שאפג-ב
מקשה רבינו עוד על שיטת הרמב"ם מסוגיא דיבמות דפליגי רב ושמואל בענין סריס ואיילונית, דהנה ידוע דהמביא ב' שערות מי"ג שנים ואילך באיש ומי"ב שנים באשה הרי זה נחשב גדול מאותה שעה ומתחייב במצוות מה"ת אבל כל זמן שלא הביא ב' שערות הו"ל קטן אע"ג דכבר הגיע לכלל שנים ואפילו אם הגיע לשלשים וחמש שנים ולא הביא שערות הרי זה קטן. במה דברים אמורים כשלא נולדו בו סימני סריס בזכר או סימני איילונית בנקבה אבל אם נולדו בו סימני סריס, הרי זה חשיב גדול לכל דבריו ומחוייב במצוות מה"ת אע"פ שלא הביא שערות כלל ובלבד שיהיה לכה"פ בן עשרים שנה אבל קודם כ' שנה אפילו אם הביא סימני סריס אין מחזיקין אותו כגדול אלא ממתינים לו, אם יביא ב' שערות קודם גיל עשרים הרי נתברר שאינו סריס וחשבינן ליה כקטן עד עכשיו ואם לא יביא שערות עד גיל עשרים הרי זה סריס. [ומה שנקטנו 'עשרים שנה' זהו אליבא דבית הלל במתני' דנדה פ"ה מ"ט אבל לדעת ב"ש מי"ח שנה חשבינן ליה סריס, ולדעת ר"א כ' שנה בזכר כדברי ב"ה מי"ח שנה בנקבה כדברי ב"ש],
ופליגי רב ושמואל התם לענין בן י"ח שנמצא סריס [בנקבה ואליבא דר"א] מאימתי חשבינן ליה כגדול, רב אמר נעשה סריס למפרע היינו דהשתא איגלאי למפרע שהיה גדול כבר מגיל י"ב ואילך והלכך אם אכל חלב מי"ב שנים ואילך הרי זה חייב על אכילתו. ושמואל אמר דאינו נחשב סריס אלא מכאן ולהבא דהיינו משעה שנתגלו בו סימני סריס אבל טרם שנתגלו בו סימני סריס היה קטן ופטור מן המצוות ואינו חייב על אכילתו.
והקשו התוס' שם לדברי רב האיך יתכן שילקה הסריס על אכילת חלב למפרע והלא בשעת ההתראה היה ספק שמא יביא ב' שערות קודם שיגיע לי"ח שנה ונמצא דקטן היה עד אותה שעה וא"כ התראת ספק היא ואין לוקין עליה? ותירצו התוס' דלא חשיב התראת ספק בכה"ג כיון דהשתא מיהא איגלאי מלתא למפרע שהיה בודאי גדול באותה שעה.
ומסיק רבינו הקושיא לדעת הרמב"ם דאי נימא דהספיקות מותרים מן התורה א"כ אכתי תיקשי האיך מחייב מלקות והלא באותה שעה שאכל חלב היה ספק קטן ומן התורה היה זכאי ורשאי לאכול חלב לכתחילה ואם כן אע"פ שנתברר אח"כ למפרע שהיה גדול בשעה שאכל ונעשה איסור על ידו מ"מ הרי בשעת הספק היה מותר באכילת חלב והיאך ילקה על אכילת היתר.
ומיהו ומוסיף רבינו דלכאורה קשיא נמי לשיטת הר"ן והרשב"א דהספיקות אסורים מן התורה שהרי עכ"פ גם הם מודים דבספק הלך אחר הרוב ורובא חשיב כודאי וא"כ הכא גבי סריס ואיילונית כל זמן שלא הביאו סימני סריס יש לנו לילך אחר הרוב דרוב בני אדם אינם סריסים ומסתמא הוא קטן ולא סריס.
ומסיק הקושיא דכיון דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן לסריס ואיילונית א"כ כל זמן שלא הביא שתי שערות היה מותר מן התורה לכתחילה באכילת חלב וא"כ קשה כנ"ל דאע"פ שנתברר למפרע שעשה איסור מ"מ היאך ילקה על זה דכיון דמן הדין היה מותר לכתחילה לילך אחר הרוב א"כ הרי זה חשיב אנוס על עבירה זו ואנוס פטור ממלקות.
ומביא רבינו מקור לדבריו שכתב דהסומך לעשות דבר עפ"י הרוב ואח"כ נתברר שעשה איסור הרי זה חשיב אנוס שכן כתבו התוס' ביבמות על המשנה שם ששנינו החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו' הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ובסיפא שנינו הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה יוציא וחייבין בקרבן לפי שהוברר שלא היתה בת יבום כלל ונמצא דבעל את אשת אחיו שלא במקום מצוה. וכתבו שם התוספות דרישא דמתניתין דהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו' איירי בתוך שלשה חדשים הראשונים למיתת בעלה והא ראיה מסיפא גבי הכונס את יבמתו דעל כרחך התם איירי בתוך ג' חדשים הראשונים למיתת בעלה שעל כן נחשב שוגג וחייב בקרבן אבל אם נאמר דהסיפא איירי לאחר ג' חדשים א"כ בודאי לא היה חייב קרבן שהרי אנוס היה דהא רוב נשים עוברן ניכר לאחר ג' חדשים וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למעבד וא"כ הרי זה פטור מן הקרבן דדוקא שוגג מתחייב קרבן ולא אנוס. ומביאים התוספות ראיה לדבריהם דבכה"ג חשיב אנוס מדאמרינן במסכת שבועות דהמשמש עם הטהורה שלא בשעת וסתה ונמצאת טמאה הרי זה אנוס ופטור מן הקרבן והטעם מפני דשלא בשעת וסתה הותר לו לשמש עמה מכח רוב דרוב נשים אינן רואות שלא בשעת וסתן הרי מבואר שאם עשה מעשה המותר מכח רוב אף שנתברר אחר כך שעשה איסור הרי זה חשיב אנוס. וא"כ לדעת הר"ן והרשב"א נמי אף על גב דהספיקות אסורים מה"ת, מ"מ קשה מההיא דאכל חלב ונמצא סריס אמאי לוקה על אכילתו ולא אזלינן בתר רובא שאינם סריסים ויהא נחשב כאנוס.
ומיישב רבינו עפ"י הגמ' דנדה דקטן שהגיע לכלל שנותיו דהיינו י"ג בזכר וי"ב שנים בנקבה חזקה שהביא שתי שערות ומחזקינן ליה כגדול ואפילו אם נבדק ולא נמצאו לו ב' שערות אכתי חיישינן שמא כבר הביא ב' שערות וגדול הוא ומה שלא נמצאו לו עכשיו שערות הוא מחמת דנשרו אח"כ. ואם כן אתי שפיר נמי ההיא דיבמות דכיון שכבר בא לכלל שנים אע"פ שלא הביא שתי שערות חיישינן שמא כבר הביא שערות ונשרו ומש"ה לוקה דלא חשיב כאנוס על אכילתו שהרי היה אסור מן התורה לאכול חלב מחמת הספק.
ואמנם תירוץ זה אינו מתיישב כי אם לדעת הר"ן והרשב"א דהספיקות אסורים אבל לדעת הרמב"ם דהספיקות מותרים אכתי קשה דהרי בהגיעו לכלל שנותיו ולא נמצאו לו שערות היה מותר מן התורה לאכול חלב כיון דאינו אלא ספק שמא כבר הביא ב' שערות ונשרו או שמא לא הביא עדיין שערות כלל וכיון דהיה רשאי לאכול חלב אמאי ילקה.
ומיישב רבינו דגם לשיטת הרמב"ם אינו נחשב אנוס כיון דעכ"פ דמדרבנן היה אסור לאכול חלב דגם הרמב"ם מודה דספיקא דאורייתא אסור מדרבנן והואיל והיה אסור באכילת חלב אע"פ שאין איסורו אלא מדרבנן תו לא מיקרי אנוס באכילתו.
אבל עדיין אינו מיושב אמאי לוקה שהרי אפילו אי לא מיקרי אנוס בכה"ג שעובר על איסור דרבנן מ"מ ודאי דלא חשיב מזיד באיסור דאורייתא כיון דמה"ת היה מותר באכילתו ואיך ילקה מן התורה על איסור דרבנן, לזה מפרש רבינו דבאמת לשיטת הרמב"ם פלוגתא דרב ושמואל לא אמרי לענין מלקות כלל אלא פליגי לענין קרבן חטאת דלשמואל נחשב סריס רק מכאן ולהבא ואינו חייב חטאת על אכילתו דלמפרע ולרב נחשב סריס למפרע ומתחייב חטאת על אכילתו ואע"פ שמן התורה היה מותר באכילת חלב בשעה שאכל מ"מ הרי הוברר עכשיו שהיה גדול באותה שעה ועבר על איסור חלב ולא תיקשי דעכ"פ נחשב כאנוס באכילתו ויהא פטור מחטאת דכיון דמדרבנן אסור א"כ לא מיקרי אנוס אלא שוגג ועל אכילת חלב בשוגג חייב קרבן חטאת.
ומביא רבינו ראיה ליסוד שהניח לעיל דאפילו היכא דמן התורה המעשה מותר מ"מ כיון דמדרבנן אסור לעשותו הרי זה יוצא מגדר אנוס ונחשב כשוגג לענין חיוב חטאת מדאמרינן בפ' ידיעות הטומאה דהמשמש עם הטהורה ואמרה לו בשעת תשמיש נטמאתי הרי זה חייב חטאת. ופריך הגמרא, אמאי חייב חטאת והלא אנוס הוא שהרי מן הדין לא היה לו לחוש שמא תיטמא בשעת התשמיש. ומשני הגמרא דאחרי ששימש עמה בסמוך לוסתה שבאותו הזמן היא מועדת ועלולה לראות ולפי שחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה לפיכך אינו נחשב אנוס אלא שוגג. ויש לשאול הלא איסור וסתות אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה לעולם היא בחזקת טהורה כל זמן שלא ראתה דם ואם כן כיון דמן התורה אין צריך לחוש כלל לזמן הוסת ומותר לבוא עליה בכל שעה, א"כ בנטמאה בשעת תשמיש אמאי אינו נחשב אנוס ויהיה פטור מן החטאת אלא ודאי מוכח מזה כמ"ש דכל שיש שום איסור לעשות את המעשה ההוא אע"פ שהאיסור הוא רק מדרבנן תו לא מיקרי אנוס. ואמנם הא פשיטא דדוקא לענין חיוב חטאת הוא דאמרינן דאיסורא דרבנן מהני לענין שלא יחשב כאנוס אלא כשוגג להתחייב חטאת על שגגתו אבל לענין מלקות דאורייתא לא יתכן לחייב מלקות על מה שעבר איסורא דרבנן במזיד דהא חיוב מלקות דאורייתא לא שייך אלא בעובר על איסור תורה מזיד.
וא"כ לפמש"כ יש להוכיח דהתוס' ביבמות שהובאו דבריהם לעיל סבירא להו כדעת הרשב"א והר"ן דהספיקות אסורין מן התורה שהרי התוס' שם הקשו גבי הא דאכל חלב ונמצא סריס אמאי לוקה על אכילתו כיון דהו"ל התראת ספק וכו' הרי חזינן דהתוס' מפרשים הסוגיא לענין מלקות דאורייתא ואי נימא דהספיקות מותרים מן התורה א"כ תיקשי להו האיך ילקה על אכילת היתר אלא על כרחך דהתוס' ס"ל כדעת הרשב"א דהספיקות אסורים, והלכך זה שכבר בא לכלל שנים אסור מן התורה לאכול חלב אע"פ שלא נמצא לו ב' שערות משום דחיישינן שמא כבר הביא ב' שערות אלא שנשרו והלכך אם נתברר אח"כ למפרע שהיה גדול הרי זה לוקה דחשבינן ליה מזיד שהרי אסור היה לאכול חלב מן התורה מחמת הספק. ומביא רבינו דהמוהרי"ט והפר"ח חקרו בדעת התוס' אי סבירא להו כדעת הרמב"ם דהספיקות מותרים או כדעת הרשב"א והר"ן דהספיקות אסורים ולהאמור ממה שהתוס' מפרשים פלוגתא דרב ושמואל לענין מלקות מוכח דסבירא ליה כדעת הר"ן והרשב"א שהספיקות אסורים שאם היו מותרים אם כן לא היה לוקה כשנתברר אח"כ שהיה גדול שהרי מן תורה היה רשאי וזכאי באכילתו והיאך אפשר שילקה על אכילת היתר עכ"ד רבינו עפ"י הספק שמעתתא מבוארת.
והנה מבואר מדברי השמעתתא שקשה גם לדברי הר"ן והרשב"א מכיון שרוב קטנים אינם סריסים אבל אילו היה ספק השקול לא היה קשה אמאי לוקים דספיקא לחומרא. ובדבר מלך [עמ' קנד] הקשה שגם אילו היה ספק השקול היה קשה עליהם. דעד כאן לא אמרו סדל"ח אלא במי שהוא גדול בודאי אבל כשאנו מסופקים בעצם החיוב כמו כאן שאנו חוששים שמא הוא קטן, כאן לא אמרו שסדל"ח. והוכיח דבריו מהגמרא בכתובות ט"ו: דילפינן דאסור לנו להאכיל נבילות לספק גוי ספק ישראל [כי בשבילנו הכלל התקף הוא סדל"ח] אבל לו עצמו לא מצאנו שצריך להחמיר ולא לאכול. והטעם הוא משום שאנו מסופקים בעצם יהדותו ולא נאמר הכלל סדל"ח. ודוגמה לדבר משיטת הפר"ח [או"ח קפ"ד] שמי שאכל ומסופק אם בירך ברכת המזון, מספק חייב לחזור ולברך, אזי להרשב"א שספדל"ח יכול להוציא אחרים שודאי לא בירכו, שהרי הוא מחויב מן התורה לברך כמותם, וקשה מהא דאי' בר"ה [כט] דטומטום חייב בתקיעת שופר מספק שמא זכר הוא אבל אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו שמא תוקע זה נקבה וחבירו זכר, הרי שהמחויב מספק אינו יכול להוציא אחרים. והתירוץ הוא שהפר"ח דיבר באופן שהגברא ודאי חייב מצד מהותו וגם אכל אלא שמסופק אם בירך, בכה"ג יכול להוציא אחר. לעומת זאת בטומטום יש ספק בעצם החיוב שמא נקבה הוא, ולכן אינו יכול להוציא אחר [עי' בדבר מלך סימן ד' ענף ב'].
נחזור לעניינו – מכיון שיש צד שהוא קטן יש ספק בעצם החיוב ולכן גם להרשב"א והר"ן צריך להיות פטור אפילו אם אין רוב, שבספק בעצם החיוב העלינו שגם לדידהו ספיקו לקולא. אלא שכל מה שכתבנו הוא עפ"י ההנחה שקטן מופקע מעצם חיוב מצוות אבל הוכיחו רבים וכן שלימים מהגמרא בסנהדרין [נה] שקטן חייב במצות אלא שהקב"ה חס עליו ופטר אותו מעונש. [ואנו בעניותנו כי רבה היא הארכנו בזה במק"א.] ואחרי שיסוד זה התברר לנו, סלולה הדרך ליישב את דברי רבינו, שכדבריו כן הוא – לדעת הרשב"א והר"ן לולא הרוב היינו מחמירים גם בספק קטן ספק גדול, כי אין כאן ספק בעיקר החיוב.
לפ"ז כתב בדבר המלך אפשר ליישב גם את הרמב"ם, שעד כאן לא אמר הרמב"ם שיש להקל בספד"א אלא כשיש לפנינו ספק היתר גמור אבל בנידון דידן הרי לשני הצדדים יש איסור, דגם לצד שהוא קטן יש איסור [אלא שאינו נענש]. ודומה לאיקבע איסורא שגם לרמב"ם אזלינן בו לחומרא, שבשני המקרים יש כאן איסור ודאי.
והנה התוס' חידשו דאע"ג שבשעת התראה היה ספק אם הוא גדול, מ"מ לא חשיב התראת ספק, כיון דאיגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה. והקשו האחרונים [מל"מ הל' סנהדרין ט"ז ד' פני יהושע בקונטרס אחרון קידושין צג] שדבריהם כאן ביבמות סותרים את דבריהם במס' נדה [מו: ד"ה ר"י ור"ל] דאיתא שם בגמרא מופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים, ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין. והקשו התוס' הא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה והכא הא הוי התראת שמא לא יביא שערות עד ב' וג' שנים ונמצא דאכתי אינו מופלא הסמוך לאיש. ותי' התוס' דאזלינן בתר רוב שמביאים שערות בזמנם דהיינו בני י"ג ויום אחד. ולפי חידושם ביבמות לא קשה כלל קושייתם בנדה, שהרי גם שם נתברר למפרע שהיה סמוך לאיש, ונימא דהוי התראת ודאי כמו בנעשה סריס למפרע.
והפנ"י תירץ וז"ל "יש ליישב דלא דמי. דמה שכתבו ביבמות דהוי שפיר התראה בכהאי גוונא ולא מיקרי התראת ספק, היינו לפי שאין הספק בגוף האיסור, וא"כ הרי התרה בו בודאי אל תאכל חלב. ואע"ג שאין ידוע אם בר עונשין הוא או לאו, אין זה ענין לעיקר התראה כלל, דהא לא אישתמיט בשום דוכתא בתלמודא שעדי התראה צריכים שיעידו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין אלא הסנהדרין חוקרין על זה. וא"כ שפיר כתבו דהוי גילוי מילתא בעלמא וכו'. משא"כ בהך סוגיא דנדה דאיירי במופלא הסמוך לאיש דהקדיש הוא ואכלו אחרים, דקאמרי ר"י ור"ל דלוקין א"כ יפה הקשו בתוס' לריש לקיש אמאי לוקה הא הו"ל התראת ספק בגוף האיסור, שהרי אם עדיין לא היה מופלא הסמוך לאיש ודאי בשעה שהקדיש ממילא שאין הקדשו כלום ואין כאן איסור כלל. כן נ"ל נכון וברור ליישב דברי התוס' דלא סתרי אהדדי. אלא דעדיין לשונם צריך תיקון קצת, דלפ"ז לא הוה מייתי התם מידי מההיא דהכה את זה וחזר והכה את זה, ועדיין צ"ע" עכ"ל [וכדבריו כתבו כמה מגדולי האחרונים].
הרי שפתי הפנ"י ברור מללו שקטן גם הוא מצווה באיסורי תורה, הלכך אין הספק בגוף האיסור. דאילו נאמר שקטן אינו מצווה באיסורי תורה הרי הספק בגוף האיסור, שהרי אע"פ שעצם החתיכה היא חתיכה דאיסורא, הנ"מ בנוגע לגדול אבל בנוגע לקטן לא. אלא על כרחך שהפני יהושע אתי עלה מטעם שקטן ג"כ מצווה באיסורים ורק מעונשים פטור עכ"ד הדבר מלך.
והנה הפרי מגדים [בפתיחה כוללת ח"ב אות ג'] הקשה דלענין כתיבת תפילין קי"ל דקטן פסול כדדרשינן ממנחות [מב:] מוקשרתם וכתבתם מי שישנו בכתיבה ישנו בקשירה. ואילו לענין שחיטה מבואר במשנה בריש חולין שקטן פסול רק מחשש שמא יקלקל את שחיטתו, אבל אם אחרים עומדים על גב קטן ורואין ששחט כהוגן שחיטתו כשרה ולמה לא יפסל מדאורייתא מטעם שאינו מחויב בדבר? ומתרץ הפרמ"ג דבנוגע למצות עשה רחמנא פטריה לגמרי, ואינו מצוה כלל, הלכך פסול לכתיבת תפילין. משא"כ במניעה מלעבור על מצות לא תעשה גם קטן מצווה אלא שהקב"ה חס עליו לענין עונש.
קושטא קאי, רבינו נקט שקטן אינו מצווה כלל באיסורי תורה, וכמו שכתב בקושייתו על הרמב"ם, דלצד שהוא קטן "זכאי ורשאי באכילתו". ולשיטתו צריכים לתרץ קושיית הפמ"ג באופן אחר. ובדבר מלך כתב שיש לחלק שלגבי מצות שחיטה קטן נחשב מצווה משום שעתיד להיות מצווה ואילו תפילין אינו נחשב מצווה מכח עתידו. והסברא לחלק ביניהם היא שמצוות תפילין אינה מחייבת אלא מצד ההוה. לעומת זאת מצוות שחיטה אינה אלא הכנה על העתיד שהרי אין שום מצוה לשחוט עכשיו אלא שאם רוצה לאכול בשר כשר בעתיד, מצוה לשחוט עכשיו. ובכך מובן החילוק שבשחיטה נחשב הקטן מצווה על שם עתידו כי כל עצמה של המצוה אינה אלא על שם העתיד ואילו ממצות תפילין מופקע לגמרי כי כרגע הוא פטור ואין מעניינת אותנו היותו מצווה בעתיד, כי כאמור כל חיובו עכשיו הוא רק בהווה. [ועי' גם בנו"ב סי' א' שכתב שממצות שחיטה אינה מופקע כי אסור לספות לו נבילה].
עי' בשערי יושר [שער הספיקות פ"ב] שהקשה על רבינו במש"כ לפי שיטת הרמב"ם שחייב חטאת על אכילת איסור שמכיון שאסור מדרבנן אינו חשיב אונס, שהרי עובר על לא תסור שהוא איסור אחר? ותי' בס' מנחת חן [ח"ב לג"ר נח אייזק אוהלבוים שליט"א ח"ב סי' י'] עפ"י דברי הגר"ח ששיטת הרמב"ם היא שאיסורי דרבנן מקבלין שם וחלות של איסור דאורייתא ונחשבים [אם מותר להתבטא כך] "תת-איסורי דאורייתא", ולא נחשבים איסור נפרד של לא תסור. וא"כ כאן האיסור היה אכילת חלב, עכ"ד עיי"ש שהאריך. וע"ע בס' בינת דניאל [יבמות פ] שהביא דברי האו"ש והקשה עליו קושיא אלימתא טובא. ועי' עוד בס' שערי אבי-גדור עמ"ס קידושין דף י', רשימת שיעורים עמ"ס יבמות יג,א [לגרב"ד דיסקין], פרי שמואל [לג"ר זלמן שטיין מכות דף טז], נתיבי ישורון תרומות עמ' קמב, ס' כלי שרת [סי' כו] שחילק בין סריס שהוא סריס גם לפני הבאת הסימנים והסימנים הם רק גילוי מילתא בעלמא ואילו במופלא הסמוך לאיש הסימנים הם הם עצמו של הגדלות עיי"ש] ברית כרותה [סי' סה].
ואנכי חזון הרביתי בס' הזכרון עץ ארז [עמ' תס במאמרו של הג"ר יעקב אריה ניימן זצ"ל ראש ישיבת אור ישראל בפתח תקוה] שתירץ קושיית רבינו על הרמב"ם, כי מתי סובר הרמב"ם שספק מותר מן התורה וגם מתי אפשר בעלמא לסמוך על הרוב היינו רק בדבר שישאר תמיד ספק אבל דבר שיתברר אח"כ מאליו שאכל איסור ע"ז אין היתר של ספק ורוב כי ספק העומד להתברר לא נכנס בגדר ספק וצריכים להמתין עד שיתברר.
וראיה לזה ממס' קידושין דף ס"ה ע"ב נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת, רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה ורב אסי אמר אינה אוכלת בתרומה למפרע וכתבו התוס' נראה דזרה דנקט לא קאמר שתהא זרה דאורייתא שהרי מן התורה ארוסה אוכלת בתרומה אלא זרה דרבנן עכ"ל. וצריך להבין הלא ספק דרבנן הולכין לקולא וכאן אם יבא אביה וימחה מדוע אסור לה לאכול בתרומה הלא הוא היתר גמור כי ספק דרבנן לקולא אלא ע"כ רואים מכאן דדבר שיתברר אח"כ ועומד להתברר לא נכנס בגדר ספק ע"כ עיי"ש עוד. ועי' בס' פרי אליהו דהיכא שיבורר מאיליו אינו נחשב התראת ספק [ח"א עמ' קנג].
ובמה שכתב שהסומך על רוב חשיב אונס – אפשר להאריך בזה טובא ואשאיר ללומד לעיין בקובץ אור ישראל [גליון מו מעמ' ח"י עד נ"ב] חומר עצום בשאלת מי שסומך על רוב או חזקה או עד אחד וכו' אי חשיב שוגג או אונס, עיי"ש וינעם לך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה