פסחים מב ע"א
הטעם משום שהלינה מביאה למים קרירות המונעת החמצה מהירה. ומטעם זה אין גם ללוש מצות בשמש ולא במים שהתחממו בשמש וכדומה, והגמ' מסתפקת: מה הדין אם לשו במים חמים. מר זוטרא מתיר. ורב אשי אוסר. טעם המתיר: היות ואין סימני חימוץ על העיסה מותרת המצה ואין כאן חשש חמץ היות ולחמץ ישנם סימנים מובהקים. הרא"ש בסי' ל"א מביא את שיטת בעל העיטור: "הני מילי (אשה שלשה במים חמים אין לאכול את העיסה) למצה משומרת אבל לאכילה שרי, והוא שאין בו סדקים, וכן כתב הר"ר יצחק גאות ז"ל:דעת בעל העיטור והר"י גיאות: שמותר יהיה לאכול מצה כזו בפסח, אבל לא יוצאים בה ידי חובת מצה שמורה לשמה בלילה הראשון.
הרא"ש דוחה דבריהם וטוען: "דכל היכא דאיכא למיחש משום חימוץ אין לחלק בין כזית מצה לשאר אכילה". אותה מצה שנילושה במים חמים, אם החשש הוא שיש בו סרך חמץ, מה בין לילה הראשון לשאר ימי הפסח, על כרחינו שאין בזה שום חשש חמץ, וא"כ אותו אדם שלש את המצה במים החמים לא היה נמנע מלשמור את המצה לשם מצת מצווה, שהרי כל הדין בעניין הלישה במים החמים אינו אלא משום חשש חימוץ ואין לו כל קשר לדין של הלשמה, ומדוע שלא יוכלו לצאת בה ידי חובת לילה הראשון בעקבות המים החמים בם נילושה המצה סוף סוף אין כאן חשש חימוץ והשימור היה לשמה. ולכן דוחה הרא"ש את שיטת הראשונים הנ"ל.
השפת אמת מצא הסבר נפלא בדברי בעל העיטור והר"י גאות, טוען השפ"א שימור היינו לעשות את כל הפעולות המסוגלות למנוע את העיסה מלהחמיץ, "ושמרתם את המצות", הכזית של הלילה הראשון חייב להיות שמור לשם מצת מצוה, העושה פעולה שעלולה למהר את החמצת העיסה, אע"פ שימשיך לשמור את העיסה שלא תחמיץ, ואפי' אם ישמור אותה לשם מצות מצוה, הרי פעולתו היא היפך השמירה, אדם המעוניין לשמור על עיסת מצה שלא תחמיץ מקפיד ללוש את העיסה במים קרים, הלש את העיסה במים חמים, פעולה זו מנוגדת למה שנאמר בתורה: "ושמרתם את המצות", הרי הוא כשומר פיקדון, הזורק את הפיקדון לרחוב ומשגיח שלא ינזק, עצם הוצאת החפץ למקום סכנה הרי"ז פגם בשמירה. ולכן טוען השפת אמת: צודק בעל העיטור, למעשה אין לאסור את אותו בצק שנילוש במים חמים, אם אין אנו רואים סימני סידוק, אבל לצאת בו ידי חובת כזית של הלילה הראשון אין שום אפשרות שהרי חסר כאן בשימור, נעשתה כאן פעולה של היפך השימור ופעולה זאת לא היתה נצרכת, אפשר היה ללוש במים קרים. העיסה במים חמים מסוגלת להחמיץ ולכן בלילה הראשון אין אפשרות לצאת ידי חובת המצה שנילושה במים חמים.
לכאורה אליבא דיסודו של השפ"א היה עלינו לומר: אין יוצאים בסריקין המצוירים כשם שאין יוצאים במצה שנילושה במים חמים, שהרי השהיה המיותרת יכלה לגרום להחמצה ולמרות שהיא לא גרמה להחמצה סו"ס השימור נפגם, ומה לי לישה במים חמים ומה לי שהיה כדי לצור צורות, שניהם הם היפך השימור הנדרש במצה.
יש בוודאי מקום לחלק בין הנושאים. נשאיר את החילוק לקוראים.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה