יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

פלאי-פלאות: מחשבות על הפלאפון

הקדמה
זמן רב אני מרגיש דחיפה פנימית לכתוב בנושא הפלאפונים אבל עקב סיבות מסיבות שונות, נמנעתי מכך. במוצאי שבת פרשת ויגש דיבר כ"ק מו"ר שליט"א ברבים על "קללת הפלאפונים" [כלשונו], מה שנותן לי העוז ותעצומת לכתוב את הדברים דלהלן. ברור שכל הדברים שאני אכתוב הם על דעתי ולא על דעתו. אין זה קל להתנגש עם כוווללםםםם כאשר היחידים שאין מחזיקים פלאפונים הם המשולש הידוע: חרש [מסיבות מובנות], שוטה [כנ"ל] וקטן [ב"ה המכשיר טרם חדר לגנים]. אני מבקש סליחה מראש על כל אי-נעימות שאגרום לאהוביי היקרים. מטרתי היא לעורר למחשבה מחודשת ומעמיקה בעולמנו שבו השטחיות והרדידות שולטות בכיפה.
מעלות הפלא
ראשית כל, נדבר על המעלות של "המשודכת" לפני שעוברים לדבר על חסרונותיה. בזכות הפלאפון אדם יכול לעשות הרבה חסדים ["דו האסט אה פלא-פין?" "אוודע!"], ללמוד תורה [לא מזמן הייתי באוטובוס ואני, יחד עם כולם, שמענו "שיעור כללי" מיהודי בעל הדרת פנים, שישב במושב הקדמי. בסוף רציתי לפרוץ במחיאת כפיים סוערת, אבל זה ממש לא היה נראה לי מכובד], להיות בקשר עם האישה [וגדול שלום בית שדוחה מצות לא תעשה בתורה, "שלום רחל'י, אל תדאגי לי. אני וינקי עוסקים בצרוירוית ואאחר הביתה"], להתפרנס [וטוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון], לכבד הורים [הושווה כבודם לכבוד המקום "כן אמא, מתגעגע אליך... להתראות בשבת"], נוחיות [קשה להזמין מונית אם אתה נתקע בכביש רמות כשאין כבר אוטובוסים בלי פלאפון], ועוד מעלות. אין להתעלם מהתועלת שהמכשיר הקטן מוסיף לחברה. ברוך השם שברא עולם שבו אפשר להחזיק משהו קטן ביד וליצור קשר עם אנשים הנמצאים בכל ארבע כנפות תבל.
אפשר גם בלי – והיו דברים מעולם ולעולם [עד לפני זמן קצר מאד]
לפני שאכנס לחסרונות, אכתוב, לשם גילוי נאות, על הרקע שלי. אני גדלתי עשרים שנה, מיום לידתי, בעולם בו לא היו קיימים פלאפונים. אם מאן דהו רצה לטלפן למישהו אחר או לקבל שיחה, היה צריך לחכות עד שיגיע לבית או למשרד או למצוא מטבע עתיק יומין, דמיתקרי "אסימון" [שתמיד היה נראה שיש מחסור בהם]. ה"פלא" הוא שהסתדרנו מאד יפה! אינני רואה שאנשים מאושרים יותר בעידן הפלאפונים מאשר היו בעידן שלפני. אני כן רואה שאנשים פחות רגועים ושלווי נפש. "עצבניים" בשפה העדכנית.
למה לכולם יש?
המציאות היום היא שכל מבוגר מחזיק ברשותו פלאפון. מכאן אני שואל – האם זה מצוה מדאורייתא או אפילו מדרבנן? בודאי שלא. האם זה צורך טבעי כמו אכילה או שינה? בודאי שלא. אם כך, למה כוווווולם [למעט, מן הסתם, מרן הגראי"ל שליט"א ומרן הגר"ח שליט"א ומרן הגר"ש שליט"א ועוד כמה מרן-ים ואדמו"רים] מחזיקים את המכשיר השולט על בעליו?
תשובה אחת היא, שהשאלה היא היא התשובה. מכיון שכוווולם מחזיקים, כווולם מחזיקים. הבנת? אני רואה שכולם מסתובבים עם פלאפון, למה אני אהיה שונה. "אזלת לקרתא הלך בנימוסי' (אם אתה באת לתוך עיר צריך אתה לילך במנהגה. מ"כ) [שמו"ר וע"ע ב"מ פ"ו:]. מחשבה מעמיקה אולי תגלה, שאני לא ממש צריך את זה ואולי זה אפילו גורם לי נזק רוחני וכלכלי.     
מה צריך בן תורה לעשות ברחוב?
הבה נחשוב ביחד. בן תורה הולך ברחוב, מה צריך להעסיק אותו באותם רגעים? בחומש'ל שלי כתוב "ובלכתך בדרך". תגלית חדשה ומרעישה!! אדם ההולך בדרך צריך לחשוב בלימוד. כמה נ"פלא" ומרענן. אפשר גם להתבונן בשש המצוות התמידיות. או לחשוב על דרכים לשפר את השלום בית או חינוך ילדיך. איזו מתנה נפלאה העניק לנו הבורא, אפשר ללכת, ותוך כדי כך להעסיק את המחשבה ברעיונות רוחניים שמהם אדם אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. שכר נצחי עבור הליכה שגרתית למכולת. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו! ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים! אכן כן. השם יתברך הבדילנו מן התועים אבל האם אנחנו מבדילים עצמינו מן התועים. הזמן היקר שאנחנו בדרך מוקדש לרוב לדיבורים חסרי תועלת [במקרה הטוב] ואסורים [במקרה הפחות טוב]. דבר נורא כתבו בני הגר"א [בהקדמה לביאורו לשו"ע] "כי עיקר תוכחתו הייתה ... שלא יוציאו זמנם באפס תקוה להיות כל איש עיניו פקוחות על חלקי זמנו, לרגעים יבחננו". ה' דן אותנו על כל רגע ורגע של חיינו, אם נוצלו כראוי [עי' ר"ה ט"ז. ובירושלמי א, ג].
 
חמשה סוגי דיבור לפי הרמב"ם
הרמב"ם (פיהמ"ש אבות סוף א') מסדר כל חלקי-הדיבור כך:
-1 חלק המצוה, קריאת התורה ולימודה ועיון בפירושה.
-2 חלק האסור, כגון עדות שקר, כזב, רכילות...
-3 דבור מגונה שאין בו תועלת לאדם, כגון רוב ספורי ההמוניים, מה אירע ומה היה [המכונה "חדשות" או "נייעס"], מה היתה סיבת מותו של פלוני או עושרו של פלוני, פוליטיקה וכו'.
-4 דבור הרצוי, שבח של מדה הגיונית או מדותית, וגנות של המדות הרעות. וכן סיפור על שבח החכמים כדי שנלמד מהם, או לספר על מגרעות של הרשעים, בכדי שיתרחקו השומעים מן חברת-הרשעים.
-5 דבור של רשות, מה שנוגע למסחר, מאכל ומשתה ומלבוש. ובחלק זה, נכון שהאדם ימעט בדיבורו.
כל אחד צריך לבחון את עצמו ולראות כמה מהדיבורים נכנסים תחת ההגדרות של מספרים שתים, שלש וחמש. אם האדם כנה עם עצמו – בושה תכסה פניו [אמר הכותב – בושה תכסה פני, עכ"פ...].
צניעות
כמו רבים אחרים, אני מחנך את בנותיי לצניעות. אין צורך להכביר מילים על היצר החזק של הגבר [ולב יודע מרת נפשו] ואחת משלשת העבירות שאין אדם ניצול מהן בכל יום היא הרהורי עבירה [ב"ב קס"ד]. חז"ל לא דיברו במציאות ימינו שהרחוב כה פרוץ, ואולי לא אגזים אם אומר שבימינו, הרהורי עבירה הוא מהדברים שאין אדם ניצול מהם כל שעה. כל עוד אדם נמצא בבית מדרש הוא יותר שמור ופחות בסכנה ליפול קרבן לאותו זקן וכסיל שחורש מזימות ללוכדו ברשת החטא [אם כי הוא מצליח פעמים רבות להשתחל גם לשם]. ברגע שבן תורה עולה על אוטובוס, הוא נמצא בשדה קרב אמיתי. עולה עוד אשה ועוד אשה, ומנסים לא לראות אבל הטבע עושה את שלו, רואים וגם אולי רח"ל נהנים. ועליו ועל כיוצא בו צווחה התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
בן העלייה עולה לאוטובוס ומקבל החלטה: אני לא מסתכל. המבט שלי יהיה מופנה כלפי מטה ואלך בדרכי יוסף שלא זן עיניו מן העבירה, וזכה למשכן שילה שאוכלים קדשים בכל הרואה. נורא נוראות כח הראיה.
והנה מאחוריו מתיישבת אישה, חרדית וצנועה. הכל מכוסה. גם ביום קיץ לוהט. אין לה אפילו שיער טבעי אחד גלוי [הכל מכוסה בפאה העשויה משיער טבעי שעלתה לה ארבעת אלפים שקל בלבד. מילגה של חודשיים, כולל דתות...], ויכול להיות שהיא מחמירה ומכסה את ראשה במטפחת כמו אמהות אימהותינו. היא משועממת. כבר התפללה, אמרה את התהילים היומי שלה, ועכשיו יש לה חצי שעה עד שהמאה שלשים וארבע ירחם ויגיע סוף סוף לצומת בר-אילן. מה היא תעשה עכשיו. אני אגיד לכם. היא מוציאה את הפלאפון ומחייגת. פתאום, כל האוטובוס שותף לקורות יומה. "שלום מלכי, מה שלומך? את לא תאמיני מה קרה לי הבוקר, הבאתי את מוישי למעון, ושכחתי להביא לו סנדוויץ' לארוחת צהריים. כמה התביישתי מהגננת וגם ריחמתי על מוישי'לה שלי שלא יהיה רעב. אבל לא ידעתי מה לעשות, כי אם הייתי חוזרת הביתה להביא לו את הסנדוויץ' שהכנתי לו, ידעתי שאפסיד את האוטובוס. ואז ראיתי את חברתי בלומי [ויסנשיפבלומנפלדקרנץ – מכירה?] וביקשתי ממנה לעשות לי טובה ולהביא למוישי סנדוויץ'. היא נראתה שהיא בהריון אבל לא רציתי לשאול, כי, את יודעת, אם היא לא בהריון, כמה בושות תהיה לי מזה. ממש לא נעים". סוף סוף, רגע של חסד ש"מלכי" מדברת מעבר לקו, ויש קצת שקט באוטובוס. ואז "לא, בעלי לא יכול להביא למוישי את האוכל כי הוא כבר יצא לירושלים לכוילל שלו. אוף, זה מזכיר לי, אני צריכה לטלפן אליו. טוב מלכי, נהיה בקשר. שיהיה לך יום טוב". ואחרי עוד רגע קצר ביותר של חסד, הגב' הנכבדה נכנסת לשיחה קולנית עם בעלה. מה יקנה במכולת בדרך הביתה, מה חנה'לה אמרה הבוקר, איפה היא תפגוש את האמא שלה היום, וכהנה וכהנה דברים העומדים ברומו של עולם. וכאן פתח נרחב ליצר הרע, ומה יעשה הבן [או האברך] ולא יחטא? אם האשה מושכת אל עצמה תשומת לב, התוצאה תהיה, למרבה ה"פלא" שנמכשכת אליה תשומת לב. כמה בולט ההבדל בין הציור של דוד המלך עליו השלום "אשתך ... בירכתי ביתך" לבין מציאות ימינו ששומעים הדיבורים הקולניים של האישה בכל מקום [וידוע שעשרה קבין שיחה ירדה לעולם, תשעה נטלה נשים, והעשירית... בשיחה ממתינה]. עבודת שמירת העיניים והמחשבה היא מספיק קשה בלי התוספת של פלאפונים ברשות הרבים. חומר למחשבה. [אין כוונתי לזלזל בנשים צדקניות חלילה שאותם צריכים לכבד ולהוקיר אלא לעורר על הצניעות].
הוצאה מיותרת – וידוי אישי
אודה ולא אבוש. פעם החלטתי שיש מצוה חשובה שאני יכול לקיים רק אם ארכוש לעצמי פלאפון. הלכתי לחנות וקניתי את הפלאפון הכי פשוט וזול, ובכל זאת מצאתי את עצמי עני יותר בכמה מאות שקלים. גם התבשרתי שכל חודש ירד לי כך וכך שקלים מהחשבון בנק המדלדל והולך. זה כאב לי אבל מה יכולתי לעשות? נו – עבר חודש, עברו חודשים וביטלתי אותו. מצאתי את עצמי עשיר יותר, לא רק בכסף, אלא גם במנוחת הנפש שנגזלה ממני בזמן הקצר שהחזקתי את המכשיר. הצלצול, לפעמים בזמנים הכי לא מתאימים, היה מעצבן. מאותו יום חזר אלי האושר שהיה מנת חלקי לפני רכישת המכשיר. 
אני לא מכיר אברך עם כסף מיותר. אני כן מכיר אברכים רבים השקועים בחובות כבדים, ובכל זאת מוצאים את הכסף [שבעצם הם חייבים לאנשים אחרים] להחזיק פלאפון, לו ולה. ואם יש אברך שהוא התברך בכסף מיותר, יש לי רעיון חדשני.... לתת את הכסף למשפחות נזקקות. ואין ישראל נגאלים אלא בזכות הצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' [וכך נפסק להלכה בהל' מתנות עניים י' א']. 'פלאי פלאות'. אני רואה שכמעט לכל קבצן רחוב יש פלאפון. מתחשק לי להגיד לו, שאם הוא יכול להרשות לעצמו הוצאה חודשית כזאת, כנראה שאין הוא עני כמו שהוא מציג את עצמו. יש בעיה ידועה היום בחברה של אנשים שאינם יודעים כיצד לכלכל את הוצאות ביתם באופן נבון ומבזבזים כסף רב לריק. עקב כך, שוקעים בחובות הולכים ומתרבים. דוגמה קלאסית היא החזקת מכשיר שאוכל מאות ואלפי שקלים באופן קבוע. דוגמה נוספת התופסת את תשומת לבי באופן קבוע היא כאשר אני צועד ברחובה של עיר ונאלץ לשאוף עשן מרעיל ומסרטן ואני שואל את עצמי, כיצד אברך כולל יכול להרשות לעצמו לשרוף [כפשוטו] שקל ותשעים אגורות [או יותר], חמש עשרה פעמים ביום. תופעה זו דורשת מאמר בפני עצמו וכבר הרחבנו בזה במקום אחר.
כוח הדיבור
הדיבור נהיה זול מאד. ברובד הכי נמוך ובסיסי, השתיקה מאפשרת לנו להשתחרר מרעש העולם ולהתבונן פנימה. יותר עמוק: ת"ר אלמלא גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה [יומא כ']. קול המונה של רומי הוא הרעש הבלתי-פוסק של העולם המערבי. קול גלגל חמה מסמל את דבר השם "השמים מספרים כבוד א-ל". הקולות הבוקעים ממכשירי הרדיו, הטלפון, הרחוב הסואן וכו' וכו' מונעים מהאדם לשמוע את הקול האלקי. "בדבר השם שמים נעשו" – כל דבר ודבר מדבר קול-שמיימי, ועלינו מוטל התפקיד הרם לשמוע את הקול. היכולת לשמוע תלויה במידת ההשתקה של שאר הקולות.     
בספרי הפנימיות מבואר [עפ"י האריז"ל בשער רוח הקודש ו:, ועי' בזוה"ק ח"ג קפ"ג:] שהדממה מביאה לרוח הקודש. וככל שרוח הקודש מתגבר באדם כך הוא מכיר את ערך הדיבור, את פעולתו ואת שליטתו המעשית. הכרת ערכו של הדיבור, מגדילה את ערכה באמת, ופעולת דיבורו תהיה נפלאה. כך הוא פירוש הכתוב "הקול קול יעקב" – התפילה והתורה של עם ישראל מקבלות את כחן באמצעות המודעות לעוצמתו של הקול היהודי. ה"בחרתנו מכל העמים" נפעלת ע"י ה"ורוממתנו מכל הלשונות". אנחנו יודעים לדבר דיבורים מרוממים ולא להוריד את הלשון לנמיכות-גויית. "סתם עובד כוכבים מפעא פעי'" [סתם עכו"ם מרבה בדברים – חולין קל"ג]. מסביר המהר"ל: "וכל זה מפני שהוא מן שבעים אומות שמורה עליהם העי"ן שיש להם הגילוי הגמור, לכך מוציא הכל אל הגלוי – הפך ישראל שהם בעלי סוד, כמו שמורה על זה האל"ף שהוא לשון פלא." הגנות שבדיבור מתבטא בכך, שאדם תופס את מציאותו וחשיבותו בדברים שהוא מוציא לגלוי. המאפיין את כלל ישראל הוא ההערכה לשתיקה, לשמירת רחשי הלב בפנים. והדברים באו בתורשה מאם כל בית ישראל: רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין" (בראשית רבה ע"ח ה).     
כל דיבור פותח צינור בנשמה המשקף את אותו דיבור. אם אדם מדבר דברי קדושה, יורד עליו שפע של קדושה ומקבל הארה שכלית-נשמתית. וזה לעומת זה עשה האלקים, ובדברים בטלים אדם משליך על נשמתו ערימות של רפש וטיט המאפילים על קדושת נשמתו-האלקית. ובכך מבינים אנו למה "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד". מי שזהיר מכל הגה היוצא מפיו, גם מה שנראה על פניו לדיבורים סתם, עמקות טמונה בהם. משל למה הדבר דומה: אם אדם היה צריך לשלם חמישים שקל על כל מילה היוצאת מפיו, בודאי היה נזהר לא להוציא מילה אחת לבטלה, ונדע נאמנה, שגם מה שהיה נשמע כאילו שדיבר דברים מיותרים, באמת היו לצורך. בן עלייה העובד את השם בטהרה אינו מבין שמה שמגדיר אותו כאדם הוא ה"רוח ממללא" שבו, ואינו מזלזל בה [עי' פחד יצחק פסח עט]. 
וע"ע מש"כ בשם האריז"ל [שער רוח הקודש חלק א שער ו] וז"ל והיה כאלם לא יפתח פיו אלא בתורה ובמצות ובמשא ומתן ההכרחי ובקבול האדם בסבר פנים יפות ולשון רכה ולא תשתבח במעשיך הטובים לבריות כי תפסיד שכרך ועוד תקבל עונש על כך עכ"ל. וע"ע בזוה"ק פרשת ויחי דף רמה ע"א וז"ל אשתיק רבי שמעון שעתא אמר בכל אתר בעייא שתיקו בר שתיקו דאורייתא עכ"ל. ועיין בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק י וז"ל ועל דבור חול הזהירונו ז"ל במשנה ואמרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה ופירוש לגוף לעניני הגוף כמו שאמרו ז"ל על פסוק האמנם אלם צדק תדברון זה לשונם, אמר ר' יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון וכו' עכ"ל.
בירושלמי פרק קמא דשבת ה"ב: רשב"י אמר, אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהבית אורייתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין בר נשא תרין פומין, חד דיהוי לעי באוריתא, וחד דיתעבד בה כל צרכיי ע"כ עיי"ש. מפורש למדנו שאילו היה אפשר, היה  כדאי שיברא לאדם פה מיוחד לתלמוד תורה ופה אחר לצרכי חול. ובודאי כמה מעולה מעלת התורה כאשר מוקדש כח הדיבור של לומדיה רק לה לבד ולא לדברים חומריים.
זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב (קהלת ה): אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. אמר ריב"ל מלה בסלע ומשתוקא בשתים [ערכו של השתיקה כפול מערך הדיבור – ועל זה אומרים בשם הקוצקר שבודאי אין מדובר במי שאין צריך לדבר כי אז אין הדיבור שוה כלום אלא מדובר במי שצריך לדבר ובכל זאת מעלת השתיקה גדולה]. דתנן שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. [עי' דברים מעולים ואפיקים חדשים בס' ממעמקים פ' מצורע].
"שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא." מהו לא מצאתי ל ג ו ף טוב אלא שתיקה הו"ל למימר 'לא מצאתי טוב אלא שתיקה' ומהו כוונת אמרו לא המדרש העיקר אלא המעשה.
וכתב מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל [מי מרום ח"ב]: הנה אמרו [חולין פט א] מה אומנותו של אדם בעוה"ז, ישים עצמו כאלם, יכול אף לד"ת כן, ת"ל צדק תדברון. ואינו מובן הס"ד שיעשה עצמו כאלם גם בד"ת והלא מקרא מפורש "ודברת בם" ומה לו להביא קרא דצדק תדברון. אבל הנה יסוד החיים הוא כח השלטון.. על עצמו ... והשליטה על עצמו לעצור ברוחו ולהיות שליט על כל אבריו והפה. לדיבור יש שני פרושים: דיבור כמשמעו, וגם דיבור לשון שלטון כמו 'ידבר עמים תחתנו' וכאמרם סנהדרין [ה א] דבר אחד לדור, והוא כי ניתן להדיבור גם כח שליטה על המדבר ואם לפני שיצא הדיבור מהפה האדם שולט עליו, אבל כשיצא מהפה - הוא שולט על האדם להיות נמשך אחריו, וכמוש"כ התוס' בשבועות [מ"ה ב' בד"ה כי] דכיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה, ואין בכח האדם לאחוז את משקל המאזנים שלא יכנע ויפול שדוד תחת רגשי הגוף והחומר, זולת ע"י עצירת הרוח בדיבוריו כי אז לא רק הפה שותק אלא גם כל אברי הגוף משתתקים ונותנים מקום לגילוי אור הנשמה שתתאחז בגוף, ולתת לה כח לחיות ולשלוט, כי כן הוא כח הדיבור. ויותר מזה אמרו [כתובות ה ב] אל ישמיע לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים. ונראה בביאור הדבר שכמו בגשמיות 'חירשו נותן לו דמי' כולו [ב"ק פה ב] שהחרשות הוא סילוק כל המציאות, כן השמעת דברים בטלים לאזניו היא פגימה כזאת שפועלת בכל האברים שבזה שהן נכוות תחילה לאיברים, כל האיברים מקולקלים, כערך של החרשות החומרית, וזהו לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה שע"י השתיקה כל הגוף שותק מכל רגשותיו ואינו מחוה דעה כי אם מניח עצמו להיות מקשיב ללחשי נשמתו והוא מה שהשתיקה נקראת אומנות "מה אומנתו של אדם בעוה"ז", שבזה אוסר את כל רגשותיו וקושרם אל השכל הטהור זיו אור הנשמה. והנה ענין מה שנקראת תורה שבעל פה אינו רק משום שלא נכתבה ורק נמסרה ע"פ למשה מסיני אלא שכל חידוש וחידוש של התורה ניתן מקודם בהפה כמו שנאמר "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ" וההוא תלמיד דגריס בלחישה איעקר תלמודו, שנאמר 'חיים הם למוצאיהם' - למוציאיהם בפה [עירובין נד א], ובזה נבדלת היא חכמת התורה משאר חכמות שחידוש אמת בתורה ניתן מקודם בהפה עוד לפני שתופסים אותו בהבנה בלב, וזהו "יכול אף לד"ת כן, ת"ל צדק תדברון" כי מאחר שכל דיבור כשיוצא מהפה נעשה שליט וממילא מנובב את כל הגוף בשאר רגשותיו וחמודותיו, יכול שגם בד"ת לא יוציא בפיו ורק ישתמש בהרהור ובמחשבות, לזה אומר ת"ל צדק תדברון, להיות בטוח שדברי תורה יבואו בצדק שכן החידוש שיותן בפה התלמיד ותיק במה שהוא עתיד  לחדש יבא בכל צדקו, והיות שתפקידו של הגוף הוא להוציא מהכח אל הפועל את כל מה שלחשי נשמתו פוקדים עליו, על כן לא תקום ולא תהי' תקומה לגוף בלא מעשה שיסודה של מעשה היא הוצאה מכח אל פועל, וכל זלזול במעשה הרי זו דחיפה להגוף לבל ימלא תפקידו "לא המדרש עיקר אלא המעשה" עכ"ד וש"י וע"ע קצת על דרך זו בקיצור אמרים בשפ"א על פרקי אבות.
הרי שזכינו להערכה מחודשת לחשיבות הדיבור וליקרת השתיקה. אם נפנים את הדברים היטב ונחקוק אותם על לוח לבנו, נבין עד כמה נרמסים ומזולזלים ערכים אלו בראש כל חוצות. כואב הלב לראות עד כמה המון העם נותנים דרור ללשונם, נפרץ הסכר ושוטפים מי הדיבור ללא מעצור ומדברים דברים בטלים מבלי שיבלו שפתותיהם מלומר די – ומכיון שאין די מדברים עוד....  והגמרא צווחת "ודברת בם" ולא בדברים בטלים וכל המדבר דברים בטלים עובר בעשה [יומא י"ט עי' אינציקלופדיה תלמודית ערך דברים בטלים].  
     
דרך ארץ  
יש סוגיא שדורשת ליבון בירור ועמקה, והיא סוגיית "כבוד האדם". בימינו גם זה נהיה מזולזל. אנשים לא יודעים איך מכבדים אדם, אינם מעריכים את מהות האדם וממילא אין נותנים לו את הכבוד הראוי ואין כאן המקום להאריך בזה [ואולי בהזדמנות אחרת]. אסתפק בהערה אחת הנוגעת לעניינו. כשמדברים עם בן אדם, חובה בסיסית היא לתת לו את מלוא תשומת הלב. אחד מהליקויים של דורנו הוא שיש כעין ADD   המונית. אי אפשר לדבר עם בן אדם. כל שתי דקות הוא מפסיק את השיחה כדי לענות לפלאפון.  אני תמיד שואל את עצמי, למה המטלפן יותר חשוב ממי שעומד מול הפנים? ואם המטלפן היה עומד מולו ומי שעומד מולו היה מטלפן – גם היה מפסיק ועונה. נמצא שלא האדם הוא החשוב והקובע אלא המכשיר... בעיני זה מין סטירת לחי. וכשהוא כבר משוחח בפלאפון עם מאן דהוא, הוא גם מפסיק לדבר עם כל מיני אנשים, ואתה מעבר לקו לא יודע למה פתאום הוא אומר לך "יש חניה פה?" כשאין זה נושא השיחה. אבל אם קורה שתוך כדי שיחה אתך החבר פתאום קוטע אותך ועונה לפלאפון, אסור לקחת את זה ללב, כי אתה בחברה טובה, הוא מן הסתם עושה אותו דבר לקב"ה בכבודו ובעצמו....
תפילה 
אנשים עונים לפלאפון באמצע התפילה [!], ומסתכלים ומשחקים איתו לכל אורך התפילה. יוצאים מבית הכנסת בסיום התפילה ובודקים מי טילפן לפני כן כשהרגישו את רעידת כיסם. האם אנשים שקועים בעבודה שבלב או שמא בעבודה שבחיוג? גם כל זוג חברותות מחזיק שתי גמרות ולידם שני פלאפונים. ויש להאריך אבל אין כבר מקום.
מסקנה
"כל פעל ה' למענהו". להשתמש בכל דבר אך ורק לעבודתו יתברך! ואחד הממשיך להשתמש בפלאפון ואחד הזורקו, ובלבד שיכוון לבו לשמיים.
 שבת שלום ואורות אין סוף!!
  
 
 
 
 
   
 
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה