פסחים פג ע"ב
בפרק עשירי מהלכות קורבן פסח הלכה י"א כותב הרמב"ם: "כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק וכשיגיע לגיד הנשה, מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאים בשעת אכילה, שאין מנקים אותו כשאר הבשר ואין מחתכים אותו אלא צולין אותו שלם".
בדרך כלל מוציאים את גיד הנשה קודם בישול או צלייה, אבל היות ואת קורבן פסח יש לצלות ראשו על קרבו ועל כרעיו סבור הרמב"ם: שרק אחר צליית הפסח כאשר בשעת אכילה מגיעים לגיד הנשה חולצים אותו, אבל לא מוציאים את גיד הנשה קודם לצלייה. הראב"ד חולק עליו בחריפות רבה, וכך כותב: "אמר אברהם בחיי ראשי אין איסור גדול מזה, שיצלה את הפסח עם גיד הנשה ועם שמנו (עם החלב האסור) ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו". הראב"ד מסיג ואומר שהקורבן נאסר באכילה משום הבליעה של גיד הנשה משמנו ומחלבו האסור. הכס"מ במקום מביא שדעת הרמב"ם: כיון שהתורה צוותה ראשו על קרבו וכרעיו יש כאן עשה שדוחה את האיסור של בליעת האיסור מגיד הנשה.
הגאון בעל ה"שפת אמת" מוכיח מדברי הגמ' כדעת הרמב"ם ונגד שיטת הראב"ד,: רבי יהודה אומר, שלכל הגידים בבשר הפסח יש דין של בשר, ואדם שאכל את גיד הנשה יצא ידי חובת אכילת בשר פסח מלבד גידי הצואר שהם גידים רחבים וקשים, והרי הם כעץ בעלמא, אבל שאר הגידים יש להם שם של בשר. שואלת הגמ' מדברי המשנה: "העצמות והגידים והנותר ישרפו ב-ט"ז", כאשר נשארים עצמות מבשר הפסח שיש בתוכם מוח והרי אסור לשבור עצם בפסח והמוח שבתוך העצמות הפך להיות נותר, כך גם הגידים והנותר יש לשורפם (בט"ז בניסן משום ששריפת נותר לא דוחה יו"ט). שואלת הגמ': הני גידים ה"ד, אילימא גידי בשר, מדוע לא אכלו אותם, ואם מדובר על גידים שנותרו היינו: נותר רגיל, מדוע מנתה המשנה את הגידים בנפרד, כפי שנא' "העצמות הגידים והנותר" כל גיד אם הוא נשאר הוא נותר, ומהמשנה משמע שהגידים בהכרח שישארו כמו העצמות שאין אפשרות לאכול את המוח שבתוכם ולכן הם נמנים בנפרד, "אלא פשיטא גידי צוואר", בהכרח מדובר בגידים כאלו שלא ניתנים לאכילה, כמו גידי צוואר, והם ישרפו בט"ז, אבל הגמ' שואלת: אם גידים אלו יש להן דין בשר מובן שהם חייבים שריפה כנותר, ואם מדובר בגידים שלא ניתנים לאכילה ואין להם שם של בשר, מדוע צריך לשרוף אותם, אפשר לזרוק אותם, כיון שלא חל עליהם שם של בשר, הרי זה כציפורנים של בשר הפסח הנזרקים ולא נשרפים. אומרת הגמ': המשנה מדברת על גידי הנשה. גיד הנשה נוהג רק בירך ימין. במקרה שגיד הנשה מירך ימין התערב עם גיד הנשה מירך שמאל, ואותו גיד מירך שמאל מותר באכילה, ואילו לא היו מתערבים שני הגידים היה גיד הנשה נזרק והגיד מהירך השמאלי נאכל עכשיו שהתערבבו הגידים זה בזה והרי זה מקרה שכיח שהגידים יתערבבו זה בזה כיון שא"א להכיר ביניהם, לכן אין אפשרות לאכול את שני הגידים שהרי אחד מהם הוא גיד הנשה, אבל אין גם אפשרות לזרוק את שני הגידים שהרי אחד דין בשר עליו. ועל אותם גידים נאמר במשנה שישרפו בט"ז.
שואל השפת אמת קושיא עצומה: בשלמא לשיטת הרמב"ם שצולים את בשר הפסח כולו על קירבו ועל כרעיו עם גיד הנשה, יש מציאות ששני הגידים יתערבבו זה בזה שהרי שניהם ניצלו, אבל לשיטתו של הראב"ד שלפני צליית הפסח חייבים לחלוץ את גיד הנשה, וכאשר חולצים את גיד הנשה חולצים כמובן רק את הגיד האסור (שבירך הימנית) את הגיד שבירך השמאלי אין שום עניין לחלוץ, ההיפך, נאמר בתורה ראשו על קרבו וכרעיו, מה שלא חייבים לחלוץ לא חולצים, כיצד א"כ יתכן שהגידים יתערבבו זה בזה, הרי גיד הנשה לא ניצלה, והגיד מהירך השמאלית ניצלה יחד עם בשר הפסח, האם לא יתכן להבחין בין גיד שניצלה לגיד שלא ניצלה, והרי המשנה מדברת בשני גידים שמתערבבים זה בזה. על כורחנו כשיטת הרמב"ם: שגם גיד הנשה ניצלה, ואז מובן היטב מדוע עלול לקרות ששני הגידים יתערבו זה בזה, ועליו יאמר התנא שהגידים ישרפו ב-ט"ז.
(מו"ר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה