הרב חיים רפופורט - קובץ הערות
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'
במאמר ד"ה שובה ישראל תרנ"ט (נדפס לאחרונה בסדרת "חסידות מבוארת") איתא בזה"ל: "הגם דכללות יראת העונש הוא לגרמי' שירא מפני איבוד הישות שלו, מ"מ לגרמי' זו דיראת העונש אינה רע גמור דהלא מזהירים ע"ז האותי לא תיראו כו' וכן מזרזים על קיום התורה ומצוות על ידי פחד העונשים, א"כ הרי בהכרח לומר שאינה רע גמור, כי אם דענין יראת העונש הוא מקליפת נוגה שחצי' טוב וחצי' רע, והיינו דבסור מרע הוא טוב. וצריך האדם לעורר בעצמו לפעמים יראת העונש, כשרואה שיצרו מתגבר עליו ח"ו לעשות איסור, לא מבעי איסור תורה אלא אפילו איסור קל של דברי סופרים, צריך לעורר בעצמו יראת העונש. דכאו"א מישראל מאמין ביסורי גיהנם ר"ל אשר צריך האדם לירא מזה שהרי מתיירא באמת גם מיסורי עוה"ז וכ"ש יסורי גיהנם שהם גדולים באין ערוך כידוע. וזהו שאמרו רז"ל יזכיר לו יום המיתה, היינו מה שאח"כ יהי' דין וחשבון על כל דבר ויהי' העונש לעושי רע כרעתו, ואם היות שבעוה"ז לא יענשו אותו. והוא מצד ומשלם לשונאיו אל פניו כו', אבל אח"כ יהי' חשבון ויענוש בעונש קשה ר"ל ועל ידי זה יהי' ניצול מהחטא ובזה עם היות שהלגרמי' דיראת העונש הוא מקליפת נוגה, מ"מ הוא מהטוב שבנוגה, והטוב שבנוגה ג"כ אינו טוב דקדושה כלל וכלל, מ"מ הוא יותר טוב מהרע גמור דמעשה האיסור ר"ל. ובמה שיכול להציל את עצמו מהרע גמור צריך להציל את עצמו, והיינו גם בלהגרמי' דיראת העונש כו'. ועוד דמיני' ובי' לישדי בי' נרגא, ובכדי להתגבר על הרע שמצד הקליפה והסט"א, צ"ל ע"י יראת העונש שמקליפת נוגה כו', ואיך שיהי', הרי יראת העונש שמצד הגבורה שומר מן החטא כו'", עכ"ל.
והנה כתב הרמב"ם בספר המצוות במנין העשין "והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהי' ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביאת ענשו בכל עת והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו, ג) את ה' אלקיך תירא". ובספר החינוך מצוה תלב כתב: "להיות יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביאת ענשו ולא יהי' לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר [דברים י, כ], את ה' אלהיך תירא . . שורש המצוה ביראת ה' נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא הוא יראת ענשו. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם. וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה, ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עלי'".
ועפ"ז הנני לשאול שאלת תם, באם זהו מהות המצוה, שהקב"ה, אשר קדשנו במצוותיו, צונו לירא מ"ביאת ענשו" בכל עת, איך שייך לומר דיראה זו ה"ה מהטוב שבנוגה, ש"אינו טוב דקדושה כלל וכלל"?
בענין יראת העונש [גליון]
הרב אפרים פיקארסקי
מנהל ביהמ"ד
במה דשאל הרב ח. ר. בגליון העבר (ע' 34) על מ"ש בד"ה שובה רנ"ט דיראת העונש "אינו טוב דקדושה כלל וכלל", והקשה הנ"ל ע"ז ממ"ש הרמב"ם וכו' "שצונו וכו' לירא מביאת עונשו וכו'", והרי זו מ"ע וכו', ואיך אפשר לומר כנ"ל (מד"ה שובה) ע"כ תוכן שאלות, עיי"ש.
והנה מחמת מה שנראה לכאו' קושיא חמורה ביותר ומצוה ליישב, הנה נ"ל בד"א עכ"פ, שהמצוה היא לירא מהקב"ה בעצמו זה יסוד המצוה, ומהטעמים או הפרטים שבמצוה, מהי היראה וע"י מה מגיעים להיראה, הנה ע"ז אומרים "שנירא ביאת עונשו בכל עת וכו'", אבל היראה היא מהקב"ה עצמו (מחמת שהוא יכול לענוש וכיו"ב).
