יום ג', ט' אדר, תשס"ד
הרב שפירא, ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
א
איתא בקידושין (ח, א-ב): "אמר רבא אמר רב נחמן, אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה - אינה מקודשת [משום ש]מנה אין כאן [ו]משכון אין כאן. איתיביה רבא לרב נחמן, קידשה במשכון מקודשת? [ומתרצת הגמ':] התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה - צדקה מנין?! מכאן לבעל חוב שקונה משכון".
והנה רש"י (בד"ה "במשכון דאחרים") מפרש "במשכון דאחרים - שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה". שבפשטות כוונתו שקידשה בחוב שיש לו על המשכון, ולא בהמשכון עצמו. ואף שלכאו' אי"ז משמעות הגמ', כי בגמ' מפורש שמקודשת לפי שבע"ח קונה המשכון, הרי משמע שנותן לה המשכון, ובזה הוא מקדשה, ובפרט שכן נראה ממ"ש רש"י עצמו בסוף דבריו "שהמשכון קנוי לה", וכאילו שרש"י סותר את עצמו, דבתחילה כותב שמקדשה בחוב, ומסיים "הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה" שהמשכון עצמו נעשה שלה, ובזה מקדשה - הנה ה'שער המלך' על הרמב"ם (הל' אישות פ"ה הכ"ג) מבאר שלרש"י ה"ה מקדשה בחוב, אלא האופן איך החוב עובר אליה (שבד"כ צ"ל איזה פעולה לזה כגון מעמד שלשתן או שטר וכו'), לכן נותן לה את המשכון ונעשה שלה - ועי"ז היא קונה את החוב, אך הקידושין נעשים ע"י הממון שהלוה חייב להמקדש (המלוה) ולא במשכון. אמנם עדיין צלה"ב למה צ"ל כן? ולמה א"א לומר שמקדשה במשכון עצמו?
ומבאר תוס' ר"י הזקן (בד"ה "במשכון דאחרים"): "במשכון שמסרו לו ב"ד על חוב שיש לו אצל אחרים וקדשה באותו זכות שיש לו על המשכון, דאי אמר לה התקדשי לי בזה, הואיל ואחרים מוציאין אותו המשכון מידה אינה מקודשת. אלא ודאי דאמר לה התקדשי לי במשכון זה שיש לי מפלוני; או התקדשי לי במאה זוז שיש לי על משכון זה - מקודשת", דהיינו שהטעם שאין לקדש עם המשכון עצמו, משום שכשהלוה ישלם את החוב, ייצא המשכון מידה, לכן א"א לקדש במשכון עצמו.
ב
והנה גם הרמב"ן ס"ל כן, דכותב (בסוגיין): "ובמשכון דאחרים דמקודשת כדרבי יצחק - משמע לי מסוגיא דפסחים (לד, ב) דמשכון דתפיס ליה המלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו, והוחלט המשכון בבית דין - למפרע הוא גובה, ואי זבין מלוה או הקדיש משעת הרהנה - שפיר זבין ושפיר הקדיש, ואי לוה זבין או הקדיש - לאו כלום הוא, וכולה מדר' יצחק כדאיתא התם. ובכה"ג הוא דאמרינן הכא מקודשת כגון שהוחלט המשכון אח"כ, אבל פדאו לוה, כי היכי דאי זבין מלוה והקדיש מלוה איגלאי השתא דלאו כלום עבד ואי זבין לוה והקדיש הרי הוא מקודש ומכור, אף לענין קדושין י"ל שאינה מקודשת, ואף על פי שיש בו מקצת קנין מעכשיו. ונפקא מינה מדר' יצחק לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו, אבל קדושין כמכירה הם ובגופו של משכון הוא צריך לקדש, וכשפדאו, מלוה הוא, זהו הנראה לפי דין המשכון". - דמשמע שסובר כשיטת רש"י ור"י הזקן, שא"א לקדש במשכון אלא בחוב עצמו.
ובמושכל ראשון היה נראה שהריטב"א חולק ע"ז, דכותב (בסוגיין): "...התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק דא"ר יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון - פירוש לענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו, והוא הדין דלא סגי ללוה במחילת החוב עד שיחזיר לו משכונו כדאיתא לקמן בפירקין (טז, א), וכיון דאית ליה למלוה קנין וזכות במשכון זה - מקדש בו את האשה, ולא מיבעיא לאחר שהחליטוהו לו בית דין בפירעון חובו או שהרהינו אצלו ולא פדאו, דהא פשיטא דדידיה הוא, אלא אפילו קודם לכן, דאף על גב דקיימא לן בפרק כל שעה (פסחים ל, ב) כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה, ואי אקדיש מלוה או זבין לא עביד כלום, ואפילו החליטוהו לו בית דין לזמנו, שאני הכא במשכון דאית ליה קנין בגויה מדרבי יצחק, ובדידיה אי זבין מלוה או אקדיש, דבריו קיימין למפרע כשיחליטוהו לו בית דין. הילכך באשה מקודשת לו מעתה, ואפילו פדאו לוה בזמנו, דשאני קידושין מזביני והקדש, דכל היכא דבשעת קידושין איכא הנאת פרוטה וסמכה דעתה עליה, מקדשא ביה. תדע דהא לקמן (מז, ב) אמרינן דלכולי עלמא אית להו מתקדשת במלוה דאחרים, אלא דפליגי במלוה דאחרים אם יש לה הקנאה במלוה על פה, אי נמי אי סמכא דעתה או חיישא למחילה מדשמואל, וכיון שכן הכא במלוה על המשכון שיש לה הקנאה ואין המלוה יכול למחול ללוה אחר שמכרו או נתנו, לכולי עלמא סמכא דעתה ומיקדשא ביה, ואף על גב דבמלוה דידה אינה מתקדשת, שאני התם דדעתה אזוזי וליתנהו בעולם כדפי' לעיל, אבל במלוה דאחרים ודאי דעתה אההיא הנאה ולא אזוזי, וכל שכן כשיש עליה משכון דדעתה אזכיה שזוכה במשכון, וכיון דאית ליה ביה קנין מדרבי יצחק זכיא ביה ומקדשה ביה...". - דהיה אפ"ל שכוונתו שאפי' פדאו הלוה להמשכון מקודשת בהמשכון עצמו, אבל באמת, נוסף ע"ז שי"ל כוונתו שאם פדאו ה"ה מקודשת ע"י החוב שקשור להמשכון, הנה בב"מ (פב, א) כותב בפירוש שמקודשת בהחוב, ולא בהמשכון.
אמנם מהרמב"ם משמע שחולק על הנ"ל, שהרי פסק (בפ"ה מהל' אישות הל' כג): "האומר לאשה: התקדשי לי בדינר, והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר - אינה מקודשת לו, לפי שלא הגיע הדינר לידה ולא המשכון נתן להיותו שלה. היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקדש בו אשה, אף על פי שאינו שלו - הרי זו מקודשת, לפי שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון". שמפשטות לשונו נראה שכוונתו שקידשה בהמשכון עצמו.
הרי שרש"י, תוס' ר"י הזקן, הרמב"ן והריטב"א סבורים שא"א לקדש במשכון עצמו אלא בחוב, והרמב"ם ס"ל שאפשר לקדש גם במשכון עצמו.
ג
ובסברת מחלוקתם י"ל שתלויה במ"ש ה'קצות החושן' (סי' קצ), שלהרמב"ם אפשר לקדש במשכון עצמו, כי כשמקדש במשכון ה"ה נותן לה את המשכון לחלוטין, אלא שיש בזה תנאי שאם הלוה יפרע את חובו, תתן לו את המשכון בחזרה, וכיון שהמשכון שלו יכול לתתו לאשה. ויש להוסיף קצת הביאור בזה: זהו כעין מתנה ע"מ להחזיר, דבעצם אכן היה אפשר לקדש במתנה ע"מ להחזיר, אלא מכיון שזה דומה לקנין חליפין לכן אינה מקודשת, אבל משכון אינו ממש כמתנה ע"מ להחזיר, כי במתנה ע"מ להחזיר ה"ה מוכרחת להחזיר את החפץ, ולכן ה"ז סתירה להמתנה, ובאיזה אופן שנבאר זה (וראה המבואר בזה בשיעור יג), אבל במשכון לאו דוקא שתצטרך להחזיר, ולכן אפשר לקדש במשכון עצמו. משא"כ רש"י וסיעתו יחלקו ע"ז ויסברו שאי"ז גדר המשכון, כ"א שמעיקרא נותנו עד שיפרע, הרי שיש חסרון בעצם הנתינה, שנתינת המשכון אינה נתינה טובה, ולכן אינה מקודשת.
ויש לבאר המחלוקת באו"א ע"פ דיוק בלשון הרמב"ם. דכתב הרמב"ם (שם) שה"ה מקודשת במשכון "לפי שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון" - היינו שלבע"ח יש רק קצת קנין בהחפץ, וזהו לפי שיש למישהו אחר שאר הקנין בהחפץ, דהיינו הלוה. וי"ל שזהו כעין שותפות ביניהם. וצל"ע מהו דין שותף המקדש בחלקו.
והנה כתב הרמב"ם (שם, ה"ט): "היתה סחורה בינו ובין חברו וחלקה שלא מדעת חברו וקדש בחלקו - הואיל וצריכה שומת בין דין אינה מקודשת, שאין זה נוטל לעצמו מה שירצה ויניח מה שירצה". וכן נפסק בשו"ע אהע"ז (סי' כח סי"ח).
וכתב ע"ז ה'חלקת מחוקק' שכ"ז שאינה מקודשת ה"ז במקדש סתם - כי אז דעתה על כל החפץ (והרי לא כל החפץ שלו), אבל באם יפרש שמקדשה בחלקו שבהחפץ - ה"ה מקודשת. ומקורו הוא מהרשב"א (קידושין נב, ב): "א"ל מאן פלג לך - ואפי' נתן לה שוה שתי פרוטות אינה מקודשת, לפי שבכולו היא מתקדשת לו ולא בחציו, אלא א"כ פירש לה במה שיש לי בו". הרי שס"ל להרשב"א שאפשר לשותף לקדש בחלקו, אלא שצריך לפרש שמקדש בחלק שיש לו בהחפץ.
וי"ל שלא כו"ע מודי לדין זה, ובזה נחלקו רש"י והרמב"ם וסיעתם: דהרמב"ם וסיעתו ס"ל כהרשב"א וה'חלקת מחוקק', ולכן אע"פ שהבע"ח אינו הבעלים היחידי דחפץ זה, מ"מ יכול לקדש בו באם יפרש שמקדשה בחלקו, משא"כ רש"י וסיעתו חולקים על דין זה, וס"ל שגם אם יפרש שמקדשה בחלקו אינה מקודשת, משום שאין לו בעלות מושלמת על חפץ זה (כי יש לעוד מישהו בעלות על חפץ זה), ולכן אינו יכול לקדש במשכון.
אבל דוחק לומר שנחלקו בדין זה, דהרי אין לחדש מחלוקת. ולכן אפ"ל שכ"ע ס"ל כהרשב"א, אלא שנחלקו בפרט מסוים בדין זה: דלהרמב"ם שונה משכון משאר שותפות, ואפשר לקדש במשכון אף אם לא יפרש שמקדש בחלקו, בשונה משותפות רגילה, כי כולם יודעים גדר משכון, ולכן גם במקדש בסתם ה"ז כמפרש שמקדש בחלקו. משא"כ לרש"י וסיעתו אין חילוק בין שותפות רגילה לשותפות שיש במשכון (בין הלוה למלוה), ולכן א"א לקדש במשכון אא"כ יפרש שמקדשה בחלקו.
אבל קשה לומר כן, דא"כ רש"י היה צ"ל שיכול לקדש במשכון, אלא שצריך לפרש שמקדשה בחלקו.
ד
והנה י"ל שנחלקו האם אפשר לדמות גדר משכון לדין שותפים. כי בשותפים הרי יש לכל א' מהשותפים בעלות גמורה בהחפץ, כי אף שאין הוא הבעלים הבלעדי של החפץ, מ"מ בחלקו, במה שהוא אכן הבעלים, ה"ה הבעלים במאה אחוז, אלא שיש עוד א', שגם לו יש חלק, וגם הבעלות שיש לו בחלקו ה"ה במאה אחוז, [ובפרט לפי הסברא ששותפות פירושו דכל החפץ שייך לכל א' מהם - ראה לקו"ש ח"י עמ' 267 בהערה. וראה ר"ן ריש פרק השותפין (נדרים מה,ב)]. כלומר: אף ששניהם הבעלים, אין בעלות א' מהם גורעת מהבעלות שיש להשני, כי במה שכל א' הוא הבעלים, ה"ה הבעלים לגמרי, וכאילו נאמר שהגרעון בבעלות כל א' מהשותפים הוא בכמות הבעלות, אבל באיכות בעלותו, ה"ה הבעלים לגמרי, היינו שאין הבעלות של השני נכנס לגבול הבעלות של הראשון. משא"כ במשכון י"ל שגם בחלק הבעלות של המלוה (שקונה המשכון), יש גרעון, בזה שזה שייך גם להלוה, שהרי יש להלוה זכות לפרוע החוב ולקחת החפץ בחזרה, ולבטל עי"ז בעלותו של המלוה, א"כ גם חלק הבעלות של המלוה אינו בעלות אמיתי, ולכן אין לקדש בו.
ובזה הוא דנחלקו: הרמב"ם ס"ל שחלק הבעלות של המלוה הוא בעלות גמורה (בחלקו עכ"פ), ולכן יכול לקדש בו, אבל רש"י וסיעתו ס"ל שגם חלק הבעלות שלו אינו גמור, כי מה שהלוה יכול לקחתו בחזרה, מעכב בעלות המלוה מלהיות בעלות גמורה (אפי' בחלקו), ולכן אין לקדש בו.
בסגנון אחר: הרמב"ם הרי כותב כנ"ל "לפי שבע"ח יש לו מקצת קנין בגופו של משכון", ויש לחקור מהו גדר "מקצת" זה. האם רק מקצת בכמות, שהרי יש כאן עוד א' שגם הוא הבעלים של חפץ זה, או הכוונה מקצת באיכות, היינו שאין לו קנין אמיתי בזה. והרמב"ם ס"ל שהוא רק מקצת בכמות, ולכן אפשר לקדש בו, כמו ששותף אפשר לקדש בחלקו (עכ"פ באם מפרש שמקדש בחלקו), כי מה שזה שייך גם לעוד א', והוא יכול לפדות המשכון, אינו מגרע מבעלותו בחלקו (ובנדון דמשכון אולי גם אי"צ לומר שמקדש בחלקו, וכנ"ל). וכדלקמן. ורש"י וכו' ס"ל שזהו מקצת באיכות, ואין לו בזה בעלות אמיתית, כי מה שזה שייך גם להלוה מגרע מבעלותו גם על חלקו, ולכן אין לקדש בו.
ויש להביא דוגמא לגדר זה של "מקצת" באיכות, ממה שמבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע בגדר "מתוך שהותרה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך" (בלקו"ש חי"א עמ' 39), וזה לשונו:
"אולם אפשר לבאר בסברת התוס' [שס"ל שגם לב"ה שאמרי' "מתוך וכו'" צ"ל צורך היום קצת מה"ת - ביצה יב, א ד"ה ה"ג] דגם ב"ה סברי דאו"נ הוי טעם להתיר מלאכות אלו האסורות מצ"ע, - אלא שבאופן ההיתר ס"ל לב"ה שאין הכוונה שלצורך או"נ נדחה האיסור במלאכות אלו (- היינו שחשיבותו של צורך זה דוחה איסור עשיית מלאכה ביו"ט, ולכן אינן מותרות אא"כ צרכן הוא רק לאוכל נפש), אלא שמצד הצורך הותרו המלאכות לגמרי: ולכן גם אינו צריך לצמצם במלאכת או"נ שתהא כולה כדי צורך אכילת היום (ביצה יז, א. רמב"ם הל' יו"ט פ"א ה"י), וכמו"כ מותר לשחוט בהמה גם אם אינו צריך אלא לכזית מבשרה (ביצה כה, א. רמב"ם הל' יו"ט פ"א הי"ב), דמכיון שיש במלאכה זו איזה צורך של או"נ ה"ה מותרת לגמרי גם אם חלקה ואפילו רובה אינם לצורך זה.
"בזה יש להסביר גם שיטת ב"ה שהתירה התורה מלאכות אלו גם לשאר צרכי הנאה.
"והביאור: מלאכות אלו (שהותרו) אף אם עושין אותן לשאר צרכי הנאת האדם ולא לצורך או"נ יש בהן צד השווה למלאכות דצורך או"נ - שכולן צורך האדם - ולכן נחשב צורך זה דשאר הנאות האדם עכ"פ כ"מקצת" לגבי הצורך דאו"נ, ומכיון דחזינן שהמלאכות לצורך או"נ הותרו גם אם רק קצת הוא לצורך או"נ - כמו"כ די לן בהצורך דשאר הנאות שהוא "מקצת" (באיכות) דצורך או"נ.
"וזהו פי' דברי ב"ה: "מתוך שהותרה לצורך כו'" - מכיון שלצורך או"נ הותרה המלאכה, היתר בעצם המלאכה - הותרה שלא לצורך, לכל שאר ה"לא צורך" שמחוץ לה"צורך קצת": בין שהוא מקצת מהצורך דאו"נ ממש, בין שהוא צורך אשר יש בו צד השווה, "מקצת" (בתוכן, איכות) מהצורך דאו"נ.
"ולכן סברי התוס' בדעת ב"ה דהותרו רק באופן שיש צורך קצת של היום". עכ"ל.
שתוכן הענין הוא, שהיות שכשהותרו מלאכות אלו לצורך או"נ, איצ"ל כל המלאכה לצורך או"נ, כ"א גם אם מקצת ממה שהוא עושה הוא צורך או"נ, ה"ז ג"כ מותר. כמו"כ אם מה שהוא עושה הוא לצורך דבר שהוא מעיקרא מקצת מאו"נ (ז.א. שאר הנאות, שהם מקצת מהנאת או"נ), ה"ז ג"כ מותר.
- הרי שרואים כאן שמפרש גדר "מקצת" גם מקצת באיכות.
עד"ז י"ל בנדו"ד, במ"ש הרמב"ם שיש להמלוה "מקצת קנין" בגוף המשכון, שאפשר לפרשו "מקצת בכמות" - כמו בשותפים שלכל אחד יש קנין על חלק מסוים מהחפץ (בכמות), אבל קנינו של כל אחד מהם על חלקו הוא מוחלט, או "מקצת באיכות" - שאז חסר בבעלותו, ויש לו רק קנין קלוש בהחפץ, ואי"ז בעלות מוחלטת. ובזה נחלקו הרמב"ם ורש"י וסיעתם: דלהרמב"ם וסיעתו ה"ז "מקצת בכמות", ולרש"י וסיעתו ה"ז "מקצת באיכות".
ה
והנה לבאר הא גופא, למה לרש"י יש להמלוה רק "מקצת קנין" באיכות, כי בעלות הלוה גורע מקנינו של המלוה, ולהרמב"ם אינו גורע - י"ל שזה תלוי באיזה אופן הוא הזכות שיש להלוה. כי בפשטות נראה מהלשון "בע"ח קונה משכון", שהוא קונהו בקנין גמור, ואעפ"כ יש להלוה זכות לפדות המשכון ע"י שישלם החוב וזהו נוסף ע"ז שעדיין יש להלוה קנין בהחפץ, זאת-אומרת שיש להלוה ב' ענינים כאן: א) שעדיין החפץ שלו אף שגם להמלוה יש בו קנין גמור. ב) יש לו זכות לפדות החפץ עד שישלם החוב. והנה ענין הא' אינו נכנס בגבול בעלות המלוה, כי זהו כעין ב' שותפים שלשניהם יש קנין בהחפץ, אמנם ענין הב' לכאורה אכן נכנס לגבול המלוה, אבל זה יהיה תלוי באם זה רק "זכות", או זה גופא הוא בחינת "קנין", דאם זהו "קנין", אז י"ל שאי"ז מגרע מ"קנינו" של המלוה, כי זהו כאילו שקנינו של הלוה מתרחב עד שגם יכול לפדות המשכון, אבל אי"ז נכנס לגבול המלוה, כי סו"ס יש להמלוה קנין בזה ויש להלוה קנין בזה, ומה שיכול לפדותו הוא דין מצד קנינו שלו, ולא משום חסרון בקנין המלוה, משא"כ אם זהו ענין של "זכות" נוסף על הקנין שיש לו, שהחפץ הוא שלו, ה"ז כאילו יש כאן ב' דברים: א) קנין שלו. ב) "זכות" בקנינו של המלוה. וא"כ מגרע מקנינו של של המלוה. [ופשוט שכהנ"ל קשור עם המחלוקת בין רש"י ותוס' האם חייב באונסין או רק בגניבה ואבידה, ועם המחלוקת בין הרא"ש והי"מ שמביא הרא"ש כאן; וגם פשוט שחלוק כהנ"ל בין משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו - אבל כאן נתבאר הענין באופן כללי ביותר].
וי"ל שבזה נחלקו: רש"י ס"ל שזכותו הוה "זכות" גרידא, ולכן הוה קנינו של המלוה "קצת קנין" באיכות, כי בתוך קנינו יש להלוה זכות, ולהרמב"ם הזכות היא חלק מקנין הלוה, ואי"ז גורע מקנינו של המלוה.
וי"ל שאזלי לשיטתם, דהנה בלקו"ש חי"ט (שיחה ג לפ' ואתחנן) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע מחלוקת הרמב"ם ורש"י בגדר דינא דבר מצרא, ומקדים שיש להסביר דינא דב"מ (ב"מ קח, א) בב' אופנים, וז"ל (בתרגום מאידיש):
"א) זהו רק ענין של הנהגות ישרות וטובות. ז.א. שאינו חסר כלום בתוקף הקנין של הלוקח, אלא שהחכמים חייבוהו להתנהג באופן "ישר וטוב", ולכן חייב הוא להעביר (מה שקנה) להב"מ. (ועד"ז בשאר דינים דב"מ).
"ב) החיוב ד"ועשית הישר והטוב" פועל, שהב"מ מקבל בעלות מסוימת על השדה; ולכן מה שהלוקח צריך ליתן השדה להב"מ אי"ז מצד החיוב שעליו להתנהג בהנהגה טובה לבד, כ"א לפי שיש להשדה שייכות להב"מ, ובלשון הנמוק"י (שם ד"ה והלכתא) "כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע"". עכ"ל.
וממשיך לבאר שבזה נחלקו רש"י והרמב"ם, כי רש"י (ב"מ שם ד"ה ועשית) כתב בטעם דדב"מ וז"ל "דבר שאי אתה נחסר כ"כ שתמצא קרקעות במקום אחר ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקים". עכ"ל. משא"כ הרמב"ם (הל' שכנים פי"ב ה"ה) כתב וז"ל: "יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו . . ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב, אמרו חכמים הואיל והמכר אחד הוא טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק", עכ"ל.
הרי שלרש"י ה"ז רק הנהגה טובה שכל כולו הוא על הלוקח. משא"כ להרמב"ם ה"ז הנהגה טובה בכלל, והוה דבר שבעצם הוא טוב וישר. וזה נעשה בכח מה שהחכמים נתנו להב"מ קצת קנין בגוף השדה. ועיי"ש בפרטיות שיטות רש"י והרמב"ם (ובפרט בההערות).
והנה י"ל שביאור זה של כ"ק אדמו"ר זי"ע במחלוקת זו בין רש"י והרמב"ם אינו ביאור השייך במיוחד למחלוקת זו, כ"א זה חלק מכללות שיטת כ"ק אדמו"ר זי"ע בהבנת דרכו של רש"י ושל הרמב"ם בכלל, בכמה וכמה מחלוקות ביניהם; כי לאחרי העיון בהרבה מקומות בתורת כ"ק אדמו"ר זי"ע רואים שבכל ביאוריו במחלוקות שונות בין רש"י והרמב"ם נמצאת נקודה אחת. (ואף שפשוט שלא בכל פעם ה"ציור" של הנקודה הוא אופן אחד, מ"מ הנקודה אחת היא), ונקודה זו שייכת למחלוקת זו ג"כ, כדלקמן.
והנה עיקר ענין זה מבואר בלקו"ש חי"ז (שיחה ד לפ' קדושים). שם מבאר סברא כללית בשיטת הרמב"ם בכמה מקומות וז"ל (מתורגם מאידיש): "מצינו כמה פעמים שכשציותה התורה לעשות איזו מצוה, שקיומה תלוי' בפעולה שלפני' (וכיו"ב), מקבלת גם הפעולה הקודמת מעין חשיבות וגדר של המצוה עצמה - היות ופעולה זו מוכרחת (בלעדי' אא"פ להמצוה להעשות), ה"ז כאילו שבעת הציווי על המצוה, ציוותה התורה גם על פעולה זו". עכ"ל. ומביא כו"כ דוגמאות לסברא זו. וממשיך לבאר שלא רק בנוגע לפעולות אומרים כן, כ"א גם בנוגע לבנ"א, שכשאחד מחויב לעשות דבר לאדם שני, מקבל האדם השני מעין החיוב, ונקרא גם הוא מחויב בדבר.
ועפ"ז מבאר כמה מחלוקות הראשונים, וביניהם גם בין רש"י והרמב"ם. ולדוגמא: דעת רש"י (בברכות מח, א ד"ה "עד שיאכל") שהמצוות שהקטן חייב בהם מטעם חינוך "לאו מצוה דידי' [-של הקטן] אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר". משא"כ דעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ה הט"ו-ט"ז) ש"בן מברך לאביו", שמזה מוכח שס"ל שבמצות הבאים מטעם חינוך, מחויב בהם הקטן (מדרבנן), ואינם רק חיוב על האב. ומביא שם שכן משמע גם מלשון הרמב"ם בהל' ציצית (פ"ג ה"ט), בהל' ברכות (רפ"ה), בהל' סוכה (רפ"ו) ובהל' לולב (פ"ז הי"ט). עיי"ש.
ומקשה על שיטת הרמב"ם: איך אפ"ל חיוב על הקטן אפילו מדרבנן, והרי אינו בר דיעה, וכלשון הגמ' (פסחים קטז, א) "חיובא לדרדקי" (בתמי')?
ומתרץ שגם לדעת הרמב"ם הטילו החכמים חיוב החינוך רק על האב, ולא על הבן, אבל היות ומצות האב הוא לחנך הבן שיקיים מצוותיו, נעשה בדרך ממילא התחייבות על הבן בקיום המצוות, ולכן נק' הבן מחויב בדבר.
ועפ"ז מוכרח שרש"י ס"ל שלא אמרי' כן, כ"א שהחיוב שהטילו על האב נשאר על האב לבד. ולא אמרי' סברא הנ"ל, שהחיוב נמשך ג"כ על הבן.
דוגמא נוספת: בנוגע לחיוב שמחה ברגל, אמר אביי (ר"ה ו, סע"ב. קידושין לד, ב) "אשה בעלה משמחה". ופרש"י (שם) "בבבל בבגדי צבעונין כו'". והקשו התוס' (ר"ה שם ד"ה "אשה") ממה דאי' בחגיגה (ו, רע"א) - בנוגע הבאת קטן לירושלים - "עד הכא דמיחייבא אימי' בשמחה וכו'", הרי משמע שאשה מחויבת בשלמי שמחה, ולכן "מפרש ר"ת בעלה משמחה, שהחיוב על בעלה ולא עלי' וכו', והא דקאמר בחגיגה דמיחייבא אמי', משום בעלה ולא משום היא". וכן כתב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"א סה"א) "ונשים חייבות במצוה זו".
הרי עוד דוגמא - שהרמב"ם ס"ל שהאשה נעשית מחויבת במצות הבאת שלמי שמחה לפי שבעלה מחויב לשתף אותה בהקרבן, ורש"י ס"ל שלא אמרי' כן, ולכן כתב פירוש אחר ב"אשה בעלה משמחה". [ועיי"ש בלקו"ש עוד הרבה פרטים בזה. וגם איך שכמה מחלוקות בין הרמב"ם והראב"ד וכן בין רש"י ותוס' תלויין בזה].
וי"ל שגם המחלוקת בין רש"י והרמב"ם בענין דינא דבר מצרא - ע"פ הסברת כ"ק אדמו"ר - מיוסדת על הסברא הנ"ל:
דזה פשוט לכו"ע שהתחלת כל הדין דב"מ הוא מטעם "ועשית הישר והטוב" ותו לא. והמחלוקת בין רש"י והרמב"ם היא: היות וסו"ס יש להמצרן זכות ליקח השדה, האם אמרי' שבד"מ נמשך גם על השדה גדר זה, שגם מצד השדה חייבים ליתן להמצרן את השדה, וכאילו יש לו קצת קנין בזה.
וה"ז כהחקירה הנ"ל בנוגע מצות חינוך - האם אמרי' שהיות והאב חייב לחנך הבן, בד"מ נמשך זה גם על הבן, שגם הוא מצידו מחויב בזה. או במצות שמחה ברגל, האם אמרי' שהיות והבעל חייב לשתף אשתו בהקרבן, בד"מ נמשך גם על האשה, שגם היא מצדה חייבת בזה. [ואף שנדון דב"מ אינו בדומה ממש להנ"ל, כמובן, מ"מ בנקודת הדבר ה"ז בדומה].
וזוהי מחלוקתם: רש"י לשיטתי' ס"ל שלא אמרי' כלל הנ"ל, ולכן נשאר דין דב"מ רק בבחי' זכות ודין קדימה שיש להב"מ, ותו לא. והרמב"ם לשיטתי' ס"ל שמהזכות שיש לו נמשך גם על השדה עצמה, שהיא מצדה שייכת להב"מ.
וכד דייקינן בעוד כו"כ מקומות בתורת כ"ק אדמו"ר זי"ע, נראה שהרבה מביאוריו במחלוקות שונות בין רש"י והרמב"ם מיוסדים על נקודה זו.
והנה עפ"ז י"ל שרש"י והרמב"ם בנדון דמשכון אזלי לשיטתם: היות ורש"י ס"ל שבד"כ לא אמרי' שאם יש למישהו "זכות" בדבר, בד"מ יש לו "קנין" ג"כ. לכן בנדון דהמשכון, אין ה"זכות" של הלוה גדר של "קנין". ובמילא אי"ז חלק מקניינו שלו, וא"כ הפירוש הוא שיש לו "זכות" (נוסף על קנין עצמו) בקנינו של המלוה, ולכן מגרע זכותו של הלוה מקנינו של המלוה. משא"כ להרמב"ם מי שיש לו "זכות" בדבר, ה"ז גם "קנין" בהדבר, לכן בנדון דמשכון, הוה ה"זכות" חלק מהקנין שלו, יש להלוה קנין בהמשכון, וה"ה כשאר שותפים, שאין א' גורע מקנינו של חבירו, כנ"ל. [ואף שי"ל גם להיפך, וגם אפ"ל שהיות וגם אם יש להלוה "קנין" בהמשכון ה"ז רק הסתעפות ה"זכות", ובמילא צריך לגרוע מקנינו של המלוה, מ"מ אי"ז מוכרח, ואם אומרים כמבואר כאן, נרויח שרש"י והרמב"ם אזלי בזה לשיטתם].
והנה בלקו"ש (חי"ז שם) מבאר שהרמב"ן ס"ל כרש"י בנוגע חיוב הקטן במצות חינוך, וא"כ גם הרמב"ן ס"ל שמה"זכות" נעשה "קנין", לכן ס"ל גם בנדו"ד כרש"י, שאין לקדש בהמשכון.
ו
והנה כמה מחלוקות בין רש"י והרמב"ם (ורש"י ותוס') יש לבאר על יסוד הנ"ל שבלקו"ש, וא' מהם הוא בנוגע חיוב בניית כותל מטעם היזק ראיה: דהנה אי' בב"ב (ו, ב): "אמר אביי שני בתים בשני צדי רה"ר, זה עושה מעקה לחצי גגו, וזה עושה מעקה לחצי גגו, זה שלא כנגד זה, ומעדיף". וכתב רש"י (ד"ה "ומעדיף") וז"ל: "מושך המעקה יותר מחצי גגו כדי שיהי' במקצת כנגד סתימתו של זה, ומתוך כך לא יראה בהדיא לגגו של חבירו". עכ"ל. ז.א. שרש"י ס"ל שמעדיף רק קצת.
אמנם הרמב"ם (הל' שכנים פ"ג ה"ה) כתב וז"ל: "וכן שני בתים זה בצד זה . . זה עושה מעקה לחצי גגו שהוא דר בו, וזה עושה מעקה לחצי גגו, וזה שלא כנגד זה, ומעדיף כדי שלא יראו זה את זה". עכ"ל. וכתבו המפרשים שכוונת הרמב"ם במ"ש "ומעדיף כדי שלא יראו זה את זה" הוא שאין מספיק להעדיף קצת כדי שלא יראה בהדיא לגגו של חבירו, כ"א צריך להעדיף הרבה, עד "שלא יראו זה את זה", היינו שלא יוכלו לראות זה את זה כלל.
ובפשטות סברת הרמב"ם למה אין מספיק להעדיף קצת (שלא יראה בהדיא), הוא כמ"ש בשטמ"ק: שאם יעדיף רק קצת יכול הוא לעמוד חוץ ממחיצתו ויעקום את ראשו ויראה בחצי גגו של חבירו. ואף שבשטמ"ק מביא לתרץ שאי"ז קושיא על שיטת רש"י, כי היות ואינו יכול לראות רק ע"י עקימת ראשו וע"י עמידה בשפת הגג, מתיירא הוא שמא יפול ולא ידחוק את עצמו להביט אל גג חבירו - מ"מ הרמב"ם אינו מקבל תירוץ זה, וס"ל שאכן חוששים לזה, ולכן צריכים להעדיף הרבה.
ולבאר סברת מחלוקתם, י"ל שתלוי בכללות הגדר של "זה עושה מעקה לחצי גגו, וזה עושה מעקה לחצי גגו", האם הפי' שבעצם צריך כל אחד לעשות כותל גמור למנוע היזק ראי' לחבירו, אלא שהיות שאי"צ ב' כתלים כי אין בזה שום תועלת, פחתו מכ"א חצי; או מלכתחילה חל על כ"א רק לעשות החצי.
ואחד מהנפק"מ יהיה בגדר "מעדיף": לאופן הא' שבעצם צריך כ"א לעשות כותל שלם, הרי כשפיחתו ממנו חלק המיותר, פיחת רק מה שברור שאי"צ. אבל מה שיש מקום לומר שצריך - כי אולי יוכל לראות - אא"פ להפחית. ולכן צריך להעדיף הרבה.
משא"כ אם מעיקרא חייב רק לעשות החצי, אלא היות וסו"ס נשאר היזק ראי', כי יכול לראות בהאלכסון, צריך להעדיף - הרי ההעדפה היא רק במה שמוכרח (- במה שברור שיראה).
בסגנון אחר: לאופן הא' צריכים סיבה לגרוע מחיובו לעשות כותל שלם, ולכן על כל חלק שלא ברור שאין כאן היזק ראי', נשאר חיובו לעשות חלק זה מהכותל. אבל לאופן הב' הרי צריכים סיבה לחייבו לעשות יותר מחצי, וכ"ז שאין כאן סיבה גמורה, אין לחייבו. ולכן רק להעדיף קצת אפשר לחייבו, כי בלי זה נשאר בבירור היזק ראי'. משא"כ יותר מזה, אין ברור שיזיקו, שהרי יצטרך לעקם ראשו, ויש סברא שמפחד וכו', לכן אין לחייבו.
ובזה נחלקו רש"י והרמב"ם: רש"י ס"ל כאופן הב', ולכן אומר שצריך להעדיף רק קצת; משא"כ הרמב"ם ס"ל כאופן הא', ולכן אומר שצריך להעדיף הרבה.
וב' אופנים אלו גופא בפשטות תלויים בכללות גדר החיוב דעשיית כותל בשביל היזק ראי', האם זהו רק שיש לכל שותף זכות לתבוע מהשני לעשות כותל למנוע מלהזיקו בהיזק ראי', (ואף שהשני יטעון שיעצום עיניו ולא יביט, מ"מ יכול לומר לו שאא"פ לך לעצום עיניך כל היום וכו'), או שזה דין בהמקום, שחצר הקרוב לשכן, מחוייב בכותל.
דלאופן הא' פשוט שבשני בתים בשני צדי רה"ר, מעיקרא אין חיוב על כ"א לעשות כותל גמור, כי אין לומר שיש לו זכות לתבוע מהשני לעשות כותל שלם, כשגם הוא עצמו מחוייב בעשיית כותל. אבל לאופן הב', הרי כל מקום מחוייב בכותל, וא"כ בעצם מחוייב כאו"א בכותל שלם, ורק מפני שאי"צ שני כתלים, פוחתים מכ"א חצי כותל.
אבל לכאו' צ"ע למה נאמר שיש דין כותל על המקום?
אלא הביאור הוא: לכו"ע כל גדר חיוב כותל הוא מטעם שלא להזיק להשני בהיזק ראי'. ופשוט שאין לכאו"א כ"א זכות לתבוע מהשני שיעשה כותל. אבל לאידך י"ל, שהיות ויש לו זכות לתבוע שיבנה כותל על מקומו, נמשך גם על המקום גדר זה, שגם מצד המקום חייבים לבנות הכותל.
וה"ז ממש כפי שהוא בנוגע לדינא דבר מצרא, שזה פשוט שהוא רק זכות מטעם "ועשית הישר והטוב", מ"מ יש סברא שבד"מ נמשך גם על השדה גדר זה, שגם מצד השדה חייבים ליתן להמצרן את השדה, וכאילו יש לו קצת קנין בזה - עד"ז ממש הוא בנדון דהכותל, שאף שזה רק זכות מטעם היזק ראי', מ"מ י"ל שבד"מ נמשך גדר זה גם על החצר, וגם מצד המקום חייבים לבנות כותל.
וכמו שבנוגע לדדב"מ נחלקו בזה רש"י והרמב"ם, שלרש"י לא אמרינן שמהזכות שיש בשדה חבירו נמשך שיש לו קצת קנין בזה, משא"כ להרמב"ם אכן אמרי' כן, עד"ז בנדון דהכותל, שלרש"י לא אמרי' שהזכות שיש לו לחייב חבירו לבנות כותל בחצירו נמשך גם על המקום, משא"כ להרמב"ם אכן אמרי' כן, וס"ל שנעשה גדר בהחצר גופא, שגם מצד החצר מוכרח להיות כותל.
ומזה מסתעפת מחלוקת רש"י והרמב"ם בדין ד"מעדיף", דלרש"י היות ואין זה דין בהמקום, לכן אמרי' שמעיקרא חייב לעשות רק החצי, ומוסיפים רק כל מה שמוכרח בשביל היזק ראי', ולכן מעדיף קצת. משא"כ להרמב"ם היות וזה דין בהמקום, אמרי' שמעיקרא חייב כ"א לעשות כותל שלם, ורק פוחתים מה שברור שאי"צ בשביל היזק ראי', לכן מעדיף הרבה. וכנ"ל בארוכה.
ז
וי"ל שזוהי ג"כ נקודת פלוגתת רש"י ותוס' בסוגיא אחרת בב"ב (ז, א). דאי' שם: "הנהו בי תרי אחי דפלגי בהדי הדדי, חד מטי' אספלידא, וחד מטי' תרביצא, אזל ההוא דמטי' תרביצא וקא בני אשיתא אפומא דאספלידא. א"ל קא מאפלת עלי, א"ל בדידי קא בנינא. אמר רב חמא בדין קאמר לי'. א"ל רבינא לרב אשי מאי שנא מהא דתניא שני אחין שחלקו א' מהן נטל שדה כרם וא' מהם נטל שדה לבן, יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן, שע"מ כן חלקו. א"ל התם דעלו להדדי, אבל הכא וכו' נהי דעלו להדדי דמי ליבני כשורי והדורי, דמי אוירא לא עלו להדדי".
ונחלקו רש"י ותוס' בפירוש הדבר: לרש"י האפיל עליו לגמרי, ואעפ"כ הי' יכול לעשות כן. ולתוס' האפיל קצת, ולא הי' יכול להשתמש יפה, אבל לא הסיר ממנו כל האורה.
והנה לתוס' מובן החילוק בין זה לד"א בכרם, כי שם מוכרחים הד"א בשביל עבודת הכרם, לכן פשוט שאמרי' שעלו להדדי שנותנין אותן לו, אבל כאן, הרי אפשר לחיות בלי אורה גדולה, ולכן לא אמרי' שעלו להדדי, ואין נותנים לו זכות זה. אבל לרש"י שנטל ממנו כל האורה, מה ההפרש בין זה לדין ד"א בכרם, (כפי שהקשו התוס').
ובספר 'נחלת דוד' כתב לבאר - ונקודת דבריו, שלרש"י החילוק הוא בין "זכות" ל"קנין": בנידון דד"א בכרם, צריך הוא לד"א שלו בשביל עבודת הכרם. ז.א. שדנים אודות "קנין" בגוף הד"א. בזה אמרי' שעלו להדדי. אבל בנדון דאורה, הרי דנינן רק אודות "זכות" שיש לבעל האספלידא, בזה אין פשוט שעלו להדדי, ולכן שם אין נותנים לו זכות זה, ואומרים שמותר לבעל התרביצא לסתור אורו.
וי"ל שהטעם שהתוס' לא ס"ל בזה כרש"י תלוי בהסברא דלעיל: התוס' לשיטתם ס"ל שכל "זכות" שיש לראובן בשל שמעון נעשה מזה (קצת) קנין, א"כ כבר קשה לחלק בין "זכות" ל"קנין", כי גם ה"זכות" הוא "קנין", ולכן קשה לומר שבד"א בכרם עלו להדדי כי הוה קנין בגוף הדבר, משא"כ חלקת אורה הוה רק "זכות" - כי גם "זכות" זה פירושו שיש לבעל האספלידא (קצת) "קנין" בהתרביצא, [ז.א. שיש לו קצת בעלות בהתרביצא, שביכלתו למנעו מלעשות כותל המסלק אורו], ולכן הוכרחו לחלק באופן אחר, בין צורך גדול לצורך קטן וכו'. משא"כ רש"י לשיטתי' ס"ל שאין נמשך מה"זכות" להעשות (קצת) "קנין" בהדבר, הרי בקל אפשר לחלק ביניהם.
ע"כ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה