אורות הגבעה חנוכה גיליון ב' תשע"ה

הקדמה

 

בגיליון הנוכחי, שאנחנו מעניקים כמתנה 'כפליים לתושיה' אחרי שכבר הוצאנו בס"ד גיליון על חנוכה, אנחנו פותחים עם הערות מאת כ"ק הגאון הצדיק מרן אדמו"ר שליט"א. וכננס העומד ליד הר גבוה, אח"כ מופיע מאמר שיש עמדי – הצעיר באלפי ישראל, עפר ואפר שחוקים תחת כפות רגליכם - בכתובים, משנים עברו, מתוך תקוה ותפילה למרומים שגם שאר הכתבים הרבים המוטמנים עמוק בתוך המחשב, יראו אור עולם ורבים יאותו לאורם. בנוסף, הבאנו כמה ביאורים בפיוט "מעוז צור" שהם בבחינת "לא עליך המלאכה לגמור", ועוד חזון למועד, להמשך מבורך בביאור הפיוט המרתק ומרנין הלב והנפש.

פתח דבריך יאיר!

הערות מכ"ק מרן אד"ש

א] בספר מקראי קודש להגרצ"פ פרנק זצ"ל הביא דברי האמרי אמת מגור זיע"א בשיחתו עם הגר"ח מבריסק זצ"ל, כשהדיון נסב אודות הקושיא כיצד נתקיימה מצוות הדלקה בנר מערבי שאף פעם לא כבה. האמרי אמת ענה, שמצוות ההדלקה נעשתה ע"י הוספת שמן לנר הדולק, ע"פ דברי הגמרא בביצה כ"ב, הנותן שמן בנר, חייב משום מבעיר, וקלסי' הגר"ח. והקשה הגאון ר' צבי פסח מהא דמבואר בהלכות חנוכה [סי' תרע"ה ס"ב] צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובה. ולהנ"ל, אמאי לא יצא ידי חובה הא בעצם הוספת השמן יצא ידי חובת הדלקה במקדש וחייב משום מבעיר בשבת, וא"כ אמאי לא יצא ידי חובה בהדלקת נר חנוכה, עיין שם מה שכתב בזה.

ונראה ליישב הקושיא ע"פ יסודו של בעל האבני נזר בהלכות מגילה [סי' תקי"א ס"ק ב' ג']. האבני נזר מחדש בדעת הבה"ג דס"ל דבמגילה אילו הייתה המצווה בקריאה לא היינו אומרים היסוד דשומע כעונה. ותמוה, מאי שנא מקרא מגילה מקריאת שמע וברכת המזון ומכל המצוות התלויות באמירה דמהני בהו דשומע כעונה.

וכתב האבני נזר וז"ל מה ששומע כעונה אין פרסום נס בזה שהוא כעונה כיון שזה אינו ידוע לכל ואף להשומע אם אינו חכם אינו יודע זה ולא הוי פרסום נס אפי' לו במה שחשוב קריאה ע"י שומע כעונה עי"ש. וביאור הדברים, דבמצוות שנקבעו לפרסומא ניסא אין אפשרות לקיים הפרסום ביסודות למדניים, שאף ע"פ שהם בוודאי אמת, מ"מ אינם ניכרים בהבנתם להמון העם. ובזה א"א לפרסם הנס וע"פ זה א"ש היטיב, דאע"פ דבפנימיות הענינים נחשב מוסיף שמן לנר דולק כמבעיר, מ"מ היינו דוקא בדברים שאינם נעשים לפרסומי כגון בחילול שבת או בהדלקת הנרות במקדש משא"כ בהדלקת נר חנוכה שעיקר מצוות הדלקתו נעשית לצורך פרסומא ניסא שע"כ נפסק דשואל ומוכר כסותו, בזה אמרינן שצריך לעשות מעשה הדלקה שיראה לכולם כמדליק ולא סגי בהדלקה למדנית כמוסיף שמן לנר ודו"ק.

ב] בשפת אמת על מסכת שבת דף כ"א בדבור המתחיל ר"י אומר בנר חנוכה פטור [החנווני, אם הניח בחוץ ועל ידי כך נדלק הפשתן שעל גבי הגמל], כתב בסוה"ד להסתפק, מה הדין בזמן הדלקת נ"ח באחד שהניח בחוץ נר שאינו נ"ח האם גם אז פטור. וצדדי הספק המושכל אי סיבת הפטור היא מפני שהדליק ברשות ואז אין סיבה לפטור. אולם יתכן שסיבת הפטור דבעל הגמל פשע כיון דבחנוכה מיקרי בעל הגמל המשנה וע"כ ידו על התחתונה, ואם משום הא יפטר בעל הנר גם אם אינו נ"ח עי"ש שנשאר בצ"ע. ולכאורה ספיקו הנ"ל הוא ממש חידושא דקמאי בנמוקי יוסף בשם הרמ"א ב"ק ל"ב והובאו הדברים בחושן משפט סי' שע"ח ס"ח בהגהות הרמ"א בשם הר"ן דמאי דפטרינן רץ בע"ש זה דוקא ברץ באמת לצורך השבת אולם ברץ סתם חייב ולא אמרינן כיון שהרץ בע"ש בין השמשות אינו משונה והמהלך הוא המשונה שוב יפטר אפי' ברץ סתם ועי"ש דפסקינן דווקא ברץ באמת לצרכי שבת וא"כ ה"ה לכאורה בספיקו דהשפ"א דמאי שנא ודו"ק.

ג] כתב בספר אמרי אמת ליקוטים על מסכת שבת דף כ"ג בעניין מילא קערה שמן והקיפה פתילות בגוונא דלא כפה עליה כלי הווי כמין מדורה ואפי' לאחד נמי אינו עולה. והקשה, הא קיימא לן דכבתה אינו זקוק לה, א"כ בשעה שהדליק הפתילה הראשונה הוי הדלקה מעלייתא, וכשהמשיך להדליק שאר הפתילות לא גרע מכבתה דאין זקוק לה? ותי' וזה לשונו: דבעינן דבשעת הדלקה יהיה ראוי להיות דולק כשיעור בכשרות והכא כיוון שאח"כ ידליק עוד פתילה ויהיה כמדורה שוב אינו יוצא גם בשעת הדלקה ע"כ דבריו.

ותמוה בתרתי - א' - הא הוא גופא במכתבו המובא בספר מכתבי תורה מכתב י"ח ס"ל בפשיטות דהא דכבתה אין זקוק לה היינו דווקא בשוגג או באונס אבל במזיד לא אמרינן כבתה אין זקוק לה עי"ש שהוכיח כן בפשיטות ודלא כאביו השפת אמת עי"ש. א"כ לק"מ קושיתו דמקרי במזיד כשהוסיף להדליק שאר הפתילות. ב' - אי נימא דס"ל בכיבה במזיד אין זקוק לה, ע"כ מה שבדעתו לכבות לא מקרי כנותן פחות מכשעור שמן דבכה"ג פשיטא דלא יצא דהא אינו יכול לדלוק מחמת עצמו משא"כ ביכול לדלוק אלא שבדעתו של המדליק לכבות, בזה ל"ש למימר דאינו יוצא בשעת הדלקה, וא"כ מה תירץ במש"כ כיוון שאח"כ ידליק ומשמע דמחמת עצמן הפתילות האחרות לא ידלקו אם לא ידליקם המדליק הראשון וא"כ מה בכך שכוונתו להדליק האחרים, הא לא גרע מכוונתו לכבות וכבתה אין זקוק לה והדרה קושיא לדוכתא.

ד] בתוס' רי"ד על מסכת סוכה מהדורא תנינא דף מ"ו הקשה אהא דמבואר התם דהמדליק נ"ח חייב לברך מהא דאין מברכים על הדמאי ותי' דבדמאי הקילו עי"ש. וצע"ג שהיא קושית הגמ' בשבת ותי' דרבא דלא כאביי עי"ש.

ה] למתבאר בהל' שבת [סי' רמ"ד ס"ו] דבשמן זית מצווה מן המובחר בשבת. ובספר חסידים [רע"ב וכ"ה בסידור האריז"ל] ס"ל דעדיפא אפי' מנרות דידן [ועיין במשנה ברורה שם]. וא"כ כיוון דקיימא לן דנ"ח ונר שבת נר שבת עדיף, אמאי נהוג עלמא להדליק אפי' בשבת חנוכה, הנר שבת בנרות והנ"ח בשמן זית. ואפשר שדברו מזה אחרוני זמנינו.

ו] להפוסקים [סימן תרע"ב ותרע"ז] דשמן כשיעור המצווה לא מהני בו שום תנאי והוא הוקצה למצוותו דווקא, א"כ איך יפרנסו דברי הרמ"א [סי' תרע"ג ס"ב בשם הרשב"א] דאע"פ דכבתה אין זקוק לה מ"מ הרוצה יכול להחמיר ולהדליק עי"ש דמשמע דאיירי באותו השמן דחצי שעה. והא כיון דהוקצה למצוותו והמצווה אזדא לה דהא כבתה אין זקוק לה הוי סתם חומרא. וכי מי שירצה להחמיר ע"ע יוכל ליקח עבור זה שמן שהוקצה למצוותו והיה צריך להקפיד לחזור ולהדליק דווקא בשמן אחר וצ"ע. [ההערות הודפסו בס' 'והחשכתי לארץ ביום אור']

 

הדלקה בשמן שריפה

 

א] אסור להדליק בשמן שריפה כשיש לו שמן אחר

ב] פני יהושע – משתרשי מאיסור הנאה

ג] קושיות על הפני יהושע – לא משמע שמיירי רק בישראל

ד] הסבר הפרי יצחק – אין עושין מצוות חבילות חבילות

ה] כבתה זקוק לה – ההמשך קשור לזמן ההדלקה, כבתה אין זקוק לה – הכל נגמר בזמן ההדלקה

ו] שתי מצוות בפעולה אחת אין בה משום אין עושין מצוות ח"ח

ז] אין חבילות חבילות בשני סוגי מצוות

ח] אין ח"ח כשהמצוה ליפטר מהמצוה

ט] אין דין אין עושים מצוות ח"ח כשאפשר ע"י שליח

י] שמן שריפה וכתותי מיכתת שיעוריה

יא] האם צריכים שנר חנוכה תדמה למנורה

יב] דעות שכתמ"ש מבטל את החפצא

יג] דברי המשנה הלכות

 

א] אסור להדליק בשמן שריפה כשיש לו שמן אחר

 

נתעוררתי מידידי היקר הרה"ג ר' זאב צינמין שליט"א ר"מ בישיבת בני תורה בפאר ראקאווי נוא יורק לעיין בסוגיא של הדלקה בשמן שריפה בחנוכה, ותודתי נתונה לו על כך. וזה החלי בעזרת צורי-אל-חי.

 

בירושלמי שלהי תרומות איתא דמותר להדליק נ"ח בשמן של תרומה טמאה שמצותה בשריפה כשאין לו שמן אחר ואפי' בלא רשות כהן. וכ"פ הרמב"ם פי"א מתרומות הי"ח.

 

הנה במסכת שבת דף כ"א ע"א איתא: "אמר רב הונא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת, אין מדליקין בהם בחנוכה בין בשבת ובין בחול. אמר רבא, מאי טעמא דרב הונא? קסבר, כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. והקשה המהרי"ט בחידושיו לשבת, וכן הקשה הפני יהושע שם, הא בכלל השמנים שאין מדליקין בהם בשבת איתא גם שמן שריפה, ובשלמא בכל השמנים שטעמם שאין נמשכין אחרי הפתילה שייך לאוסרן בחנוכה גם בחול משום דסבירא ליה כבתה זקוק לה וחיישינן שמא יפשע ולא יתקן לה כדפירש"י. אלא שמן שריפה דלא מיתסר אלא משום שמצווה עליו לבערו וחיישינן לשמא יטה הרי אין טעם לאסור בחול בחנוכה כי מה איכפת לנו אם יטה הרי בחול מותר להטות.

 

ב] פני יהושע – משתרשי מאיסור הנאה

 

ותירץ הפני יהושע כי בשמן שריפה יש טעם אחר לאסור להדליק בחנוכה והוא משום ששמן שריפה אסור לישראל בהנאת כלוי כמו איסור הנאה, והכי איתא בירושלמי בהדיא בסוף תרומות אלא שהירושלמי מחלק בין שיש לו שמן של חולין לבין שאין לו, כי אם יש לו שמן של חולין אז אסור להדליק בשמן שריפה. ומפרש הפ"י הטעם, דכשאין לו שמן של חולין ורק שמן של תרומה יש לו, אז הוא נהנה רק הנאת מצווה לבד ומצוות לאו ליהנות ניתנו לכן מותר להדליק. אבל כשיש לו גם שמן של חולין הנה מלבד הנאת המצווה יש לו גם הנאת הגוף שהרי ע"י שמן שריפה קא מישתרשי ליה שמן של חולין משום הכי אסור לו להדליק מכיוון ששמן שריפה אסור בהנאה [ועי' בשו"ת עמק התשובה ח"ג סי' ס]. והנה גם רב הונא שאוסר להדליק בחנוכה בשמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהם בשבת בע"כ מיירי בשיש לו שמן אחר דאם אין לו שמן אחר בודאי אין לו להמנע מלהדליק וחכמים בודאי לא גזרו כי מה ירויחו בזה הרי בין כך ובין כך לא יקיים את המצווה אלא בע"כ רב הונא מיירי שיש לו שמן אחר וא"כ שפיר אסור להדליק גם בשמן שריפה משום דקא מישתרשי ליה את השמן של חולין ונהנה מאסורי הנאה. ועי' מה שהאריך הגרש"י זוין זצ"ל בקובץ אהלי שם [תשנ"א עמ' לט והלאה].

 

ג] קושיות על הפני יהושע – לא משמע שמיירי רק בישראל

 

אולם התירוץ של הפ"י קצת דחוק כי לדבריו יוצא שהאיסור להדליק בשמן שריפה נר חנוכה מיירי רק בישראל אבל לא לכהן והרי רב הונא בסתמא קא מיירי וכמו בכל השמנים האסורים אין הבדל בין כהן לישראל גם בשמן שריפה אין הבדל. וכן הקשה הפרי יצחק בח"ב סימן ס'. ועוד קשה דהרי חכמים דברו תמיד בהוה בדבר המצוי והשכיח ובשמן שריפה הכהן הוא אשר מצוי ושכיח גביה ולא הישראל ובודאי הירושלמי משתעי בכהן ובכ"ז אסור לו להדליק נר חנוכה בשמן שריפה אעפ"י שהכהן מותר לו הנאת כלוי.

 

ד] הסבר הפרי יצחק – אין עושין מצוות חבילות חבילות

 

לכן מפרש בעל הפרי יצחק כי הירושלמי מיירי גם בכהן, והא דאסור לו להדליק לא מטעם איסור הנאה אלא מטעם אחר - שאין עושין מצוות חבילות חבילות וכמבואר במסכת פסחים [דף ק"ב] דאר"ש אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, מ"ט? אמר רנב"י, לפי שאין עושין מצוות חבילות. וכך גם לגבי הדלקת נר חנוכה משמן שריפה עושה שתי מצוות בשמן אחד, מצות הדלקת הנר ומצות שריפת השמן, כדאיתא בשבת [כ"ה.] אמר רב כשם שמצווה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת לכן אסור לו משום אין עושין מצוות חבילות חבילות. ולפי טעם זה מובן היטב מה שרב הונא לא חילק בין כהן לישראל שהרי לשניהם אסור, וגם דברי הירושלמי מאירים, שמחלק בין אית ליה שמן של חולין ובין לית ליה משום דאיתא בגמרא הנ"ל דפריך שם מהא דתניא ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון וכו' עי"ש משמע שהכלל ש'אין עושין מצוות חבילות' נאמר רק כאשר אפשר לו שלא לעשות חבילות אבל בדלא אפשר שרי. ולפי"ז מתבאר יפה דברי הירושלמי דדווקא בשיש לו שמן של חולין דאפשר לו להדליק בשמן של חולין אז אסור לו להדליק בשמן שריפה משום אין עושין מצוות חבילות. אבל בדלית ליה שמן אחר, מותר להדליק גם בשמן שריפה, משום שאין לו אפשרות אחרת לקיים את המצווה אלא ע"י חבילות חבילות ולכן שרי.

 

ה] כבתה זקוק לה – ההמשך קשור לזמן ההדלקה, כבתה אין זקוק לה – הכל נגמר בזמן ההדלקה

 

וחזי הוית בספר טוב ראי [שבת עמ' סב] מכתב מהגאון ראי"ה קוק זצ"ל, ומתוך חביבות מיוחדת אצטט: מה שכתב כת"ר בטעמא דאין מדליקין בשמן שרפה בחנוכה שהוא מדיוקא דשמנים שאין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה, שנכלל בזה ג"כ שמן שריפה דהוא מטעם דאין עושין מצות חבילות חבילות. יש להעיר דיקשה לפי זה, אמאי לרב חסדא מדליקין בהם בחול ולא הוציאו שמן שריפה מן הכלל ומטי לה משום דכשכבתה אין זקוק לה שזה הטעם מספיק רק על אותם שמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה אבל על שמן שרפה דמשום שאין עושין מצות חבילות חבילות מאי מהני טעמא דאם כבתה אין זקוק לה.

 

ואולי יש לומר, דיש כאן שני דברים: ההדלקה - והמשך הביעור. ויש לומר, דאם נאמר דאם כבתה זקוק לה, אז המשך השריפה ג"כ כלול במצוה של חנוכה כמו שהוא במצות ביעור שמן שרפה ושייך לומר בה אין עושין מצות חבילות חבילות [אבל עיין שפ"א שבת כ"ג: דבנר שבת ונר חנוכה לא שייך אין עושים מצוות ח"ח דהדלקה עושה מצוה] אבל אם נאמר דאם כבתה אין זקוק לה אז מצות חנוכה הוא רק רגע ההדלקה שעלה להב הפתילה אפילו קודם שמספיק להיות איזה ביעור מן השמן והוא רק מכח הפתילה לבדה ומצות ביעור שמן שרפה היא דוקא אח"כ, ויש לומר דלא חל בבת אחת ומשום הכי לא הוי בכלל דאין עושין מצות חבילות חבילות. ואע"ג שבציורים של בני אדם אי אפשר לחלק בין זמן ההדלקה לזמן התחלת הביעור ומשום הכי עצים דמשחן דלפי רש"י [בבא קמא ק"א ע"ב] היינו להאיר חשיב ליה שהנאתם וביעורם שוין. מ"מ לענין שאין עושין מצות חבילות חבילות יש לומר דאזלינן כמו שהוא האמת כלפי שמיא והקב"ה יודע עתיו ורגעיו בחלוק היותר דק שבדקים כמדרש [בראשית רבה פ' יו"ד סי' ט'] "כחוט השערה" ורגע ההדלקה כבר פעלה המצוה קודם שנעשה ביעור ולא הוי בבת אחת ממש. [ויש להוסיף לדברי הגראי"ה זצ"ל שאפילו אם נניח שהדלקת נר חנוכה וביעור השמן חלים כאחת, אולי אין דין ח"ח שמצוה אחת נמשכת יותר מהשניה. ואם כבתה אז"ל המצוה נגמרת מיד ואילו מצות ביעור השמן נמשכת זמן רב – וחקר בזה המהרי"ט אלגזי בקהילות יעקב]. ואפשר לסייע לסברת כת"ר מד' הירושלמי שלהי תרומות דאהא דאמרו רבנן דבי ר' ינאי מדליקין בשמן שרפה בחנוכה אמר ר' ניסא בשם אימיה "דאמרה ליה אבוך הוה אמר מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שרפה בחנוכה". ואם נאמר דטעמא הוי משום שאין עושים מצות חבילות חבילות מתאימים הם דברי הירושלמי עם סוגיתנו בבלי פסחים [ק"ב ב'] דטעמא דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד מטעם אין עושים מצות חבילות חבילות ואמרינן התם שדין זה אינו נוהג כי אם כשיש לו אבל אם אין לו שאני ומוטב שיעשה את המצות חבילות חבילות משיבטלן לגמרי.

 

ו] שתי מצוות בפעולה אחת אין בה משום אין עושין מצוות ח"ח

 

מיהו, בקושטא דמלתא, לא מצאתי ענין של חבילות חבילות כשעושים פעולה אחת ומקיימים על ידה שתי מצות, דלא שייך כלל טעמא דמחזי עליה כמשוי שמפרש רשב"ם בפסחים שם, כי אם כשיש לנו שתי פעולות של שתי מצות שכוללן כאחת, כהא דשתי קדושות שאומרן על כוס אחד שיש בטוי מיוחד לכל קדושה, וכן הא דסוטה [ח' א'] אין משקין שתי סוטות כאחת ואין מטהרין שני מצורעים כאחת ואין רוצעים שני עבדים כאחת ואין עורפין שתי עגלות כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות, כולם הם פעולות נפרדות שמצרפין אותן ביחד שנראה כמו שהיו עליו כמשאוי כדפירש"י התם. אבל בפעולה אחת שאינו מוסיף פועל בפני עצמו, אדרבא, יש לומר דחביב טפי כשמרבין במצות בבת אחת. וכעין הא דשבת [קי"ז ע"ב] רב אמי ורב אסי כי הוי מתרמי להו ריפתא דעירובא שרו עליה אמרי הואיל ואתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחריתי. ואע"ג שאין ראיה ממש מהתם משום דבשעת הבציעה אין מקיימים מצות עירוב אבל מכל מקום יש סעד שרבוי מצות היא דבר של חביבות בפעולה אחת. וממילא הדעת נוטה שאין ללמוד מהא דמצינו בפעולות נפרדות שיהיו בזה משום חבילות חבילות. ובסוכה [כ"ה ע"ב] גבי חתן אמר ר' זירא אנא אכלי בסוכה וחדי בחופה וכ"ש דחדי ליבאי דעבידנא תרתי, ולשון 'חדי ליבאי דעבידנא תרתי' משמע ששמח מפני שעלה בידו לקיים שתי מצות בבת אחת. וכל שכן לפי גירסת הרא"ש שלפנינו שהוא ר' זירא אכל בסוכה וחדי בסוכה דמוכרח לומר שהיה היתרון מפני שקיים שתי המצות. ומוכח דכיון שבפעולה אחת היא לא די דלא שייך כאן אין עושין מצות חבילות חבילות אלא שהיא תוספת חיבה של מצוה. וכן משמע מהא דחגיגה [ח' א'] יוצאין ידי חובתם בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות, ולא משתמיט חד מאן דאמר לפרש שהוא דוקא כשאי אפשר להם לקיים באופן אחר ומשמע דכל זמן שאינו מרבה בפעולות לא שייך טעמא דחבילות חבילות. ואפילו אם נאמר דכאן מקרא דכל מיני שמחות מושמחת נפקא לן ג"כ יש לומר דנילף מהא דבכהאי גונא לא שייך טעמא דאין עושין מצות חבילות חבילות. אמנם כבר כתבו תוס' בסוטה שם דהא דאין עושין מצות חבילות חבילות מדרבנן בעלמא הוא ולא שייך לומר מטעם הפסוק. ועכ"פ לא מצינו שגזרו חכמים על זה כשאפשר לו לקיים בענין אחר כל מצוה בפני עצמה אלא ודאי דבכהאי גונא לית לן משום אין עושין מצות חבילות חבילות וכמש"כ עכ"ד. וכ"כ בשדי חמד כללים מערכת אלף אות צה ועי' בקובץ זכור לאברהם תשס"ד עמ' תקל"ז מה שהביא הגר"ע יוסף שליט"א. ועי' עוד מגדים חדשים עמ"ס שבת עמ' עב.

 

ז] אין חבילות חבילות בשני סוגי מצוות

 

ועי' במועדים וזמנים [ח"ג עמ' קט] שביאר שאין ח"ח בשני סוגי מצוות, וכאן מצות נר חנוכה היא חובת גברא ומצוות שריפת תרומה טמאה היא על החפצא.

 

ח] אין ח"ח כשהמצוה ליפטר מהמצוה

 

וחזי הוית בשו"ת מתנת משה [או"ח סי' יג] דלא שייך בשמן שריפה האיסור של חבילות משום דהא כל האיסור של חבילות הוא משום שנראה כאילו הוא רוצה ליפטר משתי מצות מהר [לפי רש"י], לכן עושה בבת אחת וזה האיסור. אבל בשמן שריפה הרי בוודאי יש דין למהר לשורפו שלא לבא לידי תקלה אם כן הרי אדרבא אי אפשר לומר שיש איסור לשורפו יחד עם הדלקת הנרות משום שנראה שרוצה ליפטר מזה, דהא אדרבא זה המצוה ליפטר מזה מהר ואפילו אם רק מצוה אחת מהשתים הוא ככה אין שייך כאן האיסור של חבילות חבילות כלל.

 

ט] אין דין אין עושים מצוות ח"ח כשאפשר ע"י שליח

 

האור שמח [הל' טומאת צרעת פרק יא] חידש כלל גדול בענין מצוות חבילות חבילות והוא שמצוות שאפשר לקיימן ע"י שליח מותר לעשותן חבילות חבילות. וההסבר לכך הוא שמכיון שהתורה איפשרה לו לפרוק את העול מעל צוארו ולשלוח שליח במקומו, אין גם איסור להקל מעליו את משאו ולהפטר מקיום המצוה. ובסברה זו תירץ כמה סתירות וביניהן תוספתא ברכות [פ"ז] הפריש תרומות ומעשרות מברך אשר קידשנו במצוותיו וציונו להפריש תרומות ומעשרות. וקשה הרי אין חותמין בשתים אלא ע"כ מכיון שאפשר להפריש תרומות ומעשרות ע"י שליח אין כאן משאוי ומותר לברך על שתיהן ברכה אחת ודין הברכה כדין המצוה שעליה מברכים.  ולפ"ז בנר חנוכה ושמן שריפה שאפשר לקיים ע"י שליח אין דין של אין עושים מח"ח. 

 

אלא על חידושו העיר בשו"ת אהלה של תורה [ח"ב עמ' 92] מהתוס' במס' מו"ק [ח' ב' ד"ה לפי] שנימקו את האיסור לעשות מצוות חבילות חבילות שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה. בדומה לכך כתב הרמב"ם בהל' סנהדרין [פט"ז ה"י] שאין מלקין שני בני אדם כאחד כי אין הדיין יכול לכוין היטב לשניהם. וא"כ מה בכך שמצוות מסוימות אפשר לקיימן ע"י שליח, גם הן טעונות כוונה. ודבריו של האו"ש מסתברים רק לפי מה שפרשו רש"י ותוס' במס' סוטה ח' א' משום שמחזי כמשאוי.

 

י] שמן שריפה וכתותי מיכתת שיעוריה

 

ורבים הקשו קושיא: הרי נר חנוכה בעי שיעור שמן של חצי שעה וכיון שאסור בהנאה ועומד בשריפה נימא כתותי מכתת שיעוריה וכמו שכתב בשערי תשובה גבי נ"ח [סי' תרע"ג] בבשר בחלב שאינו יוצא י"ח כי כתותי מיכתת שיעוריה והביאו בשם שער אפרים סי' לח שהקשה מרב הסובר דמדליקין בשמן שריפה הרי כתותי מכתת שיעוריה.

 

ורבים וכן שלימים אמרו בזה דדין כתותי מכתת שיעוריה אינו דין שמבטל את החפצא כלא היה אלא עושה חסרון וריעותא בדין שיעור שבו אבל עצם הדבר איתא בעיניה ולא בטל שהרי קיי"ל כרבנן דר"ש דכל העומד לשרוף אינו כשרוף דמי, וע"כ שכתותי מכתת שיעוריה רק עושה חסרון בדין שיעור שבו. וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' קמ"ה וכביאורו של ר"ח הלוי פי"ז מהל' שבת, שכתותי מיכתת שיעוריה אינו עושה את הדבר כמי שאינו אלא אלא מבטל דין שיעור שבו אבל עצם הדבר איתא בעיניה ולא בטל. וראה במאירי בעירובין [פ:] שכל שאתה אומר כתותי מיכתת שיעורא אין פירושו שיהא כמי שאינו אלא כמו שהוא מכותת במקומו והרי הלחי אינך צריך בו לחיזוק ואתה דנו כעומד במקומו מכותת וכו'. וכ"כ בערוך לנר בסוכה כל שכתותי מכתת שיעורא אינו שחשבינן כאילו לגמרי ליתא אלא דחשבינן כאילו נשבר לשברים דקים, ולכן בלולב ושופר פסול כי שם בעי שיעורא וגם שיהיה שם ומן הנראה שזה לא שייך אלא בדבר שבעי שיעור בעצם הדבר כגון כזית באכילה וכיו"ב דבזה כיון דעומד לשריפה לא מקרי כאן כזית מצורף אבל בנ"ח הא דבעי שיעור אינו בגוף הדבר אלא בפעולת הדבר דבעי שיעור שידלק חצי שעה ושיעור שידלק ח"ש איכא, דל"ש לומר בזה מיכתת שיעוריה שהרי סו"ס יש בו כדי לידלק ח"ש. עיין מש"כ בזה בספרים שלמי שמחה [ח"ה סי' מ] קהילות יעקב [סוכה סי' כה] אמרי טבא [סי' כב], שו"ת ארץ צבי [ח"ב עמ' לח] ובס' בית יעקב [לג"ר יעקב מעסקין שחידש שאין דין כתמ"ש אלא כאשר יש חיוב שריפה כדי לבטל את חשיבות החפץ כגון ע"ז אבל לא כאשר יש מצוה כגון בשמן שריפה].

 

יא] דמיון נר חנוכה למנורה

 

בס' היקר 'דעת עתים' [לג"ר נחום רוטשטיין שליט"א עמ' פה] כתב דלכאורה תליא הא מילתא אי תקנו דיני חנוכה דומיא דמנורה שבמקדש או שאינו אלא לפרסום הנס ולא בעי דומיא דמנורה. דאם אינו אלא לפרסום הנס ולא בעי דומיא דמנורה א"כ אין שיעור השמן אלא אמצעי שיהיה דולק חצי שיעור לכן לא שייך ביה כתותי מכתת שיעוריה, כי סוף סוף יש בו כדי להיות דולק חצי שעה. אבל אם שיעור השמן הוא כי בעי דומיא דמנורה לכאורה מן הדין דנימא ביה כתותי מיכתת שיעוריה כי במנורה היו צריכים שיעור חצי לוג מדין הלכה למשה מסיני כמ"ש בספרי בפ' בהעלותך [הובא ביפה עינים מנחות פ"ט] דא"כ פשוט שבמנורה בודאי היה שייך דין דכתותי מכתת שיעוריה כיון דקפדו אשיעורא. ואם אין נר חנוכה בעי דומיא דמנורה, א"כ שיעור חצי שעה מבוססת על שיעור חצי לוג דבמנורה כמו שהביא במגן אברהם מהשלטי גבורים, וא"כ גם בנר חנוכה איכא דין דכתותי מיכתת שיעוריה.

ומן הנראה שזהו הספק שמסתפק הפמ"ג [אשל אברהם סי' תרע"ג] בשמן ערלה ותרומה טמאה צ"ע אם נימא כתותי מכתת שיעוריה דבעי חצי שעה או דלמא כל להדליק שרי.

ובהגהות הרש"ש טויבש [בש"ס וילנא] בתי' ב' כתב דכאן לא שייך כתותי מכתת שיעוריה, ותמך יתדותיו בדברי רעק"א [בשו"ת סי' קמ"ה הנ"ל] ובזה תי' קו' שער אפרים הנ"ל דבנידון דידן אם כי שיערו חכמים בנר חנוכה שיהיה דולק והולך חצי שעה עכ"ז אין שיעור וכו' להשמן דאם ירצה יוכל ליתן פתילה דקה וכו' ויצטרך רק שמן מועט ואם יאבה לעשות פתילה עבה יצטרך שמן יותר וכו' וא"כ אין שיעור כלל להשמן ורק להדלקה ול"ש כלל לומר כתותי מכתת שיעוריה כנלפענ"ד נכון בסברא וכו' ע"ש.

 

אך בשו"ת הגאון רמ"ץ הביא דברי שער אפרים שאסר משום כתותי מכתת שיעוריה ודחה שיש לחלק, דהכא לא קפדו על עצם השיעור וכתב ע"ז שלפי שי' הר"ן ברפ"ב דשבת שנר חנוכה תקנו דומיא דמנורה לכן אסור להשתמש לאורה א"כ כמו שבמנורה בעי שיעור ופשיטא דשייך התם מכתת שיעוריה ה"נ בנר חנוכה תקנו להצריך שיעור חצי שעה שמן וכיון דקפדו אשיעורא שוב שייך כתותי מכתת שיעוריה.

 

והנה באמרי דעת מהגר"מ שפירא זצ"ל כתב דהנה השער אפרים הק' על הא דאמר רב מדליקין בחנוכה בפתילות ושמנים שאסרו חכמים הרי בכללן יש שמן שריפה וכיון דלשריפה עומד הרי קיי"ל דכתותי מכתת שיעוריה ונ"ח בעי שיעור. ונראה לתרץ קושיא זו בצירוף קו' הפנ"י שהק' מ"ט דר"ה דאין מדליקין בחנוכה אפי' בחול בפתילות ושמנים שאסרו חכמים הלא בכללן יש שמן שריפה ושמן שריפה הוא טוב להדלקה אלא בשבת אסרו חכמים דחיישינן מתוך שמצוה לבערו שמא יטה כדי לבערו מהר אבל בחול ל"ש הטעם הזה.

ותי' חדא קושיא בחברתה, דהנה הברוך טעם בעטרת חכמים חידש דלמ"ד אין זקוק לה א"צ שיעור לשמן והיינו כתירוץ הראשון של הגמ' דהשיעור של עד שתכלה רגל מן השוק הוא דוקא דאי לא אדליק מדליק, וא"כ א"ש, דר"ה לשיטתו דס"ל כבתה זקוק לה וא"כ בעי שיעור ומש"ה אין מדליקין בשמן שריפה דהא לשריפה עומד וכתותי מכתת שיעוריה. ומתיישבת בזה קו' הפנ"י דנהי דל"ש בשמן שריפה הטעם דשמא יטה אבל שייך הטעם דאין בו שיעור. ורב לשיטתו דס"ל כבתה אין זקוק לה ולא בעי שיעור ומש"ה מדליקין בשמן שריפה. ומתורץ בזה ג"כ קו' השער אפרים וכו' ואח"כ הביא מהישועות יעקב שבנ"ח לא בעי שיעור בכמות אלא באיכות שתדלוק חצי שעה ונהי דכתותי מכתת שיעוריה ואין שיעור בשמן, מ"מ הרי דולק חצי שעה ואנן לא בעינן אלא זה השיעור. וכתב שיש מפקפקין על תי' זה דבחנוכה בעינן דומיא דמנורה ובמנורה בעינן שיעור בשמן כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' תמידין ומוספין, וא"כ לפ"ז הדרא קו' השער אפרים לדוכתא וכו'. וכתב אח"כ שלפי תירוץ הב"י שחלקו את השמן לח' חלקים וכו' על כרחך שגם במנורה לא בעי שיעור בשמן רק שיהיה דלוק ול"ש בזה כתותי מכתת שיעוריה אבל לתי' הב"י דבלילה הראשונה נתנו כל השמן ולמחרת מצאו כל השמן וכו' שוב אין ראיה לנ"ח דאפשר רבעי שיעור בשמן ע"ש.

אולם בס' בני יהודה הביא מס' לחם רב שלמ"ד כבתה זקוק לה י"ל דלא בעי חלות שיעור שמן של חצי שעה אלא כאמצעי כדי שיהיה דלוק חצי שעה ולדידיה לא שייך כתותי מיכתת שיעוריה אבל למ"ד כבתה אין זקוק לה ואעפ"כ בעי שיעור שמן חצי שיעור, על כרחך שהוא חלות דין שיעור בשמן. ולפ"ז במנורה שמן הדין כבתה זקוק לה אפשר דלא בעי שיעור שמן אלא כאמצעי שיהי' דלוק. ואכן כ"כ המקו"ח והגר"ח בשי' הרמב"ם שבמנורה לא בעי שיעור שמן אלא כאמצעי משא"כ בנר חנוכה דכבתה אין זקוק לה ואעפ"כ בעי שיעור שמן ועל כרחך שהוא דין שיעור בשמן ושייך ביה כתותי מכתת שיעוריה [ועי' עוד בשו"ת קול אריה סי' לד].

                                                                                 

יב] דיעות שכתמ"ש מבטל את החפצא

 

אמנם דבר זה עצמו שכתותי מכתת שיעוריה אינו מבטל עצם החפצא רק עושה ריעותא בדין שיעור שבו אינו כ"כ מוסכם בפוסקים דהרמ"א באהע"ז סי' קנז ג"כ פסק אם כתב גט בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה הגט בטל והק' בחלקת מחוקק הרי מקורו הוא מהר"ן [פ"ב דגיטין] והר"ן לא כתבו אלא למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי ולא קיי"ל כוותיה. וכן הרמב"ם לא פסק כוותיה ע"ש. ובבית שמואל הביא מרש"י מנחות שפוסק כר"ש [שכל העומד לישרף כשרוף דמי] וכ"כ בשם רמב"ם ומצדיק בזה פסקו של הרמ"א ע"ש. והפר"ח האריך שם להוכיח דלא כרמ"א ומביא ראיות מהרמב"ם שלא פסק כר"ש ע"ש. וראה בשער המלך [פ"ד מהל' גירושין ה"ב] שמביא מתוס' שמוכח דפסק כר"ש [ראה תוס' חולין קמ ד"ה למעוטי] ומסיק שם שיש להחמיר כרמ"א ע"ש. וא"כ לפ"ז בשמן שריפה אם נימא דזה כמאן דליתא וכעפרא בעלמא א"כ תו אינו יוצא י"ח מצות חנוכה בזה. אך להקשות מזה על רב בש"ס דילן ועל הירושלמי שכ' דמדליקין בשמן שריפה אי אפשר דאפשר שהם ס"ל כרבנן דר"ש דכל העומד לשרוף אינו כשרוף דמי ורק מדין כתותי מכתת שיעוריה וזה אינו אלא במקום שצריך שיעור בחפצא ולגבי נר חנוכה יהיה תלוי אם שיעור השמן הוא דבעי דומיא דמנורה או רק כאמצעי שיהיה דולק לפרסומי ניסא כנ"ל וראה במהר"ם שיק או"ח סי"ד ובתורת חסד מלובלין סי' ס' ע"ש – ע"כ מספר דעת עתים. וע"ע בס' אבני שהם ח"ג סי' מד].

 

יג] דברי המשנה הלכות

 

אחרי כתבי כל זאת חמותי ראיתי אור שבספר משנה הלכות האריך בפתגמא דנן. וכתב כמה הסברים לאיסור לכתחילה: א] בנר חנוכה קשה לא ליהנות ולכן גזרו לכתחילה לא להדליק בש"ש כדי לא להתרחק מתקלה אפשרית. ב] אחרי שדלק כשיעור מותר ליהנות, ולכן גזרו להמנע מלהדליק בש"ש כדי שלא יהנה אחרי שיעור המצוה עכת"ד ע"ש.  

 

וע"ע בס' בירורי הלכה [זילבר ח"ג עמ' שעט], מנחת שלמה [תנינא סי' ס"א], בני יהודה [ליטש-רוזנבוים עמ' נט], שו"ת בנין ציון [שמושקוביץ סי' ד' שכתב דאינו יוצא בשמן שריפה מטעם דאסור בהנאה ובעינן לכם – ויש להעיר ששאלה זו אם איסור הנאה נחשב לכם או לא שנויה במחלוקת], קובץ בנתיבות ההוראה [ב' עמ' טז], שו"ת דברי יציב [לגאון מקלויזנבורג זצ"ל או"ח רס"ט ר"ע], בירורי הלכות [איזנברגר עמ' שטז], קובץ נזר התורה [שנה ג' קובץ ב' עמ' קעה שהביא מהשלטי גיבורים שצריך שיעור וביאר שלמ"ד כבתה אז"ל יש ב' שלבים במצוה, בשעת קיום המצוה בעי שיעור בשעת המשך המצוה לא צריך], קובץ כוכב מיעקב [ג' עמ' צח שמקשה על השער אפרים למה אין איסור בישול בב"ח ודן רק משום כתמ"ש וכתב שתלוי במחלוקת אם יש בישול אחר בישול בבשר בחלב וגם תירץ עפ"י דברי הרב מטשעבין שכאשר כונתו לשריפה אין איסור בישול בב"ח], קובץ הפרדס [שנה כה עמ' 8 שאם הנס מתפרסם לא אכפת לן שמשתמש בשמן שריפה אפילו אם נאמר כתמ"ש וכבר קדם לו בשו"ת שב יעקב], מועדים וזמנים [ח"ב קיא], קובץ מקבציאל [יט עמ' צח], משנת יצחק [בלעדי עמ"ס כתובות עמ' קנט שהוכיח הג"ר אברהם גנחובסקי זצ"ל מתוס' סוכה לה שבשמן שריפה אמרינן כתמ"ש אבל עי' בקובץ קול תורה שנה יא חוברת ו עמ' יד דברי הגר"א ראם זצ"ל], שו"ת אג"מ [ח"א סי' קצא], שו"ת ציץ אליעזר [ח"א סי' כ' שהתיר הדלקת נרות בנורה חשמלית עפ"י היסוד שאין צריך שיעור שמן במנורה], קובץ קול התורה [קובץ נז עמ' מד – לא צריך שיעור שמן לפי הרמב"ם ואפי' אם נימא דצריך שיעור אין השיעור נועד אלא לוודא שידלק במשך כל הזמן הנדרש וא"כ אין בעיה בשמן של בב"ח], שדה אברהם [לג"ר א"י הכהן קוק שליט"א סי' מה], אבני ציון [לגאון המופלא רבי בן ציון קאהן ח"ג עמ' שיב], משנת יוסף [ח"ה סי' כו], שו"ת עמק הלכה [לג"ר טוביה גולדשטיין סי' מב שמוכיח באריכות שיש איסור משתרשי באיסורי הנאה], שו"ת שדה אלחנן [סי' קג טעם חדש בכלל אין עושין מצוות ח"ח – שעוסק במצוה ופטור מהמצוה השניה], שו"ת להורות נתן [חי"ג סי' מה] ועוד ועוד.

 

כאן אשבית קולמסי אם כי אפשר להאריך עוד ועוד. אך הזמן קצר והמלאכה מרובה. ויה"ר שנזכה כולנו לאור באור החיים אמן כן יהי רצון!

 

סיימתי אור לי"ב כסלו התשע"ג

 

גבעת זאב החדשה שכונת אגן האיילת ת"ו

 

ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!!

 

לעת תכין מטבח מצר המנבח 

יש לומר הביאור בזה, ע"פ דברי הגמ' בסנהדרין [דף כ'] ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם את בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהם תחילה, כשהוא אומר וכו' להעמיד להם מלך תחילה. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחילה או להכרית זרעו של עמלק תחילה, כשהוא אומר 'והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו'' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחילה ע"ש. ונראה דדינים אלו קיימין גם לענין בנין בית שלישי ר"ל דאין זה דין שנאמר רק בתחילת ביאתן לא"י אלא דלעולם כך הוא סדרן של הדברים, דלפני בנין הבית צריך שיוקדם לה העמדת מלך ומחיית עמלק. וכך נראה מבואר מדברי הרמב"ם בפי"א מהל' מלכים ה"ד כ' וז"ל ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה וכו' ה"ז בחזקת שהוא משיח ואם עשה והצליח ובנה בית המקדש וכו' ה"ז משיח בודאי עכ"ל. הרי דגם לעתיד לבוא יוקדם העמדת מלך לבנין הבית והמלך הוא שיבנה בית המקדש. וכן הוא במהרש"א סנהדרין שם. וכך נראה מדברי ההגהות מיימוני בפ"ה מהל' מלכים ה"ד שכ' דמצוה זו של מחיית עמלק אינה נוהגת עד ימות המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה' וגו' והיינו דגם לעתיד לבוא בימות המשיח אין מצוה במחיית עמלק כ"א לאחר כיבוש הארץ ולאחר שיתקיים תנאה דוהיה בהניח ה' וגו' יעו"ש. הרי דדינים אלו נוהגים לעולם גם בימות המשיח וא"כ ה"נ בעינן שיוקדם מחיית עמלק לפני בנין בית שלישי.

מעתה יתבאר היטב דברי הפזמון, דהנה נראה פשוט דמה שאנו אומרים 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' הכונה הוא לעשיו ועמלק, דעשיו ועמלק נקראים כלבים [ע' בב"ר פרשת וישב פ' פ"ד אות ה'] משל לאחד שראה כת של כלבים וכו' כך כיון שראה אבינו יעקב עשיו ואלופיו נתיירא מהם, וה"נ מצינו בילקוט שמעוני תהילים עה"פ כי סבבוני כלבים עדת וגו' אלו בניו של המן. וע' במגילה [דף ט"ו ב] שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפש מיד כלב יחידתי. וכן הוא [בתנחומא פ' יתרו ע"ש]. ומבואר מכ"ז דעשיו וכל יוצאי חלציו עמלק והמן נקראים כלבים ולכן כינו את עשיו ועמלק כצר המנבח ע"פ הפסוק ישעיהו נ"ו כלבים אלמים לא יוכלו לנבח ע' בילקוט סוף עובדיה עה"פ ואל תגדל פיך ביום צרה דקאי על עשיו. לפי"ז יתבארו דברי הפזמון 'תכון בית תפלתי וכו' לעת תכין מטבח מצר המנבח' דהפזמון הוא תפלה לבנין המקדש שנוכל להקריב שם קרבן תודה וזה יהיה לעת שתכין מטבח מצר המנבח בעת שיכרית הקב"ה את זרעו של עמלק ובית עשיו כולו ויתקיים מה דכתיב והניח לכם מכל אויביכם וגו' ואז נוכל לבנות את בית הבחירה -  ואז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח ור"ל שחנוכה היא ההתחלה לגילוי דשם גדול וקדוש בעולמיך ועתיד להגמר ואז נקריב תודה ואז יהא שמו שלם וכסאו שלם ונגמור השיר והשבח וכמש"נ.

 

ויש להוסיף לפי"ז עוד דהנה איתא בגמ' ביצה כ"ה ב' שכלבים הם עזים שבחיות הרי שהעזות שייכא גם לכלב ולא רק לנמר. אך הנפ"מ בין העזות דנמר להעזות דכלב היא שהנמר מעיז באופן שעומד במקומו ואינו מתפעל מאחרים כלל אבל עכ"פ הוא נשאר במקומו אבל גבי כלבים איתא בב"ק כ"ג א' דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב והיינו שבעזותו הוא פורץ לתוך מקום שאינו שלו. והנה ידועים דברי הרמב"ן פ' בלק עה"פ וצים ביד כתים נוהושמט ע"י הצנזורה וז"ל בא"ד והנה השלים דבריו באבדן כיתים כי הם החיה הרביעית שתכרת ביד משיח וכו' ואל תשתומם בזה מפני שהמלכות השלישית הוא יון וכו' וכתים הוא מזרע יון וכו' כמו שאמרו איטליא של יון זה כרך גדול שברומי מלכות רביעית וכו' אבל הענין הוא וכו' אף כאן בני יון אלישה ותרשיש נתיחסו ליון והם מלכות שלישית וכתים היה לגוי עצום ויחשב מלכות רביעית והיא שתמשך מלכותו עד המשיח ותאבד בידו עכ"ל ויעו"ש עוד שפירש כן במראה דניאל ומבואר דגלות אדום נמשכת מיון ויון לא נתבער לגמרי מן העולם אלא דנשתנית צורתה לגלות אדום [וזהו דכתיב על מלכות אדום ותדעל מלך גוים ואחז"ל ששולחת טרוניא לעמים רבים והיי' דכח דאדום הוא רק במה שהם מרחיבים הכח של יון אבל אין להם כח חדש בפנ"ע ואכמ"ל]

לפי"ז כמו"כ מתבטא דבר זה בטומאת העזות של מלכות אדום דיון הם עזים כנמר [כמפורש בפסוקים ועי' מהר"ל בנר מצוה] ונתגברו ישראל על העזות הזאת אך העזות דנמר נשתלשלה להעזות דכלב דגלות אדום היא כנגד הכלב [וכלב הוא עמלק כמפו' ועמלק הוא תמציתו של עשו כמפו' בזוהר בשלח ס"ה א' וזהו מה דאמר הפייט בזה שייגמר נצחון דחנוכה לעת"ל דאז יתקיים לעת תכין מטבח מצר המנבח והיינו כנגד הכלב שהעזות דילה נמשכת מהעזות של יון [הג"ר בנימין סורוצקין שליט"א קובץ עיטורי מנורה, הגר"מ שפירא שליט"א אפיקי מים ענין ט', חמדה יקרה סי' מ"ז]

ובספר ברכת אברהם כתב: מצר המנבח - כלומר "כלב". ראה דברי החיד"א ז"ל עה"פ [במדבר לב מב] "ויקרא לה נבח בשמו" שהמדבר לשון הרע מתגלגל בכלב. ואפשר לפרש כוונת הזמר כאן על פי המדרש ויקרא רבה סוף פל"ג ומובא ברש"י [קהלת ח, ב] על מאמר חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר [דניאל ג טז] ואמרין למלכא נבוכדנצר, שאמרו לו, את מלכא עלינו במסים וארנוניות אבל על זה שאתה אומר לנו לעבוד עבודה זרה את נבוכדנצר את וכלבא שווין. ואיתא שם שמיד נבח נבוכדנצר ככלב, עיין שם. ועי' בבית ישי [סימן כ"ח] שהכוונה ליצה"ר עיי"ש, וע"ע בס' משכנות אפרים רט"ז.

לך נאה לשבח, תכון בית תפלתי ושם תודה נזבח

י"ל הביאור בזה ע"פ דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' קרבנות ה"ט וז"ל היה הקרבן שלמים סומך בכ"מ שירצה מן העזרה וכו' ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח עכ"ל. הרי שעם השלמים אומר דברי שבח, ולכאורה כך גם עם התודה אומר דברי שבח. וכן הוא בפרש"י [תהילים ק' מזמור לתודה] וז"ל להודיה לאומרו על זבחי תודה וכפה"נ היינו מדין דברי שבח שאומרו על השלמים, והן הן דברי הפזמון 'לך נאה לשבח, תכון בית תפלתי' ש'שם תודה נזבח' ר"ל דכשיבנה בית המקדש נוכל להקריב קרבן תודה ולומר עליהם דברי שבח, ופשוט. שוב מצאתי בחיי אדם [הלכות מגילה כלל קנ"ה סמ"א] שכתב וז"ל מזמור לתודה פרש"י לאומרו על קרבן תודה וצ"ע שהרי בערכין פ"ב וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' כלי המקדש דאין אומרים שירה אלא על חובת הצבור וכ"כ התוס' בהדיא וכו' ונ"ל כונת רש"י ע"פ מש"כ הרמב"ם בהלכות מעשה"ק דבשעת סמיכה מתוודה וכו' ועל תודה ושלמים נ"ל דאינו מתוודה אלא אומר דברי שבח ע"ש וזה כונת רש"י דבשעת סמיכה אומר על התודה מזמור לתודה ע"כ. [חיי אדם, נחלת בנימין]

ענין שבח תפילה ותודה

בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח תיכון בית תפילתי ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח כמו"ש 'לך נאה לשבח' ואח"כ מתחיל בדברי תפילה כמ"ש 'תיכון בית תפילתי' ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח במ"ש 'ושם תודה נזבח' נמצא שיש כאן ג' דברים בדומה לסדר התפילה, שג' הראשונות של שמ"ע הן שבח והודאה, והאמצעיות הן של בקשות וג' האחרונות הן שוב של שבח והודאה. הנה אנו מתחילים בהוה כמ"ש 'לך נאה לשבח', היינו אנו מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך, וזה הוא כמשאחז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל [ברכות ל"ב]. והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון ויש לו רצון להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה, זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום ואין הכוונה שהקב"ה יראה שהאדם משבח אותו כי אין הקב"ה נצרך לבריות אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה ואח"כ הוא יכול לבקש ממנו שיעזור גם לו כיון שמדרכו להטיב לנבראיו.

לכן, לאחר שאמר 'לך נאה לשבח' באה אז התפילה שאומרים 'תיכון בית תפילתי', פירושו הוא כמ"ש 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי' הר מלשון הרהורים, היינו שיביא להם מחשבות של קדושה שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה. וז"פ 'הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי' זהו לבו של אדם שיהיה שם מקום להשראת השכינה כי השכינה נקראת תפילה כידוע שמלכות נקראת תפילה כמ"ש ואני תפילה. ולאחר שתיכון בית תפילתי אח"כ 'ושם תודה נזבח'. נמצא, שמקודם הוא שבח ואח"כ תפילה ואח"כ עוד פעם תודה ושבח כדוגמת סדר התפילה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה.

אבל מה האדם יכול לעשות שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור ומרגיש מלא חסרונות ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבח, אז העצה היא ללכת למעלה מהדעת ולומר שהכל חסדים מכוסים היינו שיאמר שהכל הוא חסד רק שמכוסה ממנו מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג מה שהבורא הכין לבריותיו. ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת שהכל הוא טוב וחסד אז הוא צריך להתפלל שה' יתקן את לבו שיהיה בית תפילתי שפירושו שיתגלו שם חסדי ה' שזה נקרא חסדים מגולים, ואז 'ושם תודה נזבח', זאת אומרת שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את כלי הקבלה וזה נקרא ושם תודה נזבח, היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו ובמקומו בא רצון להשפיע, שזה נקרא מקום מקדש.

אבל העיקר הוא שהאדם צריך ראשית כל שיהיה לו רצון לזבוח את הרצון לקבל, היות שזה הוא כל עיקרו של הנברא. לכן הנברא אוהב אותו וקשה לו מאד שיבין שצריכים לבטלו ואחרת אי אפשר לזכות לשום דבר רוחני.

והנה בגשמיות, אנו רואים שיש לאדם רצון וחסרון מה שנוגע לו, הבא מצד פנימיות גופו, ויש רצון שאדם רוכש אותו מצד חיצוניותו, היינו מבחינתו עצמו אם לא היו אנשים מבחוץ שיולידו לו את החיסרון הזה, אז האדם אף פעם לא היה מרגיש שחסר לו זה, רק אנשים מבחוץ הם מולידים לו את החסרון הזה.

למשל אדם, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו מצד עצמו חסרון לאכילה ושתיה ושינה וכדומה אבל אם יש אנשים בסביבתו אז יש ענין של בושה שהוא מוכרח לאכול ולשתות מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו. וכן ענין זה ניכר בעיקר בהלבשה שאדם בבית הולך מלובש במה שנוח לו משא"כ כשהולך בין אנשים הוא מוכרח ללכת מלובש כפי שאחרים מבינים ואין לו בחירה מטעם שענין בושה מחייב אותו ללכת לפי טעמם.

כן אותו ענין ברוחניות יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כאשר הוא יחידי ואין לו שום אנשים מבחוץ שיתפעל מהם ויקבל מהם איזה רצון אלא מצד עצמו קיבל התעוררות וחושק להיות עובד ה' אבל הרצון שיש לו מצד עצמו בטח שהוא לא כל כך גדול עד שנאמר שלא יצטרך כבר להגדיל את הרצון הזה בכדי שיוכל לפעול עמו להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת, יש עצה כמו בגשמיות היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם. וזהו עי"ז שהוא מתחבר לאנשים שהוא רואה שיש גם להם צורך לרוחניות והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ הוא מוליד לו גם רצון שעי"ז הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו הוא מקבל רצון על רוחניות מה שהם מולידים לו ואז הוא משיג רצון גדול שיוכל לבוא למטרה.

וזה ענין של אהבת חברים שכל אחד מהחברה חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו הוא רוכש רצון מהחברים. וזהו נכס גדול שאי אפשר להשיגו רק ע"י אהבת חברים אבל מאד צריכים להזהר שלא להכנס לקבוצת חברים שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של העבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן אין להם רצון לראות אם הם עושים מעשים בכדי להגיע לדרך האמת שהיא הדרך רק להשפיע, כי רק קבוצה כזאת מסוגלת להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. נמצא אדם זה בכל מקום שהוא הולך הוא מחפש בשבע עינים אולי ימצא באיזה מקום מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה שכולם צמאים לכח דלהשפיע אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה וזה נקרא שמקבל כח מבחוץ בנוסף על הכח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו.

וכנגד זה יש כח מבחוץ שאסור לקבל ממנו שום סיוע, אף על פי שהכח הזה שהוא יכול לקבל מבחוץ יתן לו חומרי דלק לעבודה והכח הזה צריכים מאד להזהר שלא לקבלו וצריכים שמירה יתירה מטעם שהגוף נוטה דוקא לקבל כח לעבודה מאנשים מבחוץ. והוא בא לאדם כשהוא שומע שאומרים עליו למשל שהוא איש בעל מדות או ת"ח או איש בעל יראת שמים או שאומרים עליו שהוא איש מבקש את האמת ובזמן שהאדם שומע אלו דברים אז הדבורים האלו שהוא שומע שמחשיבין את עבודתו זה נותן לו כח לעבודה היות שמקבל כבוד עבור עבודתו ואז הוא לא צריך שה' יעזור לו שחמרי הדלק שלו יהיו בחינת אמונה למעלה מהדעת וכח השפעה אלא הוא מקבל חמרי דלק מהחיצונים היינו החיצונים מחייבים אותו לעסוק בתורה ומצות.

וזה ענין של הצנע לכת שאחד מטעמיו הוא בכדי שלא תהיה יניקה להחיצונים לכן האדם צריך ללכת בהצנע לכת כמ"ש 'והצנע לכת עם ה' אלקיך' [מיכה ו' ח'], כי החיצונים אשר פירושם אנשים שהם מחוץ לו, הם יונקים מעבודתו בזה שלאחר שהוא שומע שמכבדים אותו כבר הוא לומד עבור החיצונים ולא בשביל ה', כי הוא כבר לא נצרך שה' יקרב אותו לעבודתו, כי עכשיו הוא בעל עבודה מטעם שאנשים מבחוץ נותנים לו חמרי דלק כגון כבוד וכדומה בכדי שילמד ויעבוד בשבילם היינו שהם מחייבים אותו שיעבוד ולא ה' מחייב אותו שיעבוד בשבילו. ונמצא, שזה דומה שהוא עובד בשביל אל זר. זאת אומרת שהם מצווים אותו לעבוד עם עצמו בעסק התורה והמצות תמורת הכבוד וכדומה שהם יתנו לו, פירוש הדבר במקרה שהם לא ידעו מעבודתו והוא לא רואה שיש מי שרואה אותו עוסק בתורה אז אין מי שיחייב אותו לעבוד. וזה נקרא אחיזת החיצונים. ומשום זה, האדם צריך לעבוד בהצנע לכת. אולם, בזה שהוא עובד בהצנע לכת, עוד לא מספיק, הגם שזה נכון שעכשיו רק הבורא הוא המחייב אותו לעבוד עבודת הקודש. אבל צריך להיות עוד דבר, היינו שהאדם צריך לעבוד שלא בעל מנת לקבל פרס. וזהו ענין אחר לגמרי מטעם שזהו נגד הטבע שלנו, כי האדם נברא בטבע הנקרא רצון לקבל והוא צריך עכשיו לעבוד רק בעבודה דלהשפיע ולא לקבל לעצמו כלום, ולכן צריכים לחפש חברה שכל אחד ממנה הוא בדעה כזאת שצריכים לעבוד להשפיע. נמצא, כיון שכח הזה דהשפעה הוא כח קטן אצל האדם, לכן הוא צריך לחפש אנשים שגם הם מחפשים כוחות כאלו, וע"י התחברותם יחד, אז כל אחד יכול לקבל כח מהשני שרק זה חסר לו. וה' ישלח עזרה ממרום שנוכל ללכת בדרך של השפעה. [ספר ברכת שלום מאמר י"ג לגה"צ ברוך שלום הלוי אשלג].

ושם תודה נזבח

ביאורו לכאורה ע"פ מה דמבואר [תנחומא אמור פס"ד] 'וכי תזבחו זבח תודה', רבי פינחס ורבי לוי ורבי יוחנן אמרו בשם רבי מנחם דגליל, לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם ע"כ. והיינו דאחר דהודאה היא היא תכלית היצירה כמש"כ הרמב"ן בסוף פ' בא, לכך קרבן תודה אינו בטל לעולם. ולכך בחנוכה דעניינה עבודת ההודאה מזכירים בה דתכלית בית המקדש היא, ושם תודה נזבח בב"א. [ועדי חנוכה עמ' מ' מאור למלך פסחים בהקדמה] וע"ע אריכות בס' יהודה לקדשו עמ' תרמ"ז.

חנוכה שמח ואורות אין סוף!! 

 

לקבלת העלון, הערות ותרומות – ally.ehrman@gmail.com

לעילוי נשמת התינוק חיים גבריאל ז"ל בן ידידי הרב אהרן חנינא הכהן פינקלשטיין שליט"א

לעילוי נשמת האשה הצדקנית מרת גיטל מירל בריינדל לאה זצ"ל בת האדמו"ר הקדוש רבי יוחנן זצ"ל ואמו של כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א