פרשת
ויגש
לזכות כ"ק מרן עט"ר
הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לע"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי
ז"ל
להארות
וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080
קביעת אמהות
"ובני שמעון וכו' ושאול בן הכנענית".
ואי' במדרש [הובא ברש"י], בן הכנענית – בן דינה שנבעלה לכנענית. והקשו בעלי
התוס' [במושב זקנים] איך נשא שמעון את דינה, אחותו מאב ואם? ותירצו [בתי' השני]
עפ"י המדרש, שדינה נוצרה במעי רחל ויוסף במעי לאה, והתפללה לאה שלא תהא רחל
פחותה מאחת מהשפחות בשני בנים, והתחלפו העוברים וניתן יוסף במעי רחל ודינה במעי
לאה. אשר על כן, דינה אינה אחותו של שמעון מאם אחת, כי יצירתה הייתה במעי רחל
ואילו אמו של שמעון היא לאה, ולכן היא מותרת לו. וכך תירץ הטור.
ולכאורה, למדו הראשונים האלו שהקובע אמהות
הוא זמן יצירת הוולד ולא זמן לידתו, שהרי שניהם נולדו מאותה אמא ורק בזמן
היצירה היו להם שתי אמהות שונות. אלא שקשה שהתורה קוראת ליוסף בן רחל, וללאה בת
דינה [עי' בראשית ל"ה כ"ד ל"ד א']. ולכאורה מכאן הוכחה שהולכים בתר
הלידה ולא בתר היצירה [עי' עי' אור המזרח גיליון המאה עמ' 122]. אלא שאין למדים
ממעשה ניסים והבורא הוא בעל יכולת להפוך את דינה לבת האבסולוטית של לאה למרות
שבדרך כלל הולכים בתר היצירה [כך דחה בקובץ אסיא מ"א עמ' 26]. וזה משמש לנו
פתח להרחיב את היריעה בשאלה הגדולה: מה קובע את הקורבה לאם – היצירה [היום קוראים
לזה האמא הביולוגית] או הלידה. היום אין צורך בפעולה על-טבעית של החלפת עוברים אלא
מעשים בכל יום שמשתילים ביצית של אשה אחת שאינה מסוגלת ללדת ברחם של אשה שניה,
המכונה "אם פונדקאית". נמצא שהולד נוצרה מאשה אחת ונולדה מאשה שניה. מי
האמא ההלכתית של הולד? שאלה זו נידונה בהרחבה ע"י הפוסקים, ואנו בעניותנו
ננסה לתת טיפת רקע וטעימה קלה מהסוגיות הרלוונטיות. ולא עלינו המלאכה לגמור, ועם
זאת, אין אנו בן חורין להיבטל ממנה. וכדרכינו, אין אנו מחדשים מדילן, אלא יוצאים
השדה, ומלקטים אמרים.
הכל נמצא בתורה. פלאי פלאות! אפילו השאלות
הכי מודרניות המתייחסות לטכנולוגיה המתפתחת היום בקצב מסחרר. מקור נפתח לנדון דידן
הוא ביבמות [צז-צח]: ת"ש שני אחים תאומים גרים וכן משוחררים, לא חולצין ולא
מייבמין, ואין חייבים משום אשת אח. הייתה הורתם שלא בקדושה ולדיתם בקדושה לא
חולצין ולא מייבמין אבל חייבין משום אשת אח [מן האם, שהרי היא כישראלית שילדה]
ע"כ.
והנה נקוט האי כללא בידך, שגר שנתגייר כקטן
שנולד דמי, א"כ בזמן הגרות שנעשה בתקופת ההריון נעשו גם הגיורת וגם העובר כל
אחד מהם כקטן שנולד ונותק קשר היוחסין המקורי של רגע העיבור. כתוצאה מכך נוצר מצב
הדומה לזה בו הושתל עובר זר ברחם אשה בזמן הגיור וכיוון ש"יש להם שאר
האם" [יבמות צ"ח סוף עמוד א'] וחייב משום אשת אח, מוכח שע"י לידה
לבד נוצר יחס אמהות והנולד מתייחס לאם להיות בנה ואח של בניה האחרים. א"כ אף בנידון
דידן בהשתלת עוברים, לידה לבד דיה לעשותה אם, והנולד מתייחס לאם הפונדקאית שילדתו.
[ועי' בקובץ תחומין ה' במאמרו של הגרז"נ גולדברג שליט"א שהאריך בטוב טעם
ורבים דנו בדבריו.]
קושטא קאי, ניתן להוכיח מדברי רש"י
שהולכים אחר היצירה ולא הלידה, ונצעד לאורו של הגרש"ר [בחי' רבי שמואל כתובות
י"א אות ד']. דהנה בגמרא נאמר שאין לאחים אלו קורבה מן האב, ומסביר
רש"י, משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דאביהם הגוי דכתיב 'וזרמת סוסים זרמתם',
שלכך צריכים טעם זה ולא אומרים שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, שבהורתו שלא בקדושה
ולידתו בקדושה ליכא למימר 'כקטן שנולד' שהרי רואים שיש לו שאר מן האם [וכך נקטו
הריטב"א ועוד ראשונים]. ומכאן מוכח שלדעת רש"י הקורבה נקבעת בשעת
היצירה, ולא בשעת הלידה, שעל כן מוכח שפיר ממה שנחשבים אחים מן האם שלא אומרים
'כקטן שנולד' דמי [שהרי אחרי שקבענו שהם אחים התגיירו ואם הם כ'קטן שנולד', אינם
עוד אחים. אלא ע"כ דלא אמרינן בעובר דין כ'קטן שנולד']. אבל אם הלידה הייתה
קובעת את הקורבה, אינו מובן איך מוכח שלא אומרים כקטן שנולד דמי, הלא הגירות היתה
לפני הלידה ושניהם נולדו לאם ישראלית ופשוט שהם אחים מן האם. [ועי' בדברי
הגרשש"ק (בסוף קונטרס השליחות סי' כ"ה) שנקט כרוב אחרונים שהולכים אחר
הלידה, ופירש דברי רש"י שזהו גופא שלא אמרינן הכא כקטן שנולד, כי הלידה קובעת
והרי נולדו אחר הגירות. וכבר העירו עליו ואכמ"ל].
אלא שצריך
ביאור באמת מדוע לא אומרים בעובר 'גר שנתגייר כקטן שנולד דמי' הרי מבואר ביבמות
[עח], אמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה, אין בנה צריך טבילה, ומקשה הגמרא למ"ד
עובר לאו ירך אמו, אמאי אין האם חוצצת בין המים לעובר? ומשני דהיינו רביתיה, שכך
דרך גדילתו ואין כאן חציצה. ומתבאר מדברי הגמרא שעובר צריך גירות ואינו נעשה יהודי
אגב אמו, וא"כ למה לא נאמר שהוא כקטן שנולד לנתק קורבתו לאביו ואמו?
והביאור הוא עפ"י התוספות בכתובות
[יא] שנקטו דהא דגר קטן מטבילים אותו על דעת בית דין אינו אלא מדרבנן, דהא זכיה
מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ולגוי. והקשו התוספות מהסוגיא בסנהדרין דמוכח דאיכא
גר קטן מדאורייתא. ותירצו דמשכחת ליה במעוברת שנתגיירה דבנה גר מן התורה דישראל
גמור הוא. ותמה רעק"א מהגמרא ביבמות שאף העובר טעון טבילת גירות וא"כ
הרי שוב חוזרים לנידון גר קטן. אלא שסוברים תוספות דחלות הגירות וההכנסה ליהדות
אינו נעשה אלא אגב אמו, ומכוח האם נפעלת הגירות גם בעובר. אמנם צריך לעשות מעשה
טבילה בעובר אבל עיקר חלות הגירות נפעלת אגב האם [וכך אמר הגר"ח], ועל כן אין
כאן זכיה ותורת שליחות לגבי העובר. ומעתה מובנים דברי רש"י, דבשני אחים
עוברים אין אומרים כקטן שנולד דמי, כי הגירות שלהם אינה עצמית אלא ע"י גירות
האם נפעלת ממילא גירות גם בהם להיתפס בקדושת אמם עכ"ד ובעיקר ביאור זה זכו גם
החזו"א [אה"ע ד' ט'] והאבי עזרי [אסו"ב י"ג ז' י"ח ג']
עיי"ש וע"ע בקונטרס השליחות לגרשש"ק כ"ה.
ואנכי הרואה, שבקובץ אור המזרח דחה שאין
ראיה מסוגיא זו לנידון אם פונדקאית. בגמרא ביