תנם ע"ג סלע

 

יום ג', כ"ג אדר, תשס"ד

הרב שפירא, ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

 

א

איתא בקידושין (ח, ב): "ת"ר התקדשי לי במנה, תנם על גבי סלע - אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה מקודשת. בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו? [ונשארת הגמ' ב]תיקו". ורש"י (בד"ה "ואם היה") מפרש: "ואם היה סלע שלה מקודשת - שחצרו של אדם קונה, והרי הוא כמו שמקבלתו". והתוס' (בד"ה "אם") חולקים על שיטת רש"י וז"ל: "פי' בקונטרס דחצרה קונה לה, ולא נהירא דאם כן מאי בעי סלע של שניהם מהו, פשיטא דאינה קונה, כיון דהוא חצר של שניהם כדאמרי' פרק המוכר את הספינה . . ונראה לפרש דהכא הטעם אין תלוי בקנין חצרה, אלא כשהסלע שלה סמכה דעתה, ובשאינו שלה לא סמכה דעתה, ובעי כשהסלע של שניהם אי סמכה דעתה או לא". עכ"ל.

והנה הרמב"ם (בפ"ד מהל' אישות הל' ד) פוסק בנידון זה בזה"ל: "אמרה הניחהו על הסלע - אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה - מקודשת. היה סלע של שניהם הרי זו מקודשת בספק". ובהכ"א כותב: "המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה, אלא כיון שרצת לזרק לה קידושיה וזרקם, בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה, הרי זו מקודשת . . היתה עומדת ברשות שהיא של שניהן, וזרק לה קידושיה מדעתה, ולא הגיעו לידה או לחיקה, ה"ז מקודשת קידושי ספק. ואפילו אמרה לו הנח קידושין על מקום זה, ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק". וכ' המ"מ שדין זה "יצא לרבינו מהבעיא שהיא פ"ק דקידושין (ח, ב) וכבר נזכרה בפרק זה". היינו שמפרש שגם הרמב"ם סב"ל פי' הגמ' כרש"י, שהוא מדין חצר. וכ"כ כמה מפרשים בדעת הרמב"ם.

ובנוגע לקושיית התוס' שאין קנין חצר מועיל באם הם שותפים באותו חצר, כתב הר"ן (וכן פי' הרמב"ן והרשב"א): "ולפי זה הא דבעי רב ביבי סלע של שניהם מהו, אע"פ דקיימא לן בפרק הספינה דחצר שותפין אין קונין בו מקח זה מזה, הכי קא מיבעיא ליה: מי אמרי' דכיון דיש לו חלק בו, כי אמרה ליה תנם על גבי הסלע, דעתה להתקדש, ואיהו נמי כיון דניחא ליה לקדשה אקנויי אקני לה מקום בנתינתו על גבי הסלע וקני לה, או דלמא דכיון דסלע זו אינה שלה לגמרי, דחייה בעלמא הוא".

ועד"ז ביאר המ"מ (שם), אך באופן קצת שונה, וז"ל: "אע"פ שבמקח וממכר אין חצר של שניהם קונה מזה לזה . . בקידושין יש לחוש שמא הוה משאיל לה זכותו, כיון שכבר יש לה חלק בהם". והיינו דהר"ן ס"ל דודאי הקנה לה מקום בהסלע, והספק הוא רק האם סמכה דעתה, אבל המ"מ ס"ל דהיא ודאי סמכה דעתה על זה, והספק הוא האם השאיל זכותו, אבל בכללות הוא פי' א'.

אמנם הקשה ה'אבני מילואים' (סי' ל ס"ק ג) דע"פ הביאורים הנ"ל דהקנה לה מקום בהסלע, הא "כל הקנאה צריך קנין או כסף או חזקה, וגבי סלע של שניהם לא הי' קנין", וא"כ גם אם נאמר שכוונתו בוודאי להקנות לה חלקו בחצר, להמ"מ, או עכ"פ ספק שאולי נתכוון להקנות לה חלקו, להר"ן וכו', מ"מ אינו מועיל, דהא בעי קנין, ואיך אפ"ל שהבעל הקנה לה זכותו בהסלע בלי שום קנין?

ותירץ הא"מ ד"כבר מצינו כיוצא בזה הקנאה בלא קנין בפ' הלוקח עובר פרתו (בכורות יח, ב) ע"ש ר' טרפון סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו, וניחא לי' דליתעביד מצוה בממונו, וכתבו שם תוס' (ד"ה "אקנויי") "ואפי' בלא קנין קא קני, דגמר ומשעבד נפשי'" ע"ש, וה"נ כיון דניחא ליה לקדשה דהוא מצוה, גמר ומשעבד". ועד"ז תירץ ה'מחנה אפרים' (הלכות מכירה, קנין חצר סימן ו), וז"ל: "ונראה דה"ט, דכיון דיש לכל אחד מהם רשות בחצר לאישתמושי ביה, בדיבור בלבד יכול להקנותו לענין שאלה", והיינו נמי דבכה"ג אין צריכים קנין כמו שצריכים בדרך כלל. אמנם מובן שאי"ז פשוט כ"כ לומר שבנדו"ד אי"צ שום קנין לקנות חלק בקרקע.

ובספר 'המקנה' מביא ביאור אחר ליישב שיטת רש"י, וז"ל: "נראה לע"נ ליישב פירוש רש"י ז"ל, דהא דקאמר סלע של שניהם, לא מיירי שהיה בשותפות שניהם, אלא שהסלע היה מיוחד מחצה לו ומחצה לה, והיא אמרה תנם על הסלע ולא יחדה לו המקום אם בחלק שלה או בחלק שלו, והניח בחלק שלה, ומיבעיא ליה אי אמרינן כיון דאמרה סתם הנח על הסלע ולא אמרה בפירוש על החלק שלה, הוי דרך דחייה". אמנם צריכים לעיין אם אפשר להעמיס פירוש זה בהלשון "סלע של שניהם".

ובקו"א (סי' ל ס"ק ג) מביא 'המקנה' ביאור נוסף: "והטעם משום דמספקא לי' אם יש ברירה בדאורייתא או לא, והוא פלוגתא דראב"י ורבנן בר"פ השותפין שנדרו הנאה אם יכולין לכנוס לחצרם, ואמרינן בב"ק דף נב דפליגי אם יש ברירה דהוברר הדבר דכל חד בדנפשי' עייל, וכ' הש"כ בי"ד סי' רכו ס"ק ד, דה"ה לכל תשמיש, דבשעה שמשתמש משתמש בשלו, אע"ג דלענין קנין קי"ל דבחצר של שותפין אינן קונין זה מזה, היינו משום דמספיקא אין להוציא מחזקת הראשון, וכ"ש לר' יוחנן בב"ב שם דף פ"ד ע"ב לטעמי' אזיל דלית לי' ברירה, דס"ל אחים לקוחות הן, אבל לענין קידושין יש להחמיר דדילמא קיי"ל דיש ברירה, א"כ כיון ששניהם מתרצים על הקידושין, אמרינן הוברר הדבר דמקום הקידושין קנה לו באותו שעה . . לענין קידושין יש להחמיר, דאינו רק ס"ק, וכן לענין קנין אין להוציא מחזקת מרי' קמא".

והנה המחנ"א מתרץ גם באופן אחר, וכתב דנראה דס"ל "דמאי דאמרינן חצר השותפים אינם קונים זה מזה, היינו כשהי' שם כבר החפץ וליכא הוצאה מרשות לרשות, אבל כל שהביאו עכשיו חפץ והניחו בחצר השותפות כדי שיקנה חבירו - קנה, וה"ט כל היכא דגילה דעתו שמשאיל לו מקומו", והיינו דמשום דמדובר הכא בהניחה ע"ג סלע (ולא שהיה מונח ברשות שניהם לפנ"ז), הרי בכה"ג יכולים לקנות בחצר השותפים זה מזה.

ולכאורה צ"ע דמאי שנא - דאם חצר השותפין אין מועיל לקנות זה מזה, למה כשמביאים מרשות אחרת זה כן מועיל, והרי לכאורה ה"ז חסרון בעצם קנין החצר, שאין לו היכולת להקנות משותף לשותף, ולמה מועיל בנדו"ז - י"ל שזהו מטעם ברירה הנ"ל, שכשמכניס חפץ לחצר זו בשביל שיקנה חבירו, הוברר הדבר שמעיקרא הקנה לו חבירו מקום זה לו לבדו לגבי קנין חפץ זה. אבל אמרינן כן רק אם עשה איזה פעולה המורה שעכשיו הוברר למפרע כן, ולכן אמרינן כן רק כשמכניס עכשיו חפץ להחצר, משא"כ אם החפץ מונח שם לפנ"ז, לא נעשה שום דבר להורות שהוברר למפרע שזה כולו שלו, ולכן אז לא אמרינן כן.

[וראה מ"ש בלקו"ש (חכ"ד עמ' 212 הערה 50): "ראה גם שו"ת קנאת סופרים (למהרש"ק) תשובה ה, להסברא שיוצאין בס"ת של שותפין כי אמרינן יש ברירה*, דבשעה זו דשותף א' נוטלו הוי כשלו כולו . . ואף דאח"כ נתנו לחבירו הוי רק כמכרו לו . . והשני לא הוי כקונה מן השוק כיון דס"ל יש ברירה א"כ הוברר הדבר בשעה דהוי בידו כאלו הוא כתבו מתחילה".

ובשוה"ג: "והרי זהו הטעם לפס"ד הרמ"א שהובא לקמן [-בלקו"ש שם] סעיף יו"ד, דבאתרוג של שותפין אמרינן "אדעתא דהכי קנאוהו", כמ"ש במג"א שם סק"י (והוא מתשובות הרשב"א סי' תו. וראה ר"ן בנדרים (מה, ב) דבאין בו דין חלוקה (בכה"ג שעיקרו של דבר נתברר כבר משעה ראשונה) לכו"ע אמרינן יש ברירה)"].

ועפ"ז יש לקשר את תי' הב' של המחנ"א לתי' 'המקנה', דלחומרא אמרינן יש ברירה, ולכן אם יעשה פעולה להראות שרצונו בכך - הנחת החפץ, אז אמרינן לחומרא דיש ברירה.

והפנ"י מתרץ: "...לכך הוצרך רש"י לפרש דחצירה קונה לה דמשום ידה או משום שליחות איתרבאי כדאיתא בגיטין. והא דמיבעיא ליה לר' ביבי בחצר של שניהם, היינו לפי מה שפירשתי בריש פרק הזורק (גיטין עז, א) בשיטת רש"י דעל כרחך הא דבגיטין וקידושין מהני כשנתן לתוך ארבע אמות שלה, וכן ביכולה לשומרו אפילו מאה אמה, כולהו מדאורייתא ניהו, דילפינן מריבויא דונתן מכל מקום דביכולה לשמור נמי סגי, דאיתקש הווייה ליציאה, ואם כן הכא בסלע של שניהם מספקא ליה שפיר לרב ביבי, דאפשר דנהי דבממון לא מהני כמו שכתבו התוספות מסוגייא דפרק הספינה (ב"ב פד, ב), מכל מקום יש לומר קידושין שאני כיון דיכולה מיהא לשמרו, ואף על גב דבפרק הזורק מסקינן דשניהם יכולים לשומרו הוי מחצה על מחצה, ומסקינן וכן בקידושי, היינו ברשות הרבים דוקא או ברשות שאינו שלה כלל, דלא תליא אלא ביכולה לשמור, אבל ברשות שלה לא מגרע שמירה דידה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ד מהלכות אישות (ה"ד), אף על גב דבגיטין לא מהני היינו משום חומרא בעלמא כדאיתא שם, ועיין באבן העזר סימן ל' (ס"ג) ובבית שמואל סעיף קטן ד' וס"ק ו', אם כן היינו ספיקא דר' ביבי בחצר של שניהם...".

אבל לפי"ז יוצא לכאורה שבסלע שלה ה"ה קונה מצד קנין חצר, אבל בסלע של שניהם ה"ה קונה מצד ענין אחר - שיכולה לשומרו. ובגמ' משמע ששניהם מיוסדים על דין א'.

והנה נוסף על השקו"ט הנ"ל בדברי רש"י מטעם קושיית התוס', יש לדייק בלשון רש"י שכתב "שחצרו של אדם קונה והרי הוא כמו שמקבלתו", ולמה לא כתב בקיצור (כמו שהתוס' הביאו מדבריו) "דחצרה קונה לה" ותו לא? ז.א. שיש כאן ג' דיוקים: א) למה כתב בלשון כללית "שחצירו של אדם קונה", ולא בלשון המדברת אודות הנדון כאן "דחצרה קונה לה". ב) למה צריך לפרט שהיות וחצר של אדם קונה לו, לכן "ה"ה כמו שמקבלתו", הרי הכל יודעים מה הפי' שקונים איזה דבר, שאז ה"ז כמו שמקבלתו. ג) מה הפי' "כמו שמקבלתו" - הרי ע"י קנין חצר ה"ה מקבלו ממש.

ב

והנה גם בשיטת התוס' נמצא שקו"ט גדולה במפרשים - דהם כתבו שבסלע סתם אינה מקודשת - כי לא סמכה דעתה, ובסלע שלה - סמכה דעתה, ובסלע של שניהם ה"ז ספק, אבל סו"ס איך מתקדשת גם אם סומכת דעתה, ז.א. איך קונה היא את הקידושין בפועל, היות ואי"ז מטעם קנין חצר?

ומבאר הרא"ש: "דהא דקתני בברייתא תנם על גבי הסלע אינה מקודשת, מיירי אפילו זרקו לתוך חיקה וקיבלתו, דכיון דאמרה תנם על גבי הסלע - אינה מקודשת, הוי כאילו אמרה איני חפץ בהקידושין . . אבל בסלע שלה מקודשת שזה הלשון מורה שהיא חפיצה בקידושין. ומיבעיא ליה לרב ביבי אם הסלע של שניהם מהו, מיהו יש לדון בלשון זה, ונ"מ אם זרקו לתוך חיקה בשתיקה". והיינו דאיירי שזרקו לתוך חיקה, ולכן בסלע שלה ודאי קנתה, ומיבעיא לן בסלע של שניהם, בנדון שזרקו לתוך חיקה, אי סמכה דעתה אם לאו.

והטור (אבה"ע סו"ס ל) מביא זאת וכותב שכן כתבו התוס': "אמר לה התקדשי לי במנה אמרה לו תנהו על הסלע אינה מקודשת ואם הסלע שלה מקודשת . . ואם הסלע של שניהם הוי ספק קידושין. ומפרשים התוספות דמיירי שנתנו לתוך חיקה, אחר שאמרה לו תנהו על הסלע, אפי' הכי אינה מקודשת, דכיון שאמרה לו תנהו על גבי הסלע, הוי כאילו אמרה איני חפצה בקידושיך, ואפי' זרקו לתוך חיקה בשתיקה, כיון שגילתה בדעתה שאינה רוצה להתקדש יכולה לומר בתורת מתנה קיבלתיו, אבל אי אמרה תנהו על הסלע שהוא שלה, וזרקו אחר כך לתוך חיקה מקודשת, שזה מוכיח שהיתה חפצה בקידושין, ובסלע של שניהם הוי ספק אם חפצה בקידושין, לענין שאם יזרקנה לתוך חיקה שתהא מקודשת או לאו".

אמנם בפי' זה (לשיטת התוס') גופא, נחלקו הפוסקים:

הב"ח כתב: "אבל לפי דעת התוס' והרא"ש שהביא רבינו, משמע דאפי' יחדה לו הסלע דאמרה על סלע פלוני והוא שלה, או אפי' א"ל על סלע שלי - אינה מקודשת, אלא אם כן זרקן אח"כ לתוך חיקה, והוא הדין אפי' אמרה תנהו על הסלע סתם, ולא הי' שם סלע אחר אלא סלע שלה, וזרקן אח"כ לתוך חיקה נמי מקודשת". היינו שסב"ל שכל הסוגיא איירי שזרקן לתוך חיקה, גם הנדון דסלע שלה, היינו שסב"ל שלשיטת התוס', גם בסלע שלה, אא"פ לה להתקדש מטעם חצר, כ"א צ"ל שזרקן לתוך חיקה.

וכן משמע ממ"ש הרמ"א בהגה"ה (עמ"ש בשו"ע שם ס"ט "התקדשי לי במנה ואמרה לו הניחהו ע"ג סלע אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה מקודשת, הי' סלע של שניהם הרי זו מקודשת בספק"): "והרא"ש (ב"י בשמו) והתוספות (טור בשמם) מפרשים דכ"ז מיירי שנתן אח"כ לתוך חיקה בשתיקה, אפ"ה אם אמרה תחלה תן על סלע - אינה מקודשת, ובסלע שלה וכו'". שמזה משמע שגם הנדון דסלע שלה איירי כשנתן אח"כ לתוך חיקה.

אמנם ה'חלקת מחוקק' וה'בית שמואל' נחלקו על הב"ח והרמ"א, וסב"ל שבסלע שלה אי"צ ליתן לתוך חיקה אח"כ, כי מקודשת מדין חצר. וז"ל הח"מ (אות יד): "המעיין ברא"ש יראה פשוט דלא מוקי לה הרא"ש בזרק לתוך חיקה בהניח על סלע שלה, דמה לי חיקה ומה לי חצירה או סלע שלה, רק דהתוס' והרא"ש כתבו זה משום דס"ל דבסלע של שניהם אינו קונה מטעם חצר, דבחצר של שניהם לא הוה מקודשת, ע"כ הוכרחו לפרש דלאו משום חצר מיירי, והיכא דאמרה הנח על סלע אינה מקודשת אפי' נתן לתוך חיקה, אבל בהנח על סלע שלי - מקודשת אף בלא חיקה, דמה לי חצירה או סלע שלה או חיקה, וזה לדעתי ברור. ובב"ח עשה מחלוקת בין הרמ"ה והתוס' בחנם ".

ועד"ז כתב בב"ש: "...מיהו גם לשיטות תוס' נראה אם היה סלע שלה ועמדה אצל הסלע מקודשת מדין חצר, אלא הסוגיא לא איירי מזה...".

וצלה"ב באמת לפי הב"ח והרמ"א למה אין הקידושין נקנים לאשה מצד חצרה?

ג

והנה פירוש אחר מצינו בשיטת התוס' איך האשה קונה הקידושין - והוא ביאור הריטב"א: "...מעתה כל שאמר כן בקידושין זרוק מנה לים או לאיבוד וכיוצא בו ואתקדש אני לך וזרקו - מקודשת, וכדאמרינן לעיל (ו, ב) באומר תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך שהיא מקודשת בהנאה שנתן ממונו על פיה . . והוא הדין שאם אמרה לו בפירוש תן מנה על גבי הסלע ואתקדש אני לך, שהיא מקודשת אפילו בסלע שאינו שלה, כל זמן שלא חזר ונטלם משם אלא לאחר זמן בענין שזוכה במציאה, ואפילו חזרה היא ונטלתם משם ונתנם לו, לית לן בה, שכבר נתקדשה לו כשנתחייבה בו, ועכשיו תשלומין היא שמשלמת לו. ושמעתין משום דלא אמרה ואתקדש אני לך הוא דאמרינן דבסלע של אחרים אינה מקודשת, דלדחויא בעלמא הוא דאמרה ליה הכי, ואינה מתרצה בקידושין שלו, ואם היה סלע שלה מקודשת, דהשתא לאו דיחוייא מדחי ליה, אלא מתרצה היא בקדושיו, וכאילו אמרה בפירוש ואיקדש אני לך חשבינן ליה, ובסלע של שניהם הוא דאיבעיא לן אי דחויי מידחייא ליה או מתרצה בקדושיו, ולא איפשיטא והוי ספק מקודשת".

כלומר: אי"צ לאוקמא כאן שזרק הקידושין לתוך חיקה, ואעפ"כ היא מקודשת, מדין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך שמקודשת מדין ערב (וראה גם 'המקנה' כאן ד"ה "בא"ד ונראה לפרש").

ואפ"ל שזאת היא גם כוונת התוס'. אע"פ דבדין הגמ' שכשאמרה תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת, פירש"י (בד"ה "אינה מקודשת"): "ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואיקדש לך, דהתם איהי קאמר ליה מעיקרא, אבל כאן משטה היא בו, כלומר תן מעותיך לאחרים", וכ"כ התוס' (בד"ה "תנם לאבא"): "וא"ת הא אמרינן לעיל תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת, ויש לומר דלא דמי, דהתם שהתחילה היא בדבר איכא למימר דדעתה להתקדש, אבל הכא שהוא אמר לה תחילה התקדשי לי והיא משיבה תנם למי שתרצה, איכא למימר דאין דעתה להתקדש אלא היא משטה בו ואינה חוששת". הרי שלשיטת התוס' לכאורה אין לומר כאן דין דתן מנה לפלוני ואקדש אני לך - מ"מ, הרי חילק הריטב"א בין הבבות. דתלוי במה מדובר, דאם זה סלע סתם אז היא משטה בו, אבל אם זה סלע שלה (או של שניהם) יכול להיות שלא משטה בו. ולכן בסלע שלה מקודשת מדין זה, ובסלע של שניהם, הוה עכ"פ מקודשת מספק.

אמנם צלה"ב למה לא פי' הרא"ש כן בשיטת התוס'?

ובפשטות י"ל שזה תלוי בהשקו"ט בהראשונים בענין "תן מנה לפלוני" האם זה צ"ל דווקא לאדם אחר - כי זה תלוי בהנאה שיקבל אותו האדם, או שמספיק שיצא מרשותו על פי', ולא משנה מה בדיוק רצונה שיעשה עם זה - והעיקר הוא שמוציא כסף. והרא"ש סב"ל שצ"ל נתינה לאדם בדווקא, ולכן לא תועיל הנתינה ע"ג הסלע, ולכן מוכרח לבאר שיטת התוס' שזרק לחיקה. אבל הריטב"א סב"ל שאי"צ נתינה לאדם בדווקא, ולכן תועיל גם נתינה ע"ג הסלע, וה"ז כתן מנה לפלוני ואקדש אני לך.

אמנם בכדי לא לאפושי מחלוקת בדין, י"ל שהן הריטב"א והן הרא"ש יכולים לסבור שאי"צ נתינה לאדם בדווקא, ורק נחלקו בסברא, האם מה שאומרים ש"הכא שהוא אמר לה תחילה התקדשי לי והיא משיבה תנם למי שתרצה איכא למימר דאין דעתה להתקדש אלא היא משטה בו ואינה חוששת", מתאים גם בסלע שלה: הריטב"א סב"ל דרק בסלע סתם אמרינן שהיא משטה בו, אבל אם זה סלע שלה (או של שניהם) יכול להיות שלא משטה בו. אבל הרא"ש לא סב"ל חילוק זה, וסובר שגם בסלע שלה אמרינן שמסתמא התכוונה לשטות בו ולדחותו, ולכן צריך לזרוק לחיקה.

ד

והנה כ"ז הוא לשיטת התוס', אבל יש לעיין גם בשיטת רש"י, מדוע לומד שהיא מקודשת מצד דין חצר ולא מצד דין תן מנה לפלוני (כפי' הריטב"א); היינו שבשלמא להביאור הראשון דלעיל י"ל שלמד שבדין זה צ"ל נתינה לאדם בדווקא, ואינו מועיל דין תן מנה ע"ג סלע ואקדש אני לך, ולכן צ"ל שמקודשת מצד קנין חצר. אמנם כ"ז הוא להביאור הראשון, אבל לפי הביאור השני שגם בסלע אפ"ל דין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, אלא שהן בסלע סתם והן בסלע שלה אמרינן שהיא משטה בו - יש לעיין האם זה מתאים לשיטת רש"י.

דהנה בהא דכשאמרה תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת, פירש"י כנ"ל בזה"ל: "ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואיקדש לך, דהתם איהי קאמר ליה מעיקרא, אבל כאן משטה היא בו, כלומר תן מעותיך לאחרים", אמנם התוס' כתבו כנ"ל בסגנון אחר קצת, וז"ל: "וא"ת הא אמרינן לעיל תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת, ויש לומר דלא דמי, דהתם שהתחילה היא בדבר איכא למימר דדעתה להתקדש, אבל הכא שהוא אמר לה תחילה התקדשי לי והיא משיבה תנם למי שתרצה איכא למימר דאין דעתה להתקדש אלא היא משטה בו ואינה חוששת".

וצלה"ב: א) למה בכלל פירשו התוס' דבר זה כשרש"י כבר כתב אותו הדבר ממש? והרי אי"ז דרכם של התוס' לפרש דבר שכבר פירשו רש"י. ב) לא כתבו כן בשמו! ג) מצד א' השמיטו מ"ש רש"י "כלומר תן מעותיך לאחרים", ומצד שני הוסיפו "הוא אמר לה תחילה . . והיא משיבה...", ולכאורה מיותר הוא, כי כבר כתבו "דהתם שהתחילה היא בדבר..." והול"ל (כרש"י) "אכל הכא איכא למימר דאין דעתה...". ומוכרח לומר שבאיזה ענין חולקים התוס' על רש"י, וצ"ע במה חולקים.

ואולי י"ל דהנה בהא דאמרינן בנדו"ד דמשטה היא בו ואינה מקודשת, י"ל בב' אופנים: דבהא גופא דשינתה מדבריו, אף אם אין בזה משמעות שאינה רוצה בהקידושין, כבר הוית משטה, או דצריך להיות משהו בדבריה שמשמע שאינה רוצה בהקידושין, אבל בהא ששינתה מדבריו לחוד לא אמרינן דמשטה היא בו.

וי"ל שבזה נחלקו רש"י ותוס': דרש"י ס"ל דצריך להיות משמעות בדבריה שאינה רוצה בו, ולכן כתב דמשטה היא בו "כלומר תן מעותיך לאחרים", והיינו דבאמירתה תן לאבא או לאביך הרי רואים שאינה רוצה בו, משא"כ לתוס' אין צריכין שיהי' בדבריה איזה משמעות שאינה רוצה בו, כ"א עצם השינוי בדבריו כבר מוכיח שמשטה היא בו, ולכן לא העתיקו התוס' מילים הנ"ל. וגם הוסיפו הדגש "שהוא אמר לה תחילה התקדשי לי והיא משיבה תנם למי שתרצה", כלומר שזה גופא שהיא משיבה באופן אחר ממה שאמר, ה"ז גופא ראיה שמשטה היא בו.

[ויש לבאר מחלוקת זו (האם צריך להיות משמעות בדבריה שאינה רוצה בו, או דבהא דשינתה מדבריו כבר אינה מקודשת), דתלוי בגדרו של קבלת הקידושין, וזה גופא אפ"ל בב' אופנים:

א) הט"ז (אהע"ז סי' ל סק"ז) מביא סברא - דכשנותנים קידושין לאשה, באם אין ברצונה להתקדש הרי היא מודיעה על כך באופן הכי ברור, ולכן כל זמן שלא ברור לנו מדבריה שאין ברצונה להתקדש, מסתמא רצונה כן להתקדש, אבל לאידך יש מקום לומר להיפך, דכל זמן שלא גילתה בפירוש שרצונה להתקדש אין זה קידושין, [וע"ד שכתב הר"ן בנדרים (פז, א) בהא דאין תוך כדי דיבור מועיל בקידושין, משום ד"הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה", ועד"ז י"ל דכיון דחמירי כולי האי, אם ברצונה היה להתקדש היתה מפרשת דבריה בבירור] - ובזה תלוי הנ"ל: אם ס"ל כשיטת הט"ז, הנה בנדון ששינתה מדבריו, ואין בזה משמעות שאינה רוצה בהקידושין, נקטינן שמסתמא רוצה בקידושין, כי אם לא היתה רוצה היתה אומרת בבירור שאינה רוצה בהקידושין, אבל אם לא ס"ל כהט"ז, הנה בנדון זה אמרינן להיפך, דהיות ששינתה מדבריו, כבר נעשה העדר הבירור שכן רצונה בהקידושין, ולכן אינה מקודשת.

ב) בעומק יותר יש לבאר, דהנה כתב הר"ן (נדרים ל, א): דאין האשה עושה פעולה בקבלת הקידושין, כ"א ש"מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל בעל כדבר של הפקר, ובעל מכניסה לרשותו", שמזה נראה דבעצם אין האשה בטלה, וכשקיבלה הקידושין ה"ה מבטלת עצמה אז להמקדש, אבל ר' יוסף ענגיל מבאר (בציונים לתורה כלל לט עמ' נט-ס) דאשה "אין לה הוי' מצד עצמותה כלל שתיחשב שהיא של עצמה בעצם והיא מקנה עצמה לבעלה, דהא מצד עצמה אין לה הוי' כלל, וכל הווייתה הרי היא רק לחיבור אל הבעל, ונמצא שהאיש בקדשו אותה אין קונה ממנה דבר כלל, דהא אין לה הוי' כלל מצד עצמה, וכל הוייתה רק לזה, היינו לחיבור אישות . . האשה שייכא אל כלל הזכרים אחרי שכל הוייתה רק לחיבור עם האיש, ואך הבחירה בידה מי מהם יהי' הזוכה בה...". עיי"ש. והיינו דהיא בעצם בטילה אצל כל איש בעולם, ובקבלת הקידושין הרי היא רק מסלקת מעליה הביטול לשאר אנשים ומצמצמת ביטולה לאיש הזה.

ולפי"ז י"ל, שאם לומדים דהיא בטילה בעצם לכל, הרי כל זמן שלא אמרה בבירור (או שאינו ברור לנו מתוכן דבריה) שאינה רוצה בהקידושין, הרי היא מקודשת, משא"כ אם צריכה לבטל עצמה עכשיו להמקדש, הרי מכיון ששינתה מדבריו, כבר אין זה ברור שהיא רוצה בהקידושין, ואינה מקודשת.

בסגנון אחר קצת: אם הביטול בעת הקידושין הוא באופן שלילי, שמסלקת מעצמה הביטול לגבי שאר האנשים ונשאר ביטול לגבי איש זה, הרי רק צריכים שלא יהיה ביטוי של רצונה שלא להתקדש, אבל אם הביטול הוא באופן חיובי, שמבטלת את עצמה להאיש בעת הקידושין, הרי צריכים שיהיה ברור בדבריה שרצונה להתקדש.

ויש להוסיף שע"פ ביאור הנ"ל במחלוקת רש"י ותוס' (דתלוי באם האשה בטילה בעצם, או שמבטלת עצמה בשעת הקידושין), י"ל שרש"י ותוס' אזלי לשיטתם, דהנה איתא בגמ' לעיל (דף ו, ב): "המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית", ופירשו בגמ' דהנאת מלוה היינו "דארווח לה זימנא", ופירש"י (בד"ה "לא צריכה"): "והערמת ריבית הוא דהויא ולא ריבית גמור דלא קץ לה מידי, ולא מידי שקל מינה". אבל התוס' כתבו (בד"ה "דארווח"): "ולא נהירא, דכיון שהוא נותן לה זה פרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום, הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש, והוי ריבית גמור". ובתוס' ר"י הזקן תירץ קושיית התוס' דאין זה ריבית גמורה כיון דבעלה חייב במזונותיה וכו'; ובפשטות כוונתו דאף שיש גם הפסד מצדה שנותנת עצמה לבעלה, מ"מ היות שמקבלת ריוח ע"י הקידושין, אי"ז שנותנת ריבית, כ"א שמחלפת מה שנותנת בעד דבר אחר שהיא מקבלת, ובזה הוא דנחלקו רש"י ותוס': לרש"י אמרינן סברא זו, והתוס' אינם מקבלים סברא זו.

ובביאור הדבר י"ל בכמה אופנים: א) חיוב מזונות וכו' אינו בא עד לזמן הנישואין, וכאן מדברים ע"ד הקידושין, וא"כ איך אפ"ל שמה שהיא מתקדשת לו אינו ריבית, מטעם שהוא יתחייב במזונותיה וכו' לאחר הנישואין - אלא שזה תלוי בהשאלה האם קידושין ונישואין הם תהליך א', שהקידושין הם ההתחלה והנישואין הם הגמר, או שהם ב' דברים נפרדים לגמרי, וכל א' פועל פעולתו המיוחדת - דאם כ"א הוא בפ"ע, מסתבר שאאפ"ל סברת התוס' ר"י הזקן, כי מה ענין מזונות וכו' אצל קידושין, אבל אם הם תהליך א', א"כ הקידושין הם כבר התחלת הנישואין, ואפ"ל שנכלל בזה (התחלת) החיוב דמזונות. ובזה נחלקו: רש"י ס"ל שהם תהליך א', ולכן אי"ז ריבית, והתוס' ס"ל שהם ב' ענינים נפרדים, ולכן אין נוגע מה שחייב במזונותיה, כי זה נעשה רק אח"כ ע"י הנישואין.

ב) אפי' את"ל שלכו"ע הוא תהליך א', מ"מ י"ל שס"ל להתוס', שמה שהוא מתחייב במזונותיה וכו' אינו נוגע להקידושין, ואי"ז פועל שמה שהיא נותנת עצמה לו לא יהיה כריבית, כי החיוב מזונות הוא רק תוצאה מזה שהיא אשתו, ואי"ז חלק מהוויית האשה עצמה. ובזה הוא דנחלקו: רש"י ס"ל שמה שנעשית אשתו כולל כו"כ דברים. וא' מהם הוא חיובו לזונה וכו', ולכן אין מה שהיא נעשית אשתו נק' ריבית כי זה גופא הו"ע הגורם התחייבות מצד הבעל לאשתו. אבל התוס' ס"ל, שחיוב המזונות הוא רק תוצאה מהיותה אשתו, ולכן אין לומר שמה שנעשית אשתו, יש בזה גם דבר שהיא מרויחה. (כ"א שאח"כ, היות שהיא אשתו, חל עליו חיוב לזונה), ולכן נשאר שמה שהיא מתקדשת לו הוה ריבית.

אמנם עפהנ"ל י"ל בזה באופן ג): לכו"ע הוה החיוב מזונות חלק מהוויית האישות, ולכו"ע אין החיוב מזונות ריוח מספיק להכריע מה שהיא נותנת עצמה לו, אלא שנחלקו האם מה שהיא מתקדשת לו נק' שהיא נתנה לו איזה דבר - דרש"י לשיטתו שהאשה בטילה בעצם, וא"כ הרי אין כאן הפסד מצד האשה מעיקרא, שהרי היא בטילה בעצם, והוה רק הנאה לה דהבעל חייב במזונותיה, ולכן אין זה ריבית גמורה, אבל תוס' ס"ל שהיא מבטלת עצמה עכשיו, ולכן יש כאן הפסד מצד האשה והוה ריבית גמורה, וההנאה אינה מספקת להכריע נתינה זו (מה שהיא מתקדשת לו), ולכן הוכרחו לבאר הסוגיא באופן אחר].

עכ"פ עפהנ"ל נמצא דלרש"י אם רק משנה מדבריו, ואין בהדברים משמעות שאינה רוצה בהקידושין, אי"ז מספיק לומר שמשטה היא בו, א"כ כשהיא אמרה "תן ע"ג סלע", למה נאמר שהיא משטה בו, ובמילא אי"ז בכלל "תן מנה לפלוני ואקדש אני לך". בשלמא כשאומרת "תנם לאבא ולאביך", יש בזה משמעות שאינה רוצה בהקידושין, שהרי פי' דבריה הוא "כלומר תן מעותיך לאחרים", אבל כשאומרת "תן ע"ג סלע", ה"ז דבר הרגיל שכשמישהו אומר לפלוני אני אתן לך את זה, משיב לו תניחו בבקשה במקום פלוני. וא"כ למה שלא תתקדש מטעם "תן מנה לפלוני ואקדש אני לך" (-והרי חילוקו של הריטב"א לכאורה אינו מתאים לשיטת רש"י, כנ"ל). והקושיא היא הן בסלע שלה, שמדוע צריכים לדין חצר, למה לא תתקדש מדין "תן מנה לפלוני וכו'", והן בסלע סתם, שמדוע אינה מקודשת, למה לא נאמר כאן דין "תן מנה לפלוני וכו'"?

ה

ולכן י"ל, שאה"נ רש"י סב"ל שהאשה אכן מקודשת מטעם תן מנה לפלוני ואקדש אני לך (כהריטב"א), ולא מטעם קנין חצר, ומה שאינה מקודשת בסלע סתם, ה"ז מטעם אחר. דהנה מובא ברמב"ן שכשנותן ע"ג סלע סתם - אינה מקודשת, משום שהבעל יכול לבוא ולקחתו בחזרה, וא"כ מעולם לא הוציא ממון על פיה שנאמר שהיא מקודשת מדין ערב. כי אי"ז הוצאה אמיתית, משא"כ בסלע שלה - לא יקח זאת מרשותה אפי' הלכה, כי זה ברשותה, ולא מטעם שקנתה הדבר ע"י חצרה (כי כמבואר לקמן בנדו"ד לא תקנה לה חצרה), כ"א שהיות וזה מונח ברשותה, מסתמא לא ישוב לקחת, ונק' שאכן הוציא ממון על פיה, ומקודשת מדין "תן מנה לפלוני וכו'".

והנה הטעם למה אין חצירה קונה לה, ה"ז לפי שהיות שנקטינן שנתכוונה להתקדש ע"י מה שהוא עשה רצונה ליתן הכסף במקום פלוני, א"כ גילתה דעתה שאינה רוצה להתקדש בזה שקונה הכסף ע"י חצירה, לכן היא אכן אינה קונה הכסף ע"י חצירה, ומתקדשת מטעם ערב. אבל זהו רק בסלע שלה, אבל בסלע סתם אא"פ להתקדש מדין "תן מנה לפלוני וכו'", כנ"ל, ולכן אינה מקודשת.

ועפ"ז מדויק למה לא כתב רש"י כאן "שחצירה קונה לה", כ"א באופן סתמי וכללי "שחצרו של אדם קונה", כי זה רק סיבה למה אמרי' בזה שהבעל יחזור ויקח הכסף, כי היות ובכלל חצר של אדם קונה לו, לכן מסתבר שמה שמניח ברשותה (אף אם לפועל לא תקנה הדבר), הוא יניח את זה שם, ולא יבוא לקחתו.

וכדי להדגיש שאי"ז קנין חצר, הוסיף רש"י, "והרי הוא כמו שמקבלתו", שאי"ז שקיבלה הקידושין ע"י החצר, כ"א ה"ז "כמו" שקבלתו", וזה מספיק שאמרי' שהוציא ממון על פי'.

ובעומק יותר י"ל: נתבאר בסי' כד בהא דמקודשת מדין ערב, שלכמה ראשונים ה"ז מטעם שהערב נהנה שהמלוה נותן המעות על פיו, ובקידושין ה"ז לפי שהיא נהנית במה שעשה רצונה וכו'. ולכמה ראשונים ה"ז כאילו הערב בעצמו קיבל הכסף, ובקידושין ה"ז לפי שכאילו היא קיבלה הכסף בידה. ונתבאר שם שבאמת צריכים ב' הטעמים יחד, כדי שיתחייב בערב, וכדי שתתקדש האשה, עי"ש בארוכה פרטי הדברים.

ולפי"ז י"ל שלזה נתכוין רש"י "והרי הוא כמו שקיבלתו", שבזה מרמז שהיא מקודשת מדין ערב, שהטעם ע"ז הוא [עכ"פ א' מהטעמים] שזהו כאילו שהיא קיבלה הכסף בידה.

[והנה ראיתי מי שמבאר שרש"י ס"ל שבכלל אא"פ לקדש ע"י נתינת הכסף לחצירה, ומסביר הדבר ע"פ מ"ש החלקת יואב (חאבהע"ז סי' יב) שבכל הקנינים ישנם ב' דברים: א) מעשה הקנין, ב) חלות הקנין. ובקידושין צ"ל בעיקר מעשה הקנין, ואין נוגע כ"כ חלות הקנין. עי"ש. והנה בחצר לכאו' יש רק חלות הקנין, ולא מעשה הקנין, כי אין עושים מאומה בקנין חצר, שהרי אם חפץ יפול מעצמו להחצר, באופן שלא הקונה ולא המקנה עשו שום דבר, אעפ"כ יוקנה לו החפץ (אם רוצה להקנותו). ולכן אין לקדש ע"י קנין חצר, כי בקידושין צ"ל מעשה הקנין. ורק בגיטין ישנו לימוד מיוחד "ונתן בידה - אפי' חצירה", אבל לא בקידושין - אבל פשוט שזהו דוחק הכי גדול מכו"כ טעמים, וזהו היפך מ"ש כל הפוסקים וכו'].

ושיטת התוס' היא כדלעיל, שעצם השינוי בדבריו כבר מוכיח שהיא משטה בו, ולכן בסלע סתם - אינה מקודשת, כי שינתה מדיבורו, ופשוט שאינה מקודשת מדין "תן מנה לפלוני וכו'", כי היא בכלל אינה רוצה להתקדש, אבל בסלע שלה יש להסתפק כי מצד אחד ה"ה משנה מדיבורו, אבל לאידך בשינוי זה גופא נראה שאין כוונתה לבטל את דבריו אלא להורות לו איך לתת לה את מעות הקידושין, ולכן באם יתן לתוך חיקה אח"כ - ה"ה מקודשת - כי נקטינן שאינה מבטלת דבריו, אבל אי"ז מספיק שתתקדש מצד "תן מנה לפלוני וכו'", כי סו"ס שינתה מדבריו, אבל עכ"פ אם קיבלה בידה תהיה מקודשת. כן ס"ל להרא"ש. משא"כ לשיטת הריטב"א אין זה שינוי כלל, ומקודשת מטעם "תן מנה לפלוני וכו'". ולכן אי"צ שיתן לתוך חיקה.

ובשיטת הרא"ש גופא ס"ל הרמ"א והב"ח שקנין חצר אינו מועיל, כי סו"ס גילתה דעתה שרצונה להתקדש מדין "תן מנה לפלוני וכו'", כבר אינה יכולה להתקדש מדין חצר, וכנ"ל לרש"י, ורק אם אח"כ קיבלה בידה אמרינן שמכוונת לקידושין (משא"כ בסלע סתם גם אם קיבלה בידה אינה מקודשת, כי גילתה בפירוש כמסירת מודעה שאינה רוצה להתקדש כלל, משא"כ בסלע שלה).

ע"כ.