משא"כ בד"ה שובה רנ"ט מדבר כאשר האדם רואה בעצמו שיצרו מתגבר עליו (ואין לו יראה מהקב"ה בעצמו שעבור זה ימנע מלעבור על ציווי ה'), אזי העצה שצריך לעורר בעצמו יראת העונש וכו', היינו שהסיבה מה שאינו עושה העבירה הוא משום שלא רוצה שהוא יענש, אבל זה אינה מחמת יראה מהקב"ה בעצמו, רק מהעונש. ובזה, מה שהאדם מפחד לעשות איזה עבירה משום שהוא יקבל עונש, אין טוב וקדושה כלל. וזה כמו מי שלומד מפני שירא מהמשגיח וכו'.
[רק שצריך בירור וביאור מפורט עדיין, במה מחולק זה שירא מהקב"ה עצמו - מחמת שהקב"ה יכול לענשו, לזה שירא רק מהעונש עצמו ולא מהקב"ה.]
הרב אפרים פישל אסטער
ר"מ בישיבה
ראיתי מ"ש לתרץ המנהל החשוב וכו' הרב פיקרסקי שיחי', ונ"ל לבסס דבריו יותר, דמפורשים הדברים בל' הרמב"ם והחינוך, דז"ל הרמב"ם: "והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהי' ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביראת עונשו בכל עת וזהו אמרו יתעלה את ה' אלקיך תירא". ובפשטות, דבריו אינם מובנים דמה שייך הכא במצות יראת ה' "להאמין . . ולא נהי' ככופרים". ופרט למה שכתב הרב ח. ר. שי' בהערתו דכוונת הרמב"ם דמהות המצוה היא יראת העונש איך יתפרש כל אריכות דברי הרמב"ם? אלא ברור דכוונת הרמב"ם אינה דמהות המצוה היא שירא לנפשו שלא יקבל עונש, אלא מהות המצוה היא דהאמונה בה' גורמת שיזהר בכל מעשיו ויפחד מלילך קרי ככופרים. ואמונה ויראה זו בה' מתבטא וכולל ג"כ שיודע שעל כל מעשיו יש דין וחשבון, ומה' שמשגיח על כל מעשיו יבא לו עונשו.
ומפורש יותר בל' החינוך "ומי שבא דבר עבירה לידו . . שה' ברוך הוא משגיח בכל מעשי בנ"א וישיב להם נקם כפי רוע המעשה", הרי דעיקר יראתו היא מהשגחת הקב"ה (שמאמין בה) אלא שזה מתבטא ג"כ במה שישיב להם נקם וכו'. ונראה דזה ג"כ הדיוק בהרמב"ם (והחינוך) "ביאת עונשו", היינו שירא מה' שהעונש בא ממנו, ולא כ' "קבלת עונשו".
ויש להביא דוגמא לדבר מהמבואר בלקו"ש חל"ו ע' 33 ואילך במטרת המכות במצרים, דמחד גיסא ממנ"פ "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי", משמע דמטרתם היתה לענוש המצריים, אבל מאידך גיסא ממנ"פ "וידעו מצרים כי אני ה'", משמע דמטרתם שידעו מצרים שאני ה', ומבאר שם "לכאו' י"ל שגם הידיעה וההכרה דמצרים כי אני ה', הוי חלק ופרט מ"וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי", וכפשטות הענין, שזהו כדי שהמצרים ידעו שהמכות באות עליהם כעונש מן השם", עיי"ש.
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, ניו יורק
במה שהעיר הרב ח.ר. בגליון העבר (ע' 34) על מ"ש בד"ה שובה ישראל תרנ"ט שיראת העונש היא מהטוב שבנוגה, ולכאורה הרי מפורש בספר המצוות להרמב"ם שזהו חלק מגדר המצוה - לכאורה יש להעיר על זה מכל המצוות שדיברה תורה כנגד יצר הרע, למשל, דין יפת תואר, דאף שנישואי יפת תואר הם קיום מצוה, מ"מ קצת קשה לומר שהדבר בא מהנפש האלקית (ובפרט להדיעה שביאה ראשונה היא מיד), ועיין במכתב רבינו בלקו"ש חי"ב ע' 200 שמביא כמה דוגמאות דומות.
ועצ"ע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה