אורות הגבעה אחרי מות תשע"ז

                                   

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה."

בתחילת פרשת עריות ויקרא [יח ב] הביא רש"י את דברי המדרש על הפסוק 'אני ה' אלהיכם' - אני הוא שאמרתי בסיני 'אנכי ה' אלהיך' וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזירותי. גזרות הקדוש ברוך הוא הן תרי"ג המצוות ומשמע מסדר הדברים שקיום קבלת הגזרות תלוי בתנאי מוקדם קבלתם עליכם מלכותי.

גם בגמרא [ברכות יג א] מצינו אמר רבי יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות. בפשטות דברי חז"ל, היה נראה כי הכוונה להוציא את זה המקיים את המצוות כמצוות אנשים מלומדה או כקוד התנהגות חברתית אנושית. כלומר זה המכבד את הוריו והמחלק מהונו לצדקה כי הן מצוות שכליות או מכל סיבה אחרת אך מבלי לקבל עליו עול מלכות שמים, עליו אומרים חז"ל שמעשיו אינם רצויים מפני שהוא מחטיא את עיקר הכוונה ואינו מגיע למטרה.

מסביר השפ"א "כן הוא בכל מצוה בפרט שצריך להיות כוונת עשייתה כדי לקבל עול מלכות שמים, שזה תכלית המצוה ונאמר [ויקרא י' א'] אשר לא צוה כו' מכלל שעשיות הציווי יותר מקובל מטעם המצוה, כי טעמי המצוה הם רק שבעבורם צונו ה' יתברך בהם אבל עשיותינו צריך להיות רק עבור לעשות רצון ה' יתברך. וכשאדם מקבל עול מלכותו קודם המצוה, יוכל לעשות המצוה כתיקנה וכן אשר יעשה כו' וחי בהם [שם י"ח ה] גם כן הפירוש להמשיך חיות משורש הכל והוא מלכותו יתברך".

כלומר – לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. אין לקיים מצוות בגלל טעם המצוה אלא כביטוי לקבלת עול מלכות שמים. אצל נדב ואביהוא כל הטעמים למצוות הקטרת הקטורת היו קיימים. היה חסר פרט אחד – הציווי. "אשר לא צוה אותם". אם חסר קבלת עול מלכותו, לא רק שאין כאן מצוה אלא יתכן וזה יחשב לחטא גדול. [אולי – אם מותר לומר – כסוג של עבודה זרה. כשאני ממציא מצוות, לא את הבורא אני עובד אלא את עצמי. וכמובן שאין לנו נגיעה והבנה בחטא נדב ואביהוא שעליהם נאמר "בקרובי אקדש" אבל הדברים נכתבו ללמד אותנו לקח]. וזה כוונת "נעשה ונשמע". אנחנו עושים ראשית כל כי כך צווה ה' ורק אח"כ מנסים להבין אבל עיקר העשייה הוא לקיום ציווי ה'.

בפסוק בפרשה דנן נאמר [שם י"ח ה'] "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה"'. יש קשר בין עשיית המצוות לחיות האדם ויש קשר בין חיות האדם לבין אני ה'.

"כי להאדם ניתן לקרב כל דבר לשורש החיות על ידי המצות, שאין לך דבר שאין בו מצוה ועל ידי המצות נמשך חיות לכל הדברים, כי בלא זה נקראים מתים כמו שאמרו ז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים כו'".

אם אדם רוצה לחיות, הוא חייב לקיים מצוות ולהתחבר דרכן לשורש החיות דהיינו לעצם רצון הבורא ולא לטעם שהוא חיצוני יותר. צריך לחבר הכל ל"אני ה'". 

למה כתוב בלשון עתיד "אשר יעשה" ולא בלשון הווה "אשר עושה"? "וכתיב 'אשר יעשה' להבא משמע, והיינו שצריך להיות כל מחשבות האדם תמיד להיות מוכן לעשות רצון המקום ברוך הוא וזה יתן לו חיות ושמחה." כמו שאמר אברהם אבינו "הנני". נכונות מלאה. דריכות. ציפייה אינטנסיבית לקיים רצון הבורא. "ושמרתם את המצוות" – שמירה פירושה המתנה וציפייה כמו שנאמר אצל יעקב אבינו "ואביו שמר את הדבר" [עיי"ש רש"י וזה גם פי' שמור את יום השבת – צריך להמתין לבואה של השבת].

