אורות חנוכה תשע"ה

 

 

 

 

 

הקדמה

גיליון חנוכה מיוחד זה מוקדש לזכות ידיד נפשי האהוב, וידיד ה', עמקן ושקדן, מחדש פורה וספרא רבה, ירא שמים מרבים, נעים הליכות המהולל ברוב תשבחות, נעים ונחמד, הרב ר' זאב רייניץ שליט"א, לרגל לידת בתו במזל טוב. יה"ר שיזכה הרב זאב שליט"א יחד עם רעייתו היקרה שתחי' לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים מתוך שמחת הלב ומנוחת הנפש יחד עם שאר ילדיהם היקרים כ"י. 

 

 

 

 

רנה ושמחה

 

"רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך וגו' ונלוו גוים רבים אל ד' וגו' והיו לי לעם, ושכנתי בתוכך וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך. ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים" [זכריה ב' ט"ו ט"ז].

הרנה והשמחה מקבילות למה שאמר דוד המלך: "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות עם אלה ונו' היינו שמחים וגו' הזורעים בדמעה ברנה קצורו וגו' בא יבא ברנה וגו' [תהלים פרק קכ"ו], כי בשוב ד' את שיבת ציון לא תהיה השמחה רק מצד אחד בלבד, אלא 'אז ימלא שחוק פינו', כעין מה שאמרו בירושלמי [ברכות פ"ו ה"א] שאסור לאדם להחזיק דבר בפיו בעת שיברך ברכה, שנאמר [תהלים עא ח] ימלא פי תהלתך. ורוצה לומר, שהשמחה תהיה במלואה מכל הצדדים מקפת וכוללת את הכל 'ולשוננו רנה'. כי אם הסיבה לשמחה היא מובנת, אין השמחה אלא לפי ערך הסיבה בלבד אבל אם ההטבה באה ומופיעה בלא שום סיבה כלל, אזי השמחה למעלה למעלה מהערכים ולמעלה מכל שיח ושיג ואין כל מבוא להכיל את העונג ההוא במדה של שמחה, והיא אז בבחינת רנה, ולא רק שמודים ומהללים ומפארים אלא שעצם הלשון הוא הרנה. אין לשון לחוד ורנה לחוד אלא הלשון הוא הרנה והרנה היא הלשון. זהו 'רני ושמחי בת ציון', ואומר 'ונלוו גויים רבים וגו' והיו לי לעם', לאמר, כי גם אם יתלוו גויים רבים אל ד' ויתפארו להיותם לעם ד', גם אז לא ישכין שכינתו בהם אלא 'ושכנתי בתוכך נאם ד". כי לא יתן מקור לשכינתו זולת בישראל עם קדושו. 'וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך' - אז יתברר לך כי כל מה שהשכים ושלח את הנביאים להוכיח וללמד דעה את ד', לא היתה מגמתו להשיג את מי שיהיו משאר עמים שישמעו לקול תורתו, אלא תדעי כי רק אליך שלחם ד', אינו מתרצה בשום אופן בעמים אחרים, כי כל חפצו רק בך ולכל אלה אשר יאתו בדבר ולא להיות לעם בפני עצמו, וזולת זה גם אם יקבלו עליהם כל דברי התורה לא בהם חפץ ד'. כל שאינם מבטלים עצמם לכלל ישראל, אינם בכלל גרים אמיתיים ולא עליהם תשרה השכינה.

 

קנאת היונים בישראל

קנאו אמנם היונים על מה שישראל קרובים אל ד' 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראנו אליו' [דברים ד ז], ודימו כי כמה שהם ילמדו לעצמם להשיג ולהתפלסף על ידי היקשים אנושיים, יהיו יותר קרובים אל ד' מישראל העומדים בעיקר על אמונתם והם זרע יעקב איש תם יושב אהלים ושנאמר בו 'תתן אמת ליעקב' [מיכה ז כ] 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים' [ישעיה כו ב]. וחשבו להחשיך בזה את עיניהם של ישראל 'וחשך זו גלות יון' [בראשית רבה ב ד], ולפרוץ גדרות עולם ולחמו על התיחדותם של ישראל. גזרו על שבת ומילה וחודש, שהרי במילה מתייחדים ישראל מכל האומות ובשביל זה לא הסכימו ענר אשכול לאברהם שימול עצמו רק ממרא הוא שיעץ לו על המילה [בראשית רבה מב ח], והודה לו על גדולתם של ישראל. כי באמת, ראויה לו ההתייחדות 'הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב' [במדבר כג ט]. וכמו כן בשבת, שישראל הם המעידים על חידוש העולם שברצונו המוחלט ברא ויצר ועשה את כל העולמים, וחידש ומחדש אותם תמיד 'אתם עדי נאם ד'' [ישעיה מג י]. לעומתם, היונים בפלוסופיה שלהם, כופרים בחידוש. ועל כן עמדו לבטל את השבת, וכמו כן את החודש שישראל מקדשים את החודש ושולטים בזה גם על הטבע, כמבואר בירושלמי כתובות [פ"א ה"ב] שחזרת הבתולים לבת שלש שנים תלוי לפי עיבור החודש של הבית דין.

ואמנם בהוד קדושתם של ישראל, יצאו אז בנזר הנצחון 'ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם וכו' טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך', דהנה מולים הם צדיקים דאות ברית קיימא בהם, ושומרי שבת הם עוסקי תורתך, כי הכל מודים שבשבת נתנה תורה לישראל [שבת פו ב] וטהורים הם מצד בחינת החודש, שכן היה התנהגותו לאכול סעודת ראש חדש בטהרה וכמו שנאמר אצל דוד 'ויפקד מקום דוד ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא, כי לא טהור' [שמואל א' כ' כה כו]. וזה מה שאנו מבטאים בתפילת ההודאה, שלמרות מה שגזרו היונים לא עמדה גזירתם והטמאים נמסרו ביד הטהורים שמרו את החדש, ורשעים ביד צדיקים, ששמרו את המילה, וזדים ביד עוסקי תורתך, ששמרו את השבת.

 

קדושת ישראל

והיה מן הפלא שכל הטומאה והזוהמא נמשכה להעמים, וישראל נשארו ונתעלו לטהרתם, שהיו כולם טהורים צדיקים ועוסקי תורתך, והם הטמאים הרשעים והזבים, וכל זה מפני שהחשמונאים הכהנים הגדולים לא באו למלוך מצד שלקחו מלוכה לעצמם אלא מצד בחינת תורתך בלבד, 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא' [מלאכי ב ז] 'בי מלכים ימלוכו' [משלי ח טו], 'מאן מלכי רבנן' [עפ"י גטין סב א] ובזה מלכו על ישראל, כל הזמן שדגלו בשם תורת אלקים חיים. והיונים בקנאתם על ישראל סתרו את עצמם, שמצד אחד אמרו שדורשים את ד' להחלץ מכל גשמיות ולהיות בשכל הבהיר ובחלו בכל המעשים שמצד הגוף. ומצד שני, הלכו שולל אחרי ההיקשיים האנושיים ושכחו על מה שנאמר [איוב יא ז] 'החקר אלו-ה תמצא', וסמכו על השכל המדומה האנושי ובטלו כל המצות המעשיות, באמרם מה יוכלו מעשים אנושיים לפעול על המציאות, ומה תועלת יביאו, ולא באלה חלק יעקב שהם ההולכים 'תמימי דרך ההולכים בתורת ד'' [ע"פ תהילים קי"ט א] למלא אחרי דבר ד' בלי התחכמות יתירה, לומר זו נאה וזו אינה נאה [עיין עירובין מד א] וזהירים לקיים כל המצוות כמאמרם ויודעים כי בונים בהם בשמים עלייתם, והם מקיימים בזה את כל היקום.

קנאת היונים בתושבע"פ שהיא מסטורין של ישראל

הרגישו היונים כי מתיימרים הם ישראל במסתורין שיש להם עם אביהם שבשמים וזו היא תושבע"פ וכדברי המדרש תנחומא [תשא לד] 'אמר להם הקב"ה לאומות, אתם אומרים שאתם בני, איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני. ואיזו זו? המשנה שנתנה בעל פה'. ולפיכך התאמצו להפר תושבע"פ לשדוד מהם מקור ועומק חייהם. וענין המסתורין הוא מה שנאמר באהרן [במדבר ח ג] 'ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ד' את משה', ואמרו חז"ל [ע"פ ספרי בהעלותך פיסקא ס'] מלמד שלא שינה, ואיזה רבותא היא? אבל הנה כל ההארות העליונות, כשמשלשלים אותם למטה ואין התחתונים יכולים לקבלן כפי מה שהם למעלה, מוכרחים להתמעט ולהצטמצם, וזהו שינוי למטה כפי מה שהם למעלה. ואמנם אהרן זכה שהיה בכחו לשלשל את ההארות הנשגבות ולא ישתנו שכמו שהם למעלה כן יהיו גם למטה.

ובאמת זהו דרגא של אהרן שבזה היה שקול כמשה [שיר השירים רבה ד א ה] שהוריד עוז מבטחה תורת אלקים חיים למטה, ולא נשתנתה כלום ממה שהיא למעלה, למרות שהיא מצטמצמת בגבולים של למטה. כמו כן אהרן שעליו נאמר 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו' בחינת תורה שבע"פ שיודע לשמור על הדעת שלא תשולל ממנו הנשגב של הלמעלה, ועל כן תורה יבקשו מפיהו. ואל תתמה איך יתכן, זה כי מלאך ד' צבאות הוא, והוא ענין המסתורין של תושבע"פ שלא נתנה ליכתב, היינו שלא תצומצם באותיות שהיא למעלה מכל האותיות אף באותיות של תושב"כ שהם הם עצמיותה של ההויה והבריאה, שעליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, והתושבע"פ היא האור המחיה את כל ההויה והבריאה בחינת אור אין סוף ב"ה שאינו משתנה לפי ערך של הבריאה. ובזה הם כל ישראל בבחינת כהנים וגוי קדוש, שיש לכל אחד מישראל בחינת אהרן כהן גדול, שיכול לשלשל למטה כמו שהוא למעלה. ואם אמנם עתה הבחינה הלזו היא בהעלם גמור אצל כל אחד ואחד מישראל, והוא סוד פך השמן הגנוז בחותמו של הכהן גדול, לעתיד יתגלה זה גם בגלוי 'ויצא כברק חיצו' [ע"פ זכריה ט יד] ויקויים בהם 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

ואת זה רצו היונים לשלול מישראל שישכחו בהמסתורין שלהם, ואל יאמינו לאמור מסתורין לנו עם האלקים ב"ה, ואמנם יד ד' היתה על בית חשמונאים הכהנים לגרש את השפחה שלא תירש גבירתה והדליקו את הנרות, וגילו בישראל את האור הנעלם הכוהני ההוא, שאור נגהם של ישראל בקדושתם תורתם יאמרו עד עולם, בבחינת מוסיף והולך עד נכון אור היום הגדול והנורא, וכדברי המדרש [בהעלותך רבה טו ו] 'לגדולה מזו אתה מתוקן, לנרות שהם לעולם', ומפרש הרמב"ן דהוא נרות חנוכה ע"י החשמונאים, קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל כמו כנורו של דוד שהיה בן שמונה נימים להורות כי השירה של דוד היא גם למעלה מן הטבע, שכן הטבע הוא בחינת שבעה ושמונה הוא למעלה מזה. ולעומת מה שרצו היונים לבטל חדש שהוא ענין השליטה של ישראל על הטבע בקדשם את החודש, נתגלה ביותר כחם של ישראל בחינת הכנור של דוד שהוא משמונה נימים [עיין מהר"ל בספר נצח ישראל קמח ב], בחינתם של ישראל שהם נמולים לשמונה ואין בכל הטבע כח שליטה עליהם אלא בהיפך להם שליטה על הטבע.

ונתקיים בזה ללמדך ששכינה שרויה בישראל. 'רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ד'' [זכריה ב טו], ואומר [שם שם יז] 'ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש', הביאור על פי מה שאמרו במדרש [רבה ויקרא יג ה], שאמרו היונים לישראל 'כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק ונחלה באלקי ישראל', היינו שהם קנאו מאד על מה שנאמר בתורתם של ישראל 'כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו', ולכן הסיתו בהם לבגוד בחלקם האלקי ויכתבו על קרן השור כי אין להם חלק ונחלה באלקי ישראל, אבל מאד מאד המו מעיו של הקב"ה כביכול שיהיו חלקו וזה לו לנחלה כביכול אם ישראל חלקו ונחלתו, לכן אומר 'ונחל ד' את יהודה חלקו'.

 

הופעת קדושת ישראל

 וכאשר יסודם של ישראל הוא להודות ולהלל לד' ושאינם פוסקים מלהודות 'הפעם אודה את ד'', בניגוד ליונים המייחסים קדמות להויה, ואין מקום להודאה כלל, לפיכך נקראים ישראל על שם יהודה, והם הם חלקו. לכן אומר 'ונחל ד' את יהודה חלקו', כלומר ינחול הוא את יהודה לחלקו. ואמנם זה יתכן רק על אדמת קדשו ולא בחוץ לארץ, שכל ההשגות שמה הם כהים, והוא ית"ש עומד ומצפה שיבואו להאיר לו בארץ, כדברי המדרש [בראשית רבה ל יא] עד שאתה מאיר לי בחוץ לארץ, בא והאר לי בארץ ישראל. כי שם בארץ הקודש ההארות גם אלו המשתלשלות למטה בצביון משגבם הם מתגלים למטה כמו שהם למעלה וכמו ישראל בתור מנת חלקו שהקב"ה מתגלה רק בארץ קדושתו, ועוד יותר בעיר ד', על כן אומר על אדמת הקודש שמה ד' שמה ד' ובחר עוד ירושלים.

הם כל בשר מפני ד' יתחרשון וישתתקון כל ההיקשים האנושיים כי ניעור ממקום ממעון קדשו, מקום אשר כל ההשגות האנושיות אין להם שם שום ערך ותפיסה, וכל חכמתם של היונים אין להם מקום רק בזמן שהצורר יכול להתפאר כהמן בשעתו 'אלהיהם ישן' אבל כשמגיע הזמן כי ד' ניעור ממעון קדשו אז הס כל בשר.

והולך הנביא ומסיים [זכריה ד ו] 'זה דבר ד' אל זרובבל לאמר, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות'. לא כהיונים המתפארים בלבבם שישיגו את ד' על ידי חילם וכחם האנושיים, כי אם ברוחי, רק על ידי השראת רוח ד' ממרום משיגים לא על ידי זולת, וזה מיוחד דוקא לישראל, 'רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם' [ישעיהו נט כא].

'מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור' [זכריה שם ז], כל ההרים הגדולים שהעמידו היונים נגד הופעת הקדושה של ישראל יסורו כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש [ישעיה נד י], 'תשואות חן חן לה' [זכריה שם] ממש כמו בראשית הבריאה 'וירא ד' את כל אשר עשה והנה טוב מאד' [בראשית א לא] 'אמר הקב"ה, עולמי עולמי, הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית מעלה חן לפני בשעה זו' [בראשית רבה ט ד] ורק על ידי החטא והכשלון הופג החן וזה יוחזר לישראל ויוצא את האבן הראשה אבן החן תשואות חן חן לה. [מי מרום חט"ז מאמר ב']

 

 

יראה וחכמה

הנה מבואר בהרבה בספרים כי יסוד מלחמת חכמי יוון וחכמי ישראל וההבדל ביניהם היה בתחום ה"חכמה" הגדרתה ואופיה, כי מהות החכמה האמיתית היא הבאה מתוך ביטול למקור החכמה, לחכם לבב ואמיץ כח [איוב ט' ד'] אשר הוא יהב חכמתא לחכימין [דניאל ב כד], וזהו שורש חכמה דקדושה שבאה בהכרת שפלות האדם והעדר השגתו והידיעה כי הכל מתנת שמים. ולעומת זה, עמדו חכמי יוון אשר המה חכמה דקליפה, וייחסו הכל לעצמם, בלי ביטול להשי"ת, וזהו שאמרו, חשכה זו יון - שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיה, שהיתה אומרת לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל, שלא הניחו ליתן ולגלות חלק אלקי הגנוז בכל השגה וקנין בעוה"ז. ויתכן כי רמזו בקרן השור דייקא ע"ד מאה"כ 'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן'. על כן, בשור המעורר לדעת ה', בו עצמו ביקשו שיגלו דעתם ויכתבו כי אדרבא אין להם חלק באלקי ישראל, ונקודה זו היא יסוד היראה ועליה אמרו 'אם אין יראה אין חכמה', ומקרא מלא דבר הכתוב 'הן יראת ה' היא חכמה' 'וראשית חכמה יראת ה''. ופנימיות הענין, כי עיקר היראה היא הכרת הבורא ומלכותו אשר בכל משלה [כמבואר בהגה"ה בתחילת או"ח] ויראה אותיות ראיה כנודע שרואה ומכיר כי ה' לבדו מנהיג ומושל על כל פרטי חייו וקניניו ואין לו מעצמו מאומה. וזה ההכנה לקלוט בחי' החכמה שהיא ההשגה מתוך ביטול גמור שמכיר ויודע כי חכמת מה לו, והכל מתנה מאת ה'. וזהו דאיתא במדרש [משלי יד], מתוך שאדם נוהג ביראת שמים, הקב"ה נותן לו חכמה. ולכן היה הנצחון על מלכות על ידי בית חשמונאי שמשבט לוי, והגידו חכמים [בר"ר צ"ט, ב] לוי כנגד מלכות יון, זה שבט שלישי, וזו מלכות שלישיה, זה אותיותיו משולשין וזו אותיותיה משולשין [עי' בסוף ספר ימי חנוכה לגר"ד כהן שליט"א ספר ציץ השדה ועוד ועוד]. כי שבט לוי המה שורש היראה כדאי' במדרש [תנחומא במדבר כ"ד] נקרא שבטו של לוי יראי ה', ודרשו עליהם [שם] הכ' הנה עיני אל יראיו וגו' ולכן היתה בהם ההכנה להכניע קליפת חכמת יון ולזכות בחכמה דקדושה ולהעלות אורה בטהרה.

ועיקר המנצח בזה היה מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, ופי' בס' אזור אליהו [להר"א מויסקט ד"ה זמר] הענין, כי ראשית החכמה היא יראה "כח-מה" לידע באמת שאין כלום בכח אנושי רק הכל מכוחו יתברך, וע"ז רומז השם כי מתתיה"ו אותיות מתת י"ה, היינו שהכל מכוחו ומידו יתברך, והן הן הדברים. ואפשר להוסיף, כי כן נרמז גם בשם אביו יוחנן ל' חנינה ומתנת חינם, והבן. שו"ר כי כן מפורש יוצא מפי כהן גדול מלובלין ז"ל בפרי צדיק [זאת חנוכה אות כ"ה] שכ' בתו"ד "וע"כ נק' שמו מתתיהו דשמו של אדם הוא שורש החיים שלו וכו' וזה מורה שם מתתיהו שמכיר שהכל מתת יה"ו וכו' וכן מורה שם יוחנן י"ו חנן והוא ג"כ אותיות י"ו מהשם הק' וכו' ומפני שנקרא יוחנן שהכל תלה בהשי"ת זכה שנעשו על ידו נסי נסים וכו' ואז היה מתתיהו שורש למדה זו להכיר שהכל מהש"י".

וכפי הביטול וההכנעה מתוך הכרה ודביקות במקור החכמה, כך משיגין יותר טעמי תורה ועמקי סתריה אשר אי אפשר לבשר ודם להשיג נגיעה בזה זולת במתנת אלקים. וע"י שמדבק חכמתו והשגתו במקור החכמה, זוכה לינוק משפע חכמה עליונה זו בסוד 'נפש עמל עמלה לו', שדרשו רז"ל 'הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר'. ועי"ז יש לחכמתו והשגתו קיום וקביעות כענין שנא' יראת ה' טהורה עומדת לעד, והבן. וזהו דכתיב ראשית חכמה יראת ה', ומסיים הכתוב שכל טוב לכל עושיהם [וביאור נפלא כ' במצודות שם - הנכון הוא שבתחלת למוד החכמה ישריש האדם בלבו יראת ה' ולשכל טוב יחשב לכל העושים כן, כי אז תהיה תהלתו עומדת לעד, להיות מהולל בחכמה כי תהיה מתקיימת משא"כ אם לא תקדים היראה אל החכמה וכמ"ש רז"ל], שאחר היראה יכולין להשיג עומק החכמה העליונה הנק' 'שכל טוב' [שלא כחכמת בו"ד שאי אפשר שתהיה בבחי' ה'טוב' בשלימות בלא עירוב כלל]. ודומה לזה כתב הרב מלבי"ם ז"ל "ראשית החכמה ושרשה היא יראת ה', שבאשר החכמה היא מקובלת אדון החכמה ואין חקיה ושרשיה מתבררים במופתים והתאוה והיצר מסיתים את האדם לסור מחקי החכמה, צריך לאסור את הנפש במוסרות היראה שם יירא את ה' לא יעבר מחקי החכמה אשר צוה וישמור פקודיו ומצותיו, ואז [דייקא, אחר ביטול זה והעמקת יראת ה'] יהיה שכל טוב לכל עושיהם כינוי עושיהם מוסב על הפקודים הנזכר למעלה שאז ימצא העושה את הפקודים בם שכל טוב, ורוח ה' ישכילהו להבין טעמם וסודותם וכו"' עי"ש.

ובאמת זה עצמו הוראת שם חכמה כמ"ש ר"צ זי"ע [שיחת מלאכי השרת] לפרש מ"ש  "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" - ר"ל שבדמיון הוא כן, כי באמת ח"ו הלא מלא כל הארץ כבודו, רק שהדמיון מטעה לאדם ואינו משיג זה שהשי"ת עומד נכחו בכל מקום שהוא ובארץ ישראל גם הדמיון הוא נקי [עי' בתחילת ספר האורות לגראי"ה] וכמו שאיתא ג"כ "אוירא דארץ ישראל מחכים", ונאמר "הן יראת ד' היא חכמה", דהחכמה היא רק הדעת וההכרה [כתרגום חכים לשון הכרה] אותו ית"ש שזהו יראת ד', כאמור. וכ' עוד [קומץ מנחה ח"ב נ"ג] "אוירא דא"י מחכים חכים בל' רז"ל ר"ל הכרה כמו חכים לי' מר לר"פ כי ההכרה מצד החכמה וכן אוירא דא"י מוליד הכרת אלהות וההכרה מצד הקירוב". וכ"כ גם בס' דובר צדק [א] והשווה לזה פי' מ"ש על התורה שהיא מחכימת פתי עי"ש. ונמצינו למדים שבלא הכרת הנוכח בבחי' שויתי ה' לנגדי תמיד, אין נחשב חכמה כלל.

ונבין בזה מ"ש בזוה"ק [ח"א ז] "רבי חייא פתח 'ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד', ראשית חכמה, האי קרא הכי מבעי ליה, סוף חכמה יראת ה', בגין דיראת ה' סוף חכמה איהי [כנראה הכוונה לפום פשטיה כמ"ש רש"י יומא ע"ב שכל התורה אינה אלא שער ליכנס בה ליר"ש] אלא איהי ראשית לאעלא לגו דרגא דחכמתא עלאה, הה"ד 'פתחו לי שערי צדק, זה השער לה'' ודאי, דאי לא ייעול בהאי תרעא לא ייעול לעלמין". ומבואר, שכפי יראת ה', כן זוכה לראשית הכניסה לחכמה עילאה שהיא חכמתו ית' [כי ה' יתן חכמה וגו'] והן אמנם יראת ה' סוף חכמה איהו היינו שתכלית ההשגה בחכמה היא לבטל עצמו יותר ויותר [וע"ד מ"ש חולין פט חושקני בכם וכו' ע"ש] ודא ודא איתנהו ביה [כנודע שזה תי' על מ"ש בגמ' שבת ל"א ויומא ע"ב ביחס היראה והחכמה זל"ז אשר נ' כסותר, ומטו לה בשם האמרי אמת ז"ל ואכ"מ].

ונראה כי זה ענין ברכת התורה להכיר תחילה כי הוא ית' נותן התורה ואיהו הוא דיהיב חכמתא וע"י זה יש לו חיבור ודביקות בחכמה באמת, ולכן רבתה הקפידה בהעדר ברכה זו אמרם ז"ל על שלא ברכו בתורה תחילה [נדרים פ"א.] כי בהעדר הכרה זו ה"ז נוטל עטרה לעצמו ומשתמש בכתרו של מלך [וכאשר נודעו ד' הב"ח סי' מז ביאור מאמר זה שיסוד הפגם בזה הוא בהיותו נרגן מפריד אלוף שמונע חיבור עמו ית' להיות המשכן אחד ע"ש היטב] וזה ענין ודאשתמש בתגא חלף [אבות א' י"ג] ופי' הרע"ב ז"ל המשתמש בכתרה של תורה כאדם המשתמש כליו חלף ועבר מן העולם, והיינו שמייחס החכמה לעצמו ככליו שלו, ולכן חלף הן מצד שאין חכמתו מתקיימת והן מצד גודל הפגם בעצם החכמה שמפרידה משרשה, והחכמה תחיה בעליה כתיב [והרמז כי חכ"ם גימ' חיים] וההיפך בהיפך. וז"ש בגמ' שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, כי כפי הביטול והכרת בעל החכמה כן ניתנת לו החכמה ונעשה הוא בעליה ואז החכמה תחיה בעליה. כי דתורה דיליה היא כנלמד [קידושין ל"ב] מדכתיב 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' והיינו כאמרם ז"ל בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר 'בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה', והיינו אחר שטרח בה כפירש"י שם שכשעמל בה היא נק' תורתו [כפירש"י תהילים א'] וגדר העמל הוא ענין זה הביטול, כאשר נראה בשפת אמת פ' בחוקתי תרנ"ב ע"ש ובפ' קרח תרס"ג [ע' גם שפ"א תהלים על אתר]. ועל ידי הכרה זו המצריכה יגיעת בשר לבל יתלה גדולה בעצמו זוכה להיות התורה שלו וז"ש בגמ' מה יעשה אדם ויחכם וכו' ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה וכו'', מאי קמ"ל? דהא בלא הא, לא סגיא. והיינו שריבוי העסק בקנין החכמה כשלעצמו אין בו זכות למעבד ליה חכם, כי ידען ולמדן יוכל להקרא אבל בתואר 'חכם' שענין הוראתו על היותו בעל החכמה כל' רז"ל זה קנה חכמה, ובמשמעות של הכרה כנ"ל מד' רצ"ה זי"ע, זה יוכל להיות רק ע"י שיבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, היינו מתוך הכרה כי החכמה מאתו ית' לא זולת וכל עסקו בה הוא רק מגדר ההשתדלות במעשי הקנינים.

וכאשר בחנוכה גברו בית חשמונאי על מלכות יוון ונתבררה חכמה דקדושה מתוקף ההסתר דחכמת יוון, על כן ניתן בימים האלו כח מיוחד להתעלות ולהשיג קנין חכמה בטהרתה, יחד עם ראשית חכמה יראת ה'. ולכן אי' בשפת אמת [תרל"ד ליל ב' תרל"ה ליל ה', מקץ תרל"א] בשם החידושי הרי"ם ז"ל, כי מצות נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ היינו 'כי בחנוכה נפתח פתח של יראת שמים לכל איש ישראל', עפ"י הגמ' [שבת ל"א] שמי שאין בו יראת שמים אין לו מפתחות חצוניות כו' וקבעו מצות הנרות כי כשנפתח יראת ה' בלב האדם, יכול לקבל אור התורה שהם הפנימיות.

ויש להעמיק יותר בשורש הענין, כי הנה על מלחמת יוון נאמר 'ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים', ומבואר שהמלחמה על טהרת החכמה הרמוזה בשמנים שטמאו היוונים כנודע היתה באמצעות ההקדמה של 'פרצו חומות מגדלי', וענין חומה זו מבואר כי היא מדת היראה הגודרת את האדם מן החטא 'שמאמר השי"ת אצל האדם כחומה, כדכתיב אני חומה כו'' [שפ"א תרל"א] ולפי שיראה זו היא ראשית חכמה, על כן עיקר מלחמת היוונים היתה לפרוץ חומה זו ועי"ז היה להם נגיעה גם במהות החכמה וטמאו כל השמנים.

ואי' במד' [בר"ר ל"ט ג] "אחות לנו קטנה - זה אברהם שאיחה את כל באי העולם וכו' אם חומה היא נבנה עליה, אם מעמיד דברים כחומה יבנה עליה, ואם דלת היא נצור עליה, אם דל הוא במצות ובמעשים טובים נצור עליה לוח ארז. מה הצורה הזו אינה אלא לשעה כך אין אני מתקיים עליו אלא לשעה. אמר לפניו רבון העולמים, אני חומה, מעמיד אני דברי ושדי כמגדלות - זה חנניה מישאל ועזריה אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום שנכנס בשלום ויצא בשלום" ובמק"א דרשו [בשהש"ר ח' י"א] "אמר הקב"ה אם מעמיד הוא דברים כחומה, נבנה עליה טירת כסף, נצילנו ונבנה אותו בעולם וכו'. אם דל הוא ממצות ומטלטל מעשיו כדלת וכו' איני מתקיים עליו אלא לשעה אחת וכו' אמר אברהם לפני הקב"ה, אני חומה ואעמיד מעשים טובים כחומה, ושדי כמגדלות, שאני עתידה להעמיד כתים כתים וחבורות של צדיקים כיוצא בי בעולמך וכו", ומבואר כי קיום כוחו של אאע"ה תלוי הוא בענין היותו מעמיד כחומה, ועל זה התחייב אאע"ה כבר אז, אני חומה ופי' מעמיד דברים כחומה היינו שמאמר השי"ת הוא אצלו כחומה בצורה שאין ניתן להבקיעה. וזה תכלית יראת שמים [כנודע פי' הרבי מקאצק זי"ע שפי' יראת שמים כמו השמים שקרשו מגערתו] וד"ז שייך הן בסור מרע והן בעשה טוב בסור מרע הוא ענין ההגדרה וכח מעצור כחומה, כמאה"כ [משלי כ"ה כ"ח] 'עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו' וכמו כן גם בעשה טוב ע"ד שפי' רבותינו נ"ע מ"ש 'וישלח אברהם את ידו' שהיו אבריו משועבדים מצד טבעם לעשות רק הנרצה לפניו ית' ומעצמם היו נמשכין לעשות רצונו וכמאמר דוד המלך ע"ה ואשיבה רגלי אל עדותיך והיו רגלי מוליכות אותי וכו' [ויק"ר ל"ה א]. ולפי שאברהם אבינו נשלם בשניהם בתכלית, על כן מצינו בהרבה מקומות במד' שנק' אאע"ה ירא שמים [בר"ר מ"ט, ב, נ"ט, ב, ועוד] והיינו כי גדר יר"ש היא בהעמדת דברים כחומה וזו היא מציאותו של אאע"ה כמ"ש אני - חומה.

ויומתק מאד ע"פ מה דאי' בזוה"ק [רעיא מהימנא בהר ק"ח:] דתרי בתי אית בלבא אם אינון ממארי תורה אתקריאו בתי ערי חומה, כגוונא דאתמר במפקנו דמצרים והמים להם חומה ימינם ומשמאלם ע"כ [ולהעיר דמסתמא אזלא כמ"ד פסחים פז. אני חומה זו תורה]. ולפום פשטיה - נראה המכוון כי תרי בתי בלבא היינו לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו המה יצר טוב ויצר הרע וע"י התורה יש שמירה ותיקון גם ללב כסיל וליצה"ר [כמבואר בזוה"ק וישב קצ ע"ש] אם ע"ד השמירה וההגדרה ואם ע"ד ההארה והתיקון וזה גדר בתי ערי חומה וע"ז מייתי קרא דוהמים היינו תורה, להם חומה מימינם ומשמאלם, שנתקן גם השמאל והימין ודאי יש לו עליה והארה [וע' נועם אלימלך פ' בהר מ"ש בכ"מ]. והנה על אברהם אבינו אי' [ירושלמי ברכות ס"ז:, סוטה כ"ה.] אברהם אבינו עשה יצר רע טוב דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך, והיינו שב' הלבבות נעשו טוב ושפיר קאמר אני – חומה, כי תחלת ב' אלפים תורה היה באברהם אבינו, והוא הראשון שקיים את כל התורה כולה, ועליו [ב"ר ב, ג] דרשו הכ' יהי אור ואין אור אלא תורה [תענית ז.] שהמשיך אאע"ה אור התורה בכל העולם, וזהו שאמר הקב"ה עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה תבא האורה ויאמר אלקים יהי אור זה אברהם [ב"ר שם] על כן הוא בגדר מארי תורה שב' הלבבות נתקנים על ידי תורתם ושפיר קאמר אני חומה. [קובץ נזר התורה ט' עמ' ר"ו והלאה עיי"ש אריכות נפלאה]  

 

מוסיף והולך

דברי התעוררות של הגאון הצדיק בעל הפני מנחם זצ"ל בישיבת בית ישראל אשדוד תשמ"ג

לדיני חנוכה לא נתייחדה במשניות מסכת בפני עצמה ונזכרים הם אגב דינים אחרים במגילה [פ"ג מ"ו] גבי קריאת התורה אי' בחנוכה בנשיאים. בבבא קמא [פ"ו מ"ו] אי' רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור. ובביכורים [פ"א מ"ו] אי' מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד החנוכה מביא ואינו קורא [לשון המשנה הוא מן החג ועד החנוכה, והרי זמן הבאת הביכורים נקבע קודם נס חנוכה. והראה לי ר' נתן לוברט ז"ל שישנה גירסא מן החג שבעים יום]. ויש להבין, מהי השייכות בין חג הסוכות לחנוכה? עוד שנינו [שבת כ"א] גבי מצות הדלקת נרות חנוכה, בית שמאי אומרים פוחת והולך כנגד פרי החג. ויש ליתן טעם למה תלו דין ההדלקה בפרי החג.

בספרי חסידות מבואר שענין פוחת והולך מרמז על סילוק כוחות היצר, שזמן זה מסוגל להפטר מהבעל דבר וכדאי' בגמ' [ע"ז ח'] שאחר חטאו של אדם הראשון, ראה יום שמתמעט והולך, אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו. עמד וישב ח' ימים בתענית, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים וכו'. וביאור ענין יום שמתמעט והולך, יובן עפ"י מה דאי' בזוה"ק [חיי שרה] שתפילת שחרית הוא זמן של רחמים וירידת שפע לפי שהוא תחילת היום ומכאן ואילך האור מתחזק ומחצות ואילך היום מתקצר ועל כן במנחה הוא זמן של התגברות הדינים. חציו הראשון של הלילה שבו מחשיך והולך הוא זמן של חסד עם דין וכנגדו תפילת ערבית שתיקן יעקב אבינו שמידתו מידת האמת [שיתוף חסד ודין], ומחצות הלילה ואילך שהחשיכה מתחילה להסתלק וקרב האור הוא זמן רחמים, ואף שבלילה אין קורין מקרא, מכל מקום מחצות ואילך מותר. והנה בחנוכה חוזר היום להיות מאריך והולך, ויורדים אז אורות משמים והשפעות של קדושה וטהרה ואף שאינו יום טוב מן התורה ואין בו איסור מלאכה מכל מקום גומרים בו את ההלל.

ובזה יובן מה שאמרו מן החג ועד החנוכה, וכן שיטת בית שמאי גבי נר חנוכה שפוחת והולך כנגד פרי החג. כי הנה מחודש טבת עד חודש תמוז הימים מתארכים והולכים, ומתמוז עד ימי חנוכה הם שבים ומתקצרים ולכן בזמן זה שורים בו דינים, בין המצרים, תשעה באב. [אכן בזמן שבית המקדש היה קיים נתהפכו הדינים לטוב והיו עושין יום טוב], ונתנו לנו באמצעם ימי רחמים שהם בבחינת רחמים בדין, וקודם בוא ימות החורף שהם הימים הקצרים ביותר נקבע חג הסוכות שנצטוינו בו לישב בסוכה להיות לנו הגנה מן הדינים ומכח האומות, וגם הקרבת שבעים הפרים בחג היתה בכדי להכניע תוקף האומות ואותו כח של חג הסוכות מגין עד ימי החנוכה שחוזרים אז הימים להתארך, וזהו מה שאמרו בית שמאי פוחת והולך כנגד פרי החג.

דרכם של בית שמאי היא סור מרע קודם עשה טוב, שבתחילה יש לסלק את הרע, בחינת פוחת והולך, ואחר כך לעסוק בטוב, ודרך בית הלל היא להתחיל מקודם בטוב בעשיית מצוות מוסיף והולך וממילא יסתלק הרע, ואין מחלוקתם אלא במוקדם ומאוחר שבסדר העבודה. ובימי החנוכה שמתחיל היום להתארך ומתחדשים השפעות מלעילא, אזי הזמן מסוגל להתחדש ולהוסיף בעשה טוב וכמו שנפסקה הלכה כבית הלל.

סיוע מלעילא בחנוכה עם איתערותא דלתתא

פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת [שבת כ"א]. אי' בספרים הק' שהוא רמז לאותם הנשמות שבכל השנה קשה להם לבוא על תיקונם ובחנוכה יכולים למצוא תיקון. וטעם איסור הדלקה בפתילות ושמנים אלו בשבת הוא משום גזירה שמא יטה. והרמז בזה, שמא יטה עצמו לצד יצר רע ובחנוכה שאסור להשתמש לאור הנרות אין חשש שמא יטה. ובזה נבין דעת בעל העיטור [הל' חנוכה] שכתב שאין האיסור להשתמש לאורה אלא להרצות מעות וכיו"ב אבל לתשמיש קדושה מותר. ומקשים [ט"ז סי' תרע"ג סק"ד], א"כ למה התירו להדליק בחנוכה אף בשבת, הרי יש לחוש שמא יטה כשנהנה לאורה לתשמיש קדושה אבל לדרך הרמז שגזירת שמא יטה רומזת על היצר הרע ניחא, שכשמשתמש לאורה לתשמיש קדושה ועוסק במצוה אין לחשוש שמא יטה לצד היצר.

בחנוכה קורין בפרשת הנשיאים את הפסוק כף אחת עשרה זהב, וב'יכהן פאר' מהרב מבענדין ז"ל [דרש ל] מביא בשם צדיקים, כף אחת היינו 'איין בייג'ל' הכנעה וכפיפה אחת עי"ז נעשה עשרה זהב "א גאלדען יוד'. מהאדם נדרש שיקבל על עצמו קבלה אחת, להתחזק בלימוד, לברך ברכת המזון בכוונה ראויה, להיות שמור בקדושה, ואז זוכה לעזר עליון כדאי' בגמ' [יומא לח] בא לטהר מסייעין אותו, מסייעין ממש ולא כהבא לטמא שלא אמרו אלא פותחין לו. וכן אמרו ז"ל [שהש"ר פ"ה] פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. אי' בגמ' פסחים [ח'] אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה וכו' והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין? אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה. ויש להבין, למה נקט מחט שהיא דבר פחות ולא חפץ יקר שיותר יחזר אחריו? ואמר הרבי ר' בונם מפרשיסחא ז"ל, שמא תאבד לו מחט המכוון לפתח כחודו של מחט שיאבד את כוונת המצוה לשם שמים. צדיקים אמרו כחודו של מחט היינו שידקור כמחט בבשר החי 'איין קוועטש' ובבשר החי דייקא בחיים חיותו של האדם אבל במתים חפשי שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות [שבת ל].

 

 

 

הדלקה בפנים בזמן הזה

כתב הרמ"א [או"ח סי' תרע"א ס"ז] דבזמן הזה כולנו מדליקין בפנים. ושורשו פתוח ברבינו ירוחם [נתיב ט ח"א] וז"ל ועתה נוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לרשות הרבים. ויש נוהגין להדליקה בפנים לפתח הסמוך לחצר משום דשכיחי גוים וגנבים. ועוד שאין לקבוע מזוזה לפתח הפתוח לרשות הרבים משום גוים שיטלו אותה ויש מזוזה לפתח הפתוח לחצר ויהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל עכ"ל. גם בס' ארחות חיים להרא"ה מלוניל ז"ל [הל' חנוכה אות ג] כתב "ועכשיו בגלות שאין אנו יכולים לקיים המצות בשלימות, מניחה על פתח ביתו מבפנים. ובמגילת תענית [פ"ט] איתא ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ואם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ואם מתיירא מן הלצים מניחה על פתח ביתו מבפנים ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודי". ומבואר דאף אם ליכא סכנה אלא שמתיירא מן הלצים, מניחה בפנים.

וראיתי בס' נמוקי אורח חיים [סי' תרע"א] שתמה מאוד על שבזמן הזה, אין מדליקין בפתח ביתו בחוץ כתיקון חז"ל, דהלא רק בשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים את המצוה מבואר לעיל [סעיף ה'] שמדליק בפנים אבל כשאין סכנה למה לא יקיימו כמצוותה ע"ש. ותימה שלא ראה דברי רבינו ירוחם הנ"ל המובא בד"מ וב"ח כאן. ומדברי הראשונים הנ"ל נראה, דעיקר התקנה להדליק בחוץ נאמרה בזמן שישראל שרויים יחד וליכא חשש ביטול מפני הגוים וכאשר כן נראה מהש"ס [שבת כ"ג] חצר שיש לו שני פתחים צריכה שתי נרות וברוח אחת לא צריך. ופריך, מאי טעמא? אילימא משום חשדא דעלמא, ברוח אחת נמי. ופירש"י חשדא דעלמא - בני עיר אחרת העוברין משם בשוק עכ"ד. ולכאורה, אם הוא בן עיר אחרת, מנא ליה שבחצר זה גר ישראל עד שיחשוד בו שלא הדליק, דילמא גר שם נכרי [ואולי רואה מזוזה]. ועל כרחך, מיירי בעיר שישראלים גרים במקום אחד ואין שם נכרי וכשיראה שבבית אחד לא הדליקו יחשוד שאותו ישראל הגר שם לא קיים המצוה אבל בזמן הזה שאנו שרויים בעו"ה בין הגויים לא גרע מהא דמבואר במגילת תענית שאם מתיירא מן הלצים שמדליק מבפנים. ומה שכתב המחבר לעיל ס"ה שבשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה מניחו על שולחנו, דאי לאו דאיכא סכנה אסור להניח על שולחנו אלא במקום שניכר שמדליקו לשם מצוה וכמש"כ הרמ"א [סעיף ז'] ליזהר שלא להדליק במקום שמדליק כל השנה אבל להמנע מלהניח בפתח ביתו בחוץ רשאי אף שלא בשעת סכנה ממש אלא שמתיירא מן הלצים וכדומה. ועיין עוד ארחות חיים שם אות טו בשם מקצת גאונים דבזמן הזה מדליקין בפנים מפני חשש שמא יכבוה עכו"ם שאנו דרין ביניהם וכ"כ הכלבו.

אולם כ"ז במקום דשכיחי גוים, אבל כשדרים בין ישראל בלבד ואין חשש היזק וסכנה יש להדליק לכאורה בחוץ כפי שהוא מעיקר הדין. ואכן רבים מיקירי ארה"ק מדליקין בחוץ, וצריך עיון טעם המדליקין בפנים. ומצאתי בס' צפנת פענח על הרמב"ם פ"א ממגילה ה"ג שכתב לחדש דבהדלקת נר חנוכה איכא שתי מצוות, חדא עצם מצות ההדלקה ועוד פרסום הנס, וכל זה קודם שבטלה מגילת תענית אבל לאחר שבטלה מגילת תענית ולא נשאר אלא חנוכה ופורים וכמבואר בר"ה י"ח י"ל דלא נשאר אלא עיקר המצוה של הדלקה אבל מצות פרסומא ניסא בטלה. ולכן לא נהגו לפרסם. וגם ברכת הרואה לא נהגו ועיין עוד שם פ"ג מחנוכה ה"ג מש"כ בזה. ולפ"ז יש יסוד גדול מה שאין נוהגין להדליק בחוץ אפילו במקום דאפשר, כיון דבטלה מצות פרסומי ניסא. אמנם, באמת מוכח בש"ס דאף לאחר שבטלה מגילת תענית איכא מצוה בפרסומי ניסא, דהא בשבת כ"ג אמר רבא נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא, הרי דאף בזמן רבא איכא משום פרסומי ניסא, וכן קיי"ל בשו"ע סי' תרע"ח. ובלא"ה קשיא, דמה ההוכחה לומר דאחר שבטלה מגילת תענית ליכא משום פרסומי ניסא, והלא בש"ס ר"ה י"ח אמרו דחנוכה לא בטלה משום דמפרסמי ניסא, ומנלן לומר טעם זה מהני רק שיישאר גוף מצות ההדלקה ולא מצות הפרסום. הן אמת שרש"י מפרש שם "דמפרסם ניסא - כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו", ולא פירש כפשוטו, דשאני חנוכה דאיכא פרסומי ניסא וכמו שאמרי בש"ס שבת - ברם נראה דרש"י הוכרח לפרש כן דאל"כ הלא גם שאר ימים טובים הכתובים במגילת תענית איכא פרסימי ניסא, הרי כולם נתקנו משום נס וכפירש"י שם [ד"ה בטלה מגילת], ומאי שנא חנוכה. וע"כ צריך לפרש, דהמצוה גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצות אבל שפיר יתכן דכיון דהניחו לחנוכה כמצותה ולא בטליה, שוב לא נתבטל שום חלק ממצותה וגם בזמן הזה איכא מצוה של פרסומי ניסא וכדמוכח בהדיא מהך דשבת הנ"ל. [שו"ת להורות נתן ח"ד]

ומפורסם חידושו הגדול של הגאון בעל הדבר יהושע [ח"א סי' מ וח"ב סי' קא ובקובץ מוריה ט"ו עיי"ש] דאחר חתימת התלמוד היתה שעת סכנה בזמן השמדות שבימי הסבוראים, ואז עקרו בית דין שבאותו הדור מצות הדלקה בחוץ, ותקנו להדליק בפנים ומאותו סכנה ואילך לא חזרו ותקנו להדליק בחוץ. וכבר הרבו להקשות עליו, מכמה וכמה צדדים, דצ"ע האיך מתבטלת תקנת חז"ל. וביותר צ"ע, שלא נמצא זכר מביטול מצוה זו בדברי הגאונים והראשונים ואדרבה העתיקו הגאונים שהיו כולם לאחר השמדות שבימי הסבוראים וגם הראשונים את תקנת חז"ל כצורתה ואף השו"ע פסק כתקנת חז"ל וכבר השיג על דבריו הגרי"ש אלישיב נדפס לאחרונה בס' שבות יצחק חנוכה פרק ב' וכן בקובץ תשובות ח"א סי' מ"ז. ובקובץ ישורון [כ"ב עמ' תרל"ז והלאה] האריך להפריך דבריו. ובמסקנתו בסוף המאמר כתב  "ובארץ ישראל כבר בתקופת השלטון העותומאני דקדקו הפרושים ובכללם מגדולי הדורות זצוק"ל בירושלים להדליק בחוץ ולא כפי שנהגו הם בליטא משמע שסברו שרק הנוצרים בכלל הגדר הנ"ל [של סכנה]. וכפי ששמעתי כך היו נוהגים עכ"פ חלק מקהל הספרדים בעיר העתיקה להדליק בחוץ ובדעת המדליקים בפנים בתקופתם י"ל שסברו שגם המוסלמים בכלל "גרים בין הגויים" ואף ביישובים היהודים בתקופת המנדט הבריטי היה מקום לדון שהוא בכלל "שיד האומות תקפה עלינו".... ואף שבוודאי צריך להתאמץ ללמד זכות על המדליקים בפנים ממש, ועכ"פ לעניין אם יוצאים בדיעבד י"ל דאף שמפורש לכאו' בלבושי שרד [תרע"ה על המ"א ס"ק ג'] וכן בביאור הגר"א [ריש סי' תרע"ה] ובמשנה ברורה [שם ס"ק ה'] וכן מוכח בדעת המג"א [לפי דבריו בסי' רסג ס"ק כג] שהמדליק בפנים לא יצא ידי חובתו בזמן שאין סכנה וכאשר יכול להדליק בחוץ. הלא מאידך גיסא, לדעת הט"ז [תרע"ה ב'] והשפת אמת [שבת כ"ב] יצא ידי חובתו, וי"ל שבדרבנן הלכה כדברי המיקל. אמנם צ"ע שהרי בכלל ציבור חשוב זה יש ת"ח מופלגים וצדיקים גדולי תורה ויראה וצ"ע למה להם להסתמך על שיטות שיוצאים בדיעבד ולא לקיים מצוה גדולה זו באופן לכתחילה, כפי שתיקנו חז"ל ולכו"ע. ובפרט שעל מצוה זו נאמר הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים. ואם עד כה הסתמכו על חידושי של הדבר יהושע [או בדרך דומה - יש שיצא לחדש לדחוק בפירוש בשעת הסכנה, דהיינו משעת הסכנה ואילך] ועל ראיותיו, מסתבר שת"ח המעיינים במבואר לעיל ירצו לעיין שוב במשנה זו. וע"ע מנחת ח"ו סי' ס"ו.

וחזי הוית בקובץ דרכי הוראה [ח"ד עמ' נ"ט והלאה ולהלן עפ"י נועם דבריו] האריך ללמוד זכות על הנוהגים להדליק בפנים וכתב שברור מכל הפוסקים והראשונים דבמשך דורות רבים אף שלא היה סכנה כלל נהגו להדליק בפנים דהלא כל רבותינו הראשונים התוס', הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, המרדכי, המאירי ועוד, כתבו שנהגו בזמנם במקומם ובשעתם להדליק בפנים ואטו נימא שבכל המקומות ובכל הזמנים היה סכנה, ועוד דרבים מן הראשונים כותבים להדיא דאף שאין סכנה בזמנינו כיון שנהגו להדליק בפנים נהגו, כ"כ באהל מועד, באור זרוע, בספר העיטור ובשבלי הלקט, ודבר זה ברור מאוד, אלא דטעמא בעי וצריך ביאור בתרתי למה אין בזה פסול בדיעבד, ולמה נהגו כן לכתחלה.

ויש שכתבו דכיון דכשמדליקו בחוץ צריך לעשות תיבה או מחיצה מפני הרוח בזה לא חייבוהו חכמים, עיין בערוך השלחן (סי' תרע"א סעי' כ"ד), אך אין תי' זה מספיק דממ"נ אי עיקר המצוה הוא פרסומי ניסא בחוץ ויש בזה עיכוב א"כ ודאי חייב להשתדל לקיים המצוה בשלימות ולהוציא הוצאות כמו שצריך לקנות מגילה וכיו"ב במצות דרבנן שהרי זה הוא עיקר המצוה, ובאמת כבר כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א' סי' קמ"ט) דכמעט חיוב גמור הוא לעשות עששית מזכוכית כדי להדליק נר חנוכה בפתח ביתו מבחוץ עי"ש.

אלא נראה דאין זה לעיכובא כלל ואף אם הניחה על שולחנו שלא בשעת הסכנה יצא בדיעבד ורק לכתחילה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ובאמת כן מוכח לענ"ד מלשון הגמ' דבג' דינים נקטו לשון זה "מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" "מצוה להניחו בתוך עשרה" "מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח" וכי היכי דפשוט לן דבתוך י' וטפח הסמוך לפתח אינם לעיכובא ה"נ על פתח הבית מבחוץ אינו לעיכובא רק  לכתחילה משום פרסומי ניסא ובדיני נר חנוכה המעכבין נקטו לשון אחרת כגון מצות חנוכה נר איש וביתו, מצותה משתשקע החמה, נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה ודו"ק.

וראיה לדרכנו נראה מדברי הבית יוסף (יו"ד סי' רפ"ט) שביאר טעמו של הטור דטפח הסמוך לרה"ר אינו מעכב במזוזה וז"ל "נראה שטעמו משום דבכל הני אמרינן לישנא דמצוה, מצוה להניחה בתוך חללו של פתח, מצוה להניחה בטפח הסמוך לרה"ר, מצוה להניחה בתחילת שליש העליון, ומשמע לי' ז"ל דהיינו לומר דמצוה הכי ואם שינה לא פסל" עכ"ל, הרי דהב"י דייק לענינו כדברינו וביאר בזה דג' הלכות במזוזה שנאמרו בלשון מצוה אינם לעיכובא ודברי הבית יוסף במזוזה תואמים לחלוטין את דברינו במצות נר חנוכה, ודו"ק. [אמנם לפמיש"כ המ"מ (פ"ד ה"ז) דס"ל להרמב"ם דלמעלה מי' פסול בדיעבד, ומשו"ה השמיט דין זה דלמטה מי' דהוי דלא כהלכתא מוכח להיפך דכמו דלמעלה מי' פסול כמו"כ הדלקה בפנים, אך מ"מ אין פי' זה עיקר והה"מ עצמו כתב שם די"ל דצריך להניחה למטה מי' עי"ש היטב, ודו"ק].

ושו"מ מפורש בריטב"א החדשות שם וז"ל "לא סוף דבר סכנת נפשות וכו' אלא אפי' סכנת צער או איבה וכו' ולפיכך היה אומר מורי הרב ז"ל כשנושב רוח שא"א להדליקה בחוץ מדליקה בפנים" וכו' ובהכרח מזה שאין זה עיקר מצות חנוכה שא"כ לא יעלה על הדעת שמשום צער יבטלו עיקר מצות חנוכה וע"כ שמעיקר הדין יוצא אף כשמניחו על שלחנו אלא שלכתחילה בעינן פרסומי ניסא לרבים ובמקום צער ואיבה או רוח לא חייבוהו בזה ודו"ק וזהו סמך גדול למנהג הנ"ל.

ואף מדברי הרשב"א בשבת (כ"ג ע"ב) שהק' אהא דקיי"ל נר חנוכה ונר שבת נר שבת עדיף, דהלא יוצא יד"ח גם במצות נר חנוכה על שלחנו דכשעת הסכנה הוא מאחר שא"א לו להוציאה לרה"ר משום מצות נר שבת, מוכח להדיא דאף כשאין מניחה על פתח ביתו מקיים עיקר מצות נר חנוכה דדוחק גדול לומר שזה נכלל בתקנת שעת הסכנה דמהיכ"ת לומר כן וע"כ כנ"ל שעיקר המצוה מתקיימת אף בפנים.

אך לפי"ז קשה לכאורה מהמבואר בסוגיין (כ"ג ע"ב) הדליקה בפנים והוציאה בחוץ לא עשה כלום, למ"ד הדלקה עושה מצוה דהדלקה במקומו בעינן. ומוכח מזה, דכשהדליקה בפנים, לא יצא יד"ח ולא עשה כלום.

ואפשר דכונת הגמ' דבשלמא למ"ד הדלקה עושה מצוה ניחא שאינו יוצא בהדלקה בפנים מאחר שסתם אדם מכוין לצאת באופן הראוי לצאת לכתחילה ומשו"כ כשמדליקה בפנים שאין זה לכתחילה אינו רוצה לצאת בשעת ההדלקה אך באמת אם יתכוין לצאת בהדלקה בפנים יצא אלא שלמסקנת הגמ' שאף למ"ד הנחה עושה מצוה לא עשה כלום שהרואה אומר לצורכו וכו' ואף בכה"ג לא יצא.

ובזה יתיישב מה שפסק בשלחן ערוך (סי' תרע"ה סעיף א') דכשהדליקה מבפנים לא יצא משום חשדא שהרואה אומר וכו' ונתקשו טובא אמאי לא נקט טעמא דהדלקה במקומו בעינן דהרי קיי"ל שם דהדלקה עושה מצוה, ולפי המבואר ניחא דאף למ"ד הדלקה עושה מצוה, כשמתכוין בפירוש לצאת באופן זה הוי הדלקה במקום הראוי ומשום כך איצטריך לטעמא דחשדא דאף כשמתכוין לצאת אינו יוצא יד"ח, ודו"ק.

ואולי י"ל עוד דכונת הגמ' דלא יצא יד"ח ההדלקה בחוץ אבל מ"מ יצא עיקר מצות נר חנוכה, אמנם דוחק הוא כי בגמ' אמרו לא עשה כלום. אמנם יש להעיר דשם (כ"ב ע"ב) לגבי הדליק בידו אמרו "לא עשה ולא כלום" וכ"ה (בדף כ"ג ע"א) לגבי חרש שוטה וקטן אבל בהדליקה בפנים אמרו "לא עשה כלום" ואפשר דיש בזה דיוק וכונה וצ"ע.

ומ"מ מבואר בדברי הראשונים הרי"ף, הרא"ש ועוד דכל הפסול בהדלקה בפנים והוציאה הוי רק מגזירת הרואה אף דקיי"ל הדלקה עושה מצוה, וכבר כתב השפת אמת דלאחר שחידשו סברא זו דהרואה אומר לצרכיה אדלקיה, חזרו מן הסברא דהדלקה במקומו בעינן דגם בפנים הוי מקומה כמבואר, וע"ע בחידושי הר"מ קזיס שפירש דלההו"א סברנו דרק אם הדלקה עושה מצוה מסתבר לחשוש שיאמרו לצרכיה אדלקיה ותירצו דאף אם הנחה עושה מצוה מ"מ בעינן הדלקה לשם נר חנוכה, וזה תירוץ הגמ' וכך משמע בריטב"א, ומבואר אף מדבריהם דאין שום פסול בהדלקה בפנים מלבד גזירת הרואה, סו"ד אין מסוגיא זו הכרח דהדלקה בפנים פסולה שלא מחמת הגזירה.

הנה אף שנתבאר לנו דאף שלא בשעת הסכנה יוצא יד"ח בהדלקה בפנים אין בזה כדי לבאר למה נהגו להדליק לכתחלה בפנים בזמה"ז וצ"ב במנהג חסידים ואנשי מעשה שנהגו כן אף לכתחלה.

אמנם יש מקור למנהג דידן בריטב"א הנ"ל שהרי מבואר בדבריו דכל צער ודוחק הוי בכלל מה שאמרו חז"ל בשעת הסכנה מניחו על שלחנו, וזה אף לכתחלה וכמ"ש בשם מורו לגבי מקום הרוח והגשם וזה מקור למנהגנו שהוא מנהג ותיקין מימות הראשונים. ועיין עוד יבמות (קכ"ב ע"א) "בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין" ובפרש"י שם מוכח דבשעת הסכנה לאו דוקא הוא ויל"ע.

ובמקראי קודש להגרצ"פ פרנק לחנוכה (סי' י"ז) הביא בשם מהרי"ל דיסקין דאף אם ידליק בכלי זכוכית לא יצא יד"ח הדלקה כיון שבשעת ההדלקה פתוח המכסה ואין ראוי לדלוק במצב זה שיעור חצי שעה מחמת הרוח, ואף אם סוגרו מיד לאחר ההדלקה לא מהני דבעינן שיהא ראוי בשעת ההדלקה לדלוק חצי שעה וכמו שכתב המג"א (סימן תרע"ג ס"ק י"ב) דאם הדליק במקום הרוח וכבתה זקוק לה, דהוי כאילו הדליק נר ולא היה בו שמן כשיעור חצי שעה ואח"כ הוסיף דלא יצא יד"ח דכיון דהדלקה עושה מצוה בעינן בשעת ההדלקה שיהיה מצב שיהיה ראוי לדלוק כמו שהוא עכשיו חצי שעה ולכן אף אם סוגר המכסה מיד לא יצא יד"ח, ויש לדון בדבריו דלכאורה מסתבר טפי דכיון דכלי זה עשוי לכתחילה לשם כך הוי כאילו ראויים נרות אלו לדלוק כשיעור בשעת הדלקתן, וי"ל. (עיין במנחת אשר למסכת שבת מכתב י"ט).

עוד יש לעיין דאפשר דהמצוה להדליק על פתח ביתו מבחוץ הוא דוקא באופן דדר בבית לבדו ובזה שמדליק נרות על פתח ביתו ניכר שהדליק נר איש וביתו והוי פרסומי ניסא באופן המועיל, דנראה לכאורה דעיקר דין נר איש וביתו ענינו שיהא היכר שבית זה הדליק נר, וכשדר לבד בבית יכול גם להדליק בטפח סמוך לפתח כיון דאין מדליקין אלא מספר אנשים מועטים דשייך לצמצם בזה שיהיו כולם בטפח הסמוך לפתח, משא"כ בזמנינו דרוב בנ"א דרים בבנין משותף אם ידליקו כולם על פתח הבנין אין בזה היכר לכאו"א, ובפרט לדברי הרמב"ם דבמהדרין מן המהדרין ענין ההידור הוא גם ריבוי הנרות כמספר בני הבית וא"כ בזה שכולם מדליקין באותו מקום אין הכר למספר בני הבית, וגם לא שייך שכ"א ידליק בטפח הסמוך לפתח, (וידועה דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל דכשיש דיירים רבים בכניסה אחת עדיף להדליק בחלון הפונה לרה"ר).

ומחמת כל הנ"ל נהגו רבים מימות הראשונים להדליק בפנים ואף דאיכא פחות פרסומי ניסא אך כיון דעדיין יש פרסום הנס לבני הבית וניכר שבית זה הדליקו וניכר גם מספר הנרות כמספר בני הבית ומדליקין בטפח הסמוך לפתח וליכא חשש שיכבה ע"י הרוח וכדו', ואף דלכאורה עדיף להדליק בחוץ מלהדליק בטפח הסמוך לפתח, מצינו כיו"ב באחד הראשונים שביטלו את ההדלקה על פתח ביתו מבחוץ כדי שיהיה מזוזה מימין ונ"ח משמאל, דבדרכי משה וב"ח (סוף סימן תרע"ו) הביאו בשם רבינו ירוחם דהא דאין מדליקין סמוך לרה"ר אלא בין בית לחצר משום שלא היו קובעין מזוזה בפתח הסמוך לרה"ר מחשש שהגויים יעקרום ויבא לידי בזיון ובעינן מזוזה בימין ונ"ח משמאל ובפתח החצר לרה"ר הא ליכא מזוזה, וכיון דלכתחלה בעינן להדליק על פתח הבית שיהיה נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין ובעה"ב מסובב במצוות לכן מדליקין בין בית לחצר, והרי לדעת הגר"א בביאורו (בר"ס תרע"ה) הדלקה בין בית לחצר הוי כהדלקה בתוך הבית ואין יוצאין בה יד"ח על פתח ביתו מבחוץ ואעפ"כ נהגו כן כדי שיהא מזוזה בימין ונ"ח בשמאל.

ועוד יש לעיין בזה דהלא מבואר באו"ח (סי' רצ"ח סעיף ט"ו) דאין לברך ברכת הנר בהבדלה על נר שבתוך פנס או עששית ובמשנ"ב שם סקל"ז ובבה"ל שם האריך מאוד דאף שנחלקו האחרונים ויש שהקילו בעששית של זכוכית, מ"מ רבו המחמירים דאין מברכין כלל אלא על מגולה ולא על נר שמאחורי זכוכית ויש להחמיר בזה, ולכאורה נראה דה"ה בעניננו ואין לדעתי טעם ברור לחלק בין דין לדין דכמו שתקנו בהדלקה לברך על הנר ומשמע נר מגולה כך גם בני"ד ועדיפא מיניה, וזה בעיני הערה גדולה מאד.

ואפשר דמשום כל הנ"ל בזמנינו דשכיח גשם ורוח בימי החנוכה לא נהגו רבים להדליק על פתח ביתו מבחוץ ואף בכלי זכוכית והוי כשעת הסכנה לדברי הריטב"א ונהגו להדליק אף לכתחלה בתוך הבית כשעת הסכנה דמניחה על שולחנו ודיו.

אמנם, אין כונתי בכל זאת אף לנטות לכאן או לכאן וכל כונתנו להראות פנים למנהגי ישראל הקדושים כדי להגדיל תורה ולהאדירה ע"כ.

 

 

 

במה נטמא השמן?

כדי לעמוד על ענין טומאת השמנים, יש להקדים ולהביא את ההלכה הפסוקה שגוי אינו מטמא ואינו נטמא בטומאת מת. אולם מדברי סופרים טמאים הגויים כזבים [ראה רמב"ם טומאת מת פ"א הי"ג י"ד] שכתב: "ואין הגוי מטמא באהל. ודבר זה קבלה הוא, והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל. וכן הגוי אינו נעשה טמא מת, אלא גוי שנגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע. למה זה דומה, לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת ולא בטומאת מת בלבד אלא בכל הטמאות כולן אין הגויים ולא הבהמה מתטמאין בהן".

בהלכה י"ד כתב: "ומדברי סופרים שיהו הגויים זבין לכל דבריהן ואין לך בכל מיני נפש חיה מה שמתטמא והוא חי או מטמא והוא חי חוץ מן האדם בלבד והוא שיהיה ישראלי. אחד גדול ואחד קטן מתטמאין בכל הטומאות אפילו בטומאת המת שנאמר בה 'ואיש אשר יטמא', אחד האיש ואחד הקטן, הרי הוא אומר שם 'ועל כל הנפשות אשר היו שם' אפילו קטן בן יומו שנגע או נשא או האהיל המת עליו נטמא, והרי הוא טמא מת והוא שנולד לתשעה אבל בן שמונה הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה".

מעתה יש לדון באיזו טומאה טמאו היוונים את השמנים מחד גיסא, ומאידך, כיצד נשאר פך אחד עם שמן טהור שממנו הדליקו את המנורה כמובא בגמרא. וראה בפירוש הרא"מ על הסמ"ק הל' חנוכה שכתב ע"פ תוספתא טהרות פ"ח ה"ט שאף שעדיין לא גזרו שיטמאו כזבין, מ"מ בגדיהם בחזקת טמאי מתים הם כיון שאינם נזהרים ממגע מת והיו כל הטהרות בספק מגע בגדיהם. ונלך בדרכו הטובה של הרוגוצ'ובר שכדרכו בקודש כתב בקיצור נמרץ ואנחנו נרחיב בעזרת הספר צפנת פענח המבואר על הרמב"ם הלכות חנוכה עיי"ש באורך.

תוספות כתבו [שבת כ"א ד"ה שהיה מונח], "אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים צ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי". וראה במהרש"א [שבת ד' כ"א ע"ב בד"ה שהיה מונח] שמבאר את דברי התוס', וכתב, הגם שהגזירה שגזרו שיטמאו כזבים היה מאוחר מזמן החשמונאים, שכן את הגזירה גזרו תלמידי בית שמאי ובית הלל כמבואר במסכת שבת [י"ג ע"ב], מ"מ צ"ל ששתי גזירות היו, הראשונה והיא קדומה שנכרי זב מטמא כישראל, והאחרונה של י"ח דבר שכל נכרי ואפילו תינוק שאינו ראוי לזיבה מטמא כזב. וראה במזרחי בפרושו על הסמ"ג [עשין מצוה ה' הל' חנוכה] שכתב "ונעשה נס והדליקו בו ממנה שמונה ימים מפני שכל ישראל בחזקת טמאי מתים הן וא"א עד שיעברו עליהן ז' ימים מיום טומאתן ויום אחד לכתישת הזיתים ותיקונן להוציא מהן שמן טהור כדכתב הרמב"ם ז"ל פ"נ מהל' חנוכה הל' ב' והא דמעטינהו קרא לגויים מטומאת מת מדכתיב אדם אתם קרויים אדם ואין גויים קרויים אדם כדדרש ר"ש בר יוחאי לא מיעטינהו אלא מאהל המת אבל במגע ובמשא לא כדאיתא ביבמות.

והנה בחולין קכ"ג ע"א אי': "ת"ר לגיון העובר ממקום למקום [לערוך מלחמה] ונכנס לבית [כל הנמצא בבית] טמא [בטומאת מת], לפי שאין לך כל לגיון שאין לו כמה קרקפלין. ואל תתמה, שהרי קרקפלו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכים" ומפרש"י [בד"ה קרקפלין] "עור ראש אדם מת שעליהם וזה למכשפות למלחמה".

הרי שגזרו על הגויים שיטמאו בטומאת אוהל מחמת עור המת שהיה מונח עליהם, ולפי"ז גם על היוונים חלה גזירה זו בבואם להלחם בישראל שכן גם הם השתמשו בעור ראש אדם מת כדי לנצח במלחמה וטימאו את השמנים בטומאת אוהל אבל השמן שהיה בפך בחותמו של כ"ג לא נטמא שכן הלכה היא כלים המוקפים צמיד פתיל אינו נטמא מה שבתוכם כמובא ברמב"ם הל' טומאת מת פי"ז ה"ו [וכ"כ בקונטרס תורה אור שמובא שם מכתב שכתב האור שמח לחתנו רבי אברהם ליפטובר זצ"ל].

וראה בספר סדרי טהרות במס' אהלות עמ' ע"ו שהקשה למה הרמב"ם לא הביא הלכה זו של לגיון העובר ממקום למקום וכתב "אכן נראה, דבאמת אין מקום כלל להרמב"ם ז"ל להעתיק דינא דהך ברייתא, שהרי הרמב"ם ז"ל פוסק [בה' טו"מ פ"א הי"ג] כרשב"י דמתי עכו"ם אינן מטמאין באהל והך ברייתא דלגיון העובר ממקום למקום ונכנס לתוך הבית טמא ודאי דלא אתיא אלא כרבנן דרשב"י דסברי מתי עכו"ם מטמאין באהל דהא ודאי ליכא למיחש לקרקפלין ממת ישראל דהוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא."

אבל האור שמח במכתבו לחתנו הנ"ל מבאר שהספק הוא ספיקא דאורייתא וז"ל הגם דלעולא דס"ל בחולין קכ"ב דבר תורה עור אדם שעבדו טהור וא"כ גם כאן מיירי מסתמא בעור אדם שעבדו והוא טהור אבל אימור לא נתעבד יפה יפה [וכיון דמחשב כודאי שאין לך כל לגיון ולגיון כו' הוה ספק טומאה דאורייתא] ומה דכתבת דע"כ הך ברייתא כרבנן יבמות ס. דמתי עכו"ם מטמאין באהל אבל לר"ש דפסק רמב"ם פ"א מטו"מ הי"ג כוותי', לגיון העובר טהור דקרקפלין של גויים הם, ליתא, דבודאי הרגו ישראל במלחמה ואף במת עכו"ם יש ספק טומאה דהגר"א באדרת אלי' פ' חוקת כתב בקבר קבר שלפני הדיבור או של עו"ג מטמאים במגע ולא באהל פירוש שכנגד המת מלמעלה אם נגע בקבר אז הוא טמא מגע דטומאה בוקעת אבל כשנוגע שלא כנגד המת אז אינו טמא שאינו מטמא באהל עכ"ל גילה לנו רבינו דמה דטמא מחמת טומאה בוקעת הוי כמו מגע, וכוונתו ע"כ באין בו פותח טפח אבל יש בו פותח טפח היכי דטמא מחמת קבר סתום זה אינו מטמא עכו"ם עכ"ד עיי"ש עוד.

ובנזיר כ"ג: בתוספות [ד"ה ומדינים] הביאו שגזרו על עמון ומואב שלא יכנסו לעזרה כטמאים, והוסיף הרוגוצ'ובר שעל כל הגויים גזרו כן אלא שגזרו על עמון ומואב קודם. נמצא שהיוונים נחשבים כטמאים ובכך הם טימאו את השמנים עכ"ד. וע"ע בס' להורות נתן על המועדים [ח"ה עמ' ז'] שהאריך לבאר ששהו בביהמ"ק זמן רב וטימאו מדין מדורות עכו"ם שמטמאים לאחר ארבעים יום [פסחים ט'] עיי"ש ובשדי חמד [מערכת חנוכה] שהאריך בפתגמא דנן, ועי' דביר קדשו [חנוכה עמ' שכ"ה] ובעוד הרבה מקומות וישמע חכם ויוסף לקח.