ש"א פ"ד

הש"ש רוצה לחדש שהמחלוקת בין הרמב"ם לרשב"א אם ספק דאורייתא היא לחומרא או לקולא היא מחלוקת קדומה שנחלקו בה אמוראים וכדלהלן. וזה תוכן הסוגיא בחולין [ט.] : בעי מיניה ר' אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיים מהו - כלומר שחט בהמה ולא בדק בני המעיים שלה מסימני טרפות ובא זאב ונטל בני המעים בשיניו ואחר כך נמצאו כשהם נקובים מהו? מי חיישינן שמא במקום נקב ניקב, היינו אע"פ שבידוע דהנקבים נעשו ע"י הזאב מ"מ שמא יש לנו לחוש שהמעיים כבר היו נקובים טרם שנלקחו ע"י הזאב והבהמה טריפה ובאותם הנקבים שכבר היו נעץ בהם הזאב שיניו כשלקחם ומש"ה לא נמצאו בהם עוד נקבים אחרים האם חוששים לכך או לאו. אמר ליה, אין חוששין שמא במקום נקב ניקב אלא תולין שהנקבים נעשו ע"י הזאב בלבד והבהמה כשרה. ופריך ר' אבא לרב הונא מהא דתניא בתוספתא: ראה צפור המנקר באבטיח ונמצא נקב במקום הניקור חוששין שמא במקום נקב ניקב היינו מפני שאסור לאכול אבטיח נקוב מחמת סכנה דשמא ע"י נחש ניקב והטיל הנחש ארס בתוך הנקב והלכך אע"פ שראינו הציפור מנקרת במקום הנקב ומסתברא שעל ידה ניקב האבטיח מ"מ חוששין שמא כבר היה האבטיח נקוב קודם שניקרה בו ואסור לאוכלו משום סכנה וא"כ ה"ה נמי לענין זאב שנטל בני מעיים ניחוש שמא במקום נקב ניקב כי היכי דחיישינן גבי ציפור וקשיא לרב הונא.

ומתרץ רב הונא, מי קמדמית איסורא לסכנתא סכנה שאני דחמירא סכנתא מאיסורא - והלכך אין לך להביא ראיה מדין גילוי שהוא חשש סכנה לענין טריפות שהוא חשש איסור גרידא.

ופריך רבא לרב הונא - מאי שנא ספק סכנה לחומרא, ספק איסורא נמי לחומרא. דלדעת רבא אין נפ"מ לדינא בין סכנתא לאיסורא ושפיר יש ללמוד מזה על זה דכי היכי דבספק סכנתא אזלינן לחומרא ה"ה בספק איסור דאורייתא נמי יש לנו לילך לחומרא.

ופריך אביי לרבא - ולא שאני בין איסורא לסכנתא, והא אילו ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, ואילו ספק מים מגולים אסורים משום חשש סכנה שמא הטיל נחש ארס בתוכם. הרי חזינן דבסכנה מחמירין יותר מבאיסור, וא"כ שפיר קאמר רב הונא דאין להביא ראיה מדין סכנה לדין איסור.

ודוחה רבא דלעולם דין סכנה ודין איסור שווים הם דבשניהם מחמירין מספק אלא התם גבי ספק טומאה ברשות הרבים דמטהרינן מספק "הלכתא גמירי לה מסוטה" גזירת הכתוב הוא גבי טומאה דילפינן מסוטה שנסתרה דהתורה טמאתה מספק, מה סוטה ברשות היחיד [שהרי ברשות היחיד נסתרה ודוקא באופן זה טמאתה התורה מספק] אף טומאה ברשות היחיד אבל לענין ספק טומאה דוקא ברשות היחיד טמא מספק אבל ברשות הרבים טהור כיון דלא הוי דומיא דסוטה. ופירש"י דלכאורה תיקשי לרבא דמאי משני התם הלכתא גמירי לה מסוטה הא מ"מ קשה דמהתם נילף לכל התורה כולה דמקילים בספק איסור כי היכי דמקילים בסוטה וא"כ הדרא קושיא דאביי לדוכתה.

לזה מפרש רש"י "דברשות הרבים ספיקו טהור וגזירת הכתוב הוא דהא ברשות היחיד לחומרא אזלינן וכל ספק דאיסורא נמי בעי למיזל לחומרא שמא יעבור" עכ"ל היינו דע"כ גזירת הכתוב הוא גבי טומאה ולא ילפינן מהתם לענין שאר איסורי תורה דהא בדין טומאה גופיה היכא דהספק היה ברשות היחיד אזלינן לחומרא לטמא מספק וא"כ על כרחך הא דמטהרים ברשות הרבים הוא גזירת הכתוב גבי טומאה דוקא וליכא למילף מיניה לשאר מקומות.

ופריך רב שימי לרבא מהא דתנן בעדויות: שרץ מת בפי חולדה וחולדה מהלכת על גתי ככרות של תרומה, ספק נגע השרץ בככרות ספק לא נגע, ספיקו טהור, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ואילו ספק מים מגולים אסורים. הרי מבואר דלענין ספק סכנה מחמירין יותר מבספק איסור, וקשה לרבא.

ומשני רבא דהתם נמי גזירת הכתוב הוא לטהר מספק דילפינן מסוטה מה סוטה דבר שיש בה דעת לישאל, שיש בה דעת ואפשר לשואלה אם נטמאה או לאו, אף הכא נמי לענין שאר ספק טומאה ברשות היחיד דוקא דבר שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא אבל דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור כיון דלא הוי דומיא דסוטה ומש"ה הככרות טהורות מספק כיון דאין בהן דעת לישאל אם נטמאו או לאו וגזירת הכתוב הוא גבי טומאה ואין למדים משם לשאר מקומות.

והנה יש להקשות במילתיה דאביי ורב שימי שהביאו ראיה לדבריהם דחמירא סכנתא מאיסורא מהא דמטהרינן ספק טומאה ברה"ר ובדבר שאין בו דעת לישאל, וקשה דהא ודאי טעמא דמטהרינן התם גבי ספק טומאה הוא משום גזירת הכתוב ואין למדים משם לשאר מקומות דאי לא תימא הכי אם כן תיקשי באמת אמאי מטהרינן מספק והלא קיימא לן בכל מקום ספיקא דאורייתא לחומרא [מדאורייתא או מדרבנן] ולמה גבי ספק טומאה מטהרינן מספק ולא אמרינן ביה ספק דאורייתא לחומרא אלא על כרחך דגזירת הכתוב הוא לגבי ספק טומאה דמטהרינן מספק ואין למדים משם לשאר מקומות, ואם כן קשה כנ"ל האיך מביאים אביי ורב שימי ראיה מדין ספק טומאה לענין שאר איסורין. וכי חולקים אביי ורב שימי על הכלל דספק דאורייתא לחומרא?

ולכן נראה דאביי ורב שימי סוברים דכל הספיקות אינם אלא מדבריהם ומסוטה לא יליף אלא לטמא ברשות היחיד אבל טהרה ברשות הרבים או בדבר שאין בו דעת לישאל דספיקו טהור לאו מסוטה גמרינן אלא משום דכל הספקות מדבריהם ולא גזרו בהנך וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מאבות הטומאה הלכה א' ז"ל "ספק טומאה ברשות הרבים טהור דכל הספיקות מדבריהם ע"ש.

ומשום הכי הוכיח אביי דחמירא סכנתא מאיסורא דהא ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ועל כרחך משום דספק מותר מן התורה ולא חיישינן שמא יעבור דאפילו אם יעבור ליכא איסור כיון דספק מותר מן התורה אבל בסכנתא ספיקו להחמיר, דאם יעבור במקום סכנה אין לו מציל וא"כ מוכח דחמירא סכנתא מאיסורא. ורבא דחי לה דהתם הלכתא גמירי לה וס"ל דספק איסור נמי מן התורה לחומרא ורשות הרבים דספק טהור היינו מסוטה ילפינן לטהר. וכמו כן הוכיח רב שימי דספיקות מדבריהם מדבר שאין בו דעת לישאל וסבירא ליה דטהור משום דכל הספיקות מדבריהם ומן התורה אינו אסור אלא איסור ודאי וספק מותר מן התורה אבל בסכנה כל שספק סכנה הוא בנפשו הוא אם יעבור. ודחי לה נמי התם מסוטה יליף לטהר.

ולפ"ז אביי ורב שימי בחדא שיטה דכל הספיקות מדבריהם וקיי"ל כאביי ורב שימי דחמירא סכנתא מאיסורא ולא כרבא דהא לרבא בריאה חיישינן נמי שמא במקום נקב ניקב ולא סבירא לן כרבא. וא"כ לא הוי גזירת הכתוב בטומאה אלא ברשות היחיד אבל ברשות הרבים דטהור וכן בדבר שאין בו דעת לישאל הוא משום דכל הספיקות שרי מן התורה. ומש"ה כתב הרמב"ם [בפרק ט"ו מאבות הטומאה ה"א] דספק טומאה ברשות הרבים דטהור משום דכל הספיקות מדבריהם ולאו מסוטה גמיר לה אלא משום דפוסק כאביי ורב שימי וכמ"ש.

וניחא בזה ליישב מה שהקשו להרמב"ם דסבירא ליה כל הספיקות מדבריהם מהא דאמרינן [פרק עשרה יוחסין קידושין דף ע"ג ע"א] אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא כו' ממזר ודאי כו' ומפני מה אמרו שתוקי פסול כו' ומאי קושיא כיון דחכמים הוא דהחמירו בכל הספיקות ועמ"ש בפרק ב' ולפמש"כ דרבא סבירא ליה דכל ספק לחומרא מן התורה וסבירא ליה דספק ברשות הרבים דטהור אינו אלא משום דיליף מסוטה לטהר אם כן ממזר ודאי ולא ממזר ספק התורה חידשה, מה שאין כן בכל התורה ספק אסור לרבא לטעמיה ומשום הכי אמר מפני מה אמרו שתוקי פסול.

ומביא הש"ש שגם הרשב"א מפרש מחלוקת האמוראים הנ"ל לענין ספיקא דאורייתא אם מותר מן התורה או אסור אלא שהרשב"א לשיטתו דס"ל שהספיקות אסורים מן התורה מפרש דלא פליגי לגמרי בכל הספיקות אלא רק בספיקות התלוים במקרה וכמו שיתבאר.

דהנה הרשב"א בסוגיא דחולין הנ"ל הקשה על אביי האיך מייתי ראיה דחמירא סכנתא מאיסורא מדין ספק טומאה ברשות הרבים דטהור והלא בדין טומאה גופיה היכא דהספק היה ברשות היחיד אזלינן לחומרא וטמא מספק וא"כ על כרחך הא דטהור ברה"ר הוא משום גזירת הכתוב ואי אפשר ללמוד מהתם להקל בכל ספיקי דאורייתא דמאי חזית למילף לקולא מרה"ר אדרבה נילף לחומרא מרה"י. ומתרץ הרשב"א בשם רבינו הרב ז"ל [הוא רבינו יונה ז"ל רבו של הרשב"א] דאביי ס"ל דהא דמטהרינן ספק טומאה ברשות הרבים אין הטעם משום גזירת הכתוב דילפינן מסוטה אלא הטעם משום דכל הספיקות התלויים במקרה דהיינו שהספק הוא שמא קרה איזה מקרה או נעשה איזה מעשה שעל ידו נשתנה הדין, הרי הם מותרין מן התורה. וא"כ שפיר הביא אביי ראיה מספק טומאה ברשות הרבים דחמירא סכנתא מאיסורא דהא חזינן בספק טומאה ברשות הרבים דאזלינן לקולא ומטהרינן מספק ולא מטעם גזירת הכתוב אלא משום דהו"ל ספק התלוי במקרה אם ארעה שם טומאה או לאו ואילו לגבי סכנתא אזלינן לחומרא אפילו בספק הבא מחמת מקרה אלמא חמירא סכנתא מאיסורא.

דהנה הרשב"א שם מעיקרא [קודם שהביא תירוץ רבינו הרב] תירץ מעצמו דאביי ס"ל דהטעם דספק טומאה ברה"ר טהור אינו משום גזה"כ אלא משום חזקה דאזלינן בתר חזקת טהרה שהיה בתחילה ורק בספק טומאה ברה"י ילפינן מסוטה דלא אזלינן בתר חזקה לטהר ומש"ה הביא אביי ראיה מספק טומאה ברה"ר דהו"ל כשאר דיני התורה דאזלינן בתר חזקה להקל אלא שהרשב"א עצמו דחה תירוץ זה דא"כ תיקשי לרבא דאמר ספק טומאה ברה"ר גזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מיניה וכי לית ליה זה לרבא זיל בתר חזקה. ולזה הביא הרשב"א פירוש הרב רבינו יונה דאביי מייתי ראיה מדין ספק טומאה אפילו במקום דליכא חזקת טהרה דסבירא ליה לאביי דכל ספיקות התלויים במקרה אזלינן בהו לקולא וכו' וכמו שנתבאר. ועל זה מפרש הרשב"א היכי משכחת לה ספק טומאה בלא חזקת טהרה כגון במקוה שנמדד ונמצא חסר מארבעים סאה והרי הוא פסול אלא שאין אנו יודעים מאימתי נפסל ונפ"מ לענין טהרות שנעשו על גביו עד עתה וקאמר ר' שמעון שאם היה הספק ברשות הרבים הרי הן טהורות והתם גבי מקוה ליכא חזקת טהרה שאי אפשר לומר העמד המקוה בחזקת מלא כמו שהיה קודם שנולד הספק והרי כאן חזקת טהרה שהרי יש כאן חזקת טומאה כנגדו דהאדם שטבל היה בחזקת טמא קודם שטבל וא"כ אדרבא נימא העמד טמא על חזקתו ולא עלתה לו טבילה וכיון שיש כאן חזקה כנגד חזקה הרי זה כמי שאין כאן חזקה כלל וכיון דהוה ליה ספק התלוי במקרה שאנו מסופקים במקרה שקרה לו שנחסר אימתי אירע המקרה מש"ה מטהרינן ליה לאביי.  ומוסיף הרשב"א ביאור דבאיזה אופן סבירא ליה לאביי דספק דאורייתא אסור בספק שאינו תלוי במקרה וכגון חתיכה ספק חלב ספק שומן שאין אנו מסופקים אם אירע איזה מקרה בגוף החתיכה הזו דאדרבה לנו שחתיכה זו מעולם לא אירע בה שום שינוי רק שאנו מסופקים בה מתחילת ברייתה אם היתה חלב או שומן ואינו דומה דין חתיכה שהיא ספק חלב  ספק שומן לדין ספק טומאה ברשות הרבים ולדין מקוה שנמדד ונמצא חסר דהתם הספק תלוי במקרה שהרי אנו מסופקים אם אירע שם מעשה של טומאה וכן גבי מקוה שנמצא חסר אנו מסופקים אימתי אירע המעשה ההוא שנחסר משא"כ גבי חתיכה שהיא ספק חלב סיבת הספק היא מחמת חוסר ידיעתנו גרידא אבל בגוף החתיכה עצמה בודאי לא נתחדש שום מקרה בענין זה מעולם. ומסיים הרשב"א פירוש הסוגיא דרבא דחי ראייתו של אביי דבאמת אין הפרש בין סכנתא לאיסורא ולעולם גם בספק איסורא אזלינן לחומרא כמו בספק סכנה ואפילו בספק הבא מחמת מקרה, ומדין ספק טומאה ברשות הרבים אין להביא ראיה שכן הטעם דמטהרינן ספק טומאה ברשות הרבים אינו משום דספק הבא מחמת מקרה מותר אלא משום גזירת הכתוב דילפינן מסוטה אבל בשאר ספיקות דלא גלי קרא, לעולם אזלינן לחומרא מן התורה אפילו בספיקות הבאים מחמת מקרה.

ומבואר מדברי הרשב"א דהוא גם כן מפרש מחלוקת האמוראים הנ"ל באופן שפירש רבינו לעיל דפליגי לענין ספיקא דאורייתא אם מותר או אסור מן התורה אלא דיש הפרש בין התירוצים דהש"ש פירש דאביי ס"ל דכל הספיקות כולם מותרים מן התורה אבל הרשב"א מפרש דאביי אינו מתיר כל הספיקות אלא רק ספיקות התלויים במקרה מה שאין כן ספק שאינו תלוי במקרה אלא שהוא בתולדה דהיינו שאנו מסופקים בדבר מתחילת תולדתו אם היה כך או כך גם אביי מודה דאסור מן התורה.

והטעם שהוכרח הרשב"א לפרש דבספק שבתולדה כו"ע מודו דאסור מן התורה משום דאשם תלוי הבא על הספק מוכיח דאסור וכמבואר בדברי הרשב"א בחולין שם שאם נאמר דספק מותר מן התורה בכל ענין א"כ איך יתכן שהתורה תחייב אשם תלוי על הספק וכגון באכל ספק חלב דחייב עליו אשם תלוי והלא כיון שספק מותר מן התורה אם כן מן הדין היה מותר לאוכלו ולא יתכן שהתורה תחייב אשם תלוי על אכילת היתר ולכן הוכרח הרשב"א לפרש דבספק שהוא בתולדה כולי עלמא מודו דאסור מן התורה ומשום הכי מחייב עליה אשם תלוי. וסבירא ליה להרשב"א דתנאי דפליגי באשם תלוי לא פליגי אלא לאשם אם בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות אבל לאיסור מן התורה לכולי עלמא אפילו בחתיכה אחת.

ונמצינו למדין כלל מחודש מדברי הרשב"א דאף על גב דהוא סבירא ליה דכל הספיקות אסורין מן התורה היינו דוקא ספק הבא בתולדה אבל ספק הבא במקרה שנתחדש אף על גב דאין לו חזקה נמי מותר מן התורה.

אלא דלכאורה היה מקום לדחות דברי הש"ש דהרי הרשב"א לא פירש כן אלא בדעת אביי ורב שימי ושמא להלכה לא ס"ל כוותייהו אלא ס"ל כדעת רבא דכל הספיקות אסורים מן התורה ואפילו ספיקות התלויין במקרה. לזה מסיק רבינו דאינו כן שהרי כבר נתבאר לעיל דמאחר דלענין גוף מחלוקתם גבי זאב שנטל בני מעחם קיי"ל כאביי ורב שימי דאין חוששין שמא במקום נקב ניקב ממילא הוא הדין לענין ספק דאוריתא קיי"ל כוותיהו דספיקות הבאים מחמת מקרה מותרין.

וניחא בזה לישב מה שהקשה המוהרי"ט לשיטת הרשב"א דספק אסור מן התורה מהא דתניא בתורת כהנים אמור פרשה א לה יטמא - מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק, ואצטריך קרא למעוטי ספיקא, הא בלאו הכי כל הספיקות אסורין מן התורה עיי"ש. והפר"ח תירץ דאיצטריך קרא לספק מגורשת דאית לה חזקת אשת איש מהו דתימא ליטמא לה עיין שם. וכבר כתבנו בפ"א דכל היכא דאית חזקה או רובא או קרוב הו"ל ודאי ולא ספק.

ותירץ הש"ש שלפי מה שכתבנו מיירי באופן דליכא חזקת אשת איש וכגון דאיתרע חזקת אשת איש על ידי גט ספק קרוב לה והו"ל ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש דכה"ג ספק מותר קמ"ל גבי כהן לה יטמא ואינו מטמא על הספק.

אלא דיש להקשות לפ"ז בדברי הרשב"א [בתה"ב בית ד שער א] שכתב להוכיח דספק אסור מן התורה מהא דאמרו פ"ק דחולין [דף י"א ע"א] מנ"ל דאזלינן בתר רובא ובעי למיפשט מפסח ועולה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ואי נימא דספק מותר מן התורה אינו מוכח דאזלינן בתר רובא ע"ש בחידושיו פרק עשרה יוחסין. וקשה דלכאורה דברי הרשב"א הללו סותרים למה שכתב הש"ש לעיל דבספק הבא מחמת מקרה מודה הרשב"א דמותר מן התורה שהרי ספק טריפות דניקב קרום של מוח הוא ג"כ ספק הבא ע"י מקרה ואינו ספק בתולדה וא"כ לשיטת הרשב"א ג"כ קשה אותה קושיא עצמה שהקשה הוא על הרמב"ם דאיך בעי הגמ' להוכיח מפסח ועולה דאזלינן בתר רובא דילמא לעולם לא אזלינן בתר רובא והא דשרי להקריב הוא משום דהו"ל ספק הבא ע"י מקרה דמותר מן התורה.

ומתרץ הש"ש דאפשר דהכי קאמר: וניחוש שמא ניקב קרום של מוח בתולדה והו"ל כמו חתיכה ספק חלב דאסור מן התורה לדעת הרשב"א עכ"ד הש"ש.

והנה החוו"ד תירץ את קושיית הרשב"א על הרמב"ם מהגמרא בחולין [דאי נימא דספק מותר מן התורה, אינו מוכח ממה שלא חוששים שמא ניקב קרום של מח דאזלינן בתר רובא, דשמא מקילים מתוך ספק ולא מדין רוב] שדעת הרמב"ם שכל דברי תורה משמעותם על הודאי ולא על הספק, נמצא שחלוקין עשה ולא תעשה. כשהתורה אמרה לא לאכול חזיר וחלב הכוונה לחזיר ודאי ולחלב ודאי, הא מספק לא דיברה תורה ומותר. משא"כ כשהפסוק מצווה בקום ועשה כגון בתולה יקח אשה המשמעות לודאי בתולה ולא ספק, ממילא במקום ספק בתולה נזהר שלא לקחתה. נמצא דהיכא דהזהיר רחמנא בלשון קום ועשה מודה הרמב"ם דספיקא לחומרא מן התורה.

ועפ"ז החוו"ד תירץ קושיית הרשב"א, דלגבי פרה אדומה אמרה תורה בקום ועשה שיקחו פרה אדומה תמימה, הרי משמעותו שיקח פרה שהיא ודאי תמימה, ואילו ספק תמימה לא נכלל במשמעות הפסוק. על כן כשמסופקין אם היא טריפה הרי זו פסולה מן התורה אפילו לדעת הרמב"ם. ומעתה שפיר מוכח דאזלינן בתר רובא, דמכח רובא הו"ל ודאי תמימה.

ועיקר דברי החוו"ד שבספק קיום מצות עשה נלך לחומרא אפילו לדעת הרמב"ם, כבר קדמו בזה מהרי"ט אלגזי [פ"ג אות מ']. אולם הוא אתי עלה מטעם אחר ויש נפק"מ לדינא. דהנה המהריט"א הקשה לשיטת הרמב"ם שכל הספיקות מדבריהם, מדוע ספק יולדת מביאה קרבן הא מספיקא פטורה, והו"ל ספק חולין בעזרה? ותירץ: הא ליתא, דסברת הרמב"ם אינו אלא באיסורין, אבל במצות עשה אם נסתפק אם קיים המצוה, או אם חייב לעשות המצוה מן התורה, חייב מספק לקיים העשה. וכיון דעשה אלים מלאו, דהא קיי"ל דאתי עשה ודוחה לא תעשה, לענין ספק נמי אלים וחייב מספק. דדוקא לענין לאוין דילפינן מאשם תלוי דמסתמא כיון דלא מחייב אלא בהוקבע איסורא אבל ספק חלב ספק שומן לא מחייב אשם תלוי, שמע מינה דספק מותר מן התורה. אבל במצות עשה אין ללמוד מהתם".

ובשיעורי דבר מלך [עמ' רלד] כתב נפק"מ בין הבנת החוו"ד והמהריט"א בחיוב להחמיר בספק מצות עשה, שלפי דרך החוו"ד דוקא באופן שוודאי חל עליו חובת קיום מצות עשה, והוא מסופק אם יצא ידי חובתו, בזה הוא שנלך לחומרא מן התורה. מה שאין כן באופן שמסופקין על האדם אם חל עליו מתחילה חובת קיום מצות עשה, נלך בזה לקולא מן התורה כמו בספיקי איסורין בעלמא. שמכיון דלישנא דקרא משמעותו על הודאי ולא על הספק, איננו נכלל בציווי התורה לקיים המצות עשה. אבל לפי דרכו של המהריט"א דאתי עלה מצד חומרת המצות עשה, הרי גם בכה"ג שמסופקין אם חל עליו מתחלה חובת קיום המצות עשה, נלך בזה לחומרא מן התורה, הואיל וחובת קיום מצות עשה חמירא מאיסור עבירה של לא תעשה עכ"ד. ושו"מ שכתב כן הכתב סופר בשם אביו החת"ס הובא בשדי חמד [מערכת הסמך כלל מא ע"ש]. 

ואולי יהיה נפ"מ לענין התכלת של ימינו. לפי דרכו של החוו"ד אם גם לאחר שילבש ציצית עם תכלת עדיין ישאר בספק, א"כ אינו נכלל במשמעות הפסוק ואינו חייב. ואילו לפי המהריט"א משום חומרת המצות עשה חייב להחמיר ולהטיל תכלת מספק. [ולולא דברי החוו"ד שגם לדעת הרמב"ם חייבים להחמיר בספק עשה, א"כ לדעת הרמב"ם דספק דאורייתא לקולא מן התורה, ע"י הטלת התכלת יפטר מחיובו מדאורייתא. ואילו לפי הרשב"א דספד"א מה"ת לחומרא יהיה פטור מהטלת תכלת, דגם אחר שילבש את התכלת עדיין לא יצא ידי חובה, וא"כ אין עליו חיוב מלכתחילה. או אפשר לומר שגם להרשב"א חייב לעשות מה שבידו כדי לקיים המצוה.  עי' בנתיבות העיון בעלזא ח"ג עמ' מה, באור ישראל גיליון ל"ו עמ' קכח וגליון לז עמ' עמ' קלז, גור אריה יהודה סי' ז, ח, ס' גינת אגוז סי' ב', קובץ זכור לאברהם תשס"ב-תשס"ג עמ' א'-טו מש"כ בזה.]

וכן נפק"מ למקיים מצוה שזמנו ביום בבין השמשות, שעל פי תפיסת החוו"ד אין טעם לקיים אותה כי המצוה נאמרה רק אם אפשר לקיימה בודאות וכאן ישאר בספק. ואילו למהריט"א מכח אלימות העשה, מחוייב לנסות עד כמה שאפשר – גם בבין השמשות [עי' ספר חבל נחלתו ח"א עמ' 28].                          

והפמ"ג [או"ח סי' שמד מ"ז סק"א] למד  שאפילו לדעת הרשב"א שסד"א לחומרא, בספק מצוה אזלינן לקולא, דחיוב קיום עשה קיל מאיסור עבירה על לא תעשה, שהרי על עבירת לא תעשה חייב מלקות ועל מניעה מלקיים מצות עשה ליכא מלקות, וע"כ בספק קיום מצ"ע מודה הרשב"א דספיקו לקולא מן התורה.

והקשה בספר חדוותא דשמעתתא [סי' כב] על המהריט"א כמה קושיות. א] ביומא [פ"ה ב] ונפסק ברמב"ם [פ"א מהל' תשובה ה"ד] אי' וז"ל עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו', עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בי"ד ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר עכ"ל. הרי משמע כמו הפמ"ג ודלא כהמהריט"א שלא תעשה חמור מעשה ועל כן כפרתו חמורה. ב] על מצות עשה מבזבזים עד חומש ואילו כדי לא לעבור על לא תעשה חייבים לבזבז כל ממונו [סי' תרנ"ו ס"א], עיי"ש שהאריך בזה מאד.

ועי' גם בספר משנת אברהם [ח"ב סי' ט"ז], ובדברי הגר"ע יוסף שהפליא בבקיאותו בשו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' לו וחלק ה' או"ח סי' כא וטהרת הבית ח"ב עמ' רלד עיי"ש ותמצא נחת.

עי' בס' אהבת אברהם סי' ח' שהקשה מה סברת הרמב"ם, איך אפשר להקל בספק דאורייתא – הרי העבירה היא כמו רעל ממית, ומה מקום יש להקל מחוסר ידיעתנו? והאריך להוכיח ששיטת הרמב"ם היא שאיסורי דאורייתא הם איסורי גברא ולא חפצא [כדעת הריטב"א] ואין העבירה כמו רעל ממית ורק איסור ודאי נאסר לאדם ולא ספק איסור עכ"ד עיי"ש שהאריך מאד.