אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. [שבת יב]
כותב הגראי"ה קוק זצ"ל בעין איה: החיים מחוברים הם מתכליות ואמצעיים, המאושר ההולך בדרך ד' הוא לא יחליף את האמצעיים בעצם התכלית. מי שלא ישרה נפשו בו יאבד דרך ויטבע בדרך החיים בהיותו עוסק באמצעיים של החיים להסיר מלבבו התכלית שלהם. הידיעה בערך התכלית של החיים לא תהי' בכל הנפשות בשוה. אמנם "כל מעשיך יהיו לשם שמים", כבר ביאר הרמב"ם בשמנה פרקים, גודל מה שאמרו בו ז"ל, למצא נקודה מרכזית לכלל החיים שכל פרטיו אליו ישובו. אבל ההשכלה מהו חפץ ד' בעולמו ומהי המגמה העליונה של החיים, כפי גדולת ערך האדם בחכמת אלהים וביושר לבב כן ישכיל יותר אל דעת יסוד תכלית החיים. והנה האיש הגדול ישכיל בגודל דעתו את הנקודה היותר עליונה שהיא המרכז האמיתי של החיים, וכל המעשים הרבים והעצומים יהיו לו רק פרטים שהם חיים משפע הכלל של הנקודה העליונה שכבר השיגה ברוממות נפשו, סוד הרצון האלהי בכלל המציאות וקשר הרצון העליון הזה בפרטים הרבים ובהליכותיהם השונות. אמנם כלל האנשים שלא יוכלו להשיג עד המעלה הרמה הזאת, אי אפשר להם להשיג במושג אחד את כלל התכלית האלהית, ע"כ יתפזרו להם המרכזים בתכליות שונות, ויהי' אצלם התורה והעבודה, החסד והרחמים, החכמה והנבואה, וכיו"ב כל אחד ממלא תעודה נכבדה תכליתית. כי באמת כדאי הוא כל חפץ נכבד לעצמו להיות נקבע בתור תכלית לחפץ העליון בחיים, ואל כל אחד מאלו המרכזים שישיגום לפרטיהם יוכלו לצייר המון מעשים והדרכות השייכים לו, ובזה ימצאו דרכם בחיים עד שיתרוממו יותר, וכל מה שיתרוממו יותר ישיגו את אחדות התכלית ביותר עד שלפעמים יוכל איש להשיג בראשית דרכו את התכלית הכללית מפוזרת בכל מעשה טוב, בכל מצוה פרטית, וכשהכרתו תתרחב ישכיל איך המצות הרבות ומעשים טובים רבים למשל, מתכנסים לקומם תכלית מאוחדת נשגבה ונעלה שהוא חפץ ד' הפנימי, תתכנס אצלו השגת התכלית, תחת נקודות מפוזרות, למקום אחד נשגב עד שברום מעלת הדעת וההשגה הטהורה ישכיל לכנס את כל פזורי התכליות אל מקום אחד, חפץ ד' בעולמו, שהוא ית' אחד ושמו אחד. והנה מובן הדבר שלפי ערך גדולת השגת התכלית, כן יהי' הרושם שיעשה על הנפש להמשיך כל פרטי מעשיה ודרכיה אליו. ע"כ אינו דומה דבקות הנפש להיות הולך אחרי ד' ודבק בחפץ העליון בשמחה ולב טוב, למי שעדיין עומד הוא באמצע דרכו ותכלית החיים והמציאות צריכים לפי מדעו להתפזר על עברים שונים, למי שכבר השיג עומק החפץ האלהי לפי ערכו, וכבר נתכנסה אצלו התכלית האלהית אל מקום אחד רם ונשא. והנה הכהן הגדול, שכשהוא כתיקונו, [מצד יחסו הכללי] ראוי להיות ברום מעלת המוסריות והדעת את האלהים לאמתתה, לו צריך שתהי' נשקפת המציאות כולה וכל ארחות החיים הרבים בכל אחדותם, ע"כ אין צריך בציץ הקודש כ"א אזכרה אחת, קודש לד'. אמנם לא כן היא מעלת האיש הפרטי, הוא צריך לפזר תכליותיו, ועל כל חפץ יקר ערך יקרא שם ד' עליו. שבאמת הכל, כל דבר קדוש וטוב, כל קדושה תורה ומצוה, נאצל משם ד' הכללי, הכל הולך אל מקום אחד, אבל מחסרון כח לכנס הכל בכלל אחד, צריך להתפזר בפרטים ולהסתכל בתכלית כ"א בפ"ע, בשם ד' הנקרא עליו, עד אשר יבא לתכלית החיים על ידם, "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" , ע"כ תפילין יש בהם אזכרות הרבה. והנה המגמה הפנימית היא צפונה בלב, והיא צריכה לישר את דרך החיים בכל פרטי מעשה האדם להיותם קודש לד'. ומעתה למדנו כמה האדם צריך לחיזוק מעשי לשמור בקרבו את הנקודה התכליתית, שם ד' שנקרא עליו, שגם הכהן הגדול, שרמה מעלתו, והשגתו כוללת את אחדות התכלית הכללית, עד שדי לו באזכרה אחת, מ"מ צריך שלא יסיח דעתו ממנו אע"פ שגדול הרושם ועצום מאד. על אחת כמה וכמה תפילין שיש בהם אזכרות הרבה, שאי אפשר שיהי' הרושם כ"כ נשגב, וצריכים ה"אזכרות ההרבה" לבא למקום אחד, לאזכרה אחת, ועומד הוא באמצע הדרך, כמה צריך הוא להזהר מהיסח הדעת. וזה המשמוש המעשי יעיר את האדם בכלל על חובת השקידה במעשי התורה והמצות, להוציא מלב המתחכמים המתפתים שישיגו את הנקודה הפנימית שבאור התורה גם בעזבם המשמוש שבתפילין, המעשים שבפועל, שהם נתכוננו מאת נותן התורה ויוצר רוח האדם בקרבו, איך לכונן על ידם את רוחו אל תכליתו הנשגבה, לסדר אורח חייו בדרכי צדק שיובילו את האדם הפרטי אל תכלית הטובה, ואת כלל האומה הישראלית ששם ד' נקרא עליה, כדברי חז"ל "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך" אלו תפילין שבראש עכ"ד.
הרב קוק אינו מזכיר את ענין הקדושה בפירוש אבל אני מבין מדבריו שאין קדושת תפילין גדולה מקדושת הציץ מחמת ריבוי האזכרות שבה אלא אדרבה, האזכרה האחת שבציץ מסמלת את החתירה של הכה"ג לתכלית אחת עליונה ונשגבה, ו"לו נשקפת המציאות כולה וכל ארחות החיים הרבים בכל אחדותם". ואילו ריבוי האזכרות בתפילין מסמלת את הצורך לאנשי ההמון להתפזר על פני תכליות רבות ולנסות לראות את שם השם הנקרא על כל בפרט [רמז למה שכתוב על תפילין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"]. ופירוש הקל חומר הוא, שאם "הכהן הגדול, שרמה מעלתו, והשגתו כוללת את אחדות התכלית הכללית, עד שדי לו באזכרה אחת, מ"מ צריך שלא יסיח דעתו ממנו אע"פ שגדול הרושם ועצום מאד. על אחת כמה וכמה תפילין שיש בהם אזכרות הרבה, שאי אפשר שיהי' הרושם כ"כ נשגב, וצריכים ה"אזכרות ההרבה" לבא למקום אחד, לאזכרה אחת, ועומד הוא באמצע הדרך, כמה צריך הוא להזהר מהיסח הדעת".
נראה לפי דבריו שבאמת קדושת הציץ גדולה יותר וריבוי האזכרות שבתפילין אינה מחמת קדושתן הגדולה אלא מחמת חולשת האדם ההמוני שזקוק לריבוי התכליות. ואם אדם קדוש כמו הכה"ג שדי לו באזכרה אחת צריך להזהר מהיסח הדעת ק"ו לאנשים מן השורה.
ויש להעיר מדברי הרמב"ם "חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד עכ"ל.
הבט וראה שלדעת הרמב"ם קדושת התפילין גדולה מקדושת הציץ בניגוד להבנתנו בדעת הרב קוק שהבאנו לעיל. והרמב"ם יפרש את הק"ו, אם הציץ שקדושתו פחותה, אין להסיח דעתו ממנו, ק"ו תפילין שקדושתו גדולה.
נמצא שהרמב"ם לומד שהאיסור להסיח דעת נובע מגודל קדושת הציץ וביתר שאת בתפילין. ולפי הרב קוק ריבוי האזכרות בתפילין אינו יוצר קדושה גדולה יותר אלא אדרבה, הם סימן לקדושה פחותה [שמסמלים הצורך להזדקק לתכליות רבות]. והצורך הגדול להזהר מהיסח הדעת בתפילין נובע מקדושתן הפחותה היות והרושם שלהן הוא חלש.
ואשקוטה ואביטה בשו"ת שער אפרים סי' כ' וז"ל: נשאלתי על מה דאמרו בגמ' ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת ק"ו לתפילין שיש בו כמה אזכרות כו' והלא כתב מהר"מ יפה בסי' כ"ז סעיף ח' שמצנפת יש בו קדושה יותר מן התפילין ואין בה אזכרה כלל. ועוד מנ"ל לומר שאסור לתת כלי א' של מצוה על המצנפת שיש בו יותר קדושה מהתפילין דלמא אדרבה יש בתפילין יותר קדושה מן המצנפת לכן אסור לחצוץ במצנפת לתפילין עכ"ל השאלה.
תשובה: אין אני רואה שום קושיא בזה דמה שאנו לומדים ק"ו מציץ לתפילין אין הטעם שתפילין יש בהן יותר קדושה מן הציץ כי לעולם בעצמות הענין של בגדי כהונה כגון הציץ והמצנפת יש בהן יותר קדושה מן התפילין רק זאת אנו לומדים מן הציץ שהזהירה תורה והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו ולמה דוקא גבי ציץ הזהירה תורה שלא יסיח דעתו ממנו ולא על שאר בגדי כהונה אלא משום אזכרה שבו וא"כ ק"ו לתפילין שלא יסיח דעתו מהם אף שבלא"ה אין זה ק"ו גמור וכמ"ש התוס' בפ"ק דיומא ריש דף ח' שהק"ו יש לו פירכא אבל מ"מ שפיר למדין ממנו שלא יסיח דעתו אבל לענין קדושה לעולם הציץ ושאר בגדי כהונה כגון מצנפת קדושים יותר מן התפילין כי מה ענין אזכרה לענין קדושה עכ"ל הגאון שער אפרים זיע"א.
הרי שהשער אפרים הפריד בין דין קדושת הציץ והתפילין לבין איסור היסח הדעת. שבודאי הציץ קדוש יותר מהתפילין אבל אין לעובדה הזאת כל קשר עם איסור היסח הדעת שנובע מריבוי האזכרות. לדעת הרב קוק שראינו לעיל, יש קשר בין איסור היסח הדעת לקדושה – ככל שיש יותר קדושה בחפץ ובאדם הנושאו, יש פחות צורך להזהר מהיסח הדעת. ולדעת הרמב"ם כריבוי האזכרות - כן ריבוי הקדושה והצורך הגדול יותר להיזהר מהיסח הדעת.
ואני לא באתי אלא לעורר את לב המעיין. עי' עוד בית האוצר ח"ב עמ' כ"ג ומשמר הלוי פרשת תצוה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה