במאמרו של הגאון ר'
שלמה יוסף זוין זצ"ל בספרו לאור ההלכה [עמ' שצה] הרחיב להוכיח שיש קו אחיד
במחלוקות בין בית הלל ובית שמאי. בית שמאי מעדיפים "בכח" בעוד שבית הלל
מעדיפים "בפועל".
ויש להעיר על שתים
מדוגמאותיו.
דוגמה אחת: אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל
לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר "זו לשבת". מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה
ואוכל את הראשונה אבל הלל מדה אחרת היתה לו ברוך ד' יום יום [ביצה טז].
אין
כבוד שבת בחול בפועל אלא רק בכח ולכן בית
שמאי שהולכים לפי ה"בכח" סוברים שגם בחול יש מושג של כבוד שבת [לעומת
בית הלל שסוברים שרק בשבת עמצה יש כבוד שבת בפועל ולכן לא הניח בהמה שמצא לשבת].
ויש
להעיר מדברי הגרי"ז המפורסמים על הרמב"ם הל' שבת, שעונג שבת שייך בשבת
עצמה ואילו כבוד שבת שייך לפני שבת [ועל כן הדלקת נרות שנעשית לפני שבת נחשבת גם
כבוד שבת] ע"כ. וא"כ המניח בהמה נאה
לשבת הרי זה כבוד שבת בפועל ולא רק בכח.
החושב לשלוח יד בפקדון
בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד [בב"מ מג].
גם כאן רואים לפי הרב זוין, שבית שמאי הולך אחר הבכח וב"ה אחר הבפועל.
פעם האדמו"ר
מלובאוויטש אמר שיחה [ראה חי' וביאורים ח"א סי' יג] ונתן שורה של דוגמאות
לכלל האמור שבית שמאי נותן משקל מכריע ל"בכח" וב"ה ל"בפועל".
הרב יואל כהן ה"חוזר" של הרבי ניגש אליו אחרי השיחה ושאלו למה השמיט את המשנה בבא מציעא
שהיא לכאורה דוגמה כה בולטת? וענה לו הרבי זצ"ל על אתר שלא יעלה על הדעת שבית
שמאי סוברים שאפשר להתחייב על שליחות יד [שנחשבת כמו גזילה] ע"י מחשבה בלבד
[או אפילו בדיבור כברש"י שם]. אלא הכוונה כמו שכתב הגאון מראגאצ'וב זצ"ל בצפנת פענח מהד"ת
בהשמטות ע' ק"פ בטעמו של ב"ש דאזלי לשיטתייהו דהצורה הוא העיקר וכה"ג
ס"ל ב"ש הכא גבי שליחות יד דמיירי שהפקדון מונח ברשות הנפקד כמבואר בירושלמי
רפ"ח דשבועות ומשום שעי"ז כלתה שמירתו כדשנינו בב"ק ק"ח ע"ב
וקי"ח ע"ב וגיטין י"ד ע"א וכן איתא בב"ב פ"ה ע"א
דרשות המפקיד שהפקדון מונח שם שייך להנפקד מש"ה ע"י מחשבתו שכלתה שמירתו
נעשה רשות הנפקד וזו הוה בגדר משיכה צורית עש"ה והבן.
מכאן רואים את
הגאונות של הרבי זצ"ל שידע לא רק מה להגיד אלא גם מה לא להגיד.
וע"ע בס' בנין
שאול עמ' ח'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה