לזכות שמחה בן נעכא גיטל לברכה והצלחה
סיכומי דברים עפ"י רבותינו נ"ע - וממני ולא כלום
סיכומי דברים עפ"י רבותינו נ"ע - וממני ולא כלום
ארבעת הספיקות של הגמרא
מבואר בגמ' דרבא שאל ארבע שאלות בדין חצי
אשה. א' באמר חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה, האם נחשב קידושין לחצאין ולא מהני
או דמונה והולך ומקדש כולה בכל הפרוטה. ב' את"ל דמונה והולך דהכל יודעים דחצי
פרוטה לאו בר תפיסה, חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, האם הוה קידושין לחצאין או דאף כה"ג
מונה והולך באותו יום. ג' את"ל דכל ביומי' מונה והולך, חצייך בפרוטה היום וחצייך
בפרוטה למחר, האם כה"ג ודאי פסקא או דיתחיל היום ויגמר למחר. ד' ב' חצייך בפרוטה,
האם כה"ג ודאי מקודשת דהא בחד זימנא קאמר או"ד דאין אשה מתקדשת לחצאין כלל,
ועלתה בתיקו.
קושיית תוספות – נאמר פשטה? ותירצו שלא
אמר בלשון קידושין
והקשו בתוס' קושיא עצומה, דמאי מבע"ל
בחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, הא אפילו אם נימא דכונתו לקדשה לחצאין, מ"מ נימא
פשטה קידושין בכולה, דהא לעיל הקשו דכל מקדש חצי אשה אמאי אינה מקודשת, נימא פשטה.
ותירצו, דכיון דאיכא דעת אחרת המעכבת לא אמרינן פשטה אבל בנ"ד שמתרצה להתקדש כולה
אזי אף אם הוא קידש חצי', נימא פשטה, דמי מעכב? ותירצו דודאי אם אמר לה בלשון קידושין
הוה אמרינן פשטה אבל הכא מיירי שאמר לה בלשון אירוסין או בלשון אחר שאינו לשון קידושין.
ולשיטתייהו אזלי לעיל, שהקשו דמאי מדמה אשה לבהמה, הא רק בבהמה י"ל פשטה מקרא
אבל באשה דליכא קרא מה"ת דנימא פשטה. ותירצו, דאם קידשה בלשון אירוסין
באמת לא אמרי' פשטה אבל אם בלשון קידושין, בזה דינה כהקדש.
שיטת הרמב"ם בשתי בעיות הראשונות דמקודשת
ודאי
והנה הרמב"ם [בפ"ג מאשות ה"י]
פסק בתרי בעיות קמייתא דמקודשת ודאי, ובאידך תרי בעיות פסק דהוה ספק מקודשת. וכתב במ"מ
שם דדרכו של הרמב"ם לפסוק כאם תמצי לומר דכן יותר נוטה הגמ' אבל באידך תרי בעיות
מכיון שעלה בתיקו, פסק דהוה ספק מקודשת, וכ"כ הרשב"א והר"ן והרא"ש
בדעת הרמב"ם. אלא שהראב"ד תמה ע"ז, דהא בבעיא בתרייתא דשני חצייך בפרוטה
מספק"ל אף דאמר כן בחד זימנא, א"כ כש"כ בתרי בעיות קמייתא יש להסתפק,
ואיך הכריע הרמב"ם דהוה ודאי מקודשת. וכן תמה הרשב"א והרא"ש דבסוגיין
ע"כ א"א לפסוק כאם תמצי לומר כיון דאח"כ חוזרת הגמ' ומסתפקת בב' חצייך בפרוטה דיתכן דל"ה קידושין. אולם הר"ן כתב לחלק דבתרי בעיות
קמייתא י"ל דמונה והולך הוא אבל בבעיא בתרייתא ל"ש לומר מונה והולך ויתכן
דרוצה לקדשה לחצאין ומגרע גרע. ולפ"ז שפיר י"ל בתרי בעיות קמייתא דמקודשת
ודאי עי"ש.
להרמב"ם תחזור קושית תוספות הנ"ל
דנימא פשטה
ויש להקשות על הרמב"ם, דאמאי פסק בחציך
מקודשת לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר דהיינו בעיא שלישית דהוה ספק מקודשת, נימא
פשטה קידושין בכולה כקושית תוס', ובשלמא מהא דפסק בבעיא בתרייתא דהוה ספק לא קשיא,
כיון דעל כל חצי נתן חצי פרוטה ולא עשה מעשה קנין על חצי אבל בחצייך בפרוטה היום וחצייך
למחר תקשי. ואין לתרץ כתירוץ התוס' דיש חילוק בין לשון קידושין לאירוסין והני בעיות
מיירי בלשון אירוסין דהא הרמב"ם נקט לשון קידושין, וחזינן דהרמב"ם אינו מחלק
בין לשון אירוסין לקידושין ותקשי קושית תוס' דנימא פשטה. ולכאורה י"ל דבהך גוונא
דאמר חצייך בפרוטה היום וחצייך למחר ל"ש לומר השתא פשטה היום, דהא לא נתרצתה להתקדש
כולה היום ואיך נימא פשטה וא"כ א"ש מש"כ הרמב"ם בבעיא שלישית דהוה
ספק. אך באמת ז"א, דמ"מ למחר יחולו הקידושין על הכל מדין פשטה דהא למחר כבר
נתרצתה להתקדש כולה. גם מדברי הריטב"א בסוגיין משמע דאין לחלק בין לשון אירוסין
לקידושין דהריטב"א הקשה ג"כ קושית תוס' לעיל דמאי ס"ד לדמות קדושין
להקדש ותירץ דכיון דגלי קרא בהקדש ילפינן מינה בעלמא בבנין אב לכל מקום דאמרינן פשטה
עי"ש. ומשמע דאין חילוק בין לשון אירוסין לקידושין. וכן בפנ"י
תמה ע"ד התוס' דמ"ש לשון אירוסין מקידושין הא סוף סוף נאסרה אכו"ע כהקדש
בכל לשון שמקדשה ואי בלשון קידושין אמרינן פשטה ה"ה בלשון אירוסין ועי"ש
שהוכיח כן דאין חילוק בין הלשונות ועי' בב"י סימן ל"א שכתב דדעת הפוסקים
דאין לחלק בין לשון אירוסין לקידושין ולדידהו תקשי קושית התוס' אמאי בחצייך בפרוטה
וחצייך בפרוטה לא אמרינן פשטה.
תירוץ עפ"ד תורי"ד דבשני דעות
לא אמרינן פשטה
מצאנו בזה הרבה מהלכים עפ"ד הראשונים
ואחרונים אמאי לא נימא פשטה [ונכתוב בחלקו עפ"י הס' הבהיר 'משנת יצחק'], חדא,
דהנה הקשה בתוס' רי"ד בסוגיין דמה תירצו בגמ' לעיל דלהכי לא אמרינן פשטה משום
דאיכא דעת אחרת המעכבת הלא האשה רוצה להתקדש בחצי' וא"כ נימא פשטה קידושין בכולה
דלא דמי לבהמה של שני שותפין דאין אחד יכול להקדיש חלק של השותף השני, אבל בנ"ד
הלא האיש והאשה רוצים עכ"פ בקידושין של חצי, וא"כ נימא פשטה כמו במקדיש חצי
בהמה אמרינן פשטה אף דאינו רוצה להקדיש רק חצי. ותירץ תורי"ד, דכיון דכדי לומר
פשטה צריך לב' דעות דמכח כל חד לא הוה אמרינן פשטה, א"כ בכה"ג אין מצרפין
ב' הדעות כדי לומר פשטה ואפי' שניהם רוצים דלא מצינו דין פשטה רק בבעלים יחידי שהקדיש
חצי בהמתו דאמרינן פשטה אבל היכא דתליא בב' דעות לא אמרינן פשטה. דלפ"ז א"ש
היטב קושית התוס' שהקשו דבחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה נימא פשטה, ולהנ"ל א"ש
דכיון דצריך לב' הדעות כדי לומר פשטה לא אמרינן בכה"ג פשטה. וא"כ י"ל
דהרמב"ם ס"ל כהתורי"ד.
ואולם מדברי התוס' שלא תירצו כן נראה דלא
ס"ל כתורי"ד אלא אף בב' דעות אמרינן פשטה כל דליכא עיכוב מצד האשה והובא
כ"ז באבני מלואים סימן ל"א ס"ק י"ח. [והאחרונים האריכו מאד
לבאר את דברי התורי"ד ונרחיב קצת להלן בס"ד].
תירוץ עפ"ד הרשב"א דל"ש
פשטה באשה משום כי תקח
עוד יש לתרץ עפ"ד הרשב"א דהקשה
בדומה [עי' אהל חייא עמ' רפ"ב בית לחם יהודה רנ"ב תורי"ד הנ"ל,
דכיון דהאשה רוצה עכ"פ בחצי', נימא פשטה. ותירץ דכיון דאילו לא היתה האשה רוצה
שיתפשטו הקידושין יכולה לעכב, נמצא דחלות הקידושין אינם מכח המקדש אלא מכח התפשטות
והו"ל כמקחת את עצמה. ולפ"ז א"ש, דלהכי לא אמרינן פשטה בחצייך בפרוטה
וחצייך בפרוטה, משום דהוה כמקחת את עצמה, כיון דאין הקידושין גומרין מחמתו. וכן תירץ
מהרי"ט להלן דף ל"ז ע"א את קושית התוס' דנימא פשטה בחצייך וחצייך והובא
גם באב"מ שם.
[הקשה האבני מלואים על הגמרא (נדרים
כ"ט) באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, מי נפקא בלא גט, דמ"ש ממקדש חצי
אשה דאינו מתפשט בחצי הב' משום דעת אחרת, ומדוע נתפשט מהיום אלעולם? ומה חילוק יש בין
התפשטות בזמן לזמן ובין התפשטות מחצי לחצי עי"ש. ולדברי הרשב"א
הנ"ל י"ל דהא כל הטעם במקדש חצי אשה משום כי יקח ולא כי תקח וכתי' הרשב"א
הנ"ל, זהו רק במקדש חצי אשה משא"כ במקדש ליום דאחרי היום אינו צריך שתיקנה
לו מחדש רק שלא יופסק הקנין דהיום שפיר רצון שלה שלא יופסק הקנין לא חשיב מקחת את עצמה,
כ"כ בס' ציונים לתורה ובקובץ הפרדס שנה כ"ג סי' ט"ז.]
תירוץ אב"מ דעיקר דין פשטה הוה ספק
ובאבני מליאים שם כתב ליישב עוד שיטת הרמב"ם,
דהנה בתמורה הסתפקו בגמ' בהקדיש חצי עוף אם אמרינן פשטה דומיא דבהמה או דגזה"כ
הוא רק בבהמה ולא בעוף, והוה בעיא דלא איפשיטא. ולפ"ז קשה, דמאי הקשו בגמ' דנימא
פשטו קידושין בכל האשה, הא אפילו בעוף דהוה קרבן וקדוש קדושת הגוף, מספק"ל אם
אמרינן פשטה כש"כ באשה דל"ש לומר פשטה. וי"ל, דודאי להך גיסא דבעוף
לא אמרינן פשטה, ה"ה באשה לא אמרינן פשטה, אבל להך גיסא דבעוף אמרינן פשטה ומשום
דבהמה לאו דוקא וכל דבר שיש בו קדושת הגוף אמרינן פשטה, א"כ ה"נ י"ל
פשטה גם בקידושי אשה דדמי לקדושת הגוף. וקושית הגמ' הכא הוא דאמאי פשיטא לרבא דמקדש
חצי אשה אינה מקודשת בודאי, הא עכ"פ הוה ספיקא, דיתכן דאמרינן פשטה.
והשתא יתישבו היטב דברי הרמב"ם, די"ל
דמה שפסק דבחצייך היום וחצייך למחר הוה ספק קידושין ולא אמרינן דעכ"פ תתקדש כולה
מדין פשטה, דהא כל עיקר דין פשטה לא ברירא אם אמרינן כן באשה, דיתכן דרק בבהמה אמרינן
ולא באשה ולא בעוף, וכיון דבעוף מספק"ל אם אמרינן פשטה וכמש"כ הר"מ
בפט"ז ממעשה הקרבנות, א"כ אף באשה הדבר ספק ונמצא דמש"כ הרמב"ם
דהוה ספק אינו מחמת ספיקא דגמ' דידן אלא מפאת ספיקא דגמרא דתמורה אם אמרינן פשטה בעלמא.
והגר"א גנחובסקי זצ"ל הקשה ע"ז, דהא
איכא ספק ספיקא לחומרא, חדא דהוה ספק אם אמרינן פשטה באשה ויתכן דאמרינן פשטה, ואף
אי נימא דלא אמרינן פשטה באשה, מ"מ יש להסתפק אם אמרינן מונה והולך וידוע מש"כ
הפוסקים דספק ספיקא הוה כמו רוב וכיון דאיכא רוב צדדים לומר דמקודשת הו"ל לרמב"ם
לפסוק בבעיא שלישת דמקודשת.
תירוץ בית יוסף דליכא הוכחה שמתרצה בהתפשטות
תירוץ נוסף איתא בבית יוסף על הטור סימן
ל"א סעיף ז' וז"ל ולענין קושית התוס' י"ל דכשא"ל תחלה חצייך בפרוטה
ליכא גילוי דעת שהיא מתרצה בכולה וכי הדר א"ל וחצייך בפרוטה דאז גלי דעתה שהיא
מתרצה בכולה מאי הוה דילמא בשעת אמירת וחצייך בפרוטה קמא לא נתרצית אלא לחצי' והשתא
הוא דהדרה בה ונתרצית ע"כ. וכונתו דבעת שנתן לה פרוטה וא"ל חצייך מקודשת
אכתי לא חזינן דמסכמת להתקדש כולה ואף דאח"כ קיבלה עוד פרוטה והסכימה על חצי השני,
מ"מ י"ל דהשתא הוא דהסכימה אבל תחילה לא הסכימה וא"כ ל"ש לומר
פשטה כשאמר לה תחילה חצייך בפרוטה.
והנה לפי דבריו יוצא דאם אמר לה חצייך בפרוטה
וחצייך בפרוטה ואח"כ יתן לה ב' הפרוטות מקודשת ודאי דאפי' אם תמצי לומר דמונה
והולך הוא ורוצה שתתקדש לה תחילה חצי ואח"כ עוד חצי מ"מ יועיל בחצי הראשון
מדין פשטה, דהא חזינן דהסכימה להתקדש כולה. ואולם הפוסקים לא חילקו בזה. אך י"ל
דס"ל דלשון מונה והולך משמע דנתן תחילה פרוטה ואח"כ עוד פרוטה ואם נתן ב'
הפרוטות בב"א אין זה מונה והולך אלא הוה כאמר כולך מקודשת בב' פרוטות. מיהו הא
חזינן דאף באמר ב' חצייך בפרוטה מספק"ל דילמא רוצה לחצאין אבל עכ"פ צריך
להועיל מדין פשטה. אולם בריטב"א ור"ן ומאירי בסוגיין כתבו בהדיא דבחצייך
בפרוטה וחצייך בפרוטה מיירי שנתן לה ב' הפרוטות בב"א אלא שמונה והולך חצייך בפרוטה
וחצייך בפרוטה אבל אם נתן לה פרוטה וא"ל חצייך בפרוטה ואח"כ נותן עוד פרוטה
ואמר חצייך בפרוטה ודאי דפסקא למילתא ואינה מקודשת כלל וכ"כ לענין חצייך בפרוטה
היום וחצייך למחר דמיירי בנותן ב' הפרוטות בב"א וכ"כ תוס' וכבר עמד בזה הגרא"ג
זצ"ל.
קו' עצמו"י ולח"מ על ב"י
מבעיא בתרייתא
בעצמות יוסף ולח"מ כאן הקשו על ב"י
דהא מספק"ל בגמ' בבעיא בתרייתא, באמר שני חצייך בפרוטה אם הוה קידושין לחצאין,
ובזה תקשי דנימא פשטה. והכא ליכא לתרץ כמש"כ ב"י דמיירי שנתן פרוטה ואח"כ
עוד פרוטה דהא הכא נתן לה פרוטה אחת ואיכא גילוי דעת שמתרצה בכולה ע"ש. אך דבריהם
צ"ע, דהא בשני חצייך בפרוטה לא קשיא כלל קושית תוס', דהא אי נימא דמקדשה לחצאין,
נמצא דמקדש כל חצי בחצי פרוטה וכמש"כ לעיל. ונראה דזהו כונת לח"מ שם בתירוצו
אף שאין דבריו ברורים כ"כ. ולפ"ז יוצא, דאם אמר ב' חצייך בב' פרוטות תהא
מקודשת מדין פשטה ובזה א"ש מה דלא נסתפקו בגמ' באמר ב' חצייך בב' פרוטות דכה"ג
בודאי מהני. ובמקנה כאן בשם ריטב"א דקדק אמאי לא מבעיא להו בב' חצייך בשני פרוטות
ולהנ"ל א"ש. ובאמת כ"כ המקנה בקו"א סימן ל"א ס"ז. ועוד
י"ל דכה"ג הוה דומיא דב' חצייך בפרוטה. ועמד בכ"ז בספר קונטרסי שעורים
שיעור י"א אות ו'.
קושית המקנה על הב"י ונימא פשטה מכח
פרוטה השני'
והמקנה בקו"א סימן [ל"א ס"ז]
תמה טובא על הבית יוסף דנהי דמכח חצייך בפרוטה ראשונה ל"ש לומר פשטה דהא לא ידעינן
אם תרצה בחצי האחר מ"מ בשעת אמירה שני' וחצייך בפרוטה הא נתרצית בכולה ונימא פשטה
גם על חצי הראשון. ותירץ וז"ל וצ"ל דאף בשעה שאמר בפרוטה שני' כיון דאינו
ידוע בשעת אמירה אם תתרצה לא אמרינן דנתפשט בכולה אך לשון הב"י לא משמע הכי כו'
ע"כ ותירוצו צ"ב.
עוד תירץ דכיון דאמירה ראשונה בטלה א"כ
צריך לחזור ולומר בפעם שני' בלשון קידושין והרי לא חזר לומר לשון קידושין ולהכי לא
מהני. והביא דברי הפוסקים, דאם קידשה בדבר שלא חל הקידושין ואח"כ חזר וקידשה בדבר
אחר צריך לחזור ולומר לשון קידושין ולא מהני מה שאמר תחילה עי"ש. ודבריו צ"ב,
דהא כיון דתוכ"ד אמר התקדשי לי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, נהי דחצי ראשון כמאן
דליתא, מ"מ יועיל לשון קידושין שאמר תחילה על החצי האחר.
והגרא"ג שליט"א אמר ליישב דכיון
דהיא סבורה שהיא מקודשת בחצי הראשון מכח שאמר בתחילה חצייך מקודשת לי, א"כ ל"ש
לומר פשטה בכולה מכח אמירה שני' של חצי האחר, דהא אין לה רצון שיתפשט, כיון דסבורה
דכבר נתקדשה בחצי' הראשון. ודומה למקדש אשה שסבורה שכבר היא מקודשת ולמעשה אינה מקודשת,
דבפשוטו לא מהני. אלא דזה תלוי במה דיש לחקור בהא דאמרו בגמ' דהיכא דאיכא דעת אחרת
לא אמרינן פשטה, האם הכונה שיש רצון חיובי מצידה המעכב שלא יתפשט או דרק שאין רצון
חיובי שכן יתפשט לא אמרינן פשטה, ונ"מ היכא דאומרת בפירוש שאינה מעכבת התפשטות
אבל גם רצון חיובי שיתפשט אין לה, דאי נימא דדוקא ברצון חיובי המעכב לא מהני א"כ
בנ"ד הא אין רצון חיובי המעכב אלא סבורה שכבר היא מקודשת לו אבל אינה מעכבת בפועל
אבל אם בעי רצון חיובי שתסכים להתפשטות הכא לא מהני שסבורה היא שכבר מקודשת בחצי' הראשון
ואין כאן רצון חיובי שיתפשט עכת"ד.
תירוץ לח"מ דאינה רוצה בהתפשטות אלא
כפי מה שאמר
בלח"מ כתב ליישב קושית תוס' וז"ל
נ"ל לתרץ דכיון דהאשה רוצה להתקדש לחצאין בפרוטה אחת חציה ובפרוטה אחרת החצי האחר,
וזה אי אפשר, דאין קידושין לחצאין לא אמרינן דיפשטו קדושין בכולהו, כיון דהיא מעכבת
ורוצה שלא תתערב החצי בחצי האחר משא"כ גבי בתך ופרתך ודוחק ע"כ. ונראה כונתו
דכיון דאמר לה שמקדשה חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה הרי היא רוצה ג"כ להתקדש אדעתא
דהכי, ואינה רוצה להתקדש בחצי וע"י התפשטות תתקדש ממילא בחצי האחר אלא רוצה כפי
מה שאמר דהיינו שהחצי האחר תתקדש ע"י הפרוטה השני' ולא ע"י התפשטות וכיון
דהיא מעכבת שלא יחול ע"י התפשטות, שוב לא אמרינן פשטה. ובדעת התוס' דלא ס"ל
כן צ"ל דכיון דמסכמת להתקדש כולהי לא אכפת לה באיזה אופן יחולו הקידושין ואפשר
דזהו מש"כ שהוא דוחק והיינו דיותר מסתבר לומר דלא אכפת לה אם נימא פשטה.
תירוץ הגרא"ג זצ"ל דאין רצונה
שיתפשט
והגרא"ג זצ"ל אמר ליישב באופן
אחר קצת, דהנה כשאמר חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה נמצא דרצונה להתקדש כל גופה בב' פרוטות
ואינה מסכמת בפחות מזה ואם נימא דתהא מקודשת חצי' בפרוטה אחת וחצי' האחר יחול מדין
התפשטות נמצא דקיבלה רק פרוטה אחת עבור כל גופה ואידך פרוטה אינו עבור קידושין ויכול
לתבוע זה בחזרה, כיון דנתן לה זה לשם קידושין והרי לא נתקדשה בזה ואף אם יתן לה אידך
פרוטה במתנה מ"מ איהי רוצה שחלות הקידושין יהא עבור ב' הפרוטות וא"כ לא שייך
לומר בזה פשטה דאין רצונה שיתפשט דע"י שיתפשט נמצא דקיבלה רק פרוטה אחת. ובדעת
התוס' צ"ל, דס"ל דלא אכפת לה איך תתקדש ובכמה תתקדש והעיקר שקיבלה ב' פרוטות.
ועפי"ז אמר לישב קושית אבני מלואים
[סימן כ"ח ס"ק ל"ז] למ"ד דהמקדש במלוה ופרוטה אינה מקודשת דדעתה
גם אמלוה, וקשה נהי דא"א לקדש במלוה, מ"מ כיון דדעתה גם על הפרוטה תתקדש
חצי גופה בהפרוטה ונימא פשטה, דהא השתא ליכא דעת אחרת המעכב, שהרי רצונה להתקדש כולה
עי"ש. ולהנ"ל א"ש, דהא רצונה להתקדש כל גופה במלוה ובפרוטה ואי נימא
דכל הקידושין הם בפרוטה נמצא דלא קיבלה עבור כל גופה אלא פרוטה ואינה מסכמת לזה דהא
רצונה להתקדש גם במלוה. וכעי"ז כתב בספר קונטרסי שעורים קידושין שיעור י"א
אות ו' ואיהו כתב כן בדעת הבית יוסף הנ"ל עי"ש ואפשר ג"כ להעמיס דברים
אלו בכונת הלח"מ הנ"ל.
תירוץ המקנה דלמסקנת הגמ' לא אמרינן פשטה
כלל
תירוץ נוסף על קושית התוס' דנימא פשטה בחצייך
וחצייך כתב הגאון בספר המקנה ולפי שדבריו נכתבו בקיצור כדרכו ובספר קה"י סימן
י"ג ביאר דבריו בסגנון קל נביא לשון הקה"י: "והגאון בספר המקנה תירץ
דהא באמת קשה מאי מדמה הגמרא קדושי אשה להקדש, הרי חלוק טובא, דבשלמא גבי הקדש דהחצי
שהקדיש ודאי קדשה דהא קדושת דמים תופס אפילו בחתיכת בשר בעלמא, יתכן לומר שאותה קדושה
פשטה על כולה. אבל גבי אשה דגלי רחמנא דאחצי' לא נתפס קידושין כדילפינן אשה ולא חצי
אשה, מהיכא תיתי לומר שמה שהוא עושה על חצי' פשט בכולה, ושמה"ט חלו הקדושין דחצי
לפי שמתפשטים על כולה.
וצ"ל דבאמת בלא"ה קשה, מאי מקשינן
דנפשטו קדושי בכולה, הלא מקרא ילפינן דאשה ולא חצי אשה וע"כ דגזיה"כ
הוא דבקידושי אשה לא אמרי' פשטה דאל"כ מאי ממעט קרא דאשה ולא חצי. אך זה לק"מ,
דהא האי קרא דאשה אינו מבואר דבמקדש בחצי' לא תפסי קדושין דמשמעותא דקרא דאשה משמע
קדושין של כל האשה. ויש לפרש קרא בב' אופנים, די"ל הא דכתיב דוקא קדושי אשה שלמה
זהו משום דמקדש חצי אינה מקודשת. ויש לפרש הא דכתב קרא אשה שלמה משום דלא משכח"ל
חצי שאפי' מקדש חצי כולה מקודשת מדין פשטה ומשו"ה מקשינן דנימא פשטה ונפרש דמשו"ה
קאמר קרא אשה שלמה לפי שלא משכח"ל קדושי חצי' דאפי' מקדש חצי' כולה מקודשת. דלפ"ז
ניחא נמי הקושיא הראשונה, דלא דמי בהמה לאשה, דבבהמה הא החצי ודאי נתפס ומכיון שנתפס
פשטו בכולה אבל באשה הא א"א למתפס בהחצי מקרא דאשה ולא חצי, דהא אם נפרש כוונת
הכתוב אשה ולא חצי לפי שלא משכח"ל חצי משום שגם מקדש חצי' פשטו בכולה א"כ
ליכא כלל קרא למעוטי שאחצי אשה לא נתפס אלא אתי קרא לרבויי שאפילו קידש חצי הוי כולה
מקודשת.
והשתא כדמשני הגמרא, דבאשה לא מסתבר דין
פשטה לפי שאיכא דעת אחרת, שוב הדר הוי ע"כ פירושא דקרא דנקט דוקא אשה שלמה משום
דחצי' לא נתפס כלל קידושין, כיון שכבר ידעינן דאחצי לא נתפס קידושין, ממילא שוב גם
היכא דליכא חסרון דדעת אחרת כגון חצייך פרוטה וחצייך פרוטה שעכ"פ האשה נתרצית
לכולה, מ"מ לא שייך לומר בה דין התפשטות מאחר דכבר ידעינן שאין הקדושין נתפסין
בחצי' ליכא ממה להתפשט לכולה, ולא דמי לבהמה שהקדושה
עכ"פ תפסת בהחצי עכ"ד המקנה הישרים והיקרים. ובדעת התוס' נראה, דס"ל
דבתירוץ הגמ' לא הדרי בהו מעצם דין פשטה ורק היכא דמעכבת לא אמרינן פשטה אבל כל דליכא
עיכוב אף למסקנא אמרינן פשטה.
תי' קה"י דלמסקנא ל"א פשטה משום
דיש בו קנין ממון
ובקה"י שם כתב תירוץ אחר, דבס"ד
דגמ' דימה קידושי אשה להקדש ס"ל דמכיון דקידושי אשה הוה כהקדש דאוסרה אכו"ע
כהקדש ממילא שייך בה דין פשטה כמו בהקדש. וע"ז משני דאשה אינה כהקדש ממש שהרי
באשה מלבד דין האיסור אוסרה כו"ע כהקדש, יש בה גם דין ממונות שמקנה את גופה לבעל
והבעל קונה אותה והוה קנין כספו. וזהו וכונת הגמ' שיש דעת אחרת, דהיינו שהיא בעלים
על גופה ובקנינים לא שייך דין פשטה דרק בדבר שהוא רק קודש שייך התפשטות אבל בדבר שיש
בו גם קנין ממון ומזה מסתעף גם דין איסור הרי מכיון שלא אמרינן פשטה בקנינים, ממילא
גם דין איסור שבה א"א להתפשט אפי' אם אינה מעכבת.
ובזה כתב יישב קו' הרשב"א ותורי"ד
ואב"מ דכיון דהיא מסכימה עכ"פ בחצי' נימא פשטה ולהנ"ל א"ש דבקנינים
לא אמרינן פשטה עי"ש. מיהו לישנא דדעת אחרת לא משמע כן, ועוד דהא גם בהו"א
ידעו שיש באשה קניני ממון ואעפ"כ הקשו דנימא פשטה. אך זה י"ל דבה"א
ס"ד דדיני ממון מסתעפים מדין האיסור ואי נימא פשטה ממילא יתפשט גם קנין הממון. ולמסקנא ס"ל דדין הממון אינו תוצאה מהאיסור וכיון דמצד ממון ל"ש
לומר פשטה ממילא גם דין האיסור אינו מתפשט.
סברת החילוק בין לשון קידושין ללשון ארוסין
כיו"ב כתב בקוב"ש בסברת התוס'
דדין פשטה שייך רק בקידשה בלשון קידושין ולא בלשון אירוסין דלכאורה קשה דמאי נ"מ
באיזה לשון קידש הא למעשה בכל לשון אסר אותה אכו"ע כהקדש וכי יש ב' סוגי אשת איש.
וכתב קוב"ש, דהנה בקידושין יש ב' ענינים קנין ממון ודין איסור והא דקידושין דומה
להקדש הוא רק בדין האיסור ולא בקנין הממון ולפ"ז יש מקום לחלק כשמקדש בלשון קידושין
חייל תחילה האיסור וע"ז שייך פשטה וממילא גם נקנית לו דקנין הממון הוא תוצאה מהאיסור
אבל כשמקדש בלשון אירוסין הרי עושה תחילה קנין הממון וממילא נאסרה, דהאיסור הוא תוצאה
של הקנין ממון, והואיל בקנינים ל"ש לומר פשטה, ממילא גם האיסור לא מתפשט עי"ש.
ואולם בדעת הרמב"ם י"ל דלא ס"ל לחלק באיזה לשון קידש ולעולם בחלק הקנין
ל"ש התפשטות וממילא דאף דין האיסור א"י להתפשט כנ"ל. ואולם הגרא"ג
זצ"ל אמר דהדבר קשה בסברא לומר דמשום דיש באשה קנינים ל"ש לומר התפשטות דהא
מקושית הגמ' דדימו קידושי אשה להקדש משמע דאין לחלק בזה ואף למסקנא דלא אמרינן דין
פשטה היינו מצד דאיכא דעת אחרת והוה כמו בהמה של ב' שותפין דאינו בעלים על החצי שני
ואם כדבריהם העיקר חסר מן הספר. ועי' עוד דברינו לקמן.
לפי הרמב"ם אפשר לעשות חלות על
חצי אשה ולכן אין התפשטות
והנה ה"ר גרשום [בערכין דף ה] חידש
יסוד גדול, מה נקרא קדושת הגוף לגבי דין התפשטות. והוא דדוקא באופן דאקדשי' קדושת הגוף
ליקרב הוא עצמו למזבח "ואי אפשר לחלוק הראש מן הגוף" אמרי' פשטה קדושה בכולה
דא"א לשחוט הראש לשם עולה והגוף לשם חולין דהא אין שוחטין חולין בעזרה אבל באופן
דשייך קדושת הגוף על חציו לא אמרי' בי' דין התפשטות. וכן מבואר בנתיבות המשפט סי' ר"ט
ס"ק ב' לגבי מקדיש עובר אפי' למ"ד ירך אמו הוא לא אמרי' דפשטה קדושה בגוף
הבהמה כיון שאפשר להקריבו אח"כ, ולא דמי למקדיש רגל של בהמה שא"א להקריבו
בפ"ע והיינו ג"כ מכח סברא הנ"ל דלא אמרי' דין התפשטות בכל קדושת הגוף
רק באופן דלא שייך על חציו כגון רגלה של זו עולה דלא שייך להקריב הרגל לחודי' משא"כ
באופן דהקדושה שייך גם על מקצת הבהמה כגון בעובר לית בי' דין התפשטות.
והנה יש לחקור בהא דאמרי' דהמקדש חצי אשה
אינה מקודשת, אי החסרון הוא במעשה הקידושין דכיון דמטרת הקידושין הוא לאוסרה אכ"ע
כהקדש, א"כ כל היכא דאינו אוסרה אכולי עלמא, הרי לא עשה מעשה קידושין. או אפשר
דהחסרון הוא בחלות הקידושין דהיינו דאין הקידושין חלין על חצי אשה דומיא דאין קידושין
תופסין בחייבי כריתות, דאע"ג דהוא מצד עצמו עשה מעשה קידושין, מ"מ אינה מקודשת
מטעם דאינן חלין על חצי אשה. ואפשר לתלות חקירה זו בפלוגתת האמוראים במס' גיטין [מ"ג.]
במקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין, דר"ח סובר דמקודשת כיון דלא שייר בקניני', ורבא
ס"ל דאינה מקודשת. וסברת המחלוקת י"ל, דר"ח ס"ל דחסרון דחצי אשה
הוא במעשה הקידושין דלא עשה פעולת הקידושין בשלימות כיון דשייר בקניני' ולא אסרה אכ"ע
ולכך בחצי' שפחה וחצי' בת חורין דהוא מצד עצמו עשה מעשה הקידושין בשלימות ולא שייר
בקניני' כלום מקודשת. ורבא ס"ל דחסרון בחצי אשה הוא מצד חלות הקידושין דאין הקידושין
חלין כלל על חצי אשה, ולכך במקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין נמי אינה מקודשת ואע"ג
דלא שייר בקניני' דמ"מ לא שייכי הקידושין לחול על חצי אשה ואע"פ שמצד עצמו
עשה פעולתו בשלימות.
ולפ"ז כתב בס' דבר מלך [סי' ז'
וכן עי' ביתר ביאור בס' שערי חיים סי' כ"ב לגרח"ש ובס' שיעורי רבי שמואל
ועי' מה שתירץ ה'דבר מלך' בסי' ו'] יצא לנו ישוב מרווח על קושיית הב"י ע"ד
הרמב"ם הנ"ל [דאמאי לא נימא פשטו קידושין בכולה באופן דאמר לה בל' מקודשת]
דהא דאמרי' דין התפשטות היינו דוקא אם החסרון הוא בחלות הקידושין דלא שייך לחול על
חצי, דבכה"ג אמרי' דחלות הקידושין נתפשט על כולה, משא"כ אם כל החסרון הוא
רק במעשה הקידושין, דלא עשה פעולת הקידושין בשלימות אבל עצם חלות הקידושין שייך על
חצי, בזה לא אמרי' פשטה קידושין בכולה וכמבואר לעיל בשם ה"ר גרשום דכל היכא דשייך
חלות על חצי לא אמרי' פשטה, וא"כ לפ"ז הא דהקשה
הגמ' בסוגיין על רבא דנימא פשטו קידושין בכולה היינו משום דרבא לטעמי' דס"ל בגיטין
דחצי' שפחה וחב"ח אינה מקודשת וא"כ מבואר דס"ל דהחסרון הוא בחלות הקידושין
וכנ"ל ולכך שפיר יש מקום להקשות דניפשטו הקידושין בכולה דעל חלות שייך לומר התפשטות.
אבל הרמב"ם דס"ל [בפ"ד מאישות הל' ט"ז] דהמקדש חצי' שפחה וחצי'
בת חורין מקודשת, ע"כ צ"ל דס"ל דהחסרון דחצי אשה הוא במעשה הקידושין
ומשו"ה כל היכא דעושה הפעולה מצד עצמו בשלימות מהני וא"כ לשיטתו לא שייך
להקשות דניפשטו הקידושין בכולה דכיון דס"ל דשייך חלות על חצי אשה א"כ לא
שייכא בי' דין התפשטות וכנ"ל.
דברי הקובץ שיעורים והקושיות עליו
הנה, לעיל הבאנו את שיטת התוס' דדוקא כשנקט לשון קידושין יש אפשרות של
התפשטות. ודברי התוס' צ"ב טובא, דממ"נ
אי ילפינן גם לענין קידושי אשה דאמרינן דפשטו קידושין בכולה, א"כ אמאי לא אמרינן
כן בשאר לישני נמי. ואי לא ילפינן לענין קידושין דינא דהתפשטות, א"כ מה מהני מה
שאומר בלשון הקדש, שהרי אין בה באשה איזה קדושה שיהי' דומה לדינא דהתפשטות גבי הקדש,
ועוד קשה, דאיך שייך לומר דאיכא תרי גווני קידושין דין קידושין שהוא בלשון הקדש ודין
קידושין שהוא בשאר לישני. ובס' קובץ שיעורים אות נ"ג הקשה עוד בזה מהא דאמרינן
בנדרים דף כ"ט ע"א גבי האומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דקידושין לא
פקעי בכדי ואע"ג שלא אמר לה בלשון הקדש. ומבואר דדין קידושין דמי לדין הקדש אף
היכא שלא אמר בלשון הקדש.
ובקוב"ש תירץ דבדין קידושי אשה יש
ב' ענינים, הקנין והאיסור. ודמיון הקידושין לדין הקדש היינו לענין האיסור ולא לענין
הקנין ורק דמעשה הקידושין שייך לעשותו בתרי אנפי, או שעושה קנין והאיסור נמשך בתולדה
מהקנין או שעושה איסור והקנין נמשך בתולדה מהאיסור. וזהו שכתבו תוס' לחלק בין הלשונות, דכשמקדש בלשון קידושין תחילת הקידושין הוא מהאיסור
והקנין נמשך בתולדה ממנו וממילא שייך האי דינא דהתפשטות הקידושין משא"כ היכא שמקדש
בשאר לשונות תחילת הקידושין הוא מהקנין והאיסור נמשך מהקנין ולא שייך בזה שיתפשטו הקידושין
בכולה. אבל בהך דינא דהיום את אשתי אין לחלק בין הלשונות, דאף היכא שהתחילו הקידושין
ע"י הקנין וממילא באו האיסורין, לא פקעי האיסורין בכדי דכל קדושת הגוי' לא פקעה
בכדי עכת"ד.
והקשה בס' באר אלחנן, דאכתי יקשה היכן מצינו
ב' עניני קידושין, דין קידושין שנעשה ע"י קנין והאיסור בא ממילא ודין קידושין
שנעשה ע"י איסור והקנין בא ממילא. ועוד קשה דגם אי נימא כדבריו דבשאר לשונות תחילת
הקידושין הוא מהקנין והאיסורים באים ממילא, מ"מ היכא שקידש את חציה נימא דאיכא
קנין על חציה ובתולדה נמשך איסור על חציה ומיד יתפשטו הקידושין בכולה, דאין לומר דלא
מהני חלות איסור על חציה דהא גם בלשון קידושין כל דין התפשטות הוא ע"י מה שעשה
חלות איסור על חציה ומאי שנא הכא כשקידש בשאר לשונות דלא אמרינן כן, וצ"ע.
והנה הרשב"א בסוגיין ד"ה התם
בהמה הכא איכא דעת אחרת כתב וז"ל תמיהא לי, הכא נמי כבהמה היא, דהא כיון דאיהי
מקבלה קדושי, דעתה שיפשטו קידושין בכולה ומי מעכב . וניחא לי, דכיון דאלו בעיא איהי
לעכובי מעכבא ואינה מקודשת מכח דבריו בלבד, השתא דבעיא דליפשטו בכולה, הו"ל דמקחת
את עצמה. אבל ר"ח ז"ל נראה שנשמר מקושיא זו ופירש כיון דשמעה ליה דאמר לה
חציך לא גמרה ומקניא נפשה כלל עכ"ל. ועיין ברש"י [ד"ה התם בהמה] שפירש
בזה"ל והכא דעת אחרת יש חשובה כמותו המעכבת בדבר, שאם אין אשה רוצה אינם
קידושין וזו לא נתרצתה אלא לחציה לפיכך אין דיבורו תפיס בה עכ"ל והוא כדברי הר"ח
דכל החסרון הוא רק מחמת שאין דעתה להתקדש לכולה. וצ"ב
במחלוקת הראשונים בזה, ואמאי לא ס"ל רש"י והר"ח דאיכא בזה חסרון דמקחת
את עצמה בזה שהקידושין מתפשטים מחמת רצונה וכמש"כ הרשב"א.
חקירה בדין התפשטות הקידושין – כהקדש ממש או שתלוי ברצונו
ובס' באר אלחנן כתב לחקור בעיקר דין התפשטות
בקידושין, אם הוא ממש כדין התפשטות הקדש דילפינן לה מקרא דכל אשר יתן ממנו לה', דהמקדש
חציה חל ההקדש על כולה וה"ה בקידושין כשמקדש את חציה חלין הקידושין בכולה מגזה"כ
או דילמא דרק גבי הקדש איכא להאי גזה"כ דפשטה קדושה בכולה אבל גבי קידושין דליכא
גזה"כ כל דין ההתפשטות הוא משום שהוא רוצה שיחולו הקידושין כמו בהקדש ואה"נ
דלא שייך גבי קידושין שיחולו הקידושין על חצי' והתפשטות בכולה אבל כיון שעשה את הקידושין
בלשון הקדש הרי שכוונתו שיהי' דין הקידושין כדין ההקדש ויחולו הקידושין מעיקרא על כולה.
ועיין בחי' הריטב"א שהקשה דמנ"ל דגם גבי קידושין אמרינן דפשטו קידושין בכולה
ותירץ דילפינן לה מבנין אב מהקדש ומבואר מדבריו דס"ל דגם הכא בקדושין הוא מדין
התפשטות ממש כמו בהקדש בקדושין מדין התפשטות ממש כמו בהקדש.
ונראה דבזה פליגי הרשב"א והר"ח,
דהרשב"א ס"ל כדעת הריטב"א דילפינן לדין התפשטות בקידושין מדין התפשטות
דהקדש ובאמת הוא מקדש רק את חציה, וממילא מתפשטים הקידושין בכולה, ולזה ס"ל דכיון
שברצונה מתפשטים הקידושין הו"ל כמקחת את עצמה ואף דגם בעלמא בעינן לרצון האשה
למעשה הקידושין, שאני הכא שהוא מקדש את חציה ורק ע"י רצונה חלים הקידושין בכולה.
אכן דעת הר"ח ורש"י דגבי קידושין ליכא להאי גזה"כ דהתפשטות הקידושין,
ולא ילפינן לה מהקדש כלל ורק כיון שהוא מקדשה בלשון הקדש דעתו שיחולו הקידושין כדין
הקדש ותהי' כולה מקודשת ואין בזה חסרון דמקחת את עצמה ורק דמשני בגמ' דאין רצונה של
האשה להתקדש אלא לחצי' ואה"נ אם תתרצה להדיא להתקדש בכולה תהי' מקודשת.
תוספות – קידש בלשון הקדש התכוון
שיחולו כדין הקדש
ומעתה יתבארו היטב דברי התוס' הנ"ל
שכתבו לחלק בין אם מקדשה בלשון הקדש לבין אם מקדשה בשאר לשונות, שרק אם אומר בלשון
הקדש כוונתו שיחולו הקידושין כדין ההקדש ותתקדש כולה אבל כשאומר באחד הלשונות אין כוונתו אלא לחציה וגבי קדושין לא שייך דינא
דהתפשטות וכנ"ל. אכן לדעת הרשב"א והריטב"א דסברי דשייך דין התפשטות
גם בקידושין וילפינן לה מהקדש אין חילוק בין הלשונות, וגם היכא דמקדש בשאר לשונות,
איכא למילף מהקדש דחלים הקידושין בכולה.
ומה שהקשה הקובץ שעורים על שיטת התוס' מהסוגיא
בנדרים דף כ"ט, נראה ליישב דכוונת הגמ' שם דיש ב' מיני איסורים, יש נדר עד ל'
יום דלא שייך בזה לומר דקדושה לא פקעה בכדי שהרי מעיקרא לא הי' האיסור אלא עד ל' יום.
ויש איסור הבא מכח קדושת הגוף שהיא מצד עצמה קדושה עולמית וכמש"כ הר"ן שם
דקדושה שאינה לעולם לא הוי קדושת הגוף אלא קנין פירות גרידא וה"נ גבי אשה דלא
מצינו קנין דמים באשה א"כ הקידושין מצד עצמם הם לעולם ושייך לומר בזה דהאיסור
לא פקע בכדי אף אם מקדשה בשאר לשונות.
ולפמש"נ בשיטת התוס', נראה לבאר עיקר
קושית הגמ' דנפשטו קידושין כולה, דלכאורה כיון דממעטינן מקרא דאשה ולא חצי אשה דלא
שייך דין קידושין בחצי אשה, מהיכן יתפשטו הקידושין. דבשלמא גבי הקדש דשייך דין הקדש
על חצי' של הבהמה שפיר אמרינן דכשחל דין הקדש על חציה מתפשטת הקדושה על כולה. אבל בקידושין,
הרי לא חל דין קידושין על חצי' כלל. אכן לדעת התוס' דמעיקרא כוונתו לקדש את כולה דומיא
דהקדש א"כ הרי לא שייך בזה החסרון דאשה ולא חצי אשה שהרי ע"י מעשה הקידושין
שלו ממילא תהא מקודשת בכולה.
והנה להלן דף ז' ע"ב מיבעיא לן, חצייך
בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו? וכתבו התוס' וז"ל וא"ת אמאי לא יועיל והא לא אמרו
לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה אלא למה ששומעת אבל
אם היינו יודעים שמתרצה בכול פשטו קידושין בכולה והכא גלי דעתה שמתרצה בכולה. וי"ל
דאי הוי מיירי דאמר לה בלשון קידושין אה"נ דהוו פשטו קידושין בכולה אבל הכא איירי
דאמר לה הרי את מאורסת לי או בחד מהני לישני דלעיל עכ"ל. ואמנם אכתי צ"ע
לשיטת הרשב"א והריטב"א שכתבנו לעיל דסברי שאין לחלק
בזה בין הלשונות ושייך גם בשאר לשונות הך דינא דהחפשטות ולדידהו יקשה קושית התוס' דאמאי
לא מהני מה שאומר חצייך בפרוטה וצ"ע.
אכן נראה לבאר הך איבעיא דחצייך בפרוטה
וחצייך בפרוטה לפי דעת הרשב"א והריטב"א באופן אחר דודאי הכא כיון שמקדש את
שני חצייה לא חשיב כמקחת את עצמה רק דמספקא לן בעיקר החסרון דמקדש חצי אשה אם הוא חסרון במעשה הקידושין דלא שייך מעשה קידושין לחצאין
וא"כ גם בכה"ג שאומר חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה לא מהני כיון דמעשה הקידושין
נעשה ע"י שני חצאין או דילמא דהחסרון במחדש חצי אשה הוא בחלות הקידושין דלא שייך
חלות קידושין על חצי אשה וא"כ היכא שמקדש את כולה ע"י מעשה דב' חצאין נמי
מהני דמ"מ הקידושין חלין בכולה עכ"ד. וע"ע בחידושי רבי חיים טעלזער מה שכתב בטוט"ד.
ביאור בדעת התוספות רי"ד – לא אמרינן פשטה כשצריכים לעשות פשטה
פעמיים
והנה לעיל הבאנו את דברי התוספות
רי"ד שכ' הכא דעת אחרת פי' ואע"פ שהאשה נתרצה לקדש חצי' גופה, ונימא דתיפשוט
בכל גופה ומכל מקום בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש וכיון שהדבר תלוי בשתי דיעות, לא
פשטא קדושיה אלא במה שפירשו אבל בהמה שאין שם דעת אחרת פשטא קדושיה בכולה עכ"ד.
ומבואר בדבריו דבמקום דאיכא ב' דעות לא אמרי' פשטה. ולפי"ז בב' שותפין שכל א'
מהם הקדיש רבע בהמה, לא נימא בזה פשטה, מאחר דהדבר תלוי בב' דעות.
אכן בתוס' להלן ע"ב ד"ה חצייך
כ' וז"ל חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, ואם תאמר אמאי לא יועיל והא לא אמר לעיל
דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה אלא למה ששומעת אבל אם
היינו יודעים שמתרצה בכולה פשטו קידושין בכולה, והכא גלי דעתה שמתרצה בכולה
ע"כ קושייתם. וכ' באבנ"מ [סי' ל"א סקל"ח] דהתוס' פליגי על התורי"ד
דהא לפי מה שכתב התורי"ד, הרי במקום דאיכא ב' דעות לא אמרי' פשטה, וה"נ מאחר
דאיכא נמי לדעת האשה לא אמרי' פשטה.
אמנם, כתב הגרב"ד פוברסקי
שליט"א [אהל חייא עמ' רע"ז] דבאמת אף התורי"ד, אין כוונתו דבכל מקום
דאיכא ב' דעות לא אמרי' פשטה, אלא כוונתו דבמקום דב' הדעות מתרצות רק למחצה ובעי' למיעבד
פשטה בתרוויהו, בזה אמרי' דלא שייך פשטה בב' דעות, וכגון בבעל ואשה שנתרצו לקדש רק
חצי אשה דכלפי החצי שלא קידש ובעי' לדין פשטה, הרי בזה בעי' ב' פעמים פשטה, כיון דדעת
האיש והאשה היא לקידושין באותו החצי ובחצי האחר בעי' לומר ב' פעמים פשטה, ודוקא בכה"ג
לא אמרי' פשטה בב' דעות.
לעומת זאת, בגוונא דב' שותפין, שכל א' הקדיש
רבע בהמה, הרי התם כל אחד מקדיש את אותו החלק שלא הקדיש
חבירו, ונמצא דאותו הפשטה שצריך לעשות לאחד אין צריך לעשות לשני, דהשני הקדיש להדיא
את אותו החלק וכל מה דבעי' לעשות פשטה לשני אינו שייך כלפי הראשון שאף הוא הקדיש את
אותו החלק. ונמצא שכל א' מקדיש את החלק שחבירו לא הקדיש ובכה"ג ליכא חסרון במה
דהוי ב' דעות כיון דלא בעי' למיעבד פשטה על אותו החלק בב' דעות, דלכל חד עבדי' פשטה
על חלק אחר.
ולפי"ז נראה לומר דאף לדעת התורי"ד
קו' התוס' במקומה עומדת, דהם הק' דבגוונא שהאשה מתרצית להתקדש כולה, יהני דין פשטה.
ונראה, דבזה אף התורי"ד מודה דלא אכפ"ל במה דבעי' לדעת האשה מאחר דבדעת האשה
לא בעי' למיעבד פשטה משום שהיא מתרצית להתקדש כולה ובכה"ג לא בעי' למיעבד פשטה
אלא בדעת הבעל. ובזה שפיר אף התורי"ד מודה לקו' התוס' דאמאי לא יהני פשטה, כיון
דלא חשיב ב' דעות.
ובעיקר קו' התורי"ד, דמה חסרון יש
בהא דאיכא דעת אחרת מאחר שהאשה נתרצית להתקדש לו חציה, תי' באבנ"מ שם דדין פשטה
שייך רק במי שהוא עושה המעשה דהיינו הבעל שהוא עושה את הקידושין אבל האשה שהיא אינה
פועלת את מעשה הקידושין, וכל מה דבעי' לדעתה והסכמתה אין זה אלא כמש"כ הר"ן
בנדרים [ל.] דהיא מפקרת את עצמה, א"כ בזה לא שייך דין פשטה [יצויין שיש
חולקים על הר"ן ואכ"מ]. אכן קו' התוס' בע"ב עדיין במקומה קיימא אף לדברי
האבנ"מ, משום דהתם הא איירי באשה שנתרצית להתקדש כולה, וכל מה דבעי' למיעבד פשטה
הוא רק בדעתו של הבעל, ושפיר הק' התוס' דאמאי לא יהני מדין פשטה.
האשה מסכמת להתקדש כדברי הבעל וא"כ
בעינן פשטה אף לתוס' רי"ד
ובאמת אפשר לומר דכל קו' התוס' אינה אלא
לדרכו של האבנ"מ, דבאמת לפמש"כ בתוס' רי"ד אפ"ל [דלא כמשנ"ת
לעיל] דאין מקום לקושייתם, דהא כל מה דמספקי' בגמ' בחצייך בפרוטה וכו' היינו משום דשמא
אין כוונתו לקדשה כולה אלא לקדש ב' פעמים את חציה, וא"כ אף שהיא מסכמת להתקדש
כולה אין זה אלא כמו שאמר בעל דהיינו להתקדש ב' פעמים לחציה. וממילא נמצא דאף בדעת
דידה בעי' לדין פשטה כיון דאינה מסכמת להתקדש לו כולה בב"א וא"כ שפיר אין
מקום לקו' התוס' דבכה"ג נמי חשיב ב' דעות ולא אמרי' לדין פשטה. אמנם לפי דברי האבנ"מ דנקט דבדעת האשה לא שייך
דין פשטה מאחר שאין היא פועלת את הקידושין, א"כ הכא ליכא חסרון כלל במה שמסכמת
להתקדש לו חציה ב' פעמים דסגי לן במה שהיא מפקרת את עצמה ומסכמת להתקדש לו, דכל כמה
דאין היא פועלת את הקידושין, אין מקום לחילוקים בין הסכמה לקידושין בב"א או לקידושין
בב' פעמים, ולכך שפיר הק' התוס' דבכה"ג מצי למיעבד פשטה בדעת הבעל עכ"ד.
קושיות הגרש"ש על הבנת האבני מילואים
וכתב הגרש"ש שאם נאמר שהביאור דברי
התורי"ד הוא כמו שהבין באבנ"מ בפשוטו, דהיכא דאיכא שני דעות לא אמרינן פשטה,
א"כ אמאי קאמר התורי"ד דהוא משום דהאשה נתרצתה רק בחציה והא אפילו תתרצה
האשה בכולה ג"כ לא נימא פשטה כיון דאיכא שני דעות. ועוד קשה, דמאי מדמה זה הגמ',
להא דבהמה של שני שותפים שהקדיש חציה וחזר ולקח חציו השני דלא אמרינן ביה פשטה, והא
לא דמיא כלל, דהא התם טעמא משום דבשעה שהקדיש חציו לא היה בעלים על החצי השני, ולכך
אין שייך פשטה, דהא פשטה לא הוי מחמת דחצי גוף קדוש משו"ה מוכרח להיות קדוש כל
הגוף, דא"כ לא היינו משגיחים במה דאיכא בעלים אחר על חציו השני. וע"כ דפשטה
הוי בדיבור של המקדיש, ומשו"ה כיון דבזמן שהקדיש לא היה שייך לו רק החצי לא שייך
למימר ביה פשטה אבל גבי קידושין הא איירינן דעל אותו החצי יש לנו את דעתו ודעתה, ואמאי
לא נימא בזה פשטה ואיך מדמינן לה לבהמה של שני שותפים שהקדיש אחד מהם, הו"ל לדמויי
לשני שותפים שהקדישו שניהם חציה. [ועי' בחידושיו סי' י"א]
ביאור בתוספות רי"ד – פשטה נאמרה
רק במקום שהוא בעלים על כולו
ולכך נראה בביאור דברי התורי"ד באופן
אחר, דזה ודאי לא אמרינן דין פשטה רק במי שהוא בעלים והיינו דמי שהוא בעלים על כל החפץ
והקדיש רק חציו חיילא קדושה בכולו, ולכך אם אנו רוצים דגבי קידושין יהיה דין פשטה למקדש
צריכין אנו לומר דהמקדש הוי בעלים על האשה, וכיון דבאמר לה התקדשי לחציי לא נתרצתה
להתקדש רק בחציה א"כ הוא אינו בעלים עליה רק בחציה ופשטה נאמר רק במקום דהוא בעלים
על החפץ. וזהו ביאור דברי התורי"ד, דלא אמרינן פשטה כיון דהדבר תלוי בשני דעות,
ומשום דכל שאין לנו את דעת האשה הרי הבעל לא הוי בעלים על החפץ, ול"ש
ביה פשטה. ושפיר מדמינן בגמ' לשני שותפים שהקדיש אחד מהם דל"א התם פשטה כיון דעל
החצי השני לא הוי בעלים. ולפי"ז שפיר י"ל דהתורי"ד מודה להתוס' דהיכא
דהאשה נתרצית להתקדש כולה אמרינן פשטה כיון דבכה"ג הוי בעלים על כולה ושפיר אמרינן
פשטה עכ"ד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה