הצגת הקושיא
בסוכה ל"ז אמר רבא שאסור להריח באתרוג מחובר שמא יתלשנו. וכתב רש"י "כי מורח ליה מינשי [כאשר יריח, ישכח] ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה."
וכתב רע"א להקשות: עיין מנחות דף ע. ואי גחין ואכיל [ואכל תרומה מן המחובר בטלה דעתו אצל כל אדם ולא חייב עליה מיתה וחומש] ועי' בתבואות שור בחידושיו לשבת, עד כאן קושייתו.
וקושייתו קשה כברזל, דבמס' סוכה רש"י כותב על אכילה ממחובר שחייב משום "שאין לך תולש גדול מזה" ואילו במס' מנחות רואים שאין אכילה מן המחובר נחשבת כדרכו ובטלה דעתו אצל כל אדם ולכן אם אכל תרומה מן המחובר - פטור.
לענין מלאכה בשבת הוי כדרך ולא לענין אכילה
ועיין בתבואות שור [שציין אליו רע"א], שתירץ דהא דאמרינן במנחות דגחין ואכיל בטלה דעתו היינו דוקא לענין אכילה אבל לענין שבת מ"מ קצירה חשיבא, והא דאמרינן בשבת ע"ג: דבזורק אבן לאילן ונפל תמר לא הוי דרך קצירה ופטור היינו דוקא בכה"ג, אבל אורחיה לפעמים מחמת מהירות לקצור בשיניו וכן משמע בעירובין ק: (שם למדנו דאסור לרוץ על עשבים בשבת שמא יתלשם), ומש"כ רש"י "דאין דרך תלישה אלא או ביד או בכלי" – ה"ה בפה וברגל [הוו דרך תלישה] וכו' ולא אתא למעוטי אלא זריקה, עכתו"ד התבואות שור.
קשה לומר שמה שעושים לפעמים מחמת מהירות נחשב כדרך
התבואות שור חידש שקוצר בפיו חשיב כדרך לפי שלפעמים מחמת מהירות הדרך לקצור בשיניו. והעיר עליו בספר האיר יוסף (עמ' י"ג) דיש לדון טובא דדרך מלאכה נקבע לפי צורתה הרגילה, ומה שפעמים עושה בשעת הדחק וכדומה, לא חשיב משום זאת דרך מלאכה, ומפורש במשנה [צ"ד:] דהנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו פטור, וגם התם פעמים שאדם עושה כן ומ"מ חשיב כלאח"י משום דדרך מלאכה נקבע לפי עיקר דרכה, וודאי דלקצור בפה לא הוי אורחיה דקוצר. ומה שהביא התבואות שור ראיה דגם ברגליו חשיבא קצירה מהא דאמרינן דאסור לילך ע"ג עשבים שמא יתלשם. יש לדחות דהוא רק איסור דרבנן דהוי מלאכה כלאחר יד. ויעוין בתוספתא [פרק י'] דהתולש ברגלו ובפיו פטור [ובמשנה ברורה סימן ש"מ סוף ס"ק כ"ב כתב דבכל מלאכות שבת העושה בפיו וברגלו פטור כדתני בתוספתא לענין קוצר].
תירוץ עמוק של המהרי"ל דיסקין – נחשב שלא כדרך כאשר תלש סמוך לבית הבליעה אבל סתם תלישה בשיניו הוי שפיר כדרך
תירוץ גאוני לקושיית רעק"א כתב המהרי"ל דיסקין (בקונטרס אחרון סימן ה' אות ל"ו) וז"ל: "לענ"ד שם מיירי כשבולע בעודו מחובר וכשבא לבית הבליעה נתלש, וכל כה"ג לא הוי דרך אכילה אבל בקוצץ בשיניו ודאי דחייב על בליעתו לבתר הכי מיתה וחומש דאכילה חשובה היא אח"כ". והיטיב לבאר דבריו הקצרים בהאיר יוסף. דהנה עיקר הדבר שנאמר במס' מנחות דהאוכל תרומה מהמחובר פטור משום דלא הוי דרך אכילה צריכה פירוש, דהן אמנם אין דרך לאכול מן המחובר אולם מיד לאחר שנתלשה השיבולת בשיניו הוה תלושה כשאר שבלים וממילא כשבולעה צריך להיות חייב עליה דאז הוי כבר כדרך אכילה, וע"כ דכוונת הכתוב שהכניס השיבולת בעודה מחוברת עד בית הבליעה ונתלשה עם בליעתה, ומעתה י"ל דרק באופן זה ל"ה דרך אכילה ובטלה דעתו אבל לתלוש בפיו ממחובר כדי לאוכלו שפיר י"ל דאורחיה בהכי, ולכן כתב רש"י דהאוכל אתרוג מהמחובר אין לך תולש גדול מזה וחשיב אורחיה בהכי. אמנם התבו"ש ורע"א דהקשו מהסוגיא דמנחות, היינו משום דפירשו לסוגיא דמנחות כפשוטה דרק תחילת האכילה הוה מן המחובר [ופירוש המהרי"ל דיסקין הוא אופן מחודש מאד]. וצ"ב לשיטתם מ"ט כשבולע אח"כ לתרומה לא חייב עליה, ומאי אכפת לן דתחילת האכילה ל"ה כדרך אכילה שיתחייב עכ"פ על הבליעה שהוא כדרך אכילה, וזה תימה גדולה. וצריך לומר [כמש"כ בהאיר יוסף] דכל מעשה האכילה מתחילתו הוה חד מעשה ואף דסגי לחיוב על סופו כשבולע לשיבולת, מ"מ כיון שתחילת המעשה הוה שלא כדרך, שוב כל האי מעשה חשיב שלא כדרך, ואם כי אין הדבר מובן כ"כ, ע"כ שצריך לומר כן, ועדיין צ"ע.
תירוץ נוסף ע"פ סברת אחשביה
ובהאיר יוסף תירץ מדנפשיה קושיית רעק"א איגר כדלהלן: אי' בשבת [צ"ב.] דהמוציא בפיו לא הוי כדרך הוצאה ופטור, ויעוין בסוף פרק הזורק דהמוציא אוכלין בפיו חייב, ופרכינן "ואמאי, והא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקא מכוין מחשבתו משויא לה מקום" ופירש"י "ואמאי מיחייב משום הוצאה הא אין דרך הוצאה בפה, אלא דכיון שצריך לאוכלה בהליכתו אחשבה להוצאה זו בפיו". ונראה ללמוד מלשון רש"י דבאמת מעיקר צורת המלאכה ודרכה אין דרך להוציא בפיו וחסר בחשיבות המלאכה, אלא דכיון שצריך לאוכלה בהליכתו אחשבה להוצאה זו בפיו, והוא דין מסוים "דאחשביה" דמהני לאשויי עליה לשם מלאכה אף דלא הוי דרך בכך [יעו"ש היטב בסוגיא בסוף הזורק והבן].
ומצינו כיוצא בזאת במהרש"א בסנהדרין [כ"ו.] דאין דרך קצירה בעצים, ומ"מ לענין שבת חייב כשצריך לעצים משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעביד מחשבתו בצריך להם אבל גבי שביעית אין לאסור קצירת עצים דלאו במחשבתו תליא מילתא אלא בקצירה ובעצים לא מיקרי קצירה, יעו"ש במהרש"א. ולפי"ז יבואר היטב דברי רש"י דהן אמנם דאין דרך לקצור בפיו וחשיב מלאכה כלאחר יד, אולם הרוצה לאכול דוקא מן המחובר וקוצר בפיו במחשבה שרוצה באופן זה אחשביה למלאכת קצירה, לכן כתב רש"י "ואף אם אכלו מן המחובר אין לך תולש גדול מזה", והיינו משום חשיבות האכילה, אולם לענין אכילת תרומה ושאר איסורים דבזה לא מהני אחשביה [כמבואר במהרש"א בסנהדרין] שפיר פטור דאין דרך אכילה בכך ובטלה דעתו, ונתיישב היטב דברי רש"י עכ"ד ההאיר יוסף. ושו"מ שכ"כ בשו"ת בני ציון (הל' שבת סי' של"ו), וקרוב לזה כתב באגלי טל [מלאכת קוצר אות ט"ו סק"ז] עיי"ש.
מהלך של ספר "איזוב"
ועינא דשפיר חזי שבספר איזוב (מהג"ר אברהם יעקב פרידמן, תלמידו של הג"ר יוסף ענגל בעמ' צ"ח) העיר על דברי רש"י שכתב על תולש בפה "שאין לך תולש גדול מזה", שדבריו לא מתקבלים בכלי השכל. מעולם לא שמענו ולא ראינו שתולשין בפה ממחובר. ואם רש"י בא לחדש דין שגם על תולש בפה עובר איסור מה"ת, למה כתב בהפלגה "אין לך תולש גדול מזה"? ולא מצינו לו חבר בראשונים.
בנוסף לכך, לא מובנת משמעות דברי הגמ' במנחות (ע.) שאכילה בפה ממחובר לא הוי דרך אכילה. שמה שאנו אומרים דשלא כדרך אכילה פטור היינו משום דקבלנו דאכילה הכתובה בתורה צריך שתהיה כדרך שבני אדם אוכלים. והרי אכילה שכתובה בפסוק היינו הנאת גרון או הנאת מעיים שע"י הנאות אלו נקראת אכילה, ואם כן בעינן שתהיה הנאה זו שנקראת אכילה כדרך שבני אדם אוכלים ולמעוטי כרכו בסיב או עירב דבר מר וכדו', אבל שההבאה לפיו צריכה להיות כדרך שבני אדם מביאים לפיהם אינה כלולה במשמעות המילה "אכילה" הכתובה בתורה. ואם כן, גחין ואכיל ע"י תלישה בפיו למה יפטר משום דלא הוי שלא כדרך אכילה , ואמאי, ההנאה שבאכילה קיימת כמו שהקפידה התורה, ואיפה מצאנו שהפסוק יקפיד על ההבאה לפיו שתהיה כדרך שבני אדם מביאים? העיקר שנהנה מהמאכל!
ויש עוד קושיא שהקשו על רש"י דבתוספתא פרק י' דשבת מפורש להדיא דתולש בפה פטור. [כך הקשה האור שמח בכ"א ה"ו אבל עי' בחזון יחזקאל בהשמטות למועד אות א' שהביא מכתב יד דליתא בתוספתא למילה "בפיו". וגם הרמב"ם לא הביא הלכה זו.] וצ"ע למש"כ רש"י [בסוכה ל"ז] שתולש בפה ממחובר אין לך תולש גדול מזה [כקושיית רעק"א].
ותירץ בעל ספר האיזוב, שכשנדקדק בלשונו של רש"י בסוכה נראה שכתב שהתולש בפה אכל "במחובר" בב' ולא ממחובר במ"ם [ונראה תיכף מה ההבדל]. שברור הוא שאין דרך בני אדם לתלוש בפה ולאכול ולא עלה כלל על דעת רש"י דבר מוזר כזה שהתולש בפה "אין לך תולש גדול מזה".
ההסבר הוא כך: הדרך של בן אדם רגיל לקחת פרי בידו [תפוח, למשל] ולנגוס בפיו חתיכה ועוד חתיכה, ופעולה זו של אכילה היא באמת תולש אלא שתולש זה אינו מלאכה שהרי תולש בתלוש כבר מהקרקע אבל עכ"פ הפעולה היא פעולה של תלישה והדרך לתלוש כך בפיו. ממילא, אם הפרי עודנו מחובר ונגס קצת ועוד קצת נחשב הדבר לתולש במחובר שמה שהפרי עדיין מחובר לא מגרע לענין המלאכה דא"א לומר שמשום שהוא מחובר הו"ל כלאחר יד, כיון דעכ"פ בהתלישה אין שינוי כלל דהא הדרך לאכול כן בדבר התלוש ולפיכך במחובר הוי מלאכה.
ומעתה מובן מה שהפליג רש"י לומר דאין לך תולש גדול מזה, שמשמעותו שהדבר פשוט בעיני הכל, ולדרכנו האמת דודאי כן דרך בני אדם לאכול נגיסה אחר נגיסה וזה נקרא תולש וכי תולש מקצת הפרי אינו נחשב תולש. וכיון שבתלוש הדרך כן ממילא אם הוא מחובר הו"ל דרך מלאכה וחייב, וזה דוקא באוכלו במחובר, כלומר שנוגס מעט מעט ועדיין מחובר. אבל התולש כל הפרי ביחד כגון שנוגס בעוקצו המחובר לאילן זה ודאי לאו דרך קצירה היא דרק נוגס ואכל נחשב כדרך, ואסור.
ומדויק להפליא מש"כ רש"י במחובר ולא ממחובר. לא מדובר באדם שתלש כל הפרי ביחד, דהיינו שאכל ממחובר וזה נחשב כלאחר יד אלא שאוכלו בעודו מחובר דהיינו במחובר וזה נחשב כדרכו.
ועד עכשיו דברנו על הל' שבת, דתולש ממחובר הוי כלאחר יד ותולש במחובר דרכו בכך וזו דברי רש"י במס' סוכה ל"ז. ולענין דרך אכילה כל תולש בפיו הוי דרך אכילה ואסור ואפילו גחין ואכל אסור. והדברים נכונים בכל הפירות, מלבד יוצא מן הכלל - תבואה . כשאדם אוכל תבואה במחובר נמצא שלא הפריד את הקש מהתבואה, אכילה כזאת אינה נחשבת לדרך אכילה. במס' מנחות [שכתוב שגחין ואכל הוי שלא כדרך אכילה דבטלה דעתו אצל כל אדם ולכן פטור ממיתה וחומש כשאכל כך את התרומה] מדובר במקרה שאכל תבואה [כמו שמפורש בגמ'], ובכה"ג פטור, דאין דרך אכילה לאכול תבואה עם הקש ובטלה דעתו אצל כל אדם, עכתו"ד.
בסוכה ל"ז אמר רבא שאסור להריח באתרוג מחובר שמא יתלשנו. וכתב רש"י "כי מורח ליה מינשי [כאשר יריח, ישכח] ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה."
וכתב רע"א להקשות: עיין מנחות דף ע. ואי גחין ואכיל [ואכל תרומה מן המחובר בטלה דעתו אצל כל אדם ולא חייב עליה מיתה וחומש] ועי' בתבואות שור בחידושיו לשבת, עד כאן קושייתו.
וקושייתו קשה כברזל, דבמס' סוכה רש"י כותב על אכילה ממחובר שחייב משום "שאין לך תולש גדול מזה" ואילו במס' מנחות רואים שאין אכילה מן המחובר נחשבת כדרכו ובטלה דעתו אצל כל אדם ולכן אם אכל תרומה מן המחובר - פטור.
לענין מלאכה בשבת הוי כדרך ולא לענין אכילה
ועיין בתבואות שור [שציין אליו רע"א], שתירץ דהא דאמרינן במנחות דגחין ואכיל בטלה דעתו היינו דוקא לענין אכילה אבל לענין שבת מ"מ קצירה חשיבא, והא דאמרינן בשבת ע"ג: דבזורק אבן לאילן ונפל תמר לא הוי דרך קצירה ופטור היינו דוקא בכה"ג, אבל אורחיה לפעמים מחמת מהירות לקצור בשיניו וכן משמע בעירובין ק: (שם למדנו דאסור לרוץ על עשבים בשבת שמא יתלשם), ומש"כ רש"י "דאין דרך תלישה אלא או ביד או בכלי" – ה"ה בפה וברגל [הוו דרך תלישה] וכו' ולא אתא למעוטי אלא זריקה, עכתו"ד התבואות שור.
קשה לומר שמה שעושים לפעמים מחמת מהירות נחשב כדרך
התבואות שור חידש שקוצר בפיו חשיב כדרך לפי שלפעמים מחמת מהירות הדרך לקצור בשיניו. והעיר עליו בספר האיר יוסף (עמ' י"ג) דיש לדון טובא דדרך מלאכה נקבע לפי צורתה הרגילה, ומה שפעמים עושה בשעת הדחק וכדומה, לא חשיב משום זאת דרך מלאכה, ומפורש במשנה [צ"ד:] דהנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו פטור, וגם התם פעמים שאדם עושה כן ומ"מ חשיב כלאח"י משום דדרך מלאכה נקבע לפי עיקר דרכה, וודאי דלקצור בפה לא הוי אורחיה דקוצר. ומה שהביא התבואות שור ראיה דגם ברגליו חשיבא קצירה מהא דאמרינן דאסור לילך ע"ג עשבים שמא יתלשם. יש לדחות דהוא רק איסור דרבנן דהוי מלאכה כלאחר יד. ויעוין בתוספתא [פרק י'] דהתולש ברגלו ובפיו פטור [ובמשנה ברורה סימן ש"מ סוף ס"ק כ"ב כתב דבכל מלאכות שבת העושה בפיו וברגלו פטור כדתני בתוספתא לענין קוצר].
תירוץ עמוק של המהרי"ל דיסקין – נחשב שלא כדרך כאשר תלש סמוך לבית הבליעה אבל סתם תלישה בשיניו הוי שפיר כדרך
תירוץ גאוני לקושיית רעק"א כתב המהרי"ל דיסקין (בקונטרס אחרון סימן ה' אות ל"ו) וז"ל: "לענ"ד שם מיירי כשבולע בעודו מחובר וכשבא לבית הבליעה נתלש, וכל כה"ג לא הוי דרך אכילה אבל בקוצץ בשיניו ודאי דחייב על בליעתו לבתר הכי מיתה וחומש דאכילה חשובה היא אח"כ". והיטיב לבאר דבריו הקצרים בהאיר יוסף. דהנה עיקר הדבר שנאמר במס' מנחות דהאוכל תרומה מהמחובר פטור משום דלא הוי דרך אכילה צריכה פירוש, דהן אמנם אין דרך לאכול מן המחובר אולם מיד לאחר שנתלשה השיבולת בשיניו הוה תלושה כשאר שבלים וממילא כשבולעה צריך להיות חייב עליה דאז הוי כבר כדרך אכילה, וע"כ דכוונת הכתוב שהכניס השיבולת בעודה מחוברת עד בית הבליעה ונתלשה עם בליעתה, ומעתה י"ל דרק באופן זה ל"ה דרך אכילה ובטלה דעתו אבל לתלוש בפיו ממחובר כדי לאוכלו שפיר י"ל דאורחיה בהכי, ולכן כתב רש"י דהאוכל אתרוג מהמחובר אין לך תולש גדול מזה וחשיב אורחיה בהכי. אמנם התבו"ש ורע"א דהקשו מהסוגיא דמנחות, היינו משום דפירשו לסוגיא דמנחות כפשוטה דרק תחילת האכילה הוה מן המחובר [ופירוש המהרי"ל דיסקין הוא אופן מחודש מאד]. וצ"ב לשיטתם מ"ט כשבולע אח"כ לתרומה לא חייב עליה, ומאי אכפת לן דתחילת האכילה ל"ה כדרך אכילה שיתחייב עכ"פ על הבליעה שהוא כדרך אכילה, וזה תימה גדולה. וצריך לומר [כמש"כ בהאיר יוסף] דכל מעשה האכילה מתחילתו הוה חד מעשה ואף דסגי לחיוב על סופו כשבולע לשיבולת, מ"מ כיון שתחילת המעשה הוה שלא כדרך, שוב כל האי מעשה חשיב שלא כדרך, ואם כי אין הדבר מובן כ"כ, ע"כ שצריך לומר כן, ועדיין צ"ע.
תירוץ נוסף ע"פ סברת אחשביה
ובהאיר יוסף תירץ מדנפשיה קושיית רעק"א איגר כדלהלן: אי' בשבת [צ"ב.] דהמוציא בפיו לא הוי כדרך הוצאה ופטור, ויעוין בסוף פרק הזורק דהמוציא אוכלין בפיו חייב, ופרכינן "ואמאי, והא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקא מכוין מחשבתו משויא לה מקום" ופירש"י "ואמאי מיחייב משום הוצאה הא אין דרך הוצאה בפה, אלא דכיון שצריך לאוכלה בהליכתו אחשבה להוצאה זו בפיו". ונראה ללמוד מלשון רש"י דבאמת מעיקר צורת המלאכה ודרכה אין דרך להוציא בפיו וחסר בחשיבות המלאכה, אלא דכיון שצריך לאוכלה בהליכתו אחשבה להוצאה זו בפיו, והוא דין מסוים "דאחשביה" דמהני לאשויי עליה לשם מלאכה אף דלא הוי דרך בכך [יעו"ש היטב בסוגיא בסוף הזורק והבן].
ומצינו כיוצא בזאת במהרש"א בסנהדרין [כ"ו.] דאין דרך קצירה בעצים, ומ"מ לענין שבת חייב כשצריך לעצים משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעביד מחשבתו בצריך להם אבל גבי שביעית אין לאסור קצירת עצים דלאו במחשבתו תליא מילתא אלא בקצירה ובעצים לא מיקרי קצירה, יעו"ש במהרש"א. ולפי"ז יבואר היטב דברי רש"י דהן אמנם דאין דרך לקצור בפיו וחשיב מלאכה כלאחר יד, אולם הרוצה לאכול דוקא מן המחובר וקוצר בפיו במחשבה שרוצה באופן זה אחשביה למלאכת קצירה, לכן כתב רש"י "ואף אם אכלו מן המחובר אין לך תולש גדול מזה", והיינו משום חשיבות האכילה, אולם לענין אכילת תרומה ושאר איסורים דבזה לא מהני אחשביה [כמבואר במהרש"א בסנהדרין] שפיר פטור דאין דרך אכילה בכך ובטלה דעתו, ונתיישב היטב דברי רש"י עכ"ד ההאיר יוסף. ושו"מ שכ"כ בשו"ת בני ציון (הל' שבת סי' של"ו), וקרוב לזה כתב באגלי טל [מלאכת קוצר אות ט"ו סק"ז] עיי"ש.
מהלך של ספר "איזוב"
ועינא דשפיר חזי שבספר איזוב (מהג"ר אברהם יעקב פרידמן, תלמידו של הג"ר יוסף ענגל בעמ' צ"ח) העיר על דברי רש"י שכתב על תולש בפה "שאין לך תולש גדול מזה", שדבריו לא מתקבלים בכלי השכל. מעולם לא שמענו ולא ראינו שתולשין בפה ממחובר. ואם רש"י בא לחדש דין שגם על תולש בפה עובר איסור מה"ת, למה כתב בהפלגה "אין לך תולש גדול מזה"? ולא מצינו לו חבר בראשונים.
בנוסף לכך, לא מובנת משמעות דברי הגמ' במנחות (ע.) שאכילה בפה ממחובר לא הוי דרך אכילה. שמה שאנו אומרים דשלא כדרך אכילה פטור היינו משום דקבלנו דאכילה הכתובה בתורה צריך שתהיה כדרך שבני אדם אוכלים. והרי אכילה שכתובה בפסוק היינו הנאת גרון או הנאת מעיים שע"י הנאות אלו נקראת אכילה, ואם כן בעינן שתהיה הנאה זו שנקראת אכילה כדרך שבני אדם אוכלים ולמעוטי כרכו בסיב או עירב דבר מר וכדו', אבל שההבאה לפיו צריכה להיות כדרך שבני אדם מביאים לפיהם אינה כלולה במשמעות המילה "אכילה" הכתובה בתורה. ואם כן, גחין ואכיל ע"י תלישה בפיו למה יפטר משום דלא הוי שלא כדרך אכילה , ואמאי, ההנאה שבאכילה קיימת כמו שהקפידה התורה, ואיפה מצאנו שהפסוק יקפיד על ההבאה לפיו שתהיה כדרך שבני אדם מביאים? העיקר שנהנה מהמאכל!
ויש עוד קושיא שהקשו על רש"י דבתוספתא פרק י' דשבת מפורש להדיא דתולש בפה פטור. [כך הקשה האור שמח בכ"א ה"ו אבל עי' בחזון יחזקאל בהשמטות למועד אות א' שהביא מכתב יד דליתא בתוספתא למילה "בפיו". וגם הרמב"ם לא הביא הלכה זו.] וצ"ע למש"כ רש"י [בסוכה ל"ז] שתולש בפה ממחובר אין לך תולש גדול מזה [כקושיית רעק"א].
ותירץ בעל ספר האיזוב, שכשנדקדק בלשונו של רש"י בסוכה נראה שכתב שהתולש בפה אכל "במחובר" בב' ולא ממחובר במ"ם [ונראה תיכף מה ההבדל]. שברור הוא שאין דרך בני אדם לתלוש בפה ולאכול ולא עלה כלל על דעת רש"י דבר מוזר כזה שהתולש בפה "אין לך תולש גדול מזה".
ההסבר הוא כך: הדרך של בן אדם רגיל לקחת פרי בידו [תפוח, למשל] ולנגוס בפיו חתיכה ועוד חתיכה, ופעולה זו של אכילה היא באמת תולש אלא שתולש זה אינו מלאכה שהרי תולש בתלוש כבר מהקרקע אבל עכ"פ הפעולה היא פעולה של תלישה והדרך לתלוש כך בפיו. ממילא, אם הפרי עודנו מחובר ונגס קצת ועוד קצת נחשב הדבר לתולש במחובר שמה שהפרי עדיין מחובר לא מגרע לענין המלאכה דא"א לומר שמשום שהוא מחובר הו"ל כלאחר יד, כיון דעכ"פ בהתלישה אין שינוי כלל דהא הדרך לאכול כן בדבר התלוש ולפיכך במחובר הוי מלאכה.
ומעתה מובן מה שהפליג רש"י לומר דאין לך תולש גדול מזה, שמשמעותו שהדבר פשוט בעיני הכל, ולדרכנו האמת דודאי כן דרך בני אדם לאכול נגיסה אחר נגיסה וזה נקרא תולש וכי תולש מקצת הפרי אינו נחשב תולש. וכיון שבתלוש הדרך כן ממילא אם הוא מחובר הו"ל דרך מלאכה וחייב, וזה דוקא באוכלו במחובר, כלומר שנוגס מעט מעט ועדיין מחובר. אבל התולש כל הפרי ביחד כגון שנוגס בעוקצו המחובר לאילן זה ודאי לאו דרך קצירה היא דרק נוגס ואכל נחשב כדרך, ואסור.
ומדויק להפליא מש"כ רש"י במחובר ולא ממחובר. לא מדובר באדם שתלש כל הפרי ביחד, דהיינו שאכל ממחובר וזה נחשב כלאחר יד אלא שאוכלו בעודו מחובר דהיינו במחובר וזה נחשב כדרכו.
ועד עכשיו דברנו על הל' שבת, דתולש ממחובר הוי כלאחר יד ותולש במחובר דרכו בכך וזו דברי רש"י במס' סוכה ל"ז. ולענין דרך אכילה כל תולש בפיו הוי דרך אכילה ואסור ואפילו גחין ואכל אסור. והדברים נכונים בכל הפירות, מלבד יוצא מן הכלל - תבואה . כשאדם אוכל תבואה במחובר נמצא שלא הפריד את הקש מהתבואה, אכילה כזאת אינה נחשבת לדרך אכילה. במס' מנחות [שכתוב שגחין ואכל הוי שלא כדרך אכילה דבטלה דעתו אצל כל אדם ולכן פטור ממיתה וחומש כשאכל כך את התרומה] מדובר במקרה שאכל תבואה [כמו שמפורש בגמ'], ובכה"ג פטור, דאין דרך אכילה לאכול תבואה עם הקש ובטלה דעתו אצל כל אדם, עכתו"ד.
ולענין הנחת היסוד שלו, שהתורה
מדברת על אכילה רגילה ונורמלית, וכמו שכתבנו בשמו "דקבלנו דאכילה הכתובה
בתורה צריך שתהיה כדרך שבני אדם אוכלים", יש לציין לדברי החי' הרי"ם
[יו"ד סי' י"ד] "דכל מה שאמרה תורה צריך להיות כדרך אותו דבר, ולכך
בשבת לא תוציאו דוקא דרך הוצאה, וכך אכילה כדרך אכילה, ולכך בהגדה דעדות צריך כדרך
הגדה." ועי' בשו"ת אבני נזר [סי' ש"ו], ובאגלי טל [פתיחה אות ג']
ובציונים לתורה [כלל ג' דף ו עמוד ב']. ובקובץ שיעורים [פסחים כ"ג.] ביאר
בדברי רש"י ד"ה נטעתם ליחיד משמע דאין דרך רבים לנטוע, דר"ל דזה
כלל גדול דכל דיני תורה לא נאמרו רק בכדרכן. ועי' מה שהביא בזה בשו"ת להורות
נתן [ח"י עמ' קי"א ומשם שאבתי הרבה מים חיים] שהפליא כדרכו בבקיאותו
ובהרבה מקומות בספריו חזר על היסוד החשוב הזה.
שני אופני תולש
וחזי הוית בקובץ כרם ציון [י'] במאמרו של הגאון ר' צבי פסח פרנק זצ"ל שחילק בין שני אופני תלישה בפיו. מי שתולש בפיו במחשבה תחילה לתלוש דוקא בפיו זהו שינוי גדול ופטור משום שבת דלאו אורחיה הוא ולא עדיף מכותב בשמאל דפטור. אולם, הגמ' בסוכה מדברת על מקרה שמקרב את האתרוג כדי להריח בו, אם נמלך באותה שעה לאוכלו בשעה שהאתרוג כבר מונח על פיו ממש אז הוא דבר מצוי שיאכלנו כמות שהוא מחובר ואינו רגיל לתלשו בידיים קודם האכילה. על אופן כזה כתב רש"י דהוי אסור משום תולש אפי' אם יאכלנו במחובר. ומיושבת היטב הקושיא ממנחות, דודאי אכילה ממחובר הוי שלא כדרך אכילה [כדאי' במנחות] אלא שבמס' סוכה מדובר שלקח את האתרוג כדי להריח בו ומחזיקו על פיו, שם אדרבה, זהו דרך אכילה לאוכלו בעודו מחובר.
אציין גם לשו"ת לבושי מרדכי שפלפל בזה ובמסקנתו חילק בין תולש בפה בשינוי דדרך תלישה בכך וחייב עליה ועל זה מדבר רש"י בסוכה, ובין תולש בפיו (בשו"ת בצל החכמה כתב דנראה דר"ל בשפתיו) בלא שיניים שבזה הרי הוא פטור, ועל זה מדבר התוספתא שכתב שתולש בפיו פטור בפיו דייקא בלא שיניים ע"ש.
חידושו הגדול של האבני נזר
וחזי הוית שבשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תקל"ה אות י"ב) הקשה מהגמ' במנחות שממנה למדנו שאין "גחין ואכיל" נחשב דרך אכילה ואילו בגמ' כתובות (ל"א.) איתא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל.
ודוחק לחלק ולומר שבגמ' המנחות מדובר על תלישה ואכילה דלא הוי דרך אכילה, ואילו בכתובות מדובר על אכילה בלבד ללא צורך לתלוש, ובכה"ג באמת נחשב כדרכה אם אוכל בצורה של גחין ואכיל.
עוד הקשה הגאון בעל האבני נזר מדברי הספרי פ' קרח דיליף נט"י לתרומה מקידוש ידיים ורגלים, דאכילת תרומה נמי עבודה. ומה שאין צריך ליטול הרגלים משום דלעבודה צריך הרגלים ג"כ דכתיב לעמוד ולשרת אבל לאכילת תרומה אין צריך רק הידים. וקשה, ידיים נמי אין צריך דאי בעי גחין ואכיל כמו שלמדנו בכתובות. ועוד מה זה ענין לעבודה, דהעבודה בתרומה האכילה, וההגעה לפיו הוא רק מכשירין [כמו שתמה לעיל בעל ספר האיזוב, שפעולת האכילה מוגדרת כהנאת הגרון, ומאי שייטא ההבאה לפיו לכאן?].
ותירץ האב"נ באופן נפלא ומחודש, דודאי אין דרך לשחות ולאכול, ואי אפשר להכחיש את המוחש, אך מ"מ כיון דהאכילה גופיה היא כדרך, מה בכך שההגעה לפיו היא שלא כדרך, סו"ס האכילה עצמה היא כדרך ולכן חייב, ובכך מוסברת לנו הגמ' בכתובות. אך בקיום מצות אכילת תרומה כיון דא"א לאכול בלא הגעה לפיו הוי ההגעה לפיו מצוה, שהרי מחוייב להגיעה לפיו כדי שיאכלנה ודומה להולכה בקדשים. וע"כ צריך לקדש ידיו כמו הולכה בקדשים דבלא קידוש ידים ורגלים פסולה.
והוסיף האב"נ, שאם ישחה ויאכל לא יקיים מצוה כלל, ודומה להילוך הדם שלא ברגל דלאו שמה הולכה והקרבן פסול, דכיון דהגעת הדם עד המזבח עבודה והוא עשאה שלא כדרך עבודה נפסל כל הקרבן. הכי נמי בתרומה דנקרא עבודה וההגעה לפיו היא ג"כ חלק מהעבודה, אם ההגעה נעשתה "שלא כדרך" [כששוחה] לא קיים מצות ועבודת אכילת תרומה כלל. ובזה תתבאר לנו הסוגיא במנחות (ע.) הנ"ל דס"ל להש"ס דלא מחייב זר באכילת תרומה אלא באכילה שכיוצא בה בכהן מצוה ועבודה הוא. אבל בגחין ואכיל שבכהן לאו מצוה כנ"ל אין זר חייב עליה, עכ"ד האבני נזר.
וכמובן, שלפי דבריו תסולק גם הקושיא על רש"י בשבת שכותב על התולש בפיו "שאין לך תולש גדול מזה", דהתם לא מדובר בתרומה ולכן לא משנה לנו איך הגיע האוכל לפיו, העיקר שתלש ואכל בפיו, וזה כבר מספיק לחייב אותו באיסור תולש, ולא קשה מהגמ' במנחות דמיירי בתרומה דדוקא בכה"ג חייב גם להביא לפיו כחלק מהעבודה.
דברי המגן אברהם שאסור מדרבנן
ניתנה ראש ונשובה לעיקר דברי רש"י בסוכה שהתולש בפיו "אין לך תולש גדול מזה", בפשוטו כוונתו שאסור מדאורייתא, וכך הבינו רעק"א, התבואות שור ועוד כמה אחרונים. אמנם, המגן אברהם (סי' של"ו סקי"א), אחרי שמעתיק דברי רש"י כותב "ומ"מ אפשר דאין חייב עליה דאין דרך תלישה בכך כדאמרינן דף ע"ג שאם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור דאין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי וכו'". הרי מבואר שהמג"א מסתפק שמא כוונת רש"י היא שאינו חייב אלא מדרבנן. ומה שהסתפק בו המג"א היה פשוט לשולחן ערוך הרב, שהעתיק אף הוא דברי רש"י והוסיף "ואף שאין דרך תלישה בפיו אלא ביד בלבד ופטור הוא מן התורה וכמו שהיונק פטור ומ"מ אסור מדברי סופרים."
וכן כתב בשו"ת יוסף אומץ בשם שו"ת הר הכרמל (או"ח סי' כ"ג) שתולש בפה אינו אסור אלא מדרבנן, וכ"כ בשו"ת רב פעלים (או"ח סי' כ').
דעה זו קשה מאד להבין. איך תתאים ללשון רש"י "אין לך תולש גדול מזה?" בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' ע"ד) בא ליישב קושי זה ע"י כך שמביא מקור לכך ברש"י עצמו בשבת (קל"ט:) דקאמר ר' פפא לא ניהדק איניש צינייתא בפומי' דכוזני דחביתא [כלי חרס קטן שמערין בו יין מחבית, לא יתן בפיו קשין וקסמין בחזקה – רש"י] משום "דמיחזי כמשמרת" ורש"י מפרש לפי "שאין מסננת גדולה מזו". והנה ר"פ בעצמו אמר שאסור רק משום "דמיחזי כמשמרת" ורש"י מפרש "לפי שאין מסננת גדולה מזו" וע"כ שאין כוונת רש"י שיהא חייב מה"ת משום מסנן שזה היפך דברי הגמרא אלא ע"כ כוונתו שהוא חששא קרובה לכך וא"כ ה"נ יתפרש שפיר מש"כ רש"י בסוכה (ל"ז:) "אין לך תולש גדול מזה", שהכוונה לאיסור דרבנן. וע"ש שהביא עוד ראיות לדבריו.
ואם כוונת רש"י בסוכה לאיסור דרבנן אז כמובן שמתיישבת הסתירה בין הגמ' בסוכה לבין הגמ' במנחות שכה טרחו האחרונים ליישב, שבאמת בשני המקומות רש"י לומד שהתולש בפיו הוי שלא כדרך. והרווחנו גם שאפשר להבין כפשוטו רש"י בשבת ע"ג: שכתב שאין תולש אלא ביד או בכלי, שבדבריו ממעט גם התולש בפה ודלא כפירוש התבואות שור שרצה להבין שרש"י רק ממעט תלישה ע"י זריקה מחיוב דאורייתא אבל לעולם תלישה בפה חייב אבל לפי הנ"ל גם התולש בפה פטור. ועכשיו התוספתא (פ"י הי"א) שהבאנו שאמרה שהתולש בפיו פטור לא יטריד את מנוחתנו דלעולם גם רש"י סובר כך ואינו חולק על התוספתא.
נפקא מינה בין אם איסור תולש הוא מה"ת או מדרבנן
דרך הארוכה שצעדנו הביאנו לתצפית שבה רואים מחלוקת אחרונים אם תולש בפיו בשבת הוא איסור מה"ת או מדרבנן. ומאליה עולה השאלה – למאי נפקא מינה? בשו"ת רב פעלים (או"ח סי' כ') כבר עמד על מדוכה זו וכתב שנפקא מינה לחולה שאין בו סכנה, שמותר לו איסור דרבנן, והוצרכו לתלוש פרי בעבורו, דאי אמרינן שאין בו איסור תורה שרי לתלוש פרי עבורו, עכ"ד.
ויש לדון על הנפקותא הזאת, שהרי פירות הנושרים מן האילן בשבת או ביו"ט אסורים משום מוקצה, וכבר האריך הגאון רעק"א בתשובה (ח"א סי' ה'), אם מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול מפירות הנושרים מן האילן בשבת, וכתב במסקנתו לדעת הר"ן, דס"ל דמוקצה מקרי מאכל איסור, דבשבת ויו"ט כל מוקצה הוי חתיכה דאיסורא. וכבר נפסק ביו"ד (סי' קנ"ה ס"ג בהגה) שחולה שאין בו סכנה אסור שיאכל או ישתה דבר האסור מדרבנן. וא"כ גם אם אין איסור תלישה בפיו מן האילן מה"ת, מ"מ הרי עכ"פ הוא מוקצה, דלא עדיף מפירות שנשרו מן האילן בשבת, ואין להתיר מוקצה לחולה שאין בו סכנה. והאריך בזה הגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר דיליה ח"י עמ' קי"א עיי"ש וינעם לך וע"ע במש"כ ידידנו הרב הגאון ר' אליקום דבורקס שליט"א בקובץ אליבא דהלכתא [ס"ט עמ' ל"ו]. ובאמת אפשר להאריך מאד בסוגיא עמוקה זו אבל קנצי למילין אשים וכאן אשבות קולמוסי בצד ההלכתי-למדני.
שני אופני תולש
וחזי הוית בקובץ כרם ציון [י'] במאמרו של הגאון ר' צבי פסח פרנק זצ"ל שחילק בין שני אופני תלישה בפיו. מי שתולש בפיו במחשבה תחילה לתלוש דוקא בפיו זהו שינוי גדול ופטור משום שבת דלאו אורחיה הוא ולא עדיף מכותב בשמאל דפטור. אולם, הגמ' בסוכה מדברת על מקרה שמקרב את האתרוג כדי להריח בו, אם נמלך באותה שעה לאוכלו בשעה שהאתרוג כבר מונח על פיו ממש אז הוא דבר מצוי שיאכלנו כמות שהוא מחובר ואינו רגיל לתלשו בידיים קודם האכילה. על אופן כזה כתב רש"י דהוי אסור משום תולש אפי' אם יאכלנו במחובר. ומיושבת היטב הקושיא ממנחות, דודאי אכילה ממחובר הוי שלא כדרך אכילה [כדאי' במנחות] אלא שבמס' סוכה מדובר שלקח את האתרוג כדי להריח בו ומחזיקו על פיו, שם אדרבה, זהו דרך אכילה לאוכלו בעודו מחובר.
אציין גם לשו"ת לבושי מרדכי שפלפל בזה ובמסקנתו חילק בין תולש בפה בשינוי דדרך תלישה בכך וחייב עליה ועל זה מדבר רש"י בסוכה, ובין תולש בפיו (בשו"ת בצל החכמה כתב דנראה דר"ל בשפתיו) בלא שיניים שבזה הרי הוא פטור, ועל זה מדבר התוספתא שכתב שתולש בפיו פטור בפיו דייקא בלא שיניים ע"ש.
חידושו הגדול של האבני נזר
וחזי הוית שבשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תקל"ה אות י"ב) הקשה מהגמ' במנחות שממנה למדנו שאין "גחין ואכיל" נחשב דרך אכילה ואילו בגמ' כתובות (ל"א.) איתא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל.
ודוחק לחלק ולומר שבגמ' המנחות מדובר על תלישה ואכילה דלא הוי דרך אכילה, ואילו בכתובות מדובר על אכילה בלבד ללא צורך לתלוש, ובכה"ג באמת נחשב כדרכה אם אוכל בצורה של גחין ואכיל.
עוד הקשה הגאון בעל האבני נזר מדברי הספרי פ' קרח דיליף נט"י לתרומה מקידוש ידיים ורגלים, דאכילת תרומה נמי עבודה. ומה שאין צריך ליטול הרגלים משום דלעבודה צריך הרגלים ג"כ דכתיב לעמוד ולשרת אבל לאכילת תרומה אין צריך רק הידים. וקשה, ידיים נמי אין צריך דאי בעי גחין ואכיל כמו שלמדנו בכתובות. ועוד מה זה ענין לעבודה, דהעבודה בתרומה האכילה, וההגעה לפיו הוא רק מכשירין [כמו שתמה לעיל בעל ספר האיזוב, שפעולת האכילה מוגדרת כהנאת הגרון, ומאי שייטא ההבאה לפיו לכאן?].
ותירץ האב"נ באופן נפלא ומחודש, דודאי אין דרך לשחות ולאכול, ואי אפשר להכחיש את המוחש, אך מ"מ כיון דהאכילה גופיה היא כדרך, מה בכך שההגעה לפיו היא שלא כדרך, סו"ס האכילה עצמה היא כדרך ולכן חייב, ובכך מוסברת לנו הגמ' בכתובות. אך בקיום מצות אכילת תרומה כיון דא"א לאכול בלא הגעה לפיו הוי ההגעה לפיו מצוה, שהרי מחוייב להגיעה לפיו כדי שיאכלנה ודומה להולכה בקדשים. וע"כ צריך לקדש ידיו כמו הולכה בקדשים דבלא קידוש ידים ורגלים פסולה.
והוסיף האב"נ, שאם ישחה ויאכל לא יקיים מצוה כלל, ודומה להילוך הדם שלא ברגל דלאו שמה הולכה והקרבן פסול, דכיון דהגעת הדם עד המזבח עבודה והוא עשאה שלא כדרך עבודה נפסל כל הקרבן. הכי נמי בתרומה דנקרא עבודה וההגעה לפיו היא ג"כ חלק מהעבודה, אם ההגעה נעשתה "שלא כדרך" [כששוחה] לא קיים מצות ועבודת אכילת תרומה כלל. ובזה תתבאר לנו הסוגיא במנחות (ע.) הנ"ל דס"ל להש"ס דלא מחייב זר באכילת תרומה אלא באכילה שכיוצא בה בכהן מצוה ועבודה הוא. אבל בגחין ואכיל שבכהן לאו מצוה כנ"ל אין זר חייב עליה, עכ"ד האבני נזר.
וכמובן, שלפי דבריו תסולק גם הקושיא על רש"י בשבת שכותב על התולש בפיו "שאין לך תולש גדול מזה", דהתם לא מדובר בתרומה ולכן לא משנה לנו איך הגיע האוכל לפיו, העיקר שתלש ואכל בפיו, וזה כבר מספיק לחייב אותו באיסור תולש, ולא קשה מהגמ' במנחות דמיירי בתרומה דדוקא בכה"ג חייב גם להביא לפיו כחלק מהעבודה.
דברי המגן אברהם שאסור מדרבנן
ניתנה ראש ונשובה לעיקר דברי רש"י בסוכה שהתולש בפיו "אין לך תולש גדול מזה", בפשוטו כוונתו שאסור מדאורייתא, וכך הבינו רעק"א, התבואות שור ועוד כמה אחרונים. אמנם, המגן אברהם (סי' של"ו סקי"א), אחרי שמעתיק דברי רש"י כותב "ומ"מ אפשר דאין חייב עליה דאין דרך תלישה בכך כדאמרינן דף ע"ג שאם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור דאין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי וכו'". הרי מבואר שהמג"א מסתפק שמא כוונת רש"י היא שאינו חייב אלא מדרבנן. ומה שהסתפק בו המג"א היה פשוט לשולחן ערוך הרב, שהעתיק אף הוא דברי רש"י והוסיף "ואף שאין דרך תלישה בפיו אלא ביד בלבד ופטור הוא מן התורה וכמו שהיונק פטור ומ"מ אסור מדברי סופרים."
וכן כתב בשו"ת יוסף אומץ בשם שו"ת הר הכרמל (או"ח סי' כ"ג) שתולש בפה אינו אסור אלא מדרבנן, וכ"כ בשו"ת רב פעלים (או"ח סי' כ').
דעה זו קשה מאד להבין. איך תתאים ללשון רש"י "אין לך תולש גדול מזה?" בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' ע"ד) בא ליישב קושי זה ע"י כך שמביא מקור לכך ברש"י עצמו בשבת (קל"ט:) דקאמר ר' פפא לא ניהדק איניש צינייתא בפומי' דכוזני דחביתא [כלי חרס קטן שמערין בו יין מחבית, לא יתן בפיו קשין וקסמין בחזקה – רש"י] משום "דמיחזי כמשמרת" ורש"י מפרש לפי "שאין מסננת גדולה מזו". והנה ר"פ בעצמו אמר שאסור רק משום "דמיחזי כמשמרת" ורש"י מפרש "לפי שאין מסננת גדולה מזו" וע"כ שאין כוונת רש"י שיהא חייב מה"ת משום מסנן שזה היפך דברי הגמרא אלא ע"כ כוונתו שהוא חששא קרובה לכך וא"כ ה"נ יתפרש שפיר מש"כ רש"י בסוכה (ל"ז:) "אין לך תולש גדול מזה", שהכוונה לאיסור דרבנן. וע"ש שהביא עוד ראיות לדבריו.
ואם כוונת רש"י בסוכה לאיסור דרבנן אז כמובן שמתיישבת הסתירה בין הגמ' בסוכה לבין הגמ' במנחות שכה טרחו האחרונים ליישב, שבאמת בשני המקומות רש"י לומד שהתולש בפיו הוי שלא כדרך. והרווחנו גם שאפשר להבין כפשוטו רש"י בשבת ע"ג: שכתב שאין תולש אלא ביד או בכלי, שבדבריו ממעט גם התולש בפה ודלא כפירוש התבואות שור שרצה להבין שרש"י רק ממעט תלישה ע"י זריקה מחיוב דאורייתא אבל לעולם תלישה בפה חייב אבל לפי הנ"ל גם התולש בפה פטור. ועכשיו התוספתא (פ"י הי"א) שהבאנו שאמרה שהתולש בפיו פטור לא יטריד את מנוחתנו דלעולם גם רש"י סובר כך ואינו חולק על התוספתא.
נפקא מינה בין אם איסור תולש הוא מה"ת או מדרבנן
דרך הארוכה שצעדנו הביאנו לתצפית שבה רואים מחלוקת אחרונים אם תולש בפיו בשבת הוא איסור מה"ת או מדרבנן. ומאליה עולה השאלה – למאי נפקא מינה? בשו"ת רב פעלים (או"ח סי' כ') כבר עמד על מדוכה זו וכתב שנפקא מינה לחולה שאין בו סכנה, שמותר לו איסור דרבנן, והוצרכו לתלוש פרי בעבורו, דאי אמרינן שאין בו איסור תורה שרי לתלוש פרי עבורו, עכ"ד.
ויש לדון על הנפקותא הזאת, שהרי פירות הנושרים מן האילן בשבת או ביו"ט אסורים משום מוקצה, וכבר האריך הגאון רעק"א בתשובה (ח"א סי' ה'), אם מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול מפירות הנושרים מן האילן בשבת, וכתב במסקנתו לדעת הר"ן, דס"ל דמוקצה מקרי מאכל איסור, דבשבת ויו"ט כל מוקצה הוי חתיכה דאיסורא. וכבר נפסק ביו"ד (סי' קנ"ה ס"ג בהגה) שחולה שאין בו סכנה אסור שיאכל או ישתה דבר האסור מדרבנן. וא"כ גם אם אין איסור תלישה בפיו מן האילן מה"ת, מ"מ הרי עכ"פ הוא מוקצה, דלא עדיף מפירות שנשרו מן האילן בשבת, ואין להתיר מוקצה לחולה שאין בו סכנה. והאריך בזה הגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר דיליה ח"י עמ' קי"א עיי"ש וינעם לך וע"ע במש"כ ידידנו הרב הגאון ר' אליקום דבורקס שליט"א בקובץ אליבא דהלכתא [ס"ט עמ' ל"ו]. ובאמת אפשר להאריך מאד בסוגיא עמוקה זו אבל קנצי למילין אשים וכאן אשבות קולמוסי בצד ההלכתי-למדני.
לקח מעשי
וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. למדנו שכל דברי תורה נאמרו ב"כדרכו".
מכאן מקור נאמן להיות "נורמלי", ולא להיות שונה מהחברה הסובבת [התורנית
כמובן]. אם התורה מתכוונת רק למציאות הרגילה והמקובלת במצוותיה ואיסוריה, כך צריכים
אנו להתנהג בהתאם.
איתא בגמרא [ב"מ פ"ו:]: "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, ואכלו סלקא דעתך אלא אימא נראה כמי שאכלו
ושתו".
ועד"ז איתא בשמו"ר
(עה"פ "ויהי שם עם ה' ארבעים
יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה"): "וכי אפשר לו לאדם להיות מ'
יום בלא מאכל ובלא משתה, ר' תנחומא בשם ר"א ב"ר אבין בשם ר' מאיר אומר
המשל אומר אזלת לקרתא
הלך בנימוסי' (אם אתה באת לתוך עיר צריך אתה לילך
במנהגה. מ"כ) למעלה שאין אכילה ושתי' עלה משה ונדמה להם למטה שיש אכילה ושתי'
ירדו מלאכי השרת ואכלו ושתו שנאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו אמר רבי יוחנן נראין כאוכלין
ראשון ראשון מסתלק".
אנחנו נמצאים
בעולם, וחייבים להתאים את עצמנו לנורמות שלה [כמובן שה"עולם" נקרא העולם
התורני ולא ח"ו הסביבה הגויית למחצה שליש או רביע] – אפילו אם אין סעיף מפורש
על כך בשלחן ערוך, והוא כלול בדרך ארץ שקדמה לתורה. ואותה דרך ארץ, כגון צורת
האכילה, כפי שראינו במאמר זה, מהווה בסיס לקיום התורה ואין זה רק הקדמה בזמן אלא
גם הקדמה בשכל. ועל בסיס ויסוד אותה דרך ארץ בונים את התורה. וכך צריכים לחנך את
ילדנו – לנורמליות בריאה ותורנית. [ויש להעיר מהגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל בס'
שערי יושר בתחילת השער החמישי עיי"ש ותרווה נחת].
וה' יצילנו משגיאות ומתורתו
יראנו נפלאות ותמיד מתוך שמחה וטוב לבב מרוב כל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה