גדרי מלכות
"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו
קהת עמים" [מ"ט
י'].
כתבו הראשונים
שמכאן לומדים שאין מלכות בישראל אלא מלכות בית דוד בלבד, וכמו שכתב
הרמב"ן כאן "אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי
מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור
מחוקק מבין רגליו שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא
ימשוך ויצווה בכל ישראל ולו חותם המלכות עד כי יבוא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות
בכולם כרצונו וזהו המשיח", עכ"ל. וכ"כ הספורנו "לא יסור
שבט המלכות ממנו אל אחד משבטי ישראל, כאמרו וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי
מעם שאול, אשר הסירותי מלפניך [שמואל ב' ז' ט"ו], אבל כשנפלה המלכות
ביד האומות לא היה זה מין הסרה שיסור הדבר ממקום למקום אבל נפסד לגמרי, כי לא
סר שבט ישראל מזה אל זה אבל אבד לגמרי, ולא תיפול הסרה על הבלתי נמצא
כלל", עכ"ל.
הנה יש לעיין אי
מקרא דלא יסור שבט מיהודה שמעינן דאיסור הוא להעביר המלכות משבט יהודה לשאר
שבטי ישראל, או דאין כאן אלא הבטחה של יעקב ליהודה דיזכה לכתר מלכות ישראל
ולא תיסוב המלכות משבט לשבט.
ונראה דנחלקו
הראשונים בזה, דהנה כתב הרמב"ם [הל' מלכים פ"א ה"ח] וז"ל:
"נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרכי התורה
והמצוה ונלחם מלחמות ה' הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו אע"פ
שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך" ומהלכה זו נשמע דאפשר שיעמוד מלך
משאר שבטי ישראל. ושם [ה"ט] כתב עוד הרמב"ם "מלכי בית דוד הם
העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסוק
המלכות מביתו, שהרי לירבעם נאמר, אך לא כל הימים", הרי דקרא דלא
יסור אינו אלא הבטחה לשבט יהודה, ואף דיתכן מינוי מלך משאר שבטים ע"י
נביא [וכמש"כ שם הל' ג'] מ"מ עיקר המלכות לבית דוד היא ולכך
כשיעמוד מלך משאר שבטים תפסק המלכות מביתו.
ומאידך, כתב הרמב"ן
דאסור להעמיד מלך, משאר שבטי ישראל, ובית חשמונאי חטאו במלכותם כמבואר שם,
ואף בדיעבד אין לו דין מלך כמו שכתב שם בסו"ד "ופירוש תחילה שהוא
לכבוד יהודה שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקיימים
עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחין אותן שלא יהיה עליהם הוד
מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו", עכ"ל. הרי דלדבריו קרא דלא
יסור ציווי הוא, ולכך לא יקום מלך בישראל אלא מזרע דוד עד עולם, ואף כשישימו
בראשם מלך משאר שבטים אין בו מדין המלכות, אלא כשופטים ושוטרים גרידא.
ובראב"ד [שם
ה"ט] השיג על מה שכ' הרמב"ם: אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק
המלכות - "אמר אברהם: זה סותר מה שאמר למעלה (ה"ז) ולא המלכות בלבד
וכו', אלא וודאי כן הוא, אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת
מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון קיסר ופלגי קיסר", עכ"ל. והיינו
שהוקשה לו שהרי כתב הרמב"ם לעיל הלכה ז' "ולא המלכות בלבד אלא כל השררות
וכל המינויין שבישראל ירושה לו ולבן בנו עד עולם" ע"כ. [אע"ג
דלכאו' ישוב דברי הרמב"ם נראה פשוט, דהן אמת דאפשר להעמיד מלך משאר
שבטים מ"מ כבר הבטיחה תורה שלא תיכון מלכות אחרת לבד ממלכות בית דוד].
ולפי"ד משמע דאף כשיעמוד מלך משאר שבטים ואף תיכון מלכותו, ויהיה לו דין מלך
מ"מ לא ישווה להיות כדרגת מלכי בית דוד שלהם עיקר המלוכה. אתה הראית
לדעת, דג' שיטות הן בסוגיא זו, דעת הרמב"ם דמלך משאר שבטים יש
לו דין מלך ממש, דעת הרמב"ן דהוי כשופט בלבד ודעת הראב"ד ממוצעת
היא, דמלך הוא אבל נחות ממעמד המלך.
קושיות על הרמב"ן
באחרונים השיגו ע"ד
הרמב"ן בעיקר חידושו דכהן פסול למלוכה, דהא אצל ראובן נאמר "יתר שאת
ויתר עז" ופירושו שבדין היה שיטול שני כתרים כתר כהונה וכתר מלכות ורק משום
שפחז כמים לכך אל תותר. והרי לנו שכתר כהונה אינה סותרת לכתר מלכות ואין הכהונה
פוסלת את המלכות. אך היותר קשה לדעת הרמב"ן הוא ממשה רבינו
ע"ה שהוא עצמו היה לו דין מלך וכמבואר בכמה דוכתין ואכמ"ל בזה. והרי משה
לוי היה, והיאך היה מוכשר למלכות, הא לדעת הרמב"ן הלויה פוסלת למלכות
וצ"ע בזה. [ועי' דברי הכהן הגדול ברסיסי לילה עמ' 168 - 169]
שני גדרים בבחירת מלכות בית דוד
הנה בעיקר ענין זה של
בחירת מלכות בית דוד, יש להסתפק אם בחירה זו בתנאי היתה והיינו בתנאי של שמירת
התורה והמצוות או שבחירה זו מוחלטת היתה ללא תנאי כלל. ומצאנו בענין זה לכאורה מקראות
סותרים, שבתהלים קל"ה י"ב מפורש לכאורה דההבטחה לקיום מלכות בית דוד
תלויה בקיום ושמירת התורה, וכמו שאמר הכתוב "אם ישמרו בניך בריתי
ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד יישבו לכסא לך". ואמנם במזמור כ"ט כתיב
"אם יעזבו בני תורתי וגו' ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם וחסדי לא אסיר
מעמו". ונתפרש בזה לכאורה, דלעולם לא תסור המלוכה מבית דוד וגם אם יעזבו בניו
את התורה תתקיים המלכות בידם. ובאמת דב' המקראות הסותרים הובאו בדברי הר"מ
פ"א מהל' מלכים ה"ז וז"ל כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי
המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם. ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם
ישמרו בניך בריתי, אע"פ שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד
לעולם, הקב"ה הבטיחו בכך, שנא' אם יעזבו בניו תורתי וגו' ופקדתי בשבט
פשעם ובנגעים עוונם וחסדי לא אסיר מעמו עכ"ל. והרי הדברים מבוארים להדיא
בדברי הר"מ, דמחד, המלכות ניתנה רק לכשרים, ומאידך, הובטחה המלוכה לבית דוד
אפילו בלא שמירת התורה והמצוות, וד"ז צ"ע דלכאורה דהיאך יתכנו ב' הדברים
כאחד.
וביאר הגר"ח
ז"ל בזה, דעצם הבחירה במלכות בית דוד היא אמנם מוחלטת בלא תנאי. ואמנם אם
מלכות זו תהא אכן עיקר מלכות ישראל ולא תהא מלכות אחרת שהיא זו תהא עיקר מלכות
ישראל, ד"ז תלוי בתנאי דשמירת התורה והמצוות. וזהו כונת הכתוב, דאם ישמרו
בניך בריתי ועדותי זו אלמדם, אזי ישבו לכסא לך, שתתכונן על ידם עיקר מלכות ישראל.
ואולם בלא שמירת התורה ההבטחה היא רק שהמלכות לא תפסק מהם וכמש"כ הר"מ
'לא תכרת המלכות מזרע בית דוד' וזהו 'וחסדי לא אסיר מעמו', אך לא תהא מלכות זו
עיקר מלכות ישראל ותהא בישראל מלכות אחרת שהיא עיקר מלכות ישראל. ועי' בחי' רי"ז
הלוי עה"ת [שמואל ב' כא י"ז].
וע"פ יסוד דברים
אלו ביאר הגרי"ז ז"ל את כונת הפסוק בהפטרה שבפרשתינו [מלכים א' ב יד]
'למען יקים ד' את דברו אשר דבר עלי לאמר, אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת
בכל לבבם ובכל נפשם לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל', ולכאורה כפילת הכתוב, לאמר אם
ישמרו לאמר לא יכרת, צריך ביאור, וביאר הגרי"ז ז"ל
בזה, דבאמת נכלל בכאן ב' הבטחות, דההבטחה הראשונה היא על מלכות בית דוד שתהא עיקר
מלכות ישראל, ודבר זה תלוי בזה 'אם ישמרו בניך את דרכם וגו''. ומלבד זה ישנה הבטחה
נוספת, והוא 'לאמר לא יכרת לך מעל כסא ישראל' והיא הבטחה בפני עצמה דבכל ענין
שהוא, לא יכרת כסא המלוכה מזרע בית דוד, ולכך כפל הכתוב לאמר משום שזוהי הבטחה
בפני עצמה על עצם קיום מלכות בית דוד כאמור.
ההבדל בין דוד לבית דוד
והנה יעוי' בחי'
הרי"ז ז"ל עה"פ בתהלים 'אך טוב וחסד ירדפוני וגו'' [כג ו] שהביא
עוד בשם הגר"ח ז"ל, דההבטחה על קיום מלכות בית דוד גם בלא שמירת התורה
ניתנה רק לזרע בית דוד אבל לא לדוד עצמו בחייו ואילו דוד עצמו לא היה זכאי
ח"ו היתה מלכותו מתבטלת ועיקר מלכותו תלויה היתה בשמירת התורה והמצוות.
ועפי"ז ביאר את כוונת הכתוב [בשמואל כ"ג] 'ואלה דברי דוד האחרונים וגו'
אמת אלקי ישראל וגו' מושל באדם צדיק מושל ביראת ד'', וכוונת הדברים,
דהקב"ה אמר לדוד שהוא יהיה מושל באדם אך ורק אם יהיה צדיק מושל ביראת אלקים,
ואם לאו, תלקח ממנו המלוכה. וממשיך הכתוב: 'כי לא כן ביתי עם א' כי ברית עולם שם
לי ערוכה בכל ושמורה'. והכונה בזה, דמה שנוגע לביתו דהיינו בית דוד וזרעו הרי
'ברית עולם שם לי', והמלוכה מובטחת להם ושמורה להם לעולם גם בלא שמירת התורה
והמצוות, אלו תו"ד הגר"ח ז"ל [וע"ש עוד בחי' הגרי"ז
שהביא סימוכין ליסוד זה יעו"ש באורך]. והנה עפ"י דברי הגר"ח עולה
לנו, דבאמת אע"ג שנבחר דוד למלוכה, עם כל זה, בחייו היתה עיקר מלכות בית דוד
תלויה ועומדת בזה שיהיה דוד זכאי וראוי למלוכה. ואילו היה דוד בבחינת חוטא
ח"ו היתה מלכותו מתבטלת ולא היה קיום למלכות בית דוד.
אך חושך ישופני ולילה אור בעדני
והגמ' בפסחים [ב:]
מביאה פסוק זה [תהלים קלט] 'אך חושך ישופני ולילה אור בעדני', ומפרשינן בזה, דהכי
קאמר דוד, 'אני אמרתי אך חושך ישופני לעוה"ב שהוא דומה ליום, עכשיו
העוה"ז שהוא דומה ללילה אור בעדני'. וע"ש עוד בפירש"י שכתב
וז"ל אני אמרתי מפני חטא שאף מן העוה"ב אטרד, ועכשיו שמחל לי על
אותו עוון אף מן העולם הזה שהייתי שרוי בו בחושך ובחרפה האיר בעדני, שהודיע
הקב"ה לשונאי דוד בימי שלמה שמחל לדוד כשביקש להכניס הארון לבית קדשי הקדשים
ודבקו שערים זה בזה, ע"כ. והנה יש להעיר, דמהו ענין אויבי דוד, ועוד
צ"ב מהו הענין בזה להודיע לשונאי דוד שמחל לו הקב"ה על עוונו, ומאי
נפק"מ לן בזה, וכ"ש כשאנו עוסקים לאחר מיתתו של דוד דבודאי ייפלא מהו
הענין בזה להודיע לשונאי דוד שנמחלו עוונותיו, והדברים צריכים ביאור.
ירושלם וביהמ"ק ומלכות בית דוד
ואשר יראה בזה,
בהקדם מה שיסד לן הגרי"ז ז"ל עה"פ מזמור שיר חנוכת הבית [תהלים
ל'] דענין ביהמ"ק ומלכות בית דוד קשורים ותלויים זה בזה. והיסוד לד"ז
הוא משום דבנין ביהמ"ק הרי תלוי בירושלם שזהו מקום המקדש ועיקר ענין ירושלם
מיתלא תליא במלכות בית דוד וכמו שנאמר [בתהלים קכב ג ה] 'ירושלם הבנויה כעיר
שחוברה לה יחדיו וגו' כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד'. וכן הוא בהרבה
מקראות במלכים, דירושלם ומלכות בית דוד קשורים ואחוזים זה בזה. וע"ש בדבריו
הנחמדים באורך וקצר המצע [וע"ע בס' תורה אור על הגרי"ז עמ' תקע"ז
נועם אמריו]. וכיון שעיקר בנין ביהמ"ק תלוי בירושלם ועיקר ענין ירושלם תלוי
במלכות בית דוד הרי ממילא נמצא דבנין ביהמ"ק תלוי במלכות בית דוד. ולפ"ז
נמצא, דאילו היתה מתבטלת מלכות בית דוד לא היה מקום גם לבנין ביהמ"ק ואילו
היה דוד חוטא ח"ו דעי"ז היתה מתבטלת מלכות בית דוד וכאמור, הרי דממילא
היה מתבטל בזה גם בנין ביהמ"ק שהוא תלוי בירושלם ובמלכות בית דוד.
ומעתה נבוא לביאור
דברי רש"י בפסחים שם. דהנה נראה דאויבי דוד שהוזכרו לעיל לא היו אויבים סתם
אלא אויבי דוד היו אלה שחלקו וכפרו בעיקר מלכות בית דוד וכגון שמעי בן גירא שדרשו
חז"ל עה"פ 'והוא קללני קללה נמרצת', דנמרצת נוטריקון של חטאי דוד, וכן
דואג האדומי וכיו"ב שהיו מראשי הסנהדרין והיו סבורים שדוד חוטא הוא וכיון
שהוא חוטא אין קיום למלכותו וכאמור וזהו עיקר מהותם של אויבי דוד ומהם חשש ופחד
ועליהם מוסבים כל המזמורים שבתהלים שבהם הרבה דוד להתפלל מיראת אויביו. והנה
מחלוקת זו על מלכות בית דוד שתחילתה היתה בחיי דוד נמשכה גם לאחר מיתתו והחולקים
על מלכות בית דוד היו סבורים דכיון שדוד חטא הרי מלכותו בטילה והיא בטילה גם אצל
זרעו. והנה בשעה שבא שלמה ועמד על שערי קה"ק וביקש להכניס את ארון הקודש ואמר
אז כ"ד רננות ולא נענה וכמבואר בסוגיא דמו"ק [ט'], הרי דבזמן זה הגיעה
מלכות בית דוד לעת מבחן, שאם באמת דוד חטא ואין יסוד למלכות בית דוד הרי דגם אין
יסוד לענין זה של ירושלם ואין יסוד לבנין ביהמ"ק ואילו לא היו נפתחים השערים
הרי אז היה מתגלה כביכול שבטילה מלכות בית דוד ואין קיום לבנין הבית. ואמנם כיון
שהזכיר שלמה 'זכרה לחסדי דוד עבדיך' ונפתחו השערים מיד. בזה הוכח לעין כל שאכן
מלכות בית דוד קיימת וירושלם קיימת ובנין ביהמ"ק קיים, ובזה נסתתמו באחת טענת
אויבי בית דוד. וזהו מה שאמר דוד אני אמרתי שע"י החטא אטרד מן העוה"ב
וכ"ש שתתבטל מלכותי בעוה"ז ועכשיו שנפתחו השערים לשלמה, בזה נודע לכל
החולקים על מלכות בית דוד שנמחלו עוונותיו ומלכותו קיימת שאילו לא היו נמחלין
עוונותיו היתה על כרחך מתבטלת מלכותו ובלא מלכות בית דוד לא היו נפתחים השערים,
ובזה שנפתחו השערים הודיע הקב"ה לשונאי דוד שעוונותיו נמחלו ובזה קמה וגם
ניצבה מלכות בית דוד על תילה 'ולא שמחת אויבי לי'.
ועפי"ז יבוארו לנו
היטב כוונת הכתובים 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' והיינו דעיקר חנוכת הבית היתה רק
ע"י דוד ומלכותו וכפי שנתבאר דבנין ביהמ"ק קשור בקשר בל ינתק למלכות בית
דוד 'ולא שמחת אויבי לי', דבזה שהראה הקב"ה לעין כל שהבית ובניינו נתקדש רק
ע"י מלכות בית דוד בזה בטלה והושבתה שמחתם של אויבי בית דוד שחלקו על מלכות
בית דוד, שהרי הוכח לעין כל בפתיחת השערים שמלכות בית דוד קיימת והמשך הכתוב 'ד'
אלקי שוועתי אליך ותרפאני' היינו דמזה שמלכות בית דוד קיימת, ידענו שנמחלו
עוונותיו של דוד, והיינו 'ותרפאני' ואילו לא היו נמחלים עוונותיו לא היתה מלכותו
קיימת ורק משום ששוועתי אליך ותרפאני לכך מלכותו קיימת ונתכונן הבית על בניינו
ומכונו.
לא יסור שבט מיהודה
ומעתה נבוא לביאור
הכתובים בפרשתינו. 'לא יסור שבט מיהודה' זהו ההבטחה על קיום מלכות בית דוד, ואמנם
כאמור הבטחה זו היא רק על עצם קיום מלכות בית דוד אך אין מן הנמנע שלא תהא מלכות
אחרת מלבד מלכות בית דוד, 'עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים'. ובזה ביאר הגר"ח
דכשיבוא שילה אז ההבטחה היא שלא תהא כלל מלכות אחרת זולת מלכות יהודה ובית דוד
[ועי' בס' הגות בפרשיות התורה פ' ויחי]. ודבר זה מבואר ביחזקאל [לז כב בהפטרה לפר'
ויגש]: 'ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו
עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד'. וזהו 'עד כי יבוא שילה, ולו יקהת
עמים'. והמשך הכתוב 'אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו', מתבאר ג"כ
עפ"י האמור שפסוק זה על ירושלם וביהמ"ק נאמר וכמבואר בתרגום. וע"פ
הנ"ל מבואר היטב קישור הדברים בזה, דלאחר שהובטחה המלכות ליהודה הרי דבזה
יתקיים ג"כ 'אוסרי לגפן עירה' שהוא בנין ירושלם וגם יתקיים ע"ז 'ולשורקה
בני אתונו' שהוא בנין ביהמ"ק וכאמור דהכל תלוי במלכות בית דוד. ולאחר שתתקיים
הבטחה של לא יסור שבט מיהודה יתקיים ג"כ ההבטחה של אוסרי לגפן עירה ולשורקה
בני אתונו דהיינו בנין ירושלם ובנין ביהמ"ק שיבנה ויתכונן בב"א.
ההבדל בין מלכות ישראל למלכות בית דוד
וניהדר אנפין לשיטת
הרמב"ם הנ"ל [שאפשר שיהיה מלך שלא משבט יהודה] ונשדד עמקים. כי בהשקפה
שטחית, דבריו צ"ב, שמכמה מקומות מוכח כהרמב"ן שנאמר דין בחירה
מיוחדת על דוד וזרעו שמאז לא יכול לחול דין מלך על מי שאינו מזרע דוד. ואין זה רק
בגדר זכייה גרידא שזכה דוד בכתר מלכות אלא נאמר דין הפקעה שמי שאינו מזרע דוד אינו
ראוי למלכות. דהנה הגרי"ז בספרו עה"ת בפ' שופטים, הביא דברי המכילתא בפ'
בא 'עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל כשרים למלכות, משנבחר דוד יצאו כל ישראל וכו''
ומדמה שם בחירת דוד לבחירת ירושלים ובית עולמים משעה שנבחרו אין כל המקומות ראויים
לשכינה ולבחירת כהונה דמשנבחר אהרן יצאו כל ישראל. ועוד הביא שם דברי הרמב"ם
עצמו בספר המצוות [מצוה שס"ב] וז"ל אמנם המלכות לבד כבר ידעת מספרי
הנבואה שזכה בהן דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות אין מלך למי שיאמין תורת משה
אדון כל הנביאים אלא מזרע שלמה לבד וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות
נכרי קרינן ביה כמו שכל זרע אחר בלתי זרע אהרן לענין עבודה זר קרינא ביה ע"כ
וכ"כ בפיה"מ לסנהדרין פרק חלק. הרי שלא רק שזכה דוד בכתר מלכות אלא שאין
מלך לישראל רק מזרע דוד בלבד.
וא"כ צ"ע לשיטתו
איזה דין בחירה מיוחד נאמר במלכות בית דוד הרי גם למלך שאינו מזרע דוד יש דין מלך
לכל דבר וגם אין איסור למנות מלך שאינו מזרע דוד אלא בירושלים. וביותר קשה לפי
דבריו בסהמ"צ ודברי המכילתא, איך מותר כלל למנות מלך שאינו מזרע דוד, הרי הוא
נכרי.
ובאמת גם לדעת
הרמב"ם ישנם חילוקי דינים בין מלכי בית דוד לבין מלכי ישראל א - לגבי משיחה,
דמלכי בית דוד טעונים משיחה בשמן המשחה ומלכי ישראל אינם נמשחים אלא במקום מחלוקת
ואז נמשחים בשמן אפרסמון, כדאיתא ברמב"ם [בהל' מלכים פ"א הל' י']
ובכ"מ שם והמקור מכריתות [ה ע"ב]. ב - לגבי ישיבה בעזרה דאין ישיבה
בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, כדאיתא ברמב"ם [שם בפ"ב הל' ד] ועי'
ברש"י סנהדרין [קא ב ד"ה גמירי] שכתב דהא דאין ישיבה בעזרה הוא הלכה
למשה מסיני, הרי שמן התורה יש חילוק בין מלכי בית דוד לשאר מלכים. ג - דאין ממנים
בירושלים מלך אלא מזרע דוד כדאיתא ברמב"ם [שם בפ"א הל' י]. והגרי"ז
שם כתב דיסודם של דינים אלו הוא משום שמלכות בית דוד נבחרה וביסוד הדין של בחירה
נאמר שרק להם המלוכה ולא לאחרים ולכן אע"פ שגם מלכי ישראל תורת מלך עליהם
כשנתמנו על פי נביא מ"מ עיקר המלכות היא לדוד עיי"ש. וצ"ב אמאי
דינים אלו תלויים בבחירת מלכות בית דוד ושאר דיני המלכות נוהגים גם במלכי ישראל.
והנראה בזה דבדין מלך
ישנם שני ענינים, א' - חלות מינוי ושררה על העם ב'- גם חלות דין מלך בחפצא, דבעצמותו חל עליו
שם מלך ויוצא מכלל שאר העם. וראיה לזה מהא דאיתא בתו"כ [פ' אמור פרשתא ב']
'והוא אשה בבתוליה יקח' - הוא ולא מלך. הרי דאיצטריך קרא למעט מלך שלא יאסר בבעולה
כמו כהן גדול. ועוד איתא בהוריות [יב.]: "ת"ר [מה שנאמר על פר העלם דבר]
משיח, יכול [שגם] מלך [המשוח בשמן המשחה יביא], ת"ל כהן." ואם נאמר שמלך
הוא רק חלות התמנות לשררה על העם, מה הדמיון לכהן גדול, הא לכה"ג יש חלות
קדושה על גופו מחמת המשיחה. וחזינן, דגם למלך יש חלות דין על גופו שחל ע"י
המשיחה ואין זה רק מעשה משיחה להתמנותו לשררה אלא חל בו דין משוח בעצם כמו בכהן
גדול ומשו"ה איצטריכו קראי למעט שלמשוח זה אין דיני כהן גדול ואינו נאסר
בבעולה ואינו מביא פר כהן משוח.
וזהו יסוד החילוק שבין
מלכי בית דוד למלכי ישראל, דלמלכי ישראל אין דין מלך בחפצא, דבעצמותו מלך ישראל
אינו חלוק משאר העם והוא רק חלות מינוי ושררה, מה שאין כן במלכי בית דוד, שיש להם
דין מלך בחפצא. ולכן מלכי בית דוד נמשחים בשמן המשחה ומלכי ישראל אינם נמשחים,
דלמלכי בית דוד צריך שיחול עליהם דין מלך בחפצא וזה חל רק ע"י משיחה בשמן
המשחה משא"כ במלכי ישראל שאין להם אלא דין שררה בלבד. ומהאי טעמא אין ישיבה
בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, דרק למלך שיש עליו דין מלך בחפצא מותר לשבת בעזרה
ולא למלך שיש עליו רק חלות שררה בלבד. והטעם לזה כדברי הגרי"ז, דמלכות בית
דוד נבחרה וביסוד הדין של בחירה נאמר שרק להם המלוכה ולא לאחרים והיינו שבדין מלך
שנאמר בפסוק 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה'" נאמרו שני הדינים הנ"ל,
שמלך הוא חלות מינוי ושררה על העם וגם הוא חלות דין מלך בחפצא. ואולם דין מלך
בשלימות חל רק על מלך אשר יבחר בו ה' ולכן בשעה שנבחר דוד וזרעו לעולם והופקעו כל
ישראל מהמלוכה ונחשבים כמו זרים כשם שנחשבים זרים לגבי כהונה וכמש"כ
הרמב"ם בסהמ"צ, שוב לא חל דין מלך בחפצא על מלך שאינו מזרע דוד ויש עליו
רק שם מלך מצד השררה שלו על העם.
והשתא מבוארת היטב שיטת
הרמב"ם, דכל מצוות המלוכה נוהגות גם במלך שאינו מזרע דוד כשנתמנה ע"י
נביא, דאין מעמידים מלך בתחילה אלא ע"פ נביא כדאיתא ברמב"ם [בהל' מלכים
פ"א הל' ג] דחלות המינוי והשררה שלו ג"כ נותנת לו דיני מלך אע"פ שחסר
לו דין מלך בחפצא אבל דין מלך בשלימות יש רק למלכי בית דוד ולכן מלכי בית דוד
טעונים משיחה בשמן המשחה דהדין מלך בחפצא חל רק ע"י משיחה וכמו כהן גדול
המשיחה נותנת לו חלות דין קדושה על גופו.
ולפי"ז יש לבאר הקרא ד'לא
יסור שבט מיהודה' בביאור חדש, דדין זה דמשיח ה' וחלות דין מלך בחפצא לא יתבטל
ממלכי בית דוד לעולם עד כי יבוא שילה שהוא מלך המשיח. ולא קשיא קו' הרמב"ן
דכבר ימים רבים ישראל בגלות ואין מלך לישראל דנהי דהמלכות של השררה בטלה בגלות
מ"מ דין מלך בחפצא נשאר אף בלא שררה דאין דין זה תלוי בשררה ותמיד ישאר בן
אחר בן מדוד המלך שיהיה מלך בחפצא אע"פ שאין לו את השררה של המלכות.
ולפי"ז נראה, דכשיעמוד מלך המשיח אי"צ משיחה והוי כשאר מלך בן מלך
שאי"צ משיחה, ואף שנפסקה המלכות באמצע, זהו רק הנהגת המלכות והעמדתו ע"י
הפרשה דשום תשים עליך מלך אבל החלות משוח למלוכה בגופו שנאמר בבית דוד לא פקע כלל
ושוב אי"צ משיחה [ועי' במנ"ח מ' ק"ז שנסתפק בזה].
ויתיישב בזה גם מה שקשה על
הראב"ד, שלדבריו צ"ע מה נאמר בקרא ד'כסאך יהיה נכון עד עולם' ומה בא
לאפוקי, הרי גם במלכי ישראל, לשיטתו, שייך שמלכותם תתקיים לעולם. והתירוץ הוא
שבפסוק זה נאמר שהמלכות של בית דוד תתקיים לעולם אע"פ שתתבטל הממלכה ע"י
הגלות החורבן והיינו דתמיד ישאר לבית דוד בן אחר בן שיהיה מלך בחפצא משא"כ
במלכי ישראל שהוא חלות מינוי ושררה גרידא מלכותם יכולה להתקיים רק כל זמן שהממלכה
קיימת.
והנה הרמב"ן כאן
הביא דברי הירושלמי בהוריות [פ"ג הל' ב] דאין מושחין מלכים כהנים, לחד
מ"ד על שם 'לא יסור שבט מיהודה', ולחד מ"ד משום 'לא יהיה לכהנים הלויים
חלק', וביאר הרמב"ן דהמ"ד הראשון ממעט כהנים ממלכות שלא יהיו כמלכי בית
דוד אלא אין מושחים אותם כדי שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו.
והמ"ד השני ממעט אותם לגמרי שלא יתמנו למלכות כלל שלא יהיה לכהנים הלויים חלק
ונחלה אפי' במלכות כעין מלכי ישראל [וכ"כ הקרבן העדה בשקלים טז א
עיי"ש]. וכתב הרמב"ן דלמ"ד הראשון הא דהזכיר כהנים אע"פ שגם
משאר שבטים אין מושחין מלכים הוא לרבותא שאע"פ שהם עצמם ראויים למשיחה אין
מושחים אותם לשם מלכות. וצ"ב דהיכי תיסק אדעתין שאפשר למנות כהנים למלכות
ויהיה דינם כמלכי בית דוד, הרי היתה בחירה מיוחדת על דוד וזרעו. ולפמש"נ
א"ש, דהס"ד היתה דהא דלמלכי ישראל אין חלות דין מלך בחפצא ולמלכי בית
דוד יש חלות דין מלך בחפצא הוא משום המשיחה בשמן המשחה דישראל אינם שייכים כלל
לשמן המשחה ולא הותר למשוח אותם בו ואפי' אם נמשחו אין המשיחה פועלת שום דינים על
גופם ורק למלכי בית דוד שהותרה משיחתם המשיחה פועלת חלות דין מלך על גופם.
ולפי"ז היה מקום לומר דכהנים שהם עצמם ראויים למשיחה לכהונה גדולה ולמשוח
מלחמה שפיר מותר למושחם למלכות והמשיחה תפעל חלות דין מלך על גופם. ודריש מקרא דלא
יסור שבט מיהודה דאפי' לכהנים לא תועיל המשיחה לגבי דין מלכות, דדין מלך בחפצא
נאמר בעיקר הפרשה דמלך והמשיחה רק נותנת לו בפועל דין זה וכיון דכתיב לא יסור שבט
מיהודה דהמלוכה ניתנה רק ליהודה דהיינו לזרע דוד ושאר השבטים נחשבים כזרים גם
המשיחה לא תועיל לפעול חלות דין מלך בחפצא עליהם ולכן אין מושחים אותם.
ונראה עוד דרק בבית
דוד יש קדושת המלכות ורק במלך דוד ובנו שלמה מצינו שישבו על כסא
ה' וכדכתיב (דברי הימים א' כ"ט כ"ג) 'וישב שלמה על כסא ה"
ושם (דה"י א' כ"ח ה) "ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה'",
כי קדושת המלכות שייכת רק לזרע דוד ולכן אין מלוכה בירושלים עיר הקודש אלא לבית
דוד ואין מושחין בשמן משחת קודש אלא לבית דוד, ואין ישיבה בעזרת המקדש אלא לבית דוד,
ודו"ק בכ"ז.
וברמב"ן שם כתב:
"ולפיכך אף על פי שישראל מקיימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין
מושחין אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות" וכו', ומשמע מדבריו דחילוק יש בין
מלכי בית דוד לשאר מלכים, דמלכי בית דוד בלבד היה עליהם הוד מלכות משא"כ מלכי
שאר ישראל.
והנה כתוב
בדניאל [י"א כ']: "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות" וברש"י
שם פי' דקאי אבית חשמונאי, הרי דאף שלא היה עליהם הוד מלכות מ"מ הדר מלכות
שרוי היה עליהם, ויש להבין מה בין "הוד" ל"הדר", ונראה דהוד
הוא גדר פנימי ועצמי, אבל הדר ענין חיצוני הוא המושפע מבני האדם, כמש"כ
"והדרת פני זקן", "ברוב עם הדרת מלך", "להודיע לבני אדם
גבורותיו וכבוד הדר מלכותו", ומכל זה חזינן דההדר יסודו מבני האדם משא"כ
ההוד, ובזה מובן דהוד המלכות שורה רק על מלכי בית דוד הראויין בעצם למלוכה
משא"כ ההדר. וע"ע בדברי הימים [א' כ"ט כ"ה] דכתיב "ויגדל
ה' את שלמה למעלה לעיני כל ישראל יתן עליו הוד מלכות אשר לא היה על כל מלך לפניו
על ישראל" הרי דהוד מלכות משמיא הוא ולא מבני האדם, ואין הוא נתון אלא למלכי
בית דוד לבדם, ועי"ש במצודות שפי' "הוד מלכות ר"ל שהיה נראה בעיני
כל אשר הוא הגון וראוי למלוכה מפאת עצמו", וע"ע בזכריה [ו' י"ד]
דכתיב לגבי מלך המשיח: "והוא יבנה את היכל ה' והוא ישא הוד". וככל
החיזיון הנ"ל כתב בפי' המלבי"ם שם, דענין ההוד פנימי הוא ואילו ענין
ההדר חיצוני הוא, והדברים מתיישבים במקראי הקודש באופן נפלא כמין חומר, ודו"ק
בהם.
והנה לפי המבואר
יתבאר באופן נפלא מה שמצינו כאשר הנביא אחיה השילוני העביר את המלכות מרחבעם בן
שלמה משום שלא הלך בדרך ה' ונתנה לירבעם מ"מ השאיר לבית דוד את מלכות ירושלים
כדכתיב "והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד ולמען ירושלים העיר אשר בחרתי בה
מכל שבטי ישראל" (מלכים א' י"א ל"א) וכן שם (פסוק ל"ו) רק את
הממלכה לא אקרע שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלים אשר בחרתי", דמלכות
ירושלים רק לזרע דוד ניתנה ולזכר מלכות בית דוד חמל ה' ביום עברה והשאיר
את ירושלים למלכות בית דוד, ודו"ק.
מלך סתם והמלך הקדוש
כשם שבמלוכה גשמית ישנם
שני סוגים של מלכים, כך גם באלקות קיימות שתי בחינות של מלוכה, ספירת המלכות של
עולם האצילות היא המלוכה של הקב"ה לאחר שירד והצטמצם לסדר ההשתלשלות, והיא
בבחינת 'מלך על עם' שעליה נאמר 'אין מלך בלא עם' ו'לית לה מגרמה כלום' כי כל
מלכותה שייכת רק כאשר יש עולמות ונבראים שאפשר למלוך עליהם.
ואילו ספירת המלכות
שלפני הצמצום הנקראת 'מלכות דאין סוף' היא בבחינת 'מלך בעצם', שעליה נאמר 'אין מלך
בלא עם', כי המלוכה שלה לא תלויה במציאות הנבראים. בנוסח התפילה ישנו 'המלך' סתם
הרומז ל'מלך על עם' וספירת המלכות, וישנו 'המלך הקדוש' והוא 'מלך בעצם' הקדוש
מרומם ונבדל מצד עצמו ואינו תלוי במציאות הנבראים בחינת 'מלכות דאין סוף'.
[עפ"י זהב מרדכי פ' ויחי, ס'
אוצרות ירושלים י"ג מאמרו של הגרי"ד טורצ'ין, מנחת אשר פ' ויחי, מאמרו
של הגר"ש קוטלר זצ"ל בקובץ הפרדס חוברת ו' שנה נ"ו סי' ל"ח,
קובץ הברכה ז', אהל אבות סי' י"ז, חידושי ר' אריה לייב מאלין ח"ב סי'
נ"ח, מחנה יוסף סי' ל"ח, לחם חוקי ח"א סי' מ"ג, מ"ח,
מ"ט, ס', שיעורו של הגר"א עוזר שליט"א שבת פ' ויחי הר נוף
תשע"ג]
עקב זיקתו למאמר הקודם ולימי חנוכה שעברו עלינו לטובה, אנחנו מצרפים
מאמר נוסף הנמצא עמנו בכתובים בס"ד.
מלכות בית חשמונאי
א] הקדמה
ב] הרמב"ן ככתבו וכלשונו
ג] סתירה ברמב"ן – האיסור בהמלכה סתם או רק במשיחה?
ד] הבדלים בין מלכות ישראל למלכות יהודה
ה] המקור לחיוב מיתה על עבירת לא יסור – כפירה בתורה
ו] שיטת הרמב"ם
ז] למה הרמב"ם תיאר רקע היסטורי?
ח] קשה על הרמב"ן – מהגמרא משמע שלמלך ישראל יש דין מלך
ט] לאור דברי הרמב"ן יש להבין מדוע לא מצאנו שמחו חכמי ישראל
בחשמונאים על חטאם?
י] מלכות התורה
י"א] שיטת הר"ן
י"ב] רמב"ן – גם הבטחה וגם ציווי
י"ג] שיטת הרשב"א
י"ד] שיטת האברבנאל
ט"ו] לימודי זכות על החשמונאים
ט"ז] גם וגם
א] הקדמה
בתורה נאמר "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מסין רגליו עד כי יבוא
שילה ולו יקהת עמים" [בראשית מט י]. והרמב"ן כתב להסביר פסוק זה באריכות
וגדולי הדורות הזיעו ועמלו כדי להבין דבריו לאשורם, ואנן ננקוט בשיפולי גלימתם
לשדד עמקים ולדלות פנינים מדברי קדשו של רבינו הקדוש הרמב"ן זי"ע.
ב] הרמב"ן ככתבו וכלשונו
לא יסור שבט מיהודה - אין ענינו שלא יסור לעולם כי כתוב [דברים כח
לו] "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה
ואבותיך". והנה הם ומלכם בגולה אין להם עוד שם מלך ושרים וימים רבים אין מלך
בישראל, והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך יהודה
עליהם אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו כי מלכות ישראל המושל עליהם
ממנו יהיה ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו שכל מחוקק
בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל ולו חותם
המלכות. עד כי יבא בנו ולו יקהת כל העמים לעשות בהם כרצונו. וזה המשיח, כי השבט ירמוז
לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים.
והכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה
הממשלה על ישראל. והוא מה שאמר דוד [בדברי הימים א' כח ד] 'ויבחר ה' אלהי ישראל בי
מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי
ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל'.
ואמר 'לא יסור' לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל אבל מעת שיחל
להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר [בדברי הימים ב' יג
ה] 'כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה דוד על ישראל עולם לו ולבניו'. וענין שאול היה כי
בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקב"ה לא רצה להמליך עליהם מן השבט
אשר לו המלכות שלא יסור ממנו עולמים ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב [בהושע]
שאמר 'אתן לכם מלך באפי ואקח בעברתי' שנתנו לו שלא ברצונו ולכך לקחו בעברתו שנהרג
הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם
מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם ולא היה להם לשאול מלך בימיו.
ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד
עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה הנביא שמשח לירבעם
ואמר [במלכים א' יא לט] 'ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים'. וכאשר האריכו
ישראל להמליך עליהם מלך משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה
עברו על צוואת הזקן יעקב אבינו ונענשו בהם.
וזה הי' עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא
הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל ואעפ"כ נענשו עונש גדול כי ארבעת בני חשמונאי
הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו הרבה ביד אויביהם בחרב
והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל ב"ב ג' כל מאן דאמר מבית חשמונאי
קאתינא עבדא הוא שנכרתו כולם בעוון הזה. ואעפ"י שהי' בזרע שמעון עונש מן
הצדוקים אבל כל זרע מתתי' חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע
יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי וזה היה עונשם מידה כנגד מידה שהמשיל
הקב"ה עליהם את עבדיהם והם הכריתום.
וראיתי בירושלמי במסכת הוריות פ"ג ה"ב אין מושחין מלכים
כהנים אמר רב יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה. אמר ר' חייא בר אבא 'למען
יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל' מה כתיב בתריה 'לא יהיה לכהנים
הלויים' הנה שנו כאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן. ופי' תחילה שהוא לכבוד
יהודה שאין השררה סרה מן השבט ההוא ולפיכך אע"פ שישראל מקיימים עליהם מלך
משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחין אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו
שופטים ושוטרים יהיו והזכירו הכהנים אע"פ שהם עצמן ראויין למשיחה וכ"ש
שאר השבטים וכמו שאמרו בגמ' שאין מושחין אלא מלכי בית דוד ורחב"א פירש שהוא
מנוע מה"ת שלא יהיה לכהנים הלווים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות עכ"ל.
[עי' הערותיו המחכימות של הרה"ג ר' יהודה דביר בס' בית היין על הרמב"ן].
ג] סתירה ברמב"ן – האיסור בהמלכה סתם או רק במשיחה?
ראשון לציון, לכאורה הרמב"ן סותר עצמו, שכתב קודם שנענשו בית
חשמונאי והמלכים שמלכו אחרי דוד משום שעברו על לא יסור שבט מיהודה. ושוב הביא
הירושלמי שכתב שאין מושחין כהנים משום לא יסור שבט מיהודה, ומבואר שהאיסור הוא רק
במשיחה ולא בסתם מלכות וכמש"כ הרמב"ן עצמו שבלא משיחה אין זה אלא
כשופטים ושוטרים, וא"כ למה נענשו הרי לא נמשחו וצ"ע. [בס' מאורי ציון
להרה"ג ר' יצחק סנדר בפרק שמיני רצה לתרץ אבל נדחו דבריו בספר לב ציון על
הרמב"ן כאן].
ד] הבדלים בין מלכות ישראל למלכות יהודה
ואשקוטה ואביטה בס' עטרת צבי [ח"א סי' נח] שתירץ דאע"פ
שדין מלך הוי גם בשאר השבטים וכמבואר ברמב"ם [פ"א ממלכים הל' ח'], הרי
שמ"מ חלוקים הם ממלכי בית דוד, ומצינו כמה חילוקי דינים מה"ת בין מלכי
ישראל ומלכי בי"ד. מלכי בי"ד טעונים משיחה ומלכי ישראל אין נמשחים וכן
אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. ועיין ברש"י סנהדרין [ק"א ב'
ד"ה גמירי] דהוא הלכה למשה מסיני, הרי דמדאורייתא חלוקים הם מלכי בי"ד
ממלכי ישראל. ויסוד הדבר הוא משום שמלכות בי"ד נבחרה כדכתיב בכמה מקומות
בקרא. וביסוד הדין של בחירה נאמר שרק להם המלוכה ולא לאחרים וע"כ אף דגם מלכי
ישראל תורת מלך עליהם כיון שנתמנו ע"פ נביא אבל מ"מ עיקר המלכות לדוד
ומלכי בי"ד דינם לחוד ומלכי ישראל דינם לחוד דהיינו שמלכי ישראל הוי שררה
בעלמא וכשופטים ושוטרים הוו כמש"כ הרמב"ן שאף שיש להם כל דיני המלכות של
שום תשים שתהא אימתו עליך וכל פרשת המלוכה שייכת בהם, מ"מ אין זו המלכות
הגמורה. ואפשר שזה הנשיא האמור בתורה שמביא שעיר על חטאו והגדרתו מלך שאין עליו
אלא ה' אלוקיו אבל המהות המושלמת של מלכות הוי רק במלכי בי"ד וזהו מש"כ
הרמב"ם שם בפ"א מהל' מלכים הלכה ח' נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל
וכו' הרי זה מלך וכל מצוות המלוכה נוהגות בו אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה
מבניו מלך. וכן הוא ברמב"ם בסהמ"צ ל"ת שס"ב וז"ל אמנם
המלכות לבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בה דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות
אין מלך למי שיאמין תורת משה אדון כל הנביאים אלא זרע שלמה לבד, וכל מי שזולת זה
זרע הנכבד, לענין מלכות נכרי קרינן ביה, כמו שכל זרע אחר בלתי זרע אהרן לענין
עבודה, זר קרינן ביה, עכ"ל.
ועיין במכילתא פר' בא: עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל א"י כשרה
למזבחות, משנבחרה ירושלים יצאת א"י וכו' עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל כשרים
לכהונה, משנבחר אהרן יצאו כל ישראל וכו' עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל כשרים
למלכות משנבחר דוד יצאו כל ישראל. והן הן דברי הרמב"ם שהשוה בחירת דוד לענין
מלכות לענין בחירת אהרן לכהונה והיינו שלא שייכת המלכות בשלימותה אלא לזרע דוד.
ועיין בחידושי הגרי"ז על התורה פ' שופטים שביאר שענין הבחירה מרומז בקרא דאשר
יבחר ה' אלוקיך ומזה נובעים החילוקים שיש בין מלכי בי"ד למלכי ישראל, והיינו
ענין המשיחה שהוא רק במלכות בי"ד וכן ענין הישיבה בעזרה, עיין ברש"י
סנהדרין שם שזה מורה על המלכות השלימה. ועוד ענין מצינו שחלוקים בו מלכי ישראל
ממלכי בי"ד שהמורד במלך יש רשות למלך להורגו אבל המורד במלכות בי"ד הרי
הוא חייב מיתה ע"י ב"ד. ועיין ברמב"ם פיהמ"ש פרק חלק ביסוד
השנים עשר ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד מזרע שלמה בלבד וכל החולק
על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו עכ"ל.
ומעתה נראה דהקרא דלא יסור שבט מיהודה נאמרה בזה נבואה וגם צוואה,
הנבואה היא על הבחירה שיבחר דוד שהוא מיהודה ושוב לא תסור ממנו המלכות לאחר שאין
מלך אלא מזרע דוד והשאר כזרים הם, וזה הוא הלא יסור שלא תהיה בחירה אחרת. אכן נאמר
בזה גם צוואה שתהיה עיקר המלכות בפועל ליהודה שגם שררה ושלטון יהיו ממנו וכמבואר
בגמ' סנהדרין [ה' א'] שגם ראשי גלויות שבבבל הם מיהודה מהך קרא דלא יסור שבט
מיהודה, ושם אין זה מלכות אלא שררה בעלמא, וע"כ שגם זה כלול בקרא. אכן, אין
זה שולל לחלוטין שלטון אחר אלא שיהיה עיקר השלטון שלו וזה מה שאמרו בירושלמי שאין
מושחין כהנים על שם לא יסור שבט מיהודה שכן ענין המשיחה הוי רק למלכות השלימה שהיא
לבית דוד בלבד וכשמושחין משבט אחר הרי שחולקין בזה על מלכות בית דוד ועוברים על מה
שנרמז כאן בנבואה שלא יסור שבט מיהודה. וכן כאשר מלך ישראל יושב בעזרה הרי הוא
חולק ומורד במלכות בי"ד שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בי"ד והוא חייב
מיתה. וכן הוא מבואר בסנהדרין ק"א ב' גבי ירבעם שלכן בטל העליה לרגל לירושלים
שאמר שאם יבא לירושלים לא יוכל לישב בעזרה, ואם ישב בעזרה יקטלוני והיינו מדין
מורד במלכות בי"ד. ועיין היטב בזה בחידושי הגרי"ז על התורה בסטנסיל שמואל
ב' אות קי"ב. אכן כאשר ממליכים מלך בלא משיחה אין כאן מחלוקת על מלכות
בי"ד והוי כממנה שררה ושלטון. אכן, זה רק כאשר עושים לפי צורך השעה וזה מה
שעשה אחיה השילוני שהמליך את ירבעם. אכן כאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר
השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם.
וכן צ"ל בענין החשמונאים שבתחילה כשעשו לצורך שעה אין בזה משום עבירה על
צוואת הזקן אכן כאשר המשיכו בקביעות יש בזה עצמו משום עבירה על הצואה ולכן נענשו
עכ"ד.
ולא הבנתי דבריו כראוי. החשמונאים בעצמם העמידו מלך לצורך שעה ורק
אח"כ עם ישראל העמידו מלכים אחרים בקביעות, וא"כ אין זה חטא של
החשמונאים. ומדוייק מלשון הרמב"ן 'וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם מלך משאר
השבטים מלך אחר מלך'.
ה] המקור לחיוב מיתה על עבירת לא יסור – כפירה בתורה
הגר"מ גיפטר זצ"ל תמה [בס' פרקי תורה פ' וישב ד"ה
ויתנכלו אותו להמיתו] וז"ל לא נתברר לי המקור של חיוב מיתה על עבירת הצו של
לא יסור שבט מיהודה. ואולי שהוא מעין כפירה ביסודות האמונה המחייבת מיתה וצ"ע
עכ"ל.
וראיה מפורשת לתירוצו של הגר"מ זצ"ל בדברי הרמב"ם
שהבאנו לעיל בהקדמה לפ' חלק כשכותב את הי"ג עיקרים שמסיים את העיקר הי"ב
בזה הלשון 'ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק
על המשפחה הזאת כפר בשם יתברך ובדברי נביאיו' עכ"ל.
וכן בס' המצוות, שגם זאת הבאנו, בל"ת שס"ב, כתב
עפ"י הפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" וז"ל אמנם המלכות לבד
כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בה דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות אין מלך למי
שיאמין תורת משה אדון כל הנביאים אלא מזרע שלמה לבד עכ"ל. ולפי"ז מה
שכתב הרמב"ן בלשון "שעברו על דברי זקנם וכו"' אין זה גופא הסיבה
לעונשם דהיינו עצם העברת רצון יאע"ה אלא שעברם על ענין זו של מלכות יהודה
גרמה לענשם [כ"כ בס' לב ציון על הרמב"ן]. ועי' מה שכתב בקובץ ישורון
[י"ז עמ' קסט] ולא נתיישבו דבריו על לבי כי לא הסביר למה היו חייבים בעונש
חמור של מיתה.
ו] שיטת הרמב"ם
והנה רבים וכן שלמים עמדו על כך שהרמב"ם לכאורה חולק על
הרמב"ן וסובר שלא היה פגם במלכות החשמונאים, שהרי כתב וז"ל בבית שני
כשמלכי יון גזרו גזירות על ישראל וכו' עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם
והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו את ישראל מידם והעמידו
מלך מן הכהנים וחזרה מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה וכו' עכ"ל [ואולי למד
מלשון הגמרא שבת כא שנקראת 'מלכות' בית חשמונאי – פחד יצחק חנוכה מאמר יג אות א
עיי"ש] ומשמע דמנה בשבחם של בני חשמונאי מה דהעמידו מהם מלך. וא"כ קשה,
הרי עברו כאן על עבירה חמורה שלקחו את המלכות משבט יהודה, ולמה נקט גישת ה"יש
דורשים לשבח" כאשר מן הראוי היה להיות מאלו הדורשים לגנאי [עי' קובץ אורייתא
י קיג]. ואולי כמו שהבאנו לעיל עפ"י דעת הרמב"ן שלצורך שעה מותר [אלא
שה'עטרת צבי' רצה לומר שהעמידו בקביעות ובכך חטאו], כך גם נאמר בשיטת הרמב"ם
שלצורך שעה מותר היה לחשמונאים להעמיד מלך שלא משבט יהודה. וכך אמר הגרי"ד
סולובייצ'יק [בקובץ בית יצחק כט עמ' 814 עיי"ש], אלא שצריך לי עיון שהרי בסוף
המליכו מלכים שלא משבט יהודה יתר על מאתיים שנה שמהווה סטייה ב'צורך שעה'. והמשיך
הגרי"ד להסביר משום דהיונים רצו לחלל קדושת המקדש וע"י זה שהמלכות היתה
בידי הכהנים היה קיום בשמירת קדושת המקדש שעל הכהנים מוטל מצות שמירת המקדש. ועי'
בס' גבורת יצחק [לגרא"י סורוצקין שליט"א חנוכה סי' כב] שביאר שלדעת
הרמב"ם מלך מישראל [אפילו כהן] מנוע מלהיות ממלכי בית דוד אבל עדיין יכול
להיות מלך ישראל. [גם תירץ שם כיצד מינו מלך שלא עפ"י נביא, והסביר שזה רק
דין לכתחילה אבל בדיעבד גם בלי נביא אפשר למנות מלך עיי"ש.] וכתב הג"ר
משה שטרנבוך בספרו חכמה ודעת [עמ' תמא] שאיסור 'לא יסור' לפי הרמב"ם הוא לא
להשאיר זכר למלכות בית דוד אבל כל עוד שהם מולכים על שבט אחד, אין כל איסור בכך
שמלך מישראל ימלוך. והחשמונאים לקחו את המלכות לצורך שעה וחטאו בכך שהשאירו לעצמם
את המלכות יתר על מאתיים שעה כאשר כבר לא היה צורך השעה עכת"ד. נראה מדבריו
שהוא הבין שגם לדעת הרמב"ם חטאו החשמונאים וזה צע"ר לי, כי הרמב"ם
כותב שהישועה הייתה שמלכו יתר על מאתיים שנה וללא איזכור של חטא אלא להיפך, זו
הייתה הישועה. עוד כתב שם להצדיק את החשמונאים, שהמצוה למנות מלך חלה רק אחרי
שכבשו את כל א"י. וראיה: המצות מחיית עמלק שחלה לפני מצות מינוי מלך נאמר
'והיה בהניח השם אלקיך מכל אויביך מסביב וכו' תמחה את זכר עמלק'. הרי שמצות מחיית
עמלק ומינוי המלך מתקיימות רק לאחר כיבוש הארץ ולכן לא חטאו החשמונאים במה שלקחו
את המלכות. אלא שצאצאי החשמונאים שכבר כבשו את הכל המשיכו במלכות, וזה היה חטאם
אשר הביא בעקבותיו עונש.
ז] למה הרמב"ם תיאר רקע היסטורי?
וצריך ביאור למה האריך הרמב"ם בסיפור ההיסטורי שלכאורה אינו
נוגע להלכה, וספר הי"ד החזקה הוא כידוע ספר הלכתי ולא ספר היסטוריה.
בס' מעגלי צדק תירץ שהרמב"ם מסביר למה אומרים הלל בחנוכה,
וזאת עפ"י הגמרא במגילה [יד], שמביאה דברי רבא שאמר שבפורים לא אומרים הלל
דאכתי עבדי אחשורוש אנן, וכאן הרמב"ם משמיענו שחנוכה היא כן עידן ההלל כי כבר
לא היינו כנועים תחת ידי היוונים. ואם כי הרמב"ם פסק את טעמו של רב נחמן שאין
קריאת הלל בפורים משום שקריאת המגילה משמשת תחליף להלל, יתכן שאינו בא לאפוקי
מהטעם של רבא דאכתי עבדי אחשורוש אנן, ושני הטעמים נכונים. וכך מוכח מדברי האורחות
חיים [הלכות חנוכה אות כח] ששני הטעמים נכונים. ושו"מ בס' חמדת דניאל [עמ'
פא] שכתב שהרמב"ם משמיענו שעלינו לומר הלל אלא שלא העיר מזה שהרמב"ם
אינו פוסק טעם דאכתי עבדי אחשורוש. וכ"כ בספר יקרא דאורייתא [פרשת ויחי]
ובעוד הרבה ספרים.
ולי הקטן קשה לקבל שהרמב"ם נזקק לרמז קלוש כזה, מה גם שאינו
מדבר כאן בהלכות הלל אלא מאוחר יותר בפרק ג'. ויותר נראה שהרמב"ם בא לומר
שכדי לקיים מצות נר חנוכה צריך לדעת מה היה הנס, והניסים של פורים ופסח וכו'
ידועים, מכיון שנכתבו בכתבי הקודש ולא היה צורך לספר עליהם ואילו נס מלחמת
החשמונאים לא כתוב במקורות הקלאסיים שלנו והיה צורך לספר, עיין בזה בקובץ עיטורי
מנחה [עמ' קצ].
ח] קשה על הרמב"ן – מהגמרא משמע שלמלך ישראל יש דין מלך
דברי הרמב"ן שאין דין מלך למלכי ישראל לכאורה קשים להולמם,
שהרי שנינו בהוריות דף י"א ב' 'מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאין לעצמם
ואלו מביאים לעצמם' [שעיר על שגגתם כדין מלך] משמע בפירוש שדין מלכים היה למלכי
ישראל. ובירושלמי [שם פ"ג הל' ב'] שעד יהוא בן נמשי היה להם דין מלך 'מכאן
ואילך ליסטייא היו נוטלין אותה'.
ותירץ בס' מאורות נריה ['על חוקיות של מלכות חשמונאים' עמ' 17
והלאה] שדין זה של קרבן שעיר אינו תלוי בדין מלך ככל משפטו וחוקתו אלא במי שהוא
שולט למעשה ואינו כפוף למישהו 'איזהו נשיא, זה מלך שאין על גביו אלא ה' אלקיו'
[הוריות י' א']. ולכן לדעת הרמב"ן גם אם לא היו אלא כשופטים ושוטרים ששלטו
למעשה היה להם דין נשיאים מלכים לגבי קרבן שעיר על שגגתם ע"כ. ויש שרצו לדון
גם בדעת הרמב"ם אם בכתבו 'מלכים' כוונתו למשמעות ההלכתית-פורמלית של מלכות או
שמא כוונתו ששלטו. והפשטות שמלכו כפשוטו.
ט] לאור דברי הרמב"ן יש להבין מדוע לא מצאנו שמחו חכמי ישראל
בחשמונאים על חטאם?
וחמותי ראיתי אור בס' אמת ליעקב [לגר"י קמנצקי זצ"ל עמ'
רלח] שכתב כך: ונראה בביאור הדבר על פי מה שייסדתי כמה פעמים בחידושינו, והבאתי
כמה ראיות לזה, כי בית שני מלכתחילה לא נועד על מנת להתקיים לעולם. כלומר דזה היה
ידוע לחכמי ישראל שהבנין הזה לא יעמוד לעולמים ולא נוסד אלא בשביל תקופת התכוננות
לתקופת הגלות הארוכה שעדיין אנו סובלים ממנה. והיינו שבתקופה ההיא נכתבה התורה
שבעל פה עלי ספר והותקנו גזירות וסייגי חז"ל, הכל בשביל להכינם לתקופת הגלות
המרה. ומחמת שלא רצו חכמינו שיחשבו ההמון כי תקופת בית שני היא הגאולה השלמה לכן
השאירו כמה דברים בצורתם הגלותית. לדוגמא השפה העיקרית של העם היתה ארמית שפת
הגלות ולא לשון הקודש שפת ארץ ישראל. הארון הקודש לא היה מונח בקדש הקדשים בתקופה
זו. ונראה שגם להקים אז מלך מבית דוד לא רצו חכמינו כי כינון המלכות בעת ההיא היה
מתפרש כאילו התקופה הזאת היא תקופת הגאולה השלמה. כדי להבליט את העובדה שטרם הגיעה
השעה נמנעו חז"ל למנות מלך של ממש ממלכות בית דוד ולכן כשראו החשמונאים שכסא
המלוכה ריק לקחוהו לעצמם. וזה היה כנגד צוואת הזקן ונענשו על זה אבל עכ"פ
חכמי הדור לא היו יכולים להעיר להם כי צריך להעמיד עכשיו מלך מבית דוד ודו"ק.
ואתי שפיר לפ"ז גם מה שמצינו בספר החשמונאים [א' י"ד
כ"ז מ"ז] שבשעה שקבלו העם את שמעון למנהיג עליהם קבלוהו רק בתור נשיא
זמני ולא למלך עיי"ש והיינו משום שידעו שכשתבוא הגאולה השלמה יכול המלך המשיח
להיות רק מזרע יהודה וכצוואתו של יעקב ולכן מינו את שמעון משבט לוי רק לנשיא ולא
למלך עליהם ודו"ק. [ועיין בספר 'רץ כצבי' ענייני כהונה סימן יב].
י] מלכות התורה
ועיין בספר בד קודש [מועדים עמ' תמא] שכתב להמתיק ענינם ששבט לוי
מסמל תורה והיה אז צורך השעה להמליך התורה. והוסיף שהדין 'לא יסור שבט מיהודה'
שייך רק בא"י והיו תחת שלטון היוונים בבחינת גלות ולא היה שייך האיסור.
וטעותם הייתה שאחרי הנצחון וסיום הגלות היו צריכים להחזיר המלוכה לשבט יהודה.
וע"ע פרי צדיק על חנוכה שהכהנים מסמלים מלכות תורה שבעל פה ובדיוק תכונה זו
אילצה אותם לקחת המלכות נגד יון [עיין בספר ימי חנוכה לג"ר דוד כהן שליט"א
סי' כד מה שהאריך בזה].
י"א] שיטת הר"ן
הר"ן בדרשותיו [דרשה ז] חלק על הרמב"ן וכתב שלא יסור שבט
מיהודה ומחוקק מבין רגליו אינו לאו כי אם על דרך ההודעה וההבטחה. כלומר שעם היות
שיחטאו מלכיהם עדיין לא יגיע עונשם שתסור ותסתלק מהם המלוכה לגמרי. עוד כתב שאין
הבטחה זו חלה מיד ומתמשכת על כל הדורות ולא הבטיחו יעקב ליהודה אלא שמעת שהתחיל
המלוכה לא תסור ממנו ואין ההסרה נופל אלא בדבר שכבר התחיל עכ"ל. והוסיף שעל
מלכות בית חשמונאי אין קושיא כלל משום שלא הבטיחו שלא יתמנה אדם בשררה מן השררות
אם אינו משבט יהודה ובמלכים שמלכו בבית שני לא היתה מלכותם מצד עצמם כלל אבל היו
כפקידים למלך פרס ורומי גם לזולתם מן המלכים עכ"ל.
וחזי הוית בפירוש 'יד לחכמה' על הספר משך חכמה [פ' לך לך אות ו]
שהראה שהרמב"ן לשיטתו שמה שנאמר בדרך סיפור והבטחה שכך יהיה [עי' להלן שכך
דעת הרמב"ן שכאן יש הבטחה], הוא גם ציווי, ולפ"ז ביאר שאף שאינה אלא
הבטחה, מ"מ "עברו על דעת אביהם וצוואת הזקן" בכך שנטלו את המלכות.
ועיי"ש שביאר שאין כן דעת הרמב"ם ולשיטתו מה שנאמר דרך סיפור אינו
ציווי.
עוד כתב הר"ן דבר נוסף, שכל ההבטחה היא כשיש מלכות בישראל
שתהא משבט יהודה אבל בהיות ישראל בגלות אין מלך ואין שר לא הובטח שבט יהודה שתשאר
לו הממשלה.
י"ב] רמב"ן – גם הבטחה וגם ציווי
יש שלמדו שנחלקו הרמב"ן והר"ן, שהרמב"ן סובר שלא
יסור הוא צווי והר"ן סובר שהוא הבטחה אבל עיון מדוקדק ברמב"ן יגלה שהוא
סובר שבנוסף לציווי יש גם הבטחה, שכתב וז"ל והנביא לא יבטיח את ישראל שלא
ילכו בשבי ... אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אלא אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל
עליהם ממנו יהיו ולא ימשול אחד מאחיו עליו". ומבואר משלונו - "לא
יבטיח" - שבהבטחה עסקינן. וכן מבואר בס' ויכוח הרמב"ן [כתבי הרמב"ן
שד-שה] "... אבל הנביא הבטיחו ליהודה שיהיה מלכות ישראל שלו וכו'"
עיי"ש.
י"ג] שיטת הרשב"א
ובתשובות הרשב"א [ח"ד סי' קפ"ז] כתב מה שטוען נגד
חכם נוצרי: " וז"ל אמרתי אמיתות פירוש הפסוק כך לא יסור שבט מיהודה לעד
כי לבסוף יבא שילה שהוא מזרעו ותשוב אליו הממלכה והטענה בזה לפי שכל השבטים היה
להם מלך או שופט ואין אחד מכולם שלא היתה לו שררת מלכות או שופט אבל מפני שאינה
נחלה להם, כשסרה סרה לעולם אבל שררת יהודה ירושה היא לו ולו עיקר הממלכה תהיה. ולא
הבטיח ה' את ישראל שלא יגלו כדי שימלוך עליהם מלך יהודה אבל הבטיחו שהממלכה והשררה
היא נחלתו ואם תסור ממנו לא תסור לעולם כמו שסרה משאר השבטים כי בסוף הזמנים יבא
שילה שהוא המשיח מזרעו ולא יקהת עמים כי תשוב ירושתו לו כי הממלכה שלו היא, ומלת
עד במקום הזה כמו לעד כלומר לא סור שבט מיהודה לעד כי יבא שילה וכו' ומצינו עד כמו
לעד דכתיב שוכן עד וקדוש שמו שהוא כמו שוכן לעד והוא שתרגם המתרגם לא יעדי עביר
שלטן מדבית יהודה וספרא מבני בנוהי עד עלמא דייתי משיחא דדיליה היא מלכותא
עכ"ל.
הרי לנו שהרשב"א ז"ל פירש 'לא יסור שבט מיהודה' כי לא
יסור שבט מיהודה לעד ר"ל שגם כי יסור משום מה בתקופות שונות שבט מיהודה
וימלכו בישראל משבטים אחרים אבל זה לא יהיה לעד, והיינו דלא שלל ולא מנע מלכות
ביניים משבטים אחרים [וא"כ לא חטאו מלכי בית חשמונאי] והסתמך הרשב"א על
כך ע"ד הגמ' בסוכה ד' כ"ז דאיתא אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד
ממנו שופט וכו' ע"ש. ועיין בס' לב ציון [עמ' צו להרה"ג א"ל
לופיאנסקי שליט"א] מה שכתב בזה.
ותבט עיני בשו"ת ציץ אליעזר שכתב שהרמב"ם הבין את הפסוק
כמו הרשב"א עפ"י דברי הרמב"ם הל' מלכים בפ"א ה"ט
וז"ל הרמב"ם [בהלכה ט'] מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון
עד עולם אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו שהרי נאמר לירבעם אך לא כל
הימים עכ"ל. אלא שיש ציווי מיוחד בירושלים להעמיד מלך דוקא מבית דוד כמו שכתב
בהלכה י' ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד.
י"ד] שיטת האברבנאל
שיטה נוספת היא שיטת האברבנאל בפי' עה"ת פרשת ויחי שמצד א'
דחה את דברי הרמב"ן שלא יסור שבט מיהודה הוא לאו וס"ל דהוי הבטחה
כהר"ן. אך מאידך גיסא דחה את דברי הר"ן הנ"ל שכתב שהיו רק פקידים
ולא מלכים וס"ל דהוי מלכות ממש כי הם פרקו עול היוונים ולא היו נכנעים
לפרסיים ואמנם עם הרומיים עשו שלום וברית אחים אבל לא נשתעבדו להם. וכתב עוד שיעקב
אבינו לא הזכיר בדבריו מלכות כי אם שבט והיינו כל מינוי מעלה והנהגה ושררה על יתר
אחיו ועוד לפני מלוך מלך בישראל היה יהודה גדול על אחיו גם בימי יוסף ולכן היו
הולכים אחר עצתו וגם לדגלים היה דגל מחנה יהודה החונים קדמה. וכן בחנוכת המזבח
הקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה ראשון. וכשזכר האנשים אשר ינחלו את הארץ לישראל
זכר לראשונה את כלב בן יפונה משבט יהודה. אבל גם בזמן בית שני היה ייצוג של שבט
יהודה ואפילו בזמן החשמונאים היה נגיד בירושלים משבט יהודה והוא היה ראש הסנהדרין
כדי לקיים לא יסור שבט מיהודה.
ט"ו] לימודי זכות על החשמונאים
בקובץ המעיין ניסן תש"ע [עמ' 98] הוכיח מספר המכבים שהמכבים
הקפידו לא להשתמש בתואר "מלכות" או "מלך" וסרה תלונת
הרמב"ן [שבזמנו טרם תורגם ספר המכבים מיוונית ללשון הקודש. אבל כבר ציינו
לעיל שהגמרא עצמה קוראת לה מלכות בית חשמונאי]. וכבר קדם לו בהערה זו בספר חיי
חנוך [לג"ר חנוך זונדל גרוסברג זצ"ל עמ' עה] והוסיף דבמנחת חינוך מצוה
ק"ז כתב ומה שנמצא ביוסיפון פרק כ' יהודה מכבי נמשח למשוח מלחמה דהיינו דהיו
נקראים כן לכבוד אבל לא היה להם כלל קדושת משוח מלחמה לענין הה' דברים מפני חסרון
שמן המשחה.
השל"ה הקדוש [פרשיות וישב-ויגש דרשה צאן יוסף] הצדיק את
החשמונאים שהם חשבו שהמלכות שייכת בעיקר לכהנים ושבט יהודה זכו מזרע האם מכוח תמר
אשת יהודה שהיתה בתו של שם שהיה גם כהן וגם מלך. ורבים אחרים כתבו שאלישבע בת אהרן
הייתה אשת נחשון נשיא שבט יהודה וסברו החשמונאים שמכוח כהונתה זכו שבט יהודה
למלכות.
בס' השיר והשבח [עמ' קיט] כתב שהחשמונאים היו מצאצאי פינחס שהתייחס
מצד אמו ליוסף הצדיק. ומשיח בן דוד לא יכול לבוא לפני משיח בן יוסף, וא"כ הם
הכתירו עצמם כמלכים לסלול את הדרך למלכות בית דוד עיי"ש.
ט"ז] גם וגם
עוד נקודה למחשבה: אנחנו נוטים להדביק תווית של "צדיק"
או "רשע" לבני אדם מבלי להבחין במורכבות של אישיותם. רובא דרובא דרובא
של בני אדם מורכבים מצדדים טובים יותר וצדדים אפלים יותר ושני הצדדים שוכנים בגוף
אחד. הרמב"ן כותב 'כי היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל
ואעפ"כ נענשו עונש גדול', מצד אחד חסידי עליון [ועי' מסילת ישרים בהגדירו
'חסיד' כמי שעושה מעל ומעבר לנדרש, והם היו לא רק חסידים אלא חסידי עליון – ועי'
בס' גבורת יצחק מאמרי חנוכה שהאריך לבאר מהות חסידותם] ואלמלא הם נשתכחו התורה
והמצוות מישראל ומצד שני חטאו ונענשו בעונש חמור. מה דינם, איפוא, להיסטוריה, לשבט
או לחסד? התשובה היא - גם וגם.
יש גם לציין מה שראיתי באיזהו מקומן, שיש משמעות אקטואלית לשמחת
החנוכה שחוצה מימים ההם עד הזמן הזה. הרי נאמר בעבודה זרה [ח:] שעם ישראל מלך בבית
שני יחד עם הרומאים, וכמה ממלכי ישראל הרשיעו עד מאד כגון הורדוס וינאי שהרגו חכמי
ישראל [ועי' רמב"ם פיהמ"ש יומא א,ג], ובכל זאת חוגגים [לפי הרמב"ם]
את חזרת המלכות לישראל, וד"ל [עי' בס' היקר גן שושנים סי' כ']. אבל בספר עולת
יצחק [עמ' רמ] הביא מדברי הרמ"ע מפאנו ורבי צדוק הכהן [תקנת השבין אות ה] שאז
שלטו חכמי התורה יחד עם המלכים הרשעים, וכתר תורה השלים לכתר מלכות עיי"ש
וא"כ התורה אכן שלטה בכיפה.
וע"ע בסוגיא עניפה זו בדברי מרן הגאון ר' יצחק הוטנר
זצ"ל שנאמרו בשנת תשכ"ה שהובאו בס' רשימות לב, משפט המלוכה [לגר"י
גרשוני הל' מלכים א ח], באר מרים [לגר"ד מן הל' מלכים א ח-ט] מועדים וזמנים
[ח"ז סי' רמ"ג], שמן ראש [חנוכה עמ' קלח], בס' דולה ומשקה [עמ' צז
והלאה, רפח והלאה], להודות ולהלל עמ' כד והלאה, מאורות ירושלים [קובץ ו עמ' רמ"ב
והלאה], מנחת אהרן [פרשת ויחי], שמועות ראיה [שנת תרפ"ט], שו"ת משפט כהן
[עמ' שלו שלז] ומאמר מחקרי מקיף בספר זכרון לאליעזר שפר הי"ד [בעמ' 83 והלאה]
ועוד ועוד.
סיימתי כ"א חשון התשע"ג פה גלות נוא יורק
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!!
מנחת יצחק – עיונים במנחת חינוך לזכות אאמו"ר ר' יצחק יונה
שליט"א בן ר' שמואל פנחס
אמו ובעל אמו אביו חורגו אומרים השקני מים וכדומה, איזה מהם קודם? במנחת
חינוך [מצוה ל"ג] כתב דודאי מחויב ליתן לאמו אף דבאביו ממש חייב ליתן לאביו כמבואר
דהוא ואמו חייבים בכבוד אביו, היינו באביו ממש דחייב בכבודו מצ"ע והם שקולים,
ע"כ יקדים לאביו כיון דגם אמו חייבת בכבוד אביו. אבל כאן הבן חייב בעיקר בכיבוד
האם ואילו ביחס לאביו חורגו חייב רק מצד כיבוד האם, א"כ היא קודמת כיון שהיא רוצה
וכל הכיבוד הוא מחמתה עיי"ש.
ברם ראיתי בחידושי המאירי [על קדושין ד' ל"א ע"א] שמביא בשם
יש מפרשים שכתבו לבאר כוונת הגמ' שם שאומרת מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה, הטל
להם מים בספל וכו', שהכוונה שבן אלמנה אתה ר"ל שנשאת לבעל ואתה שואל בין אמך לבעל
אמך שאדם חייב בכבודו גם כן כדכתיב את אמך לרבות בעל אמך, ובזו ודאי הטל להם וכו' הא
אב ממש, אב קודם ע"ש. ויוצא לפי"ז, איפוא, שזהו דלא כהמנ"ח דס"ל
בפשיטות דבכה"ג האם קודמת אלא לפי המאיראי שניהם שווים.
אולם אין הוכחה שהמאירי בעצמו ג"כ היה סבור כך אלא מביא זאת רק בשם
יש מפרשים בלבד למען לא יחסר המזג. ויעוין במאירי על מסכת כתובות ד' ק"ג ע"א
בדברי הגמ' שם שאומרת: אשת אב נמי דאורייתא היא, דתניא 'כבד את אביך ואת אמך', את אביך
- זו אשת אביך ואת אמך זו בעל אמך. שהרמב"ם בפ"ו מה' ממרים הלכה ט"ו
כפי שמבארים את דבריו הרדב"ז והכסף משנה שם מפרש לה שדאורייתא היא כפי שיוצא בפשטות
מהגמ' שם עיי"ש. ואילו המאירי בכתובות שם מבאר בפשטות דדבר זה [אשת האב ובעל האם]
מצוה מדברי סופרים וסמכוה מן המקרא כבד את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות
בעל אמך ע"ש. וא"כ מוכח מזה לכאורה בפשטות שהמאירי כשלעצמו סובר דלא כהיש
מפרשים שמביא בקדושין הנ"ל שסוברים בזה הטל להם מים בספל וכו' אלא דבכה"ג
אמו קודמת שהוא מדאורייתא ולא יחד עם בעל אמו שאינו אלא מדברי סופרים ודו"ק.
ועי' בס' ארבעה טורי אבן [לקוטי מסכת קידושין] שכתב שכיון שמחויב
בכבוד בעל אמו, ממילא שכבודו קודם לכבוד אמו מסברא דאתה ואמך חייבים בכבודו
עיי"ש. עי' בשו"ת מהרש"ג [ח"ב סי' ר'] ובשו"ת בצל החכמה
[ח"א סי' ס"ט].
ובמנחת חינוך ממשיך עוד וכותב בזה דז"פ ג"כ אם אביו מוחל אין
צריך לכבד את אשת אביו, וכן אם האם מוחלת, כיון דהכיבוד חוזר רק מחמת כיבוד האבות וכ"ש
אם אין רצונם בכיבוד זה לכבד אשתו או בעלה ודאי אין רשאי כי אין זה כבודם, ורצונם של
אדם זהו כבודו עיי"ש. ואם דינא הכי בודאי ובודאי דינא הכי גם בכנז"ל באם
אומרת השקיני מים ובעל אומר השקיני מים, ובודאי חייב ליתן לאמו קודם. ועי'
בס' אבני זכרון [עמ' קצ"ג]. [עפ"י שו"ת ציץ אליעזר
חכ"ב סי' פ' בתוספת מראי מקומות].
לא המדרש העיקר אלא המעשה
בווינה דר בשכונתי איש אחד בשם ר' שמעון ביעלער, יליד טרנאפאל, והיה האיש
הזה תלמיד מובהק של הגאון הקדוש ר' יוסף באב"ד ז"ל בעל מנחת חינוך. בידו
היה מכתב לחתונתו ור' שמעון שמר עליו כעל בבת עינו. הצעתי לו סכום הגון בעד המכתב ואמר
שלא יתן אותו בעד כל הון דעלמא. ובקש בצוואה שלו להניח את המכתב מרבו בתוך ארונו. צוואתו
לא נתקיימה כי כשבאה השואה הנאצית נלקח גם ר' שמעון והוא בגיל ע"ד שנה לאושוויץ
ושם עלה על המוקד הי"ד.
מאותו ר' שמעון שמעתי כמה דברים מפליאים מבעל מנחת חינוך שעיניו ראו ולא
זר ובזכרוני נשארו קצת מהם. הנה סיפור אחד:
יום אחד ויום השוק היה, באה ערלית לבית המנחת חינוך ותלונה מרה בפיה.
היא סיפרה שהיא יושבת ומוכרת פירות בשוק, וסמוך לה יושבת חברתה יהודיה ומוכרת סחורה
אחרת, ושתיהן עניות הן, וחיות כל הימים בשלום. ועתה אירע שנפל מידה שטר בן חמשה כסף
ולא הרגישה תיכף באבדתה. ויודעת על בטח שהיהודיה מצאה את השטר אבל היא מכחשת. יהודיה
אחרת יעצה לה שתלך לרב והוא יעזור לה להשבת אבדתה.
המנחת חינוך לא הבין רוסית והתלמידים מסרו לו הכל. הוא אמר ניכרים דברי
אמת. שמעון לך ואמור לאשה שתבוא תיכף ומיד אלי. היא באה למנחת חינוך, אמר לה 'שמעי
נא בתי, אין אני דורש ממך שתחזיר לערלית את השטר, אך היא אמרה שאם לא תחזיר לה את האבדה
תקרא את המשטרה והם יחפשו בביתך, לכן קראתיך הנה להגיד לך זאת. ועתה מהרי לביתך וטמני
היטב את השטר, כי כפי שאמר הערלית יש איזה סימן עליו'.
האשה קראה כמנצחת 'אין להרבי לדאוג שימצאו את השטר, אני טמנתי אותו במקום
בטוח שאפילו מאה שוטרים לא ימצאו אותו'. בעל מנחת חינוך עמו מכסאו וקרא 'מרשעת! מהרי
לביתך והבא הנה את השטר. חלול השם הוא שלא להחזיר לעניה זו את אבדתה, אם לא תמלא אחרי
דברי אני אלך ואספר לשוטרים את האמת ותבוא לכלא.'
היהודיה מהרה לביתה ושבה עם השטר. קראו לגויה והרבנית נתנה לה חמשה שטרות
ואמרה לה היהודיה לא מצאה את השטר אבל הרב מאמין לה, ובהיות שהיא עניה צוה למלאות את
חסרונה. הערלית בכתה מרוב שמחה [ר' חיים אפרים בלאך, קובץ הדרום י"ב עמ' 198].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה