א. "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו
בני הם אשר נתן לי אלקים בזה". ופרש"י כוונת שאלתו של יעקב "מי
אלה" - דלפי פשוטו תמוה: הרי רש"י פירש התיבות "וירא ישראל את בני
יוסף" — "בקש לברכם", ז.א. שידע שהם בני יוסף, ואף ש"עיני
ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות" — י"ל בפשטות שהכירם מקולם
וכיו"ב, ובפרט שהיו רגילים אצלו, או שיעקב הבין דכאשר קרבו ימיו למות יביא
יוסף את בניו אתו כדי שיברכם יעקב לפני מותו — ומהי שאלתו "מי אלה"? —
ולכן פירש, "מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה" ובא בהמשך לזה
ש"בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו כו'" כמ"ש רש"י בד"ה
שלפנ"ז, שמזה הבין יעקב שבני יוסף אינם ראויים לברכה; וע"ז ענה יוסף
"בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" — "הראה לו שטר אירוסין ושטר
כתובה".
וכתבו במפרשים, שיעקב חשד אשר בני יוסף "אינן ראויין
לברכה" מפני שלא נולדו בכשרות כדת וכהלכה — שמא לקח יוסף אשה מבנות המצריים
או משאר אומות (ולא גיירה) — וע"ז הראה לו יוסף שטר אירוסין כו', להוכיח שנשאה
לאשה "בענין שיתפסו בה קידושין וקידשה בקידושין גמורים" [לשון המשכיל
לדוד].
וכבר תמהו על פירוש זה — "הלא כל י"ז שנה
היו יושבין ועוסקין בתורה לפניו. . א"כ הרי בודאי ידע והכיר אם יש בהם פגם
ייחוס או לאו ולא הי' צריך להראות לו בשביל זאת שטר אירוסין ושטר כתובה",
ועוד — "איך אפשר להעלות על הלב לחשוד את יוסף שבא על אחת מכל העריות כו'. והא
ודאי שלא חשד יעקב ליוסף שלקח אשה מבנות המצריים או משאר אומות בגיותה חלילה אלא
ודאי נתגיירה קודם" [וכמו שפירש"י לעיל עה"פ "וישתחו ישראל על
ראש המטה" — "על שהיתה מטתו שלימה. . שהרי יוסף. . עומד בצדקו"].
ולכן פירשו [בצידה לדרך ועוד] שיעקב לא חשד שמא יש בהם פגם יחוס, אלא
"שחשב יעקב. . שלא לקח יוסף את אסנת רק לפילגש בלא אירוסין ובלא כתובה כיון
שלא לקחה מעצמו בבחירתו רק על פי המלך שנתנה לו לאשה. . לכך הראה לו שטר אירוסין
ושטר כתובה לראי' שהיא אשתו ממש ולא פילגש שהרי אין כותבין כתובה לפילגש".
אבל לכאורה עדיין לא העלו ארוכה לתמי' הנ"ל — כי אף שלא הי'
בנשואי אסנת שום איסור שהרי גם לאברהם הייתה פילגש (ורק ש"בני הפלגשים אשר
לאברהם" שלחם מעל יצחק בנו, ועד ש"שם טומאה מסר להם") — מ"מ,
את"ל שבבנים אלו יש איזה חסרון בקדושתם כו' עד שאין ראויים לברכה, איך לא
הרגיש זה יעקב במשך כל י"ז שנים אלו?
ועוד זאת: כדי להוכיח שאסנת לא היתה פילגש אלא אשתו ממש הי' מספיק
להראות לו שטר כתובה ואין צורך להראות שטר אירוסין — שהרי לפרש"י [חיי שרה
כ"ה ו'] זהו ההפרש בין נשים ופילגשים, "נשים בכתובה פלגשים בלא
כתובה", וכיון שיש לה כתובה ודאי שאינה פילגש.
וביותר תמוה: בדחז"ל שלפנינו — תרגום יונתן ומס' כלה — אכן נזכר
רק שטר כתובה ולא שטר אירוסין; ומה הזקיקו לרש"י להוסיף שטר אירוסין?
ב. גם צריך להבין מ"ש רש"י "הראה לו שטר אירוסין ושטר
כתובה" — דלכאורה: בשלמא שטר כתובה הוא דבר הרגיל בכל נישואין (ולהעיר שגם
אצל האומות ישנו ענין של כתובה, וכדמצינו לעיל גבי שכם, שאמר "הרבו עלי מאד
מהר", ופרש"י "כתובה") — אבל מהיכא תיתי לומר שיוסף קידש את
אסנת בקידושי שטר דוקא, עד שיהי' שטר אירוסין תחת ידו?!
יש מפרשים, שיוסף עשה כך מלכתחילה "כדי שיוכל להראות ראי' ברורה
לאביו יעקב שלקחה לאשה ולא לפילגש לפי שהי' חכם הרואה את הנולד". אבל מלבד
הקושיא הנ"ל (סעיף א) שיוסף לא הי' צריך שטר אירוסין "להראות ראי' ברורה
לאביו יעקב שלקחה לאשה ולא לפילגש", כי לזה מספיק שטר כתובה — הרי אין כל
רמז בפרש"י שיוסף עשה כן מלכתחילה "לפי שהי' חכם הרואה את הנולד"
(וגם צ"ע בעצם הסברא, שיוסף חשש מראש שאביו יעקב לא יאמין לדבריו שלכן עליו
להכין "ראי' ברורה" שנשא אשה באירוסין).
ויש שתירצו [משכיל לדוד] ע"ד ההלכה "עם מ"ש
הרמב"ם בריש הל' אישות דקידושי שטר וביאה הן מן התורה וקידושי כסף מד"ס
ופירשו שם המפרשים דקרי לה מד"ס משום שאין מפורש בתורה קידושי כסף אלא
מג"ש ילפינן להו קיחה קיחה משדה עפרון. וידוע דקיי"ל דאין אדם דן
ג"ש מעצמו אא"כ קיבלו מרבו ויוסף כשפירש מאביו י"ל דאכתי לא הוה
גמיר להך ג"ש ולכך לא הי' יכול ללמוד כן מדעתו (ולא קידש בביאה דרב מנגיד
אמאן דקדיש בביאה, ולכן הוזקק לקדש בשטר)".
אבל, לכאורה, כ"ז הוא ע"ד הפלפול וההלכה, משא"כ
פרש"י עה"ת שהוא ע"ד הפשט דוקא.
ולכן נראה, שאין כוונת רש"י ב"שטר אירוסין" לשטר שבו
נתארסה, לקידושי שטר, ובפרט שבפשוטי המקראות ובפרש"י עה"ת לא מצינו —
גם לאחרי מתן תורה, וכש"כ לפני מ"ת — שהאשה מתקדשת בשטר — אלא
ל"שטר" במובנו הרגיל והפשוט: שטר הנכתב רק לראי' על איזה דבר, לזכרון
דברים. וכן בעניננו, שהי' אצל יוסף שטר ראי' על אירוסיו.
אבל גם לפירוש זה צ"ע, מדוע כתב יוסף שטר ראי' על האירוסין שלו,
דבר שלא מצינו לו חבר במשך כל הדורות, וכ"ש וק"ו בזמן האבות והשבטים
(וכנ"ל, דוחק לומר שכתב זה רק כדי שתהי' לו "ראי' ברורה לאביו
יעקב" שנשא אשה באירוסין)?
ג. ויובן כל זה בהקדים בירור כללי בענין אירוסין ונישואין לפני
מ"ת:
דבר פשוט, גם לפי פשוטו של מקרא, שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד
שלא ניתנה, וכפרש"י שקיים אפילו "גזרות (דרבנן). . שניות לעריות כו'. .
תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני", וגבי יעקב כתב "ותרי"ג מצות
שמרתי", שמזה מובן שהוא הדבר בנוגע ליצחק (ומפורש בפרש"י תולדות כו, יב.
כז, ג. ט. שקיים כו"כ מצות) — ומ"מ לא נתפרש בפשש"מ שקידשו נשותיהם
לפני שנשאו אותן; ואדרבה — מפשטות לשון הכתובים גבי יצחק, "ויביאה יצחק האהלה
שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה", משמע, שלא היו קידושין לפני כן, אלא
הכניסה תיכף לביתו. [בדרז"ל מצינו אמנם שיצחק קידש את רבקה, אם ע"י הכלי
כסף וכלי זהב שנתן אליעזר לרבקה (ראה מדרש לקח טוב ח"ש כד, נג) או כשבאה לביתו (פענח רזא שם כד, סז)— אבל כ"ז לא הובא כלל בפרש"י
על התורה].
וכן מצינו ביעקב, דכאשר הכניס לבן את לאה ליעקב במקום רחל ויבוא
אלי', היתה טענת יעקב רק "למה רימיתני", אבל לא ערער על נישואין כאלו
בלי קידושין. ומכיון שפשטות המקראות מורה שלא היו אירוסין לפני הנישואין אצל האבות
— את"ל שס"ל לרש"י שאינו כן, אלא שקידשו נשותיהן לפני הנישואין,
הו"ל לכתוב כן בפירוש.
ד. ויש לומר הביאור בזה:
בנוגע לאופן הנישואין לפני מ"ת כתב הרמב"ם בריש הל' אישות
"קודם מ"ת הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא. . מכניסה לתוך ביתו
ובועלה בינו לבין עצמו ותהי' לו לאשה", וממשיך: כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל
שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהי' לו לאשה שנאמר כי
יקח איש אשה. . וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום. . וכיון
שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי היא אשת
איש והבא עלי' חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד.
ויש לומר, שזה שלפני מ"ת לא היו קיימים "ליקוחין אלו. .
הנקראין קידושין או אירוסין" אינו רק מפני שעדיין לא נצטוו ע"ז, אלא
משום שלפני הדיבור אין כל ענין "ליקוחין" הללו. שהרי ענין "אשת
איש" בפשטות אינו שהאשה קנוי' לבעל כחפץ הנקנה לאדם, אלא שהאיש ואשה חיים
ביחד, ע"ד לשון הכתוב "ודבק באשתו". ולכן, לולא ציווי ותוקף התורה,
אין מקום לומר שיש "ליקוחין" שבכחם לפעול קשר שיחול על האשה שם
"אשת איש" כאשר עדיין "לא נבעלה ולא נכנסה (אפילו) לבית
בעלה". ואין זה אלא חידוש התורה, שהאדם קונה "אותה תחלה. . ואחר כך תהי'
לו לאשה", היינו שהתורה חידשה לא רק את החיוב, שהאדם צריך לקדש את האשה תחלה,
אלא גם עצם האפשריות לקנות אשה לפני נישואי' בפועל, שרק ציווי התורה הוא הוא
המהווה מציאות ("ליקוחין") כזו.
ויש לומר, שגם ע"פ פשוטו של מקרא כן הוא — דאף שענין זה לא הובא
בפירוש רש"י על התורה (היינו — בלימוד ע"ד הפשט), וכבר נת' כמ"פ
שאין פירושי רש"י על התורה מוכרחים להתאים עם המבואר בחלק ההלכה שבתורה, כי
רש"י לא בא בפירושו אלא לפרש פשוטו של מקרא — הרי ענין זה (בנוגע לגדר
אירוסין) הוא מילתא שבסברא גם בדרך הלימוד ע"ד הפשט.
ומה שכתב רש"י עה"פ אצל לוט "חתניו לוקחי
בנותיו" — "חתניו, שתי בנות נשואות כו'; לוקחי בנותיו, שאותן שבבית
ארוסות להם", הרי להדיא שהי' גדר "ארוסה" גם לפני מ"ת ואפילו
אצל לוט — ברור שאין הכוונה בזה לדין ארוסה שלאחר מ"ת (שבלאה"כ תמוה
לומר שאנשי סדום "לוקחי בנותיו" של לוט התנהגו ע"פ דין תורה!), אלא
הכוונה לשידוכין. דפשיטא שגם לפני מ"ת הי' ענין השידוכין וזמן הכנה לפני הנישואין,
וע"ד מה שמצינו אצל רבקה, שאמה ואחי' ביקשו שינתן לה "זמן י"ב חדש
לפרנס את עצמה בתכשיטים" — אבל אין בכח שידוכין אלו לפעול חלות ענין חדש,
"אשת איש" על האשה.
וזהו הטעם שלא מצינו שהאבות (והשבטים) קידשו את נשותיהם לפני
הנישואין [וראה בית האוצר
(להר"י ענגל) כלל א אות יז]— כי זה שקיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא
ניתנה, היינו במצות כאלו שגם לפני מתן תורה יתכן קיומן באופן ע"ד לאחר
מ"ת, אלא שעדיין לא נצטוו על עשייתן; משא"כ מצות שכל גדר קיומן נתהווה
רק על ידי הציווי — אין מתאים לומר שקיימו אותן לפני מ"ת. והוא הדבר בנדון
קידושי אשה, מכיון שכל גדר הקידושין נתחדש ע"י ציווי התורה, לא שייך שקיימו
זה לפני מ"ת.
ה. ע"פ הנ"ל יש לבאר תוכן החידוש שמצינו אצל יוסף, שכתב
"שטר אירוסין":
על פי האמור לעיל מובן ש"אירוסין" כאן פירושו
"שידוכין", ו"שטר אירוסין" היינו שטר של ראי' שנתקשר בשידוך.
והטעם לזה שהי' בידו שטר לראי' על שידוכין הוא משום שרצה להחמיר ע"ע ולהתנהג
כפי האפשרי שיהי' אצלו עכ"פ מעין הקידושין שלאחרי מ"ת. ולכן כתב
"שטר אירוסין" — שלא זו בלבד שנישואיו לא היו באופן של "אדם פוגע
אשה בשוק. . מכניסה (תיכף) לתוך ביתו כו'", כ"א שהיו אצלו אירוסין,
היינו שידוכין כו' וזמן הכנה להנישואין [שבזה לחוד אין חידוש, דודאי גם אצל האבות
הי' כן (ואפילו אצל בנות לוט), וכנ"ל — אלא עוד זאת, שכתב אירוסין אלו בשטר,
שיהי' לראי' שכן עשה, שבזה ניתן תוקף מיוחד בהתחייבות השידוכין שלו, שלא יוכלו
להתחרט ממנה, ע"ד ומעין האירוסין שלאחרי מ"ת, שפועלים ומהווים ענין
"אשת איש".
וכמובן בפשטות: בפעולה שאינה בת קיימא, אין תועלת בכתיבת שטר לראי'
בעתיד על פעולה זו; ורק בפעולה בת קיימא כותבים שטר לראי', כדי שלא יוכלו להכחישה
בעתיד. וכן בעניננו: כדי לתת תוקף לאירוסין שלו שמצד עצמם הרי אין להם תוקף כנ"ל — כתב יוסף את אירוסיו בשטר, לראי' שאירס את
אשתו.
ויש לומר הטעם שרק ביוסף מצינו הידור זה — כי כיון שהי' במצרים, שהמצריים
הם "שטופי זימה" (ובפרט לאחרי המאורע עם אשת פוטיפר), היתה צריכה להיות
זהירות מיוחדת ותוספת חומרא וקדושה בעניני אישות, ולכך הוסיף בנישואיו שיהי'
עכ"פ מעין האירוסין שלאחר מ"ת, שתיכף, בזמן ההכנה לנישואין, נעשית האשה
מיוחדת לאיש זה וכו'.
וע"פ זה יש לומר, שזה הי' המכוון בדברי יעקב "מהיכן יצאו
אלו": אין הכוונה ב"יצאו" — נולדו, לחשוש שנולדו מנשואין שלא
כהוגן, אלא זהו ביטוי של תמי': "מהיכן יצאו כו'" — מאיזה טעם וסיבה יצאו
מהיות ראויים לברכה; ובפשטות: כיון שנולדו בארץ של "שטופי זימה", חשש
שמא זה גרם שלא יהיו ראויים לברכה.
ומעתה יובן גם תוכן מענה יוסף על תמיהת יעקב ("מהיכן יצאו אלו
שאינן ראויין לברכה") — "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה", בניו לא רק
כפשוטו, אלא "אשר נתן לי אלקים בזה", שהם בני נישואין כאלו שהיו בתכלית
השלימות, אפילו לגבי הנהגת האבות עצמם — ולראי' על זה "הראה לו שטר
אירוסין".
ו. ויש לומר, שעד"ז היא כוונת רש"י ב"שטר כתובה"
— ובהקדם מה שיש לדייק בלשון רש"י "ושטר כתובה" — דלכאורה תיבת
"ושטר" מיותרת, והי' מספיק לכתוב "(שטר אירוסין ו)כתובה" (כפי
שנק' בכל מקום, וגם בפרש"י לעיל).
והביאור: ענין הכתובה מצינו כבר לפנ"ז ואפילו בנוגע לשכם,
"הרבו עלי מאוד מהר — כתובה" (כנ"ל רס"ב), ומפורש בנוגע ליצחק
ורבקה "שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום", וגם
מפורש בפרש"י לעיל (כנ"ל) ד"נשים (סתם) בכתובה (ורק) פילגשים בלא
כתובה". אבל כתובה בכלל (שמצינו גם לפני מ"ת) היא רק ההתחייבות דהבעל על
נתינת ממון וכל הצרכים לאשה, אבל אינה קשורה עם עצם הנישואין, ולכן אין הכרח שתהי'
בכתב; משא"כ אחר מ"ת, הרי ענין הכתובה שייך לעצם הנישואין, וכמ"ש
הרמב"ם "מ"ע לישא אשה בכתובה וקידושין", וכן אסור לדור עם
אשתו אם אבדה כתובתה.
וזהו דיוק לשון רש"י "שטר כתובה" — דכיון שיוסף השתדל
שנישואיו יהיו מעין הנישואין שלאחרי מ"ת, לכן דייק שיהי' לו "שטר
כתובה".
ז. מיינה של תורה שבפירוש רש"י:
הטעם (הפנימי) לזה שלפני מ"ת לא הי' ענין של אירוסין וקידושין —
הוא מפני שענין הקידושין (לאחרי מ"ת) אינו רק קנין בקשר לחיי אישות, אלא הוא
ענין של קדושה, ובלשון הגמ' בטעם שם "קידושין" — "דאסר לה אכולי
עלמא כהקדש", שהאירוסין הם דוגמת הקדש, וכנוסח ברכת אירוסין "מקדש עמו
ישראל על ידי חופה וקידושין". וארז"ל "איש ואשה זכו שכינה שרוי'
ביניהם", כי תכלית ענין הנישואין הוא שתהי' "שכינה שרוי' ביניהם".
ולכן עצם ענין הקידושין לא יתכן אלא לאחרי מ"ת, כי לפני
מ"ת לא הי' שייך שתהי' השראת קדושה כזו בגשמיות העולם, כי אין זה ביכלתו של
אדם נברא להמשיך בכח עצמו קדושה עליונה כזו, וזה נעשה רק על ידי ציווי התורה,
שזוהי נתינת כח מהבורא ית' להמשיך קדושה עליונה זו בחיי איש ואשה.
אמנם מצד מעלתו של יוסף (גם לגבי האבות והשבטים) — כמבואר בכ"מ
— הי' ביכולתו להמשיך עכ"פ מעין קדושה זו גם לפני מ"ת. וע"ד
משנ"ת במק"א בדברי המדרש "ששמר יוסף את השבת קודם שלא תינתן"
— שקדושת השבת בעצמותה היא למעלה מגדר העולם, ומעלתו של יוסף היא, שגם קודם
שניתנה קדושה זו למטה הי' מרגיש קדושה עליונה זו דשבת, שלמעלה מן הבריאה, וזוהי
המעלה המיוחדת שבשמירת שבת של יוסף "קודם שלא תינתן" — שבשמירת שבת שלו
היתה נרגשת קדושת שבת העליונה.
וזהו גם הטעם (ע"פ פנימיות הענינים) שאצל יוסף הי' "שטר
אירוסין" — להורות, שהאירוסין והקידושין שלו היו באופן שהמשיך את הקדושה
שבענין האירוסין (עד כמה שהי' אפשר קודם מ"ת) למטה בגשמיות העולם, בדיו על
הקלף — "שטר אירוסין". [שיחת קודש תשמ"ז מס' לקוטי שיחות]
ובספר שפע חיים [מכתבי תורה ח"ד] כתב האדמו"ר מקלויזנברג
זצ"ל "ואמרתי לציין בזה דבר תורה שזכיתי לשמוע מפה קדשו ואשר מזה נשקפת
ג"כ גודל מדת ענוותנותו [של הגאון מאוסטרוווצא] כי רבה, כשפעם זכיתי להיות
בהיכל קדשו, הצעתי לפני כ"ק מה שחידשתי בבאור הכתוב [בראשית מח ט] בני הם אשר
נתן לי אלהים בזה ופרש"י הראה לו שטר אירוסין וכתובה. דהנה יעקב אמר 'מי אלה
- שאינם ראויין לברכה שנולדו בלי קידושין, היינו מכיון שלא היו שם במצרים ישראלים
כשרים לעדות. אך מבואר בש"ס [קידושין מ"ח ע"ב], דהא דלא מהני הודאת
בעל דין בקידושין משום דחב לאחריני עיי"ש. ותירצתי עפ"ז דבארץ מצרים שלא
היו שם בני ישראל זולתו לא הי' חב לאחריני ושפיר מהני הודאת בעל דין. והנה הך
דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אתינן עלה מקרא ד'כי הוא זה' [שמות כב ח] כמבואר
ברש"י ושאר ראשונים שם [קידושין סה ב]. וז"ש יוסף אשר נתן לי אלהים בזה
רמז לו שהקידושין היו מטעם הודאת בעל דין.
ואחר שהתפלל תפלת המנחה
מעוטר בטלית ומוכתר בתפלין כדרכו בקודש, פתח פה קדשו ואמר הבחור"ל מרודניק
אמר לי היום וכו' ושנה בפני הקהל את הדברים שאמרתי לו ואני עמדתי מן הצד מבוייש
ומשתומם שגדול וקדוש מפורסם כמותו, שכל הארץ רעדה מגדולתו, דורש לרבים דברי תורה
בשם בחור צעיר לימים, והוסיף ואמר ולפי דרכו אפ"ל עוד, עפמ"ש בשו"ת
הלכות קטנות [ח"א סי' כ"ט], מה שרצה חכם אחד לומר דמהני שאלה בקידושין
כיון דהרי את מקודשת לי הוי לשון הקדש עיי"ש, ועכ"פ קודם מתן תורה
י"ל דהוי מהני שאלה מכיון דלא הוו קידושי תורה, וא"כ למה שכתב שם
רש"י דחב לאחריני שנאסרת לקרוביו, וכתבו המפרשים, דמשו"ה לא נקט דאסר לה
אכולי עלמא, משום דהא לא הוה חשיב חב לאחריני מכיון שניתרת להם ע"י גט, וכל
זמן שאינה חפיצה להתגרש נמי לא שייך בזה חב לאחריני כיון שע"י שאלה אפשר
לעקור הקידושין, ומבואר בנדרים דף ע"ח ע"א דמגזירה שוה דזה הדבר ילפינן
לד"ה דיש שאלה בהקדש וז"ש אשר נתן לי אלקים בזה - ושם רמז דיש שאלה
בהקדש וא"כ גם בקידושין י"ל דשייך שאלה קודם מתן תורה ולא הוי חב
לאחריני ושפיר חלו הקידושין מטעם הודאת בעל דין כמאה עדים אתד"ק. והדברים
ראויים למי שאמרם... ואח"כ אמר הפליג הגאון בעוצם פלפולו ואמר עוד י"ב
דרכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה