פרשת שמיני תשע"ז

                       אורות הגבעה

העלון מוקדש השבוע לכבוד ידיד נפשי וידיד עליון, דעסיק באורייתא תדירא, יראת ה' היא אוצרו, עדיו לגאון ולתפארת, הרב משה גבריאל ברנשטיין שליט"א. יה"ר שבזכות הפצת התורה, יראה אך טוב וחסד כל ימי חייו יחד עם כל בני ביתו, כן ירבו!

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם"

מה פירוש המילים "לאמר אליהם"? לא רגילים למצוא במקרא את הנוסח הזה של "לאמר אליהם"!

במשנה שנינו [מכות כ"ג ב'] רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. וביאר רש"י שם שהשקצים והרמשים מאוסים ואינם ראויים למאכל אדם גם ללא איסור התורה. אלא שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל והטיל איסור על הדבר המאוס בין כה. על פי פשט נראה שהאדם נמנע מאכילת רמשים ושקצים בגלל היותם מאוסים עליו, ולמרות המניעים ה"כלל-אנושיים" שלו, הוא מקבל שכר על קיום מצוה מהתורה.

אך השפת אמת' מבאר כי הדברים עמוקים הרבה יותר "והפירוש, שהקב"ה רצה שיהיו בני ישראל כל מעשיהם נמשך אחר התורה, שגם מה שאי אפשר להיות באופן אחר, מכל מקום יהיה כוונת המעשה על פי התורה".

אנשים רבים רואים את העולם כמחולק לתחומים שונים ומחלקות שונות. יש "מחלקה אנושית" שבה כל בני אדם שווים. בנוסף, יש "מחלקה דתית" שבה יש הבדל בין אנשי דת אחת לבין אנשי דת אחרת. רצון התורה שגם בתחום שעל פני השטח משותף לכל בני אדם, היהודי יהיה שונה מכולם. המניע שלו באי אכילת שקצים ורמשים לא יהיה מצד הגועל הטבעי אלא מצד רצונו לקיים מה שכתוב בתורה. בכך, עבודת השם שלנו פורצת וחורגת מעבר לכל הגבולות ונוגעת לכל רבדי החיים.

"וכן כתבו חז"ל אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי". ולא רק בבשר חזיר אלא בכל דבר מאוס על האדם להרגיש דחייה חזקה יותר מצד היותו אסור מאשר הדחייה הטבעית שהוא עלול להרגיש. אם אדם הגיע למדרגה כזו, פירושו של דבר, שהגוף שלו התקדש והזדכך ולא רק הנשמה שלו.

את הפסוק [ויקרא י"א ב'] "זאת החיה אשר תאכלו" דרשו במדרש תנחומא שרק לבני ישראל הדבוקים בשורש החיים ועליהם נאמר [דברים ד ד] "חיים כולכם היום", רק להם נאסרו המאכלות. אומות העולם אינם חיים באמת ולכן לא אסר עליהם השם יתברך לאכול את מאכלי המוות. ומבאר השפת אמת את פנימיות הדברים "כי כל מעשה ישראל צריך להיות מדובק בשורשו, וזהו "והתקדשתם", אדם מקדש עצמו מלמטה כו' [יומא ל"ט], שעל ידי שאינו דבוק בגשמיות רק בפנימיות חיות הדבר, שהפנימיות הוא נבדל מחומר הדבר, אף על פי שהוא בהגשם, כן צריך להיות כוונת העושה כנ"ל". גם העשיות הפשוטות צריכת להיות מחוברות לשורש החיים.

ומעתה מבוארים להפליא דברי הפסוק שפתחנו בו "וזהו שכתוב 'לאמר אליהם' שהרצון היה שיפרשו משקצים ורמשים על ידי שכן רצונו יתברך כנ"ל ואף שבלא זה נמאס, ואיך יאמר אפשי בו רק הפירוש להיות המניעה מצד ציווי ה' יתברך יותר מהמיאוס מצד עצמו שאף בהכרח כזה שהיה גובר המיאוס, מכל מקום מצד מאמר ה' יתברך נרחק יותר ממנו כנ"ל". "לאמר אליהם" איננה רק העברת מסר אלוקי אלא התכלית. בגלל ה"לאמר" האלוקי הנאמר "אליהם" [ולא לאומות העולם], יש להם להתרחק ממאכלות אסורות ולא בגלל רתיעה טבעית.

נפלא למתבונן, איזה מסר עמוק השפת אמת דלה ממילים שאנחנו עוברים עליהן בחטף ללא התבוננות או מחשבה מיוחדת. "לאמר אליהם". [עפ"י שפ"א תרל"א ד"ה וידבר ה' והס' שפתי דעת]

היסוד היוצא לעבודת ה': לחבר כל מחשבה דיבור ומעשה למקור האלוקי. לכוון למטרה רוחנית אפילו בדברים שהיינו עושים ללא ציווי אלוקי [אכילה, שינה, הקמת משפחה וכו' וכו'] ודברים שהיינו נמנעים מהם ללא ציווי אלוקי [אכילת דם, שקצים ורמשים וכו' וכו'].

 רצון ה' בכל אבר ואבר מאברי האדם

על הפסוק [ויקרא י"א ב'] 'זאת החיה אשר תאכלו' המליץ במדרש תנחומא את הפסוק [תהלים מ' ט'] "לעשות רצונך א-להי חפצתי ותורתך בתוך מעי". וכותב המדרש אשריכם ישראל שבכל אבר ואבר שבכם נתן מצוה. כתב השפ"א "בכל דבר נתן ה' יתברך מצוה ע"ש שיש בכל איש ישראל רצון אמת לה' יתברך כמו שכתבו ז"ל [תענים י"א ב'] "לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו", אך הצרה בצדה הרצונות אחרים שנמצאים באדם מכח היצר הרע והם גורמים שלא יוכל רצון אמת להתרחב בלב כראוי". הרצון האמיתי של יהודי הוא לעשות רצון הבורא. כאשר מנקים ומזככים את הרצונות, מגיעים לעומק רצון האדם שהוא עשיית רצון הבורא. בתוך המעיים שלנו שרוי "קדוש".

פירוש "נפש" הוא רצון, כמו שאמר אברהם לבני חת "אם יש את נפשכם" [בראשית כ"ג ח']. בפסוק כתוב [ויקרא י"א מ"ג] "אל תשקצו את נפשותיכם", ופירושו לפי הנ"ל הוא לא להחריב ולקלקל את הרצונות הטהורים ע"י אכילת מאכלות אסורות. אל תשקץ את הנפש-רצון שלך. ובכך מבואר ההמשך [י"א מ"ה] "אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים והייתם קדושים כי קדוש אני". ולכאורה, אין קשר בין איסור אכילת שקצים לבין יציאת מצרים ואיך הפסוק מקשר ביניהם? אלא, כשהוציא הבורא את עמו ממצרים, הוא הוציא אותם ממיצרי היצר הרע, ונטע בהם לעולמים את נקודת הרצון האמיתי האמורה. "אל תשקצו את נפשותיכם" היזהרו והישמרו ל'נפשותיכם' לרצון הנטוע בכם, מאז הוצאתי אתכם ממצרים ובזה אתם מובטחים כי תזכו להגיע לחוף מבטחים. וכלשון השפ"א "כי ה' יתברך הוציא את בני ישראל ממיצר, ולכן אם כך הוא ישמור עצמו מלשקץ הרצון, ממילא יוכל להתרחב ולהמשיך כל הגוף להבורא יתברך". "כל הגוף" דייקא! וכמו שכתוב במדרש שהבאנו – כנגד כל אבר יש מצוה.

וזה שופך אור חדש על הפסוק "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". השומר פיו ולשונו - שומר את עצמו מצרות "נפשו", כלומר מגן על עצמו מפני השפעת המיצרים-צרות-מצרים שהוא מביא על עצמו ועל מערכת רצונותיו כשאינו שומר פיו ולשונו. לפה יש כוח אדיר להשפיע על רצון האדם ועליו לשמור עליו מכל משמר.

עד כאן למדנו על סור מרע. אם מתרחקים מהרע, היצר נכבש והנקודה האלוקית מתרחבת. ומצאנו גם ביטוי בצד החיובי [תהילים פ"א י"א] "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו". ה' הוציא אותנו מה"מיצרים"-מצרים של רצונות שפלים, ואיפשר לנו להרחיב את הפה בדיבורים טובים ואמיתיים, והתוצאה והשכר יהיו "ואמלאהו" – ה' ימלא את רצונותינו.

אפשר להתחיל את מלחמת כיבוש היצר עם אסטרטגיית "סור מרע" אבל יש מהלך נוסף שגורס שאפשר להתחיל ב"עשה טוב". מתדבקים במעשה טוב ובכך מדכאים את היצר. "איברא, גם זה אמת, שאם אדם מתדבק היטב במצוה וממשיך כל נפשו ורצונו להשי"ת, על ידי זה לא יבוא גם כן לידי רצון אחר". לא די בעשייה יבשה של המצוה אלא צריך דבקות-נפשית-אמיתית-וכנה.  

[עפ"י שפת אמת תרל"ז וס' שפתי דעת]

היסוד היוצא לעבודת ה': צריכים לדעת שהרצון האמיתי בעומק האדם הוא לעבוד את ה' וכל "בלבולי המוח" הדוחפים את האדם למעשים רעים הם מכוח היצר הרע. ויש שני דרכי לחימה נגדו: א] סור מרע, ובמיוחד שמירת הפה. אם שומר עצמו כראוי, באופן טבעי ואוטומטי, האינסטינקטים האלוקיים יבואו לידי ביטוי. ב] עשה טוב ע"י דבקות במעשים טובים.

חשוב מאוד לא להזדהות עם היצר ורצונותיו אלא צריך לראות אותו כאויב זר הבא מבחוץ [עפ"י ציווי אלוקי!!] כדי להכשיל אותו. "לא יהיה בך אל זר" – אל תתן לעצמך להרגיש שיש "בך" אל זר, דהיינו היצר הרע.        

"מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם"

בראש השנה דף ט"ז ע"ב נאמר וא"ר יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו. הנה גוף דברי הגמ' צ"ע, דהא הכתוב אסר רק לטמא את עצמו, ומנ"ל דחייב לטהר א"ע אם הוא כבר טמא? וצ"ל שסברת הגמרא היא, שכיון שאסרה תורה שלא לטמא, יש לדון מזה ממילא גם כן חיוב הסרת טומאה אם ישנה.

ואולם בב"מ דף צ' ע"ב אמר ישב לו קוץ בפיה מהו עיי"ש דהוא שם איבעיא דלא איפשיטא לעניין לאו דלא תחסום שור בדישו, אם יש ללמוד ממנו חיוב גם כן להסיר חסימה אם ישנה היינו בישב קוץ בפי השור שיהיה חייב ליטלו מפיו שיוכל לאכול והרי דהש"ס מסופק בזה אם יש לדון חיוב הסרת דבר שהוא מאיליו ממה שאסרה תורה עשותו בידים ואילו כאן פשיטא ליה דדנין זה מזה, וצע"ק. [הגר"י ענגל זצ"ל]

"יין ושכר אל תשת"

בפרטי המצוות בתחילת הל' ביאת מקדש כתב הרמב"ם וז"ל יש בכללן ט"ו מצוות: א' שלא יכנס כהן שכור למקדש. ב' שלא יכנס כהן פרוע ראש וכו' ובסו"ד כתב שלא יעבוד בעל מום ושלא יעבוד זר ע"כ. ויש לדייק דבתרתי קמאי כתב שלא יכנס, ובתרתי בתראי כתב שלא יעבוד ומשמע דבפרוע ראש ושתויי יין לא בעינן עבודה וחייבין בעצם כניסתם למקדש ועבודה לא מעלה ולא מורידה בהם ודוקא בבע"מ ובזר הצריך הרמב"ם עבודה. וצ"ע דהרמב"ם עצמו ס"ל דאף שתויי יין ופרוע ראש בלא עבודה אינו חייב מיתה דכתב שם פ"א ה"א וז"ל כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא תמותו יעו"ש. וכ"כ גבי פרוע ראש שם ה"ח וז"ל כהן שגדל שערו אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבר חייב מיתה ביד"ש כשכור שעבד. ושם הט"ו כתב "יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין וכו' או פרוע ראש וכו' אע"פ שלא עבד עבודה, הר"ז לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת עבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס וכו' ע"כ. הרי דעל כניסה בלבד יש רק מלקות ונמצא להרמב"ם דגם בשתויי יין ופרוע ראש יש חילוק בין עבד לאופן שלא עבד לענין חיוב מיתה ביד"ש וא"כ למה לא הזכיר בפרטי המצוות שתויי יין ופרוע ראש שעברו כמו שהזכיר בזר ובטמא.

הנראה בדעת הרמב"ם דס"ל דחלוק יסוד חיוב המיתה בשתויי יין ופרוע ראש בעיקרו מחיוב המיתה בזר וטמא, דבזר וטמא יסוד האיסור הוא בעבודה היינו שמצווים שבמצב כזה לא יעבדו עבודה ואם עבדו מתחייבים מיתה על עבודתם דעבודת זר וטמא מחייבת מיתה, וע"כ הזכיר שם הרמב"ם שלא יעבדו כיון שזהו יסוד איסורם. משא"כ בשתויי יין ופרועי ראש יסוד האיסור בהם הוא שלא יכנסו למקדש וזהו שם איסורם וכלשונו שם "שלא יכנס כהן שכור למקדש" אלא דילפינן מקרא בתו"כ הובא בכס"מ שם דבעינן כניסה שיש עמה עבודה דוקא אבל אין העבודה בזה אלא תנאי בגדר הכניסה למקדש דרק בביאת מקדש לעבודה ועבד הוא דחייב מיתה אבל עיקר יסוד חיובו גם כשעבד הוא על כניסתו למקדש ובזה ס"ל להרמב"ם דאף דלענין חיוב מיתה בעינן כניסה שיש עמה עבודה, מ"מ יש איסור לאו מיד בכניסתו אפילו שלא עבד ולוקה מן התורה.

ולפי"ז נראה פשוט בדעת הרמב"ם דס"ל דכל מה דבעינן עבודה תמה הוא כשיסוד האיסור הוא בעצם העבודה משא"כ אם יסוד האיסור הוא הכניסה למקדש והעבודה אינה אלא תנאי בהכניסה הרי בזה לא בעינן עבודה תמה וסגי לזה בעבודה כל שהיא ולא נאמר דין עבודה תמה אלא כשהחיוב הוא מחמת העבודה עצמה ומשו"ה לא הזכיר הרמב"ם דין עבודה תמה בשתויי יין אלא בחיובא דטמא ובע"מ ושלא רחוץ יו"ר, שיסוד חיובם הוא כאמור שלא לעבוד עבודה ובזה נאמר שאין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה משא"כ בשתויי יין ופרועי ראש דעיקר חיובם הוא על הכניסה שפיר מיחייבי מיתה גם על עבודה שאינה תמה וכמ"ש.

ויש להוכיח עוד כן בדעת הרמב"ם דיסוד החיוב בשתויי יין הוא על כניסתו למקדש ממש"כ הרמב"ם שם הט"ז וז"ל ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים ודין היוצא משם אחד הוא כיצד כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח או קרע בגדיו שם ויצא לוקה וכן אם עבד ביציאתו חייב מיתה עכ"ל. ועי' בכס"מ שם שהביא ד' התו"כ דילפי' לה מקרא דיציאה כביאה ע"ש והנה מאי דבעי' ריבוי ע"ז ובשלמא לענין ששתה יין בפנים ויצא דלוקה הוא חידוש דאינו חייב דוקא על הכניסה כשהוא שתוי אלא אף היציאה ה"ה כביאה. אכן צ"ב מה הוסיף שאם עבד ביציאתו חייב מיתה הא פשיטא שאם עבד כשהוא שתוי יין דחייב מיתה ומה איכפ"ל דהוא בדרך יציאתו שהרי חיובו הוא על העבודה ומבואר להדיא בזה כמש"נ דיסוד החיוב בשתויי יין אינו על העבודה בעצמה כלל אלא על כניסתו למקדש והעבודה אינה אלא תנאי בהכניסה, ובזה היה ס"ד דעבודה ביציאה לא מעלה ולא מורידה וחידש הרמב"ם דהא דנתרבה יציאה כביאה הוא אף לענין עבודה וחייב מיתה ע"ז.

לפ"ז נראה שבבמה לא שייך לאסור את העבודה לשתויי יין ופרועי ראש כיון דכל עיקרו של האיסור הוא איסור כניסה למקום המקודש, ובבמה שאין קדושת מקדש, אין גם איסור כניסה. וע"ע בטהרת הקדש [זבחים ט"ו ע"ב תוד"ה אביא] שדן בדין שתויי יין ופרועי ראש בבמה וכתב להוכיח מדברי התוספות דשתויי יין ופרועי ראש כשירין בבמה. וברמב"ן מפורש כן. ויש להאריך בפרט זה ובעוד דינים אבל מה שהלב חושק – הפנאי עושק!

[עי' בכל זה בס' בד קודש ח"ג סי' נ"ו, שיח ערב קדשים סי' י"ג, שיעורי הרב סנהדרין כ"ב, ב, שיעורי הגרי"ד זבחים, הגר"ח על הרמב"ם פ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו, הערות הגר"י הוטנר על פי' רבינו הלל לתו"כ שמיני, ס' תורת הבמה עמ' קס"ט, ס' מצות המלך מצות ל"ת ע"ג ועוד ועוד ועוד וחדלו לספור כי אין מספר]     

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".

בפירוש הר״י אברבנאל כתב, שחטאם של נדב ואביהוא היה שהקטירו את הקטורת שניהם ביחד, וזה היה שלא כדין, כי הקטורת נקטרת באחד ולא בשנים.  ויש לבאר דבריו, שלאו דוקא הקטורת נעשית באחד ולא בשנים, אלא בכל עבודה שבמקדש הדין כן, שלא היתה נעשית בשנים, אלא רק באחד, וכמו שכתב החינוך במצוה שפ״ט, דכמו שלוי היה אסור לו לסייע ללוי חבירו ואם עבר וסייע חייב מיתה בידי שמים, כדאיתא בערכין [י״א:], כך לכהן אסור לסייע לכהן אחר וכפי שמסיים שם החינוך "ומן הדומה, כי הכהן שסייע במלאכת חבירו הכהן, גם כן במיתה". והחינוך כתב מילתא בטעמא כדרכו, "משרשי המצווה, לפי שעבודת המלאכה, להשמר מאד מן היאוש מן העצלה והשכחה, ואין ספק, כי כל מלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר, הפשיעה מצויה בו יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו שניהם כל אחד על חבירו ותתבטל המלאכה מביניהם זה דבר ברור לכל אדם". וכן כתב הרמב״ם [במורה נבוכים ח״ג פמ״ה], וכן הזהיר כל אדם מעובדי המקדש שלא יתעסק במלאכת חבירו, כי המלאכות והעסקים המסורים לרבים אם לא ייוחד כל איש למלאכה מיוחדת, יפול התרשלות והעצלה מן הכל. ודרך משל אמרו זכרונם לברכה (בב״ב כ״ד (: על כיוצא בזה, קדרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא.

וא״כ י״ל, שהאברבנאל ס״ל כהחינוך והרמב״ם במורה, וכיון שנדב ואביהוא עברו על זה והקטירו בשניים, נתחייבו מיתה בידי שמים ולכן ותצא אש מלפני ה׳.

והנה האבן עזרא לעיל (א׳, ה׳) עה"פ "ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב", כתב,  שכתוב "ושחט" בלשון יחיד ואילו וזרקו את הדם בלשון רבים, כי השחיטה צריכה להיות ביחיד ואילו זריקת הדם ברבים. ומכאן, שהאבן עזרא ס״ל, דעבודה בשניים כשרה, שהרי הדם נזרק ע״י רבים וזה דלא כהחנוך והרמב״ם. והנה דברי האבן עזרא שכתב דשחיטה רק ביחיד, קשה מחולין ל"ו. דרבי אליעזר ברבי שמעון ס״ל אמנם דאין שנים שוחטין זבח אחד, אבל חכמים נחלקו שם וס״ל דשנים שוחטין זבח אחד והלכה כחכמים, וכן כתב הרמב״ם בפ״א מהלכות פסולי המוקדשין ה״ה. וגם קשה מה שכתב שזריקה היתה ע״י רבים, דמלישנא דמתניתין ביומא כ״ה. לגבי הפייסות, מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, משמע, שרק כהן אחד היה זורק והפייס על הזריקה היתה כמו הפייס על השחיטה ואם אחד שוחט, א״כ גם אחד זורק.  

ובשו״ת בית יצחק או״ח סימן ל״ה כתב לישב, כיצד אמרו חכמים בחולין) שם), דשנים שוחטין הזבח, הרי לפי החינוך כל עבודה היתה צריכה להעשות ביחיד, ואסור לכהן אחד לסייע לכהן חבירו. וכתב לתרץ, דשחיטה אינה צריכה להיות ע״י כהן, דשחיטה כשרה בזר וא״כ אין בזה כל סיוע לכהן, דרק לכהן אסור לסייע לחבירו. אך לפי הטעם שנתבאר בחינוך וברמב״ם, דטעם האיסור הוא, משום קדירא דבי שותפי, א״כ טעם זה הרי שייך גם בב׳ ישראלים. ואולי כיון דשחיטה לא הוי עבודה, אינה חשובה. יוצא איפוא, שדברי האבן עזרא קשים בתרתי, במה שכתב ששחיטה דוקא ביחיד, דהוי שלא כדברי חכמים בחולין ל"ו. ואף לפי דברי החינוך והרמב״ם דכל עבודה ביחיד, אבל כיון ששחיטה אינה עבודה וזר כשר בה א״כ יכולה שתעשה ע״י שנים או יותר. וכן קשה על מה שכתב בזריקת הדם ברבים, דזה לא כפשיטות הש״ס ביומא כ״ה. ודלא כדברי החינוך והרמב״ם, שכל עבודה רק ביחיד. [עפ"י הספר הדרש והעיון]

"ותצא אש"

פירש״י, רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש, כדאיתא בויקרא רבה.

וקשה, דהנה הרמב״ם בפ״א מהלכות ביאת מקדש ה״א כתב, כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין, אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ״ועבד״ עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים, שנאמר, ולא תמותו. וכן שם בה״ח, כהן, שגידל שערו אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ״ועבד״ חייב מיתה בידי שמים כשכור שעבד.

והנה את הקטורת יש להקטיר אך ורק על מזבח הזהב ולא במחתה. ולפי״ז כאן, כשהכניסו בני אהרן אש במחתה וכך הקטירו את הקטורת, כדכתיב ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אותם, א״כ הקטרת הקטורת נעשתה שלא כדרך עבודתה וא״כ מדוע התחייבו מיתה.

ותירץ הגרמד"ס עפ״י מה שכתבו בתוספות ישנים [ביומא מ״ז. בד״ה הכא], הקשה ה״ר אלחנן, דהכא משמע שהיו מקטירין הקטורת בתוך המחתה וכן משמע נמי בקרא, דכתיב וקחו איש מחתתו ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת, וכן גבי נדב ואביהוא, ואילו בסדר תמיד משמע, שהיו עושין אותו על גבי מזבח הפנימי, דתנן התם (תמיד ל״ג.) מי שזכה במחתה צבר גחלים על המזבח הפנימי ורדדן בשולי מחתה, ותדע שהיה צריך מזבח הפנימי. ואומר רבי, ודאי נשרף על המזבח וקטורת דנדב ואביהוא ועדת קורח, שהקריבו במחתה, הוראת שעה היתה וגם היה על מזבח החיצון ולכן היה צריך להיות שם מחתה (דהיינו עצם הבאת הקטורת במחתה היתה כדין ונענשו רק על הבאת אש זרה אשר לא צוה אותם ה׳) .ולפי דברי התוספות ישנים, היתה ההקטרה כדרך עבודה ולכן התחייבו עליה מיתה.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

הק' ה'דעת זקנים מבעלי התוספות' וז"ל, אתמר בת"כ מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם. ותימה, שהרי במקום אחר מצינו בפי' שהכהנים מוזהרין על טומאת מת דכתיב "לנפש לא יטמא בעמיו" [ולשם מה באה אזהרה זו], ועוד אלעזר ואיתמר כהנים הדיוטים היו ולמה לא נטמאו לאחיהם [שהרי מותר לכהן הדיוט להיטמא לקרוביו]. וי"ל דהא דקאמר מכאן שהכהנים  אין מטאים למתים, היינו כהנים הדיוטים ביום משחתם שאין מטמאים לקרובים, שיש להם דין כהנים גדולים.

 וכן פי' הרב בכור שור גבי "ראשיכם אל תפרעו" דאע"ג דכהנים הדיוטים לא הוזהרו על פריעה ופרימה דמטמאין הן לקרוביהן, ביום משחתם הרי הן ככהנים גדולים. ונ"ל דהיינו האי דקאמר בסיפי' דקרא כי שמן משחת קדש עליהם, עכ"ל.

וכן ביאר הראב"ד את דברי התו"כ כאן (א-כה,כו) דאי' שם שמכאן שאין כהנים נטמאים, ופי' הראב"ד שהיינו ביום משחתם דהוו ככ"ג. [ויעו' ברמב"ן כאן].

ובס' גיליוני הש"ס כתב לתרץ שהרשות לכהן להיטמא לקרובו הוא "היתר" אבל לכתחילה אין רשות לסמוך על היתר. כבר הקדימו בספר קרבן אהרן על התו"כ. אולם כבר רבים תמהו עליו, שהרי מפורש בתו"כ (בפ' אמור, והובא בזבחים ק ע"א) שיש חובה ליטמא, וכן נפסק ברמב"ם (פ"ב מה' אבל ה"ו) ובשו"ע (יו"ד סי' שעג ס"ג).

ובליקוטי 'שפת אמת' כתב לתרץ שלנדב ואביהוא היה דין של "הרוגי בית דין, והרוגי בי"ד אין הכהנים מיטמאים להם כמו שכ' הרמב"ם להדיא (שם). השפ"א כיון למש"כ בספר צפנת פענח (למהרי"ט), וכן בשו"ת ושב הכהן. וע"ע בס' הדרש והעיון.

"ותצא אש מלפני ה׳. ותאכל אותם וימתו לפני ה׳" (י' ב׳(

 סנהדרין נ״ב. נחלקו אמוראים, שלפי רב מתנה, שריפת נדב ואביהוא היתה שרפה ממש, כך שכל גופם נשרף ואילו לרבי אלעזר, היתה שריפת נשמה וגוף קיים. והתוס׳ שם [בד״ה ההיא שרפה ממש הואי], הקשו על רב מתנה, וא״ת, והא אמרינן בפרק הישן, סוכה כ״ה: מישאל ואלצפן היו (הטמאים) שנדחו לפסח שני, (דכתיב, במדבר ט׳ י׳ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח) ואי שריפה ממש הואי לא נטמאו כלל, שהרי אפר שרופין אינו מטמא? ותירצו וי״ל, דשלדן קיימת הוה,  כדאמר בהמפלת (נדה כ״ז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא.

ובשו״ת יעב״ץ ח״ב סימן קס״ט, הביא בשם ספר פענח רזא בפרשת קורח, שכתב לישב את קושיית התוס׳, דמישאל ואלצפן נטמאו מעצם לוז, וכוונתו, למדרש בבראשית רבה [פרשה כ״ח], שאדריינוס קיסר שאל את רבי יהושע בן חנניה, מהיכן הקב״ה מציף את האדם לעתיד לבוא, והשיב לו, מלוז של שדרה, אייתיהו קמיה, נתנו במים לא נמחה, טחנו ברחיים ולא נטחן, נתנו באש ולא נשרף, נתנו על הסדן התחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונקבע הפטיש. וא״כ י״ל, דגם בנדב ואביהוא, אף שנשרפו אליבא דרב מתנה שרפה ממש, אבל עצם הלוז שלהם נשאר, כיון שהוא לא יכול להשרף וממנו נטמאו מישאל ואלצפן.  אבל קשה, דאם כל טומאתן של מישאל ואלצפן היתה מחמת עצם כשעורה, כיון שנטמאו מעצם הלוז, א״כ לשיטת הרמב״ם בפ״ג מהלכות טומאת מת ה״ג, עצם כשעורה אינו מטמא במגע ובמשא, אלא רק מדרבנן. וכן כתב הרמב״ם בהקדמתו לסדר טהרות, דעצם כשעורה הוה דין אבות הטומאה מדרבנן כמו בית הפרס וארץ העמים, וא״כ קשה אמאי נדחו מישאל ואלצפן מעשיית הפסח במועדו, הרי בטומאה דרבנן, לא דחינן לפסח שני ועושין הפסח בזמנו כפי שמצינו בטומאת בית הפרס (שהרמב״ם מדמהו לטומאת עצם כשעורה) דאינה דוחה מעשיית הפסח,  כיון שחכמים לא העמידו את דבריהם במקום כרת, כמבואר בפסחים צ״ב: וכן נפסק ברמב״ם פ״ו מהלכות קרבן פסח ה״ה.  

ועל כרחך צריכים לומר דרב מתנה, דס״ל דנדב ואביהוא נשרפו ממש, ס״ל כשיטת הראב״ד שחולק על הרמב״ם בפ״ג מהלכות טומאת מת ה״ג, דעצם כשעורה מטמא במגע מהתורה ובמשא, מהלכה למשה מסיני, וא״כ שפיר י״ל, דמישאל ואלצפן נטמאו מעצם הלוז שאינו נשרף, כדברי הפענח רזא, כיון שטומאתו הוה מהתורה.  או י״ל, דרב מתנה, דס״ל דנדב ואביהוא נשרפו ממש, ס״ל נמי כשיטת הרמב״ם שטומאת עצם כשעורה היא מדרבנן והטמאים שנדחו לפסח שני, לא הוו מישאל ואלצפן, שהרי הם לא נטמאו, אלא כמ״ד בברייתא שם בסוכה, שהטמאים האלה היו נושאי ארונו של יוסף או שהיו טמאי מת מצוה, ואם כן, ממילא לא קשה כלל קושיית התוסי הנ״ל בסנהדרין, שהרי כל קושייתם היתה רק לרבי עקיבא, דס״ל שם דהטמאים שנדחו לפסח שני היו מישאל ואלצפן, ושאלו למ״ד שריפה ממש, למה הם נדחו לפסח שני, אבל אם אנחנו אומרים שהטמאים שנדחו היו נושאי ארונו של יוסף, א״כ לא קשה ולא מידי. [הדרוש והעיון]

שבת שלום ואורות אין סוף!!!