דברי התורה שבעלון יהיו לזכות ידיד עליון וידיד
נפשי, עמוד הצדקה והחסד, אהוב על הבריות, עוסק בצרכי ציבור באמונה, אוהב רבנן
ומוקיר רבנן ואיהו גופיה צורבא דרבנן,
הר"ר אהרן ישראל פייט שליט"א. שנים אני זוכה ללמוד בחברותא [המתאפשרת
ע"י הטכנולוגיה המתקדמת] עם אהובי הר"ר אהרן ותענוג החוויה לא פג.
יה"ר שיזכה יחד עם רעייתו החשובה שתחי', אשת החסד והכנסת אורחים, וילדיהם
היקרים, לכל טוב סלה הן בגשם והן ברוח, לאורך שנים טובות בנראה ובנגלה ושמחה ונחת
עד בלי די!!
הקרבת הפסח בבמת יחיד
לשון הרמב"ם
דברי רמב"ם המצוטטים עכשיו ישמשו
לנו בסיס למאמר, ונביאם כלשונם: "אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר
הקדשים, אף בשעת היתר במות, לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד אלא בבמת ציבור. ומי
שהיה מקריבו בבמת יחיד, לוקה [ויש גורסים "כאילו הקריבו בשוק"], שנאמר לא
תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך וכו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד
אפילו בשעת היתר במות" [רמב"ם הלכות ק"פ א' ג'].
מה החידוש של הרמב"ם
ורבים תמהו, למה הרמב"ם נאלץ
להשמיענו דבר כה פשוט, שאין מקריבים פסח בחוץ אלא בעזרה בלבד. במה הוא שונה משאר
הקרבנות? והעלו מספר אפשרויות להסביר את ההוה אמינא. א] פסח מצרים נקרב בחוץ
וא"כ אולי גם פסח דורות. ב] במצה כתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות"
והיינו מעלים בדעתנו שבדומה למצה, גם בפסח יש דין בכל מושבותיכם [חזקוני דברים
ט"ז ה' – ועי' פסחים ק"כ שמקישים בין פסח למצה]. ג] מכיון שנאכל כולו
ע"י זרים, אולי גם שחיטתו בכל מקום [שם].
יוצא שלדעת הרמב"ם האיסור של
שחיטת פסח בחוץ בא להוציא מטעות שאין חיוב על שחוטי חוץ, ובאמת כן חייבים.
הצעת דברי הגמרא בזבחים קי"ד:
והנה, כתוב בגמרא: "כדתניא רבי
שמעון אומר מנין לזובח פסח בבמת יחיד [בשעת איסור הבמות כשבני ישראל היו במדבר או
כשהמשכן היה בשילה או בבית עולמים] שהוא בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תוכל לזבוח
את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך". יכול אף בשעת היתר הבמות כן [שיש להקשות, מנין
שהפסוק מדבר רק בשעת איסור הבמות, הלא יכול היית לפרש שאף בשעת היתר הבמות כן
והיינו שמאחר ואין מקריבים בבמת יחיד רק נדרים ונדבות ולא קרבנות חובה, שמא
מלמדינו הפסוק שהמקריב קרבן פסח בבמת יחיד עובר בלא תעשה, משיבה הברייתא] תלמוד
לומר "באחד שעריך", לא אמרתי לך [שלא לזבוח את הפסח בבמת יחיד] אלא בשעה
שכל ישראל נכנסין להקריב קרבנות בשער אחד [בעיר אחת כגון בשילה או בירושלים אבל
בשעת היתר הבמות שמקריבים קרבנות בכל מקום על כך לא דיבר הכתוב].
[לאחר שהתבאר בברייתא, שבשעת איסור
הבמות, יש לאו בשחיטת פסח בחוץ בבמת יחיד, מוכיח רבה שמדובר בפסח קודם זמנו. מבאר
רבה] אימת [באיזה זמן ביום י"ד בניסן נאמר בברייתא שיש לאו בשחיטת הפסח בבמת
יחיד בשעת איסור הבמות] אי נימא אחר חצות [היום, כאשר הגיע זמן הקרבת הפסח] כרת
נמי מחייב [מדוע אמרה הברייתא שיש רק לאו, הלא הפסח ראוי להקרבה בפנים והשוחטו
בחוץ חייב כרת], אלא לאו [ודאי הכוונה לשחיטת הפסח] קודם חצות [כשהפסח אינו ראוי עדיין להקרבה והוא מחוסר
זמן. ומכאן למד רבי שמעון גם בשאר קדשים מחוסרי זמן ששחטם בחוץ שעובר בלאו].
[דוחה הגמרא] לעולם [הברייתא מדברת
בשוחט את הפסח בבמת יחיד], לאחר חצות ובשעת היתר הבמות קאי [ללמדנו שגם
בשעת היתר הבמות עובר בלא תעשה אם מקריב בבמת יחיד קרבנות חובה כגון פסח וכדומה
ואין להקריב כי אם בבמת ציבור, אבל מכיון שמדובר בזמן היתר במות אין חיוב כרת.
מקשה הגמרא] והא "בשעת איסור הבמות" קאמר [ואיך אפשר להעמיד את הברייתא
בשעת היתר הבמות? מתרצת הגמרא, כוונת הברייתא] בשעת איסור במה לו [לקרבנות חובה,
אולם היא שעת] היתר במה לחבירו [לעולה ושלמים של נדרים ונדבות הקרבים בבמת יחיד].
מנחת אברהם – נחלקו הרמב"ם
ורש"י אם האיסור הוא משום שחוטי חוץ ושייך בכל הקרבנות [רש"י] או הוא
דין מיוחד בפסח
רש"י ביאר [בד"ה בשעת] כמו
בגלגל ונוב וגבעון דהותרו במות יחיד לעולה ושלמים, ומשמיענו הפסוק שלגבי חובות שאין
הלאו משום מחוסר זמן שהרי עכשיו ראויים לבמה גדולה, יש לאו משום הקרבה בבמה.
מדברי רש"י משמע שהלאו נאמר לא רק
על קרבן פסח אלא לכל קרבנות החובה שדינם בבמה גדולה, שאם הקריבם בבמה קטנה לוקה.
אבל הרמב"ם כתב דין זה רק בקרבן פסח ולא בשאר קרבנות חובה. והמנחת אברהם [עמ'
רל"ג] ביאר שרש"י והרמב"ם נחלקו במהות האיסור להקריב את הפסח בבמת
יחיד בשעת היתר הבמות, רש"י סובר שמהות האיסור הוא שחיטה חוץ למקומו, כלומר
כיון שמקום שחיטת הפסח הוא בבמה גדולה, על כן השוחטו בבמה קטנה עובר על איסור
בדומה לאיסור שחוטי חוץ. [יתירה מזו, המאירי (פסחים צ"א ד"ה זה ביאור),
כתב שהשוחט את הפסח בבמת יחיד בשעת היתר במות חייב כרת כדין שחוטי חוץ]. לפי זה
הוא הדין בשאר קרבנות חובה, שדינם ליקרב בבמה גדולה, שאם הקריבם בבמה קטנה עובר
בלאו.
אולם הרמב"ם סבר שכיון שזו שעת
היתר הבמות לא קיים כלל איסור שחוטי חוץ, שהרי התורה ענשה על שחיטת קרבן בחוץ משום
שלא הביאו אל פתח אהל מועד ובשעת היתר הבמות אין חובה כזאת. ולכן צריך לומר
להרמב"ם שהאיסור לשחוט את הפסח בבמת יחיד הוא דין מיוחד שנאמר רק בקרבן פסח
ולא בשאר חובות [ועי' בכסף משנה] עכ"ד.
השגה על המנחת אברהם – מוכח שגם
הרמב"ם מסכים שהאיסור הוא משום שחוטי חוץ
אמת קנה ואל תמכור, שאין דבריו
מוכרחים. ובפרט לפי הגירסא ברמב"ם שלוקה משום שנחשב כאילו הקריבו בחוץ, הרי
משמע שאין כאן דין מיוחד בקרבן פסח אלא הדין נובע מהאיסור הכללי של שחוטי חוץ. וכך
גם משתמע לפי דברי הראשונים שבא הרמב"ם להוציא מטעות שאין בפסח איסור שחוטי
חוץ, מאחר שיש הו"א שאין בו איסור זה וכנ"ל. אבל למסקנה השוחט קרבן פסח
בחוץ בזמן היתר במות עובר על איסור שחוטי חוץ וכמו כן שאר הקרבנות [שאין מקריבים
בבמת יחיד].
החינוך מנה לאו זה ואילו הרמב"ם
השמיטו
והנה בספר החינוך מצוה תפ"ז מנה
ללאו זה במנין המצות, וכן כתב שם בסוף דבריו וז"ל ונוהג איסור זה בזמן הבית
כי אז נקריב קרבן פסח וכו' ואפשר לומר שאף בזמן הזה העובר והקדיש שה לפסח והקריבו
בבמת יחיד עבר על לאו זה וחייב מלקות עכ"ל. ובהגהות המשנה למלך על ספר החינוך
כתב וז"ל לא ראיתי לשום אחד ממוני המצות שמנה לאו זה בכלל הלאוין, לפי שלאו
זה הוא דוקא בשעת היתר הבמות, שאף שהותר להקריב בבמת יחיד, קרבן פסח לא הותר כי אם
בבמה גדולה אבל לאחר שנבנה הבית אין חילוק בין פסח לשאר קרבנות וכל המקריב איזה
קרבן שיהיה חוץ לבית אף בזמן הזה חייב כרת. והנראה מדעת המחבר הוא דס"ל
דהמקריב קרבן פסח בחוץ מלבד הכרת הכולל, עובר ג"כ בלאו זה, שהרי כתב שנוהג
איסור זה בזמן הבית ובזמן הזה. ומסוגיא דפרק בתרא דזבחים יראה דליתא להאי דינא.
והר"מ שהביא דין זה בריש הלכות קרבן פסח לא הביאו כי אם להפלגת הדין שכתב אין
שוחטין את הפסח אלא בעזרה וכו' אך במנין המצות לא הביאו וצ"ע עכ"ל
יעו"ש.
טעם הרמב"ם שבזמן הזה לא שייך לאו
זה
אתה הראית לדעת שנחלקו בזה הרמב"ם
והחינוך אם יש למנות לאו זה במנין המצות, ולדעת החינוך שנמנה, הרי יוצא שאם שחט את
הפסח בחוץ בכל זמן, הרי עובר בזה בב' איסורים, דהיינו משום שחוטי חוץ המחייב כרת
ואף משום הלאו של "לא תוכל לזבוח את הפסח וגו'". ובדעת הרמב"ם שלא
מנה לאו זה, הרי י"ל שטעמו בזה כפי מש"כ המפרשים הנ"ל בביאור גדר הלאו
הזה, והיינו שכל עיקרו הוא כדי שלא נטעה לומר שאולי פסח שונה הוא משאר כל הקרבנות
לענין איסור שחוטי חוץ, וא"כ הרי כל
עיקר הלאו הזה הוא רק לגלות לנו שגם פסח הוא בכלל כל הקרבנות לענין האיסור של
שחוטי חוץ, וכדי להוציא מטעות זו, לגבי קרבן פסח הוא שהזהירה התורה בזה אף בשעת
היתר הבמות וכנ"ל. ואולם הרי לאחר שנבנה המקדש ונאסרו הבמות לעולם, שוב אין
צורך בלאו הזה, ומכיון שאינו נוהג לדורות, הרי משום כך לא מנה הרמב"ם ללאו זה
במנין המצות.
וביתר ביאור: בספר המצוות בשורש השלישי
כתב שאין למנות מצוות שאין נוהגות לדורות, דמנין תרי"ג מצוות הוא מהא דדרשו
תורה ציוה לנו משה מורשה, דתורה בגימטא תרי"ג והם המצוות שניתנו מורשה לדורות,
והשיג מה"ט על המונים בכלל הל"ת הא דנאמר ולא יבואו לראות כבלע את הקודש
וכן הא דכתיב ולא יעבוד עוד, דהיא אזהרה על לוי שהגיע לחמישים שנה שלא יעבוד עוד,
וכן מנה עוד הרבה מצוות שנהגו לזמן דאין למנותם.
אלא דהרמב"ם בעשה קפ"ז כתב
דמצות מחיית ז' עממין נמנית בכלל המצוות. וכתב וז"ל ואולי יחשוב חושב שזאת
מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו, וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא
הבין ענין מנהג נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות, כי הציווי שנשלם בהגיע תכליתו
מבלתי שזה יהיה תלוי בזמן ידוע לא יאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור
שימצא בו אפשרות הדבר ההוא וכו' והאריך לבאר דזה דעתה תמו ונכרתו עמלק וז' עממין
ואין מצוה להרגם ולמחותם לא חשוב שאין נוהג לדורות. וסיים הרמב"ם וכתב כי
פעמים הרבה תהיה המצוה נוהגת לדורות אבל יהיה הדבר שנצטוינו עליו כבר נעדר באחד
מהמקומות מהדורות ולא בהעדר הדבר שנצטוינו עליו חשוב המצוה בלתי נוהגת לדורות אבל
תהיה בלתי נוהגת לדורות כשיהיה הענין בהיפך, והוא שיהיה דבר נמצא בענין אחד
מהענינים, והוא חייב לעשות המעשה אחד או משפט אחד בזמן מן הזמנים והוא היום בלתי
נוהג אע"ג שהדבר ההוא נמצא באותו ענין וכו' עכ"ל.
ויש לעיין בלאו הזה ד"לא תוכל
לזבוח את הפסח באחד שעריך", אם נחשב כלאו שאינו נוהג לדורות מאחר שבזה"ז
אין נוהג לאו זה הואיל ואף במה גדולה אסורה ואין היתר כלל להקריב בבמות, שי"ל
שזה לא נחשב שאין הלאו נוהג לדורות, שמצד עצמו יש אזהרה שלא לשחוט קרבן חובה בבמת
יחיד אלא שבמציאות אין המקריב קרבן חובה בבמת יחיד מוזהר מכח לאו זה, הואיל וקדושת
המקדש קיימת לעולם ולא בטלה בזמן החורבן וכל הקרבנות אסורים בהקרבה חוץ למקדש אבל
מצד עצמו הלאו הוא אזהרה לעולם, דבכל זמן שיהיה היתר להקריב בבמות אסור להקריב
חובת יחיד בבמת יחיד.
אולם נראה דדוקא בכה"ג דביאר
הרמב"ם שם כגון במצות מחיית ז' עממין שמצד עצמה המצוה קיימת אף שאין במציאות
חיוב לקיימה חשובה מצוה הנוהגת לדורות אבל לא באיסור הקרבה בבמת יחיד שנאמר על זמן
שהיו הבמות מותרות, וזמן זה כבר עבר משום הציווי לבנות בית המקדש בירושלים. שהרי
מה שנתקדשו ירושלים והמקדש לעולם אין זה משום דרצו לקדשם לעולם אלא משום דקדושתם
היא מפני השכינה, ושכינה לא בטלה [כמובאר ברמב"ם], א"כ הא דמזמן בנין
המקדש לא שייך עוד אזהרה על הקרבת פסח בבמת יחיד, אין זה משום מקרה שהיה אלא שכן
הוא הציווי לבנות בית ולקדש המקום שעל ידי כך נאסרו כל המקומות מלהקריב, ועל ידי
זה אין שייכת אזהרה זו שלא יקריבו פסח בבמת יחיד.
ויש להבין למה לא אומרים דמ"מ יהיה
מוזהר השוחט פסח בבמת יחיד בשני לאווין משום שוחט בחוץ כמו בכל קרבנות שאינם חובות
אלא נדר ונדבה, ועוד משום לאו זה. הטעם הוא, שכל ענין לאו זה שייך בזמן שיש ענין
הקרבה דבמות, דקרבנות צבור וחובות יחיד קרבין בבמה גדולה ונדרים ונדבות בבמה קטנה,
דבזה הוזהר היחיד שלא להקריב חובתו בבמת יחיד. אבל כשנבחרה ירושלים והמקדש ונתקדשו,
הא דאסור להקריב בבמות, אין זה רק משום דנאמרה אזהרה לשחוט בבמה דעובר בלאו דשחוטי
חוץ, דנימא דפסח בבמת יחיד איכא תרי לאווין, אלא דעל ידי בחירת מקום המקדש להקרבה
בטל ענין הקרבת קרבנות בשאר מקומות ונתייחד מקום המקדש להקרבה. וא"כ לא שייכת
אזהרה שלא להקריב פסח בבמת יחיד יותר משאר קרבנות הבאים בנדר ונדבה, דהכל אסור רק
משום אזהרת שחיטה והעלאה בחוץ ובמת יחיד ובמת צבור שוין דאין להם תורת במה כלל
ובכל מקום ששוחט עובר בלאו אחד דשוחט בחוץ. וא"ש הא דלא מנה הרמב"ם לאו
זה דלא לשחוט פסח בבמת יחיד ומטעם שנתבאר דזה לאו שאינו נוהג לדורות.
ביאור בדעת החינוך – שני טעמים לאיסור
לשחוט פסח בחוץ
אולם בדעת החינוך נראה דהוא ס"ל
בזה טעם אחר לאיסור זה, דהרי כן כתב שם בביאור טעם האיסור, וז"ל משרשי המצוה
לקבוע בנפשנו גודל ענין הפסח ויוקר המצוה מן הטעם שכתבתי בו כמה פעמים. ובאמת כי
כבוד המצוה ופרסומה יותר כשיעשוה במקום מסויים הכל יחד ולא כל יחיד ויחיד במחוז
חפצו עכ"ל. ואשר נראה מבואר מדבריו, דאף דבכל הקרבנות כולן הרי רצון התורה
שתהיה שחיטתן והקרבתן במקום המקדש דוקא ולא בחוץ, דלכך הוא דציותה התורה במצות
בנין בית המקדש וכמש"כ הרמב"ם בתחלת הל' בית הבחירה יעו"ש, ועי'
בחינוך מצוה קפ"ו מש"כ בטעם האיסור דשחוטי חוץ, הרי לגבי קרבן פסח
ניתוסף בזה עוד טעם ואשר טעם זה שייך לגבי הפסח בפרט והיינו מצד הענין דקרבן פסח
דהוא כדי לזכור הנסים הגדולים דיציאת מצרים וכמו שביאר החינוך במצוה ה' יעו"ש.
וא"כ מטעם זה הוא דציותה התורה שיעשו הפסח הכל יחד והיינו מצד כבוד המצוה
ופרסומה, דזהו פרסום הענין דפסח כשעושין אותה בציבור במקום מסויים וברבים ואשר
מטעם זה הוא דנאמר להאי איסור אף בזמן שלא היה האיסור הכללי דשחוטי חוץ דהיינו בזמן
היתר הבמות, הרי כמו"כ נאמר בזה להאי לאו לשחוט הפסח בבמת יחיד ואם כן הרי אף
כשנבנה המקדש ושפיר יש איסור כללי על כל שחוטי חוץ וטעם ואיסור זה כולל גם את הפסח
אבל הרי לא נתבטל טעם הפרטי הנ"ל הנאמר לגבי הפסח עצמו וממילא אף כשנבנה
המקדש במקומו שפיר יש עדיין להאי לאו הנאמר לגבי הקרבן פסח בפרט וכמש"נ.
והנה עי' במנחת חינוך שם שר"ל דגם
הרמב"ם ס"ל כדעת החינוך דלאו זה נוהג אף בזמן שהמקדש קיים, שכן כתב שם וז"ל
ונראה לי דגם הר"מ סבירא ליה כן, דאי לאו הכי למה כתב כאן וכל המקריב בבמת
יחיד לוקה שנאמר לא תוכל וגו' הא מאי דהוה הוה, ובמות לא יותרו עוד בשום זמן.
וידוע דהר"מ אינו כותב מה שאין בו נפקא מינה כלל אלא בודאי דסובר ג"כ
דהשוחט פסח בחוץ, חוץ משום לאו דשחיטת חוץ, לוקה משום לאו זה ג"כ.
ולפענ"ד אדרבא צ"ע על הר"מ כיון דהוא לאו הנוהג למה לא מנה אותו
ללאו בפני עצמו עכ"ל. ובמש"כ המשל"מ הנ"ל דהרמב"ם כתב
דבר זה רק להפלגת הדין ולא דכוונתו לומר דבאמת יש בזה מלקות בזמה"ז, אולם
לשון הרמב"ם שכתב דכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה הרי ודאי משמע לפי פשוטו
דכוונתו למעשה דלוקה דהרי לא כתב דהיה לוקה ויש לעיין בזה.
במה במקום המקדש?
אלא שראיתי בזה דבר חדש בספר כלי חמדה
עה"ת [לפ' כי תבא ג' ד'] שהביא מש"כ הראב"ן בתשובותיו [סי' נ'] שהביא
סוגית הגמ' דמכות י"ט ע"א דאמר רבי יוסי דהוקש מע"ש לבכור, מה בכור
אינו אלא לפני הבית אף מע"ש אינו אלא לפני הבית. ושאלו "ומאי קסבר"?
אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל, אפילו בכור נמי. ופירש
הראב"ן דאע"ג דאין עכשו מזבח, מ"מ אם היה מזבח היה בכור קרב
א"כ מע"ש דלא בעי מזבח יאכל אף בזה"ז הואיל והקדושה קיימת. והביא
יש מפרשים דהא דאמרו בכור נמי, היינו דיבנה מזבח ויקריב את הבכור. והראב"ן
דחה דבריהם, דיחיד שיבנה מזבח יהיה לו תורת במה ואין קרב בו אלא דבר הנידר ונידב
ולא בכור ודוקא בצבור נאמר דמקריבין אע"פ שאין בית. וז"ל ויש מפרשין
אפילו בכור נמי יעלה לירושלים ויבנה מזבח ויקריבנו דהאמר ר' יהושע מקריבין
אעפ"י שאין בית. וליתא! דיחיד שהוא בונה מזבח להקריב עליו בכור במה מקרי, וכל
שאינו נידר ונידב כגון בכור אין קרב בבמה, והא דר' יהושע מזבח של צבור היה כשעלו
בני הגולה בנו מיד את המזבח והקריבו עליו ולא גמרינן מיניה ליחיד וכו' עכ"ל
הראב"ן יעו"ש.
וכתב על זה בספר כלי חמדה הנ"ל וז"ל
ויוצא לנו מתוך דבריו שני דינים חדשים, א' דאע"ג דקיי"ל דמשנבנה
הבהמ"ק נאסרו הבמות ושוב אין להם היתר היינו דוקא בשאר מקומות שלא במקום
המזבח כיון דנבנה הבהמ"ק נאסרו שאר מקומות להקריב עליו קרבנות משא"כ מקום
המזבח כיון דקדושתו קיימת אם יחיד יבנה מזבח במקום הזה, נהי דאין עליו קדושת מזבח
כיון דמזבח צריך להיות של ציבור, מ"מ מותר להקריב עליו מה שנידר ונידב עכ"פ
בתורת במת יחיד. ב' דלא מהני אם יחיד יבנה מזבח וימסור אותו לציבור אלא שצריך שיהא
באמת בנוי מציבור של כל ישראל, הא בלא"ה דין במת יחיד יש לו וכו'.
ויש להעיר שגם דעת הר"מ צ"ל
כן היא, שבזה אשכחנא פיתרא לד' בפ"א מה' ק"פ שכתב דאם שוחט את הפסח בבמת
יחיד לוקה בשעת היתר הבמות. ותמה במנ"ח ז"ל כיון דהשתא נאסרו הבמות
א"כ למאי נפק"מ כתב הר"מ דין זה הא מאי דהוה הוה? ולהנ"ל
א"ש דנפק"מ אם יחיד יעשה מזבח במקום המזבח ויקריב עליו ק"פ עובר על
הלאו דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך וכו' עכ"ל יעו"ש.
וכוונתו לומר בזה דמדברי הראב"ן
הרי נראה מבואר דמאי דאמרינן דמשנבנה המקדש בטלו הבמות היינו דוקא הני במות שהן
חוץ למקום המקדש אבל אף לאחר שנבנה המקדש ושוב נחרב הרי שפיר שייך הענין דבמת יחיד
והיינו ביחיד שיבנה מזבח במקום המקדש בזמה"ז דדין במה לו לענין זה שאין
מקריבין עליו אלא דבר שנידר ונידב אבל לא חובות. וממילא הוא דרצה לומר דגם
הרמב"ם ס"ל הכי ומשום כך הוא דכתב כפי פשטות משמעות לשונו וכנ"ל
והיינו דאם יקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה וכוונתו אף עתה בזמה"ז אם יבנה אדם
יחיד מזבח במקום המקדש ויקריב עליו קרבן פסח הרי שפיר ילקה מכח האי לאו דלא תוכל
לזבוח את הפסח וגו' ומשום דהאי מזבח שנבנה ע"י יחיד ואף דהוי במקום המקדש הרי
דינו כבמת יחיד בלבד וכדברי הראב"ן הנ"ל.
אלא שאם כן הרי שוב יש לעיין בזה, למה
לא מנה הרמב"ם ללאו זה במנין המצות, שהרי לכאורה יוצא לפי דברי הראב"ן
הנ"ל שלעולם שייך ענין זה של במת יחיד וכגון שנחרב המזבח ובא יחיד ובנה מזבח
במקומו, דלפי הנ"ל יש לו דין של במת יחיד, ואשר ממילא יהא אסור לו להקריב שם את
קרבן הפסח מצד האי לאו דלא תוכל לזבוח הפסח וגו'. והרי אפילו כשיבנה בית השלישי
בב"א הרי לכאורה כמו"כ שייך דבר זה ואף שלא מסתבר דיחרב המזבח ואפילו אם
יהיה כן מאיזה טעם הרי ודאי מסתבר ששוב יבנוהו הציבור כולו וכפשוטו. אולם הרי אין
זה טעם לומר דהאי לאו אינו נוהג אף לעתיד משום דלא יארע הדבר במציאות וכמו שכתב
הרמב"ם בספה"מ במצות עשה קפ"ז יעו"ש מה שביאר באריכות למה
מצות הריגת שבעה עממין וכן מחיית עמלק נחשב כמצוה הנוהגת לדורות ואף דכבר אבד זכרם
ואינם קיימין כלל וכתב שם בין דבריו וז"ל כי פעמים הרבה תהיה המצוה נוהגת
לדורות אבל יהיה הדבר שנצטוינו עליו כבר נעדר וכו' ולא בהעדר הדבר שנצטוינו עליו
חשוב המצוה בלתי נוהגת לדורות וכו' יעו"ש בכל דבריו.
וצריך לומר שהרמב"ם אינו מקבל את
דבריו הראב"ן [והוא לא רמז להם בשום מקום] וס"ל שמה שמזמן שנבנה המקדש נאסרו
כל המקומות להקרבה, אין זה גדר בחירת מקום בלבד לפסול שאר מקומות [וכעין מה שאמרו
במכילתא פרשת בא פסיקתא ד' משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות וכו' משנבחרה ירושלים
יצאה ארץ ישראל, דבחירה שנאמר שם הוא לפסול שאר מקומות], אלא דנבחר המקום להקריב
בו קרבנות כדין הקרבה שנאמרה במקום זה ובטל דין הקרבה בבמות אף במקום זה. דה"ט
דכתיב זאת מנוחתי עדי עד וכדביאר הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"א הל"ג
וז"ל כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה'
ולהקריב בהן קרבן ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה
שנאמר אמר דוד זה הוא בית ה' האלוקים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי
עד עכ"ל. ונראה מאריכות לשון הרמב"ם שבא לבאר שאין האיסור להקריב בשאר
מקומות משום שנשללו שאר המקומות מלהקריב בהם אלא שנאמר שדין הקרבה הוא במקום הנבחר
ובבית שנבנה לשם כך, וכל שאין בו קיום דין הקרבה, אין לו דין במה, וא"ש
לפ"ז הא דלא מנה הרמב"ם הלאו שלא לשחוט הפסח בבמת יחיד דאינו נוהג
לדורות וכמו שנתבאר.
ובנוסף, אם נאמר שגם הוא סובר כדעת הראב"ן
בזה, א"כ היה ראוי שיביא כל הלכות ודיני במת יחיד במה שהוא שונה מבמת ציבור,
והרי הרמב"ם לא הביא דברים אלו בשום מקום. סוף דבר, סביר להניח שאין
הרמב"ם סובר כדבריו המחודשים של הראב"ן.
ויש להאריך מאד מאד וקנצי למילין אשים.
[עפ"י אור אברהם עמ"ס זבחים,
שיח ערב על קדשים, ועוד ועוד]
הארה לליל הסדר
ידועים דברי רש"י ריש ר' ויחי
שכתב בפירושו השני "דבר אחר שבקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו" פירש
הרב דסלר שגילוי הקץ הוא גאולה תיכף ומיד, כי גילוי הקץ אי אפשר בלי התגלות אור
הגאולה שהיא בחינת ההכרה הרוחנית המאירה את השכל ואת הלב וזוהי עצם הגאולה
עכ"ד.
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו
נפלאות" – עד כמה שנחיה
ונחווה את יציאת מצרים, כך אור הגאולה, שהוא הגאולה עצמה, יאיר בתוכנו.
חג שמח וכשר ואורות אין סוף!!! 
הערות ותרומות alchehrm@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה