך אם היה הגוי יכול לתבוע תשלומין על החמץ, זה גופא היה יכול לעכב גם
את חובת הביעור של ישראל כיון שיש לנכרי קנין ממון בחמץ.
וממילא הק' הגרש"ש, דבשלמא אם חובת
הביעור לרבנן היא בחפצא אזי שייך לומר דכיון שהחמץ הוא באחריות ישראל, חל בחפצא
דין ביעור ושוב לא איכפת לן שהגוי אינו מחוייב בביעור דאנו מקיימים את מצוות החפצא.
והרי שור של גוי שהרג למ"ד דחייב סקילה אף דהגוי אינו מחוייב לסקול דאי"ז
מז' מצוות, מ"מ הישראל מצווה לנהוג בממון הגוי כדין התורה ולא שייך שהגוי
יתבע ע"ז תשלומין או יעכב וה"ה בחמץ, הישראל מקיים דינו של החמץ והגוי
אין יכול לעכב. אבל לפי דברי הגר"ח, דלרבנן הוא מצווה על הגברא אבל בחמץ
גופיה לא חל שום חובת ביעור, א"כ היאך הישראל יכול לקים מצוותו בממון של גוי,
הרי אין הממון מחוייב בביעור רק הישראל מחוייב לבער מרשותו וא"כ אם הישראל
רוצה יכול למחול על החוב או יסלק את החמץ מן השעבוד אבל היאך הוא יכול לשורפו
וע"כ דהוא דין בחפצא.
ויש להעיר עוד שאין הכרח לומר שנחלקו
ר"י ורבנן אם מצות ביעור חמץ חלה על החפצא או על הגברא. הרוגוצובר [צ"פ בפ'
בחוקתי] מבאר אחרת את טעם הפלוגתא, שלפי ר"י החיוב הוא להשבית את עצם
מציאותו של החמץ, ולכן אין ביעור חמץ אלא שריפה כי כאשר מפרר וזורה לרוח נשארת
מציאותו של החמץ. משא"כ לרבנן סגי בביטול והשבתת תוארו של החמץ והיינו
כאשר פוסלו מאכילת והנאת בני אדם, ולזה סגי במפרר וזורה לרוח. והמחלוקת בשיעור
ההשבתה תלויה בדעה עד כמה האיסור חודר בחפץ האסור, האם תופס רק בצורתו או שחודר
למהותו, דר"י סבר שמהות החפץ נעשית מהות אסורה ולכן צריך לאבד את מהותו ורבנן
סברי דלא תפס האיסור אלא בתואר וצורת החפץ ולא במהותו ולכן סגי בהשבתת צורת האיסור.
ונמצא דאין הכרח לומר כמ"ש הגר"ח שנחלקו ר"י ורבנן האם איסור חמץ
הוא על הגברא או על החפצא דלפי הנ"ל נמצא דלכו"ע האיסור הוא על החפצא
אלא שנחלקו עד כמה חודר האיסור בהחפצא אם רק בצורתו או שאפי' במהותו עיי"ש בצ"פ
מש"כ עוד וינעם לך.
עוד כתב האבי עזרי [חמץ ומצה פ"ג
הי"א] שגם אם נאמר שלרבנן דין התשביתו הוא דין בחפצא ולא בגברא, יש סברא לומר
שלא יהיה דין נעשית מצוותו בחמץ, שכן לשיטת רבנן שהשבתתו בכל דבר המצוה איננה
במעשה ההשבתה אלא יש עליו מצוה שהחמץ יהיה מושבת, וא"כ המצוה ממשיכה גם לאחר
שפירר ופיזר ברוח שימשיך להיות מושבת, וכתבו האחרונים שדין נעשית מצותו שייך רק
בדבר שמצותו הסתיימה לגמרי ומצוות שעדיין לא הסתיימו לא שייך בהם ההיתר מדין נעשה
מצוותו.
כשהמצוה היא איננה בכילוי גמור לא שייך נעשית
מצותו
המנחת ברוך [סי' ס"ז] והחזון איש [יו"ד
סי' ס' ס"ק י"ט] מתרצים שהדין נעשית מצותו שפוקע איסור ההנאה, מצינו זאת
רק באופן שהמצוה היא לבצע בחפצא כילוי גמור בשריפה, שמסתבר לומר שכיון שחייבה
התורה לעשות בחפץ כילוי גמור, כוונת התורה בזה שבכילוי שעל ידי שריפת החפץ תתבטל
מכאן ואילך איסור ההנאה. אבל לרבנן שמצות הביעור היא גם על ידי פירור וכדומה שלא
חייבה התורה לעשות כילוי גמור בחפץ, מסתבר לומר שבקיום מצוה כגון זאת, לא אמרה
התורה שפוקע איסור ההנאה, שהרי זה ברור שאם פירר את החמץ וזרה ברוח ובא אחר וקיבץ
את הפירורים לכזית אסור החמץ באכילה ובהנאה וחייב עליו כרת עכ"ד.
ועל זה נשאל – מהיכי תיתי שע"י קיום
מצות כילוי נפקע איסור ההנאה. הרי המקור להפקעת איסור ע"י שריפה הוא קדשי
מזבח, ושם התכלית והתעודה של איסור ההנאה הוא קיום המצוה. ברגע שנתקיימה המצוה
והבהמה הוקרבה לה' - כבר אין טעם לאסור בהנאה. אבל לגבי חמץ, אין קשר בין איסור
ההנאה לבין קיום המצוה [כמו שהוכחנו לעיל], וגם כשאין מצוה לשרוף [כגון בחמץ של
עכו"ם ושל הפקר], יש איסור הנאה. ואיפה יש מקור שמצוות מתירות איסורים?? וגם אם נתעקש ונטען שתכלית האיסור הוא קיום
המצוה – במה שונה קיום המצוה של פירור וזרייה לרוח מקיום מצות שריפה? שניהם צריכים
להיות בני חדא מחתא וקיום המצוה צריך להתיר, וא"כ למה הראשונים חילקו ביניהם
שרק ע"י קיום מצות שריפה נפקע האיסור??
סברא שלדעת כולם אין אפר החמץ מותר
והעמודי אור [סי' כ"ו בהגהה] והקהלות
יעקב [פסחים סי' י"ג] כתבו שיש סברא לומר להיפך, שגם לשיטת רבי יהודה שביעור
חמץ אינו אלא בשריפה, מכל מקום אפרו אסור גם לאחר השריפה, שכן מה שמצינו באיסורי
הנאה שנעשית מצותן פוקע מהם איסור ההנאה היינו משום שכאשר אסרה התורה את הדבר
בהנאה ומאותו הטעם חייבתו בשריפה, הביאור שנתנה התורה שיעור לאיסור ההנאה שכל איסור
ההנאה קיים עד שיקיים מצות שריפה וכששורף מתבטל איסור ההנאה. אבל בחמץ אין קשר בין
איסור ההנאה לדין שריפה, שהרי חיוב השריפה הוא רק בחמץ של ישראל ובחמצו של נכרי
אין מצות שריפה כלל אבל איסור ההנאה הוא גם על חמצו של נכרי. והסבר הדברים הוא
שאיסורו בהנאה נובע מאיסורו של החמץ בפסח אבל דין השריפה לא נובע מעצם איסור החמץ
אלא מהדין בל יראה ובל ימצא שנתנה עליו התורה ובעכו"ם שאין דין בל יראה אין
דין שריפה. וכיון שאיסור ההנאה ודין השריפה אינם נובעים מאותו הדין מסתבר לומר שקיום
מצות השריפה לא יבטל את איסור ההנאה שבו.
וההוכחה לכך שהרי זה ודאי שאין מי שיסבור שאם
ישרוף חמצו של נכרי הוא יהיה מותר בהנאה, שהרי אין בחמץ הנכרי מצות שריפה כלל, וכי
נאמר שחמצו של הישראל מיגרע גרע ושריפתו מתירתו, זה לא ניתן להאמר.
וכעין זה כתב גם החזון איש פסחים סי' קיח
סק"ב שאם דין שריפת חמץ היה רק מדין תשביתו ולא היה נובע מהאיסור הנאה, היה
צריך להיות שגם לאחר השריפה יהיה האפר אסור כיון שדין השריפה לא קשור לדין איסור
הנאה.
המחלוקת בין ר"י ורבנן היא אם חיוב השריפה
היא משום איסור ההאנה
ויש מן האחרונים [עי' חי' רבי שלמה פסחים סי'
ג' וחי' רבי שמואל פסחים ה:] שכתבו שזה גופא סברת הראשונים לתלות את דין החמץ
במחלוקת רבי יהודה ורבנן, וכמו שייסד המקור חיים [הקדמה לסי' תל"א ד"ה לכן
נראה] שלשיטת רבי יהודה שחמץ דינו בשריפה דווקא ומשום שלומדים את דין ביעור חמץ
משאר איסורי הנאה הנשרפין, דין השריפה לשיטתו הוא מחמת איסור ההנאה. ולפי"ז
רוצה המקור חיים לחדש שאף לאחר שביטל את החמץ ואינו עובר עליו אם מקיימו, מכל מקום
עדיין יש עליו דין לשרוף את החמץ כמו שיש דין לשרוף נותר וכלאי הכרם וכדו' אף
שאינם שלו, כמו כן יש חיוב לשרוף חמץ גם שאינו שלו. אכן כל זה רק לשיטת רבי יהודה
שמדמה ביעור חמץ לביעור איסורי הנאה ולשיטתו דין ביעור חמץ הוא מדיני ביעור של איסורי
הנאה. אבל לרבנן שסברו שלא לומדים מאיסורי
הנאה דין הביעור לא נובע מדין האיסור הנאה. ולכן לרבי יהודה שדין השריפה נובע מדין
האיסור הנאה שבחמץ, כששורף את החמץ ניתר האפר בהנאה שכן נעשית המצוה שחלה עליו
מחמת האיסור הנאה אבל לרבנן שדין הביעור אינו שייך לזה שהחמץ אסור בהנאה, גם אם
ישרוף את החמץ לא יתבטל ממנו איסור ההנאה שלו.
סוף דבר – דרכים רבות נאמרו בסוגיא זו ואפשר
להאריך מאד אבל את תמצית הדברים הצגנו ותן לחכם ויחכם עוד!!
[עיין בכל זה בס' משאת משה פסחים סי'
כ"ד, חידושי רבי שמואל פסחים ה:, קהילות יעקב פסחים סימן י"ג, חידושי
רבי שלמה היימן פסחים סי' ג', אוצר העיונים מהד' מתיבתא, פרי יצחק סי' י"ט,
אור השמש סי' ל"א ובמיוחד בס' שיח ערב פסחים סי' ה' ועוד ועוד]
למה מלכי מצרים
נקראו "פרעה"
מלכה של
מצרים פרעה הוא בחינה מיוחדת בפחיתותה, ועניינה מרומז במעשה העגל שגם הוא
נמשך מבחינת עוצם טומאתם של מצרים, כאמור "עגלה יפהפיה מצרים" [ירמיה מו
כ] שנאמר "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם" [שמות
לב כח] ופי' רש"י ז"ל פרוע – מגולה, נתגלה שמצו וקלונו. הרי שבחינת
הנהגת הטומאה שבמצרים היא פתיחת הגבול ליצר שיוכל ליכנס ולהתפשט כאוות רצונו והיא
שיטה מיוחדת בדרך הטומאה להסיר כל הגבלה ולבטל כל זיק של בושה פנימית. [וזהו גם
גדר "שובנו תוקף ליראתך ולא נחשף שוליים" (עפ"י "וחשפתי
שוליך על פניך" ירמיה יג כ) הנמצא בסליחות לתחלואי ילדים. וזהו הטעם הפנימי
לקריאת כל מלכיהם בשם פרעה. [הגרצ"ה ברוידא זצ"ל]
דומני שאין
דור בהיסטוריה שמחלת הגילוי וחשיפה כ"כ מתפשטת כמו בדורנו. הצורך בפירסום
מאסיבי וגילוי בכל מקום, דרך עיתון, רדיו, אינטרנט ועוד מרעין בישין הוא מהסממנים
הבולטים של הדור הזה. הסיסמה אומרת "לא פירסמת – לא עשית". התופעה חדרה
גם לציבור החרדי, ולכן כל הזמן מצלמים רבנים. לעולם לא היה דבר כזה. כמעט אין
תמונות של גדולי ישראל של לפני שבעים, שמונים ומאה שנה [תקופה שהייתה אחרי שהמציאו
את המצלמה]. גם גדולי תורה ואדמורי"ם מלפני שלשים וארבעים שנה מיעטו להצטלם
ולהסריט. ואילו היום יש רבנים שלא יכולים לזוז מבלי שיצלמו או יסריטו אותם וידווחו
מה הם עושים, עם מי דיברו ומתי.
מסופקני מאד
אם יש צורך לקרוא כל המגזינים הצבעוניים ועיתונים למיניהם, המתעדים הרבה סיפורים
ותופעות שהם בגדר "שטויות והבלים" והכותבים פונים למכנה המשותף הנמוך
ביותר הקיים בחברה. לאדם יש בחירה או להסתכל על תמונה של ראש ממשלת דנמרק ולקרוא
ציטוטים נבובים היוצאים מפיו או ללמוד באותו זמן תשובה של רבי עקיבא איגר, והרבה
מעדיפים את האפשרות הראשונה, וכדי ביזיון וקצף. אני לא מדבר רק על הפן הרוחני –
לדעתי זה גם עלבון לאינטליגנציה האנושית. כמובן שצריכים להירגע ולקרוא דברים קלים
שלא דורשים ריכוז מיוחד או חשיבה מאומצת וא"א לדרוש מבן אדם עיסוק אינטנסיבי
בלתי פסוק בעיון התורה – אבל לענ"ד התרבות של העתונות [אפילו החרדית] עברה כל
גבול, ולקתה במחלת ה"פרעה". ויה"ר שנזכה כולנו לקיום דברי הפסוק [משלי
י"א ב'] "ואת הצנועים חכמה".
חג שמח
ואורות אין סוף!!! 