"וזה נקרא שמירת המצות להיות יושב ומצפה וממתין תמיד מתי יגיע לידו לעשות רצון המקום ועל ידי זה כשתבא לידו יקיימנה כראוי וזהו שכתוב שם "ושמרתם וכו' וחי בהם" להיות החיות תמיד על ידי שמירת המצות וקיומם." צריך לא רק לקיים מצוות אלא לשמור אותן. לחיות מתוך ציפייה מתי כבר יוכל לקיים את המצווה.

בתת-מודע [ולאנשים רבים – גם במודע], הרבה מרגישים שהמצוות הן עול כבד ואפילו - סליחה על המילה אבל זו מציאות – מעצבנות. עוד פעם חייב להפסיק את מה שאני עושה ולהתפלל מנחה. עוד פעם צריך לצאת מהמיטה הנוחה ולהתפלל שחרית. עוד פעם מבקשים ממני כסף לצדקה. מתחשק לי קפה עם חלב אבל איזה 'באסא', אני בשרי. עזבו אותי כבר. "חי ותן לחיות"!

בא ה'שפת אמת' ומנסה לעצב מחדש את התפיסה המוטעית הזו. משל לאדם שהיה בסכנת חיים ממשית. והנה מגיע רופא בעל שם עולמי ואומר לו שאם יעשה כך וכך, יבריא לא רק מבחינה גופנית אלא גם הרוח תתעורר ויחיה מתוך שמחת חיים תמידית. האם היינו מתעצבנים עליו? אדרבה, היינו מלאים הכרת הטוב על העצה הטובה ועל חידוש החיים. הזוהר קוראת למצוות "תרי"ג עטין" – שש מאות ושלוש עשרה עצות טובות איך לחיות מתוך שמחה וחיות. המידה שהמצוות נוסכות באדם את אותה חיות ושמחה תלויה במידת הציפייה וההערכה שיש לו למצוות.   

התחלנו בדברי רש"י שצריך לקיים מצוות מתוך קבלת עול. אין להסתכל על המצוות כמעשים טובים או מוסריים גרידא אלא על האפשרות להתחבר עם שורש הטוב החיים והשמחה.

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'."

[עפ"י שפת אמת תרל"ב ד"ה ובמדרש וס' שפתי דעת]

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'."

מדברי הפסוק משמע לכאורה שמקיימים מצוות כדי לזכות לשכר – כדי לחיות "וחי בהם". והדברים קשים להולמם, שהרי משנה מפורשת היא [אבות א ג] אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, אך באמת הסתירה לכאורה אינה רק בפסוק דנן שהרי באותה מסכת נאמר [שם ב א] 'והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה' וגם משם משמע לכאורה שיש לחשב את שכר המצוות ומותר לעשותן בגינן. הסוגיא אומרת פרשני.

הבה נדייק במשנה. לא כתוב שאין לקיים מצוות כדי לקבל שכר. כתוב שאין לקיים מצוות כדי לקבל "פרס". מהו ה"פרס" הזה? האמת היא שצריך לקיים מצוות כדי לקבל שכר. ודוק! לא לקבל שכר כדי לספק את הרצון האגואיסטי שלנו ליהנות. חס ושלום. אלא למשהו הרבה יותר גבוה ונשגב. נקדים: העולם נקרא "עולם" על שם ההעלם. העולם הטבעי מסתיר ומעלים את ה'. ומטרת המצוות לדבק ולחבר אותנו לאלוקות הנסתרת והנעלמת. ואכן צריך לקיים מצוות כי ה' רוצה "וחי בהם" שנידבק בו, שנתחבר לשורש החיות הנעלמת. ואין לטעות שבעולם הבא [לעומת העולם הזה] הכל גלוי, כי גם עולם הבא נקרא "עולם". הרי גם המלאכים שואלים "איה מקום כבודו". גם שם ה' נעלם.

חשוב מאוד לצאת מן התפיסה שאנחנו מבינים משהו שבמשהו מהקדוש ברוך הוא. "קדוש "פירושו "נבדל" ו"מופרש". הקב"ה נבדל אפילו מעולם המלאכים [עי' מהר"ל נתיב יראת ה' פרק ג']. כל מה שאנחנו מבינים אינו אלא ניצוץ בטל למה שראוי לדמיין בגדלות האין סוף. וכל מה שראוי לדמיין מתבטל לגמרי למה שהוא באמת. לפעמים אנחנו מרגישים קרוב מדי לקדוש ברוך הוא ומרמים את עצמו שאנחנו מבינים בו משהו אבל האמת היא שאין לנו שום תפיסה בו כלל ועיקר ואנחנו רחוקים שנות אור משמץ הבנה שהרי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". [וממילא, במכה אחת מתורצות כל הקושיות על הבורא. השואה, סרטן, תמותת ילדים, אוברדרפט [J] וכו' וכו' התשובה היא שאנחנו לא מבינים כלווווםםםם]. כמובן, אין זה פוטר אותנו מהמאמץ להבין את דרכיו ולהשיג את המקסימום האפשרי שהבנה האנושית יכולה להכיל ולנסות להעפיל לגבהי מרומים בכוחות השכליים שלנו, וזו מצות האמונה בה', אבל אחרי ככלות הכל "ולגדולתו אין חקר". התכלית של המצוות היא להידבק ולהתחבר לנעלם, לשורש החיים והחיות.

כשמקיים אדם מצוה כל שהיא על מנת לקבל פרס, פירושו שהוא רוצה פרוסה וחלק מתועלת המצוה, לעצמו ולגופו הוא מקיים מצוה כי הוא רוצה חיים טובים, כי הוא חפץ בממון כי הוא חושק בכבוד וכדו'. דבר זה פסול הוא. לימוד הזכות היחיד הוא שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. עשייה שמעורב בה אינטרס אישי הינה היבדלות מהחיות האלוקית, האינטרס האישי האנוכי מהווה הצהרה שיש 'אני' מלבד האלוקות הטהורה. מאידך, כשעושה אדם מצוה על מנת לזכות ליעוד המדובר של קרבת אלוקים מתוך התבטלות להשי"ת, אין פירושו שהוא רוצה פרס דהיינו חלק ופרוסה לעצמו. הרצון בקרבת אלוקים אף הוא לשמה לשם ה' שהרי זו התכלית האמיתית עבור זה נברא האדם ועבור זה נברא העולם כולו. "וחי בהם" וכן "הוי מחשב הפסד מצוה" שניהם מכוונים לייעוד המקווה של קרבת אלוקים ולהתבטלות המוחלטת וביטול העצמיות בניגוד גמור עומדת הגישה של על מנת לקבל פרס דהיינו על מנת לקבל נתח אישי ולהעצים את ה'אני' ואת העצמיות.  

נראה את לשונו הזהב של השפ"א "כי בוודאי שכר עולם הבא אינו ענין הגוף רק זה עצמו עולם הבא מה שזוכין להיות בטל לה' יתברך כראוי שהוא דבר שאין יכולים להשיג ולהיות ברור שאין להשיג לרוב ההעלם, לכך נקרא "עולם" כמו שעולם הזה נקרא העלם על שהחושך מכסה ומעלים כבודו יתברך כמו כן עולם הבא הוא העלם של אמת על שאין יכולין להשיג. ובעולם הזה ההעלם על ידי השקר ובוודאי כן חשבון הפסד מצוה מה שעל ידי המצוה מדבק האדם עצמו בה' יתברך שהוא שורש החיות וכן וחי בהם כנ"ל, זה השכר הוא תכלית עשיות המצות, ולקבל פרס הוא לשון פרוסה שכוונתו לעצמו ואינו דבק בשורש החיות כנ"ל וחי בהם כנ"ל". [עפ"י שפ"א תרל"ב ד"ה אשר וס' שפתי דעת]

ואולי יש רמז במה שקיבלנו את התורה ביום החמישים – בגימטריא "כל". בקיום המצוות מקבלים ה"כל" ולא פרוסה בלבד.

שבת שלום ואורות אין סוף!!!

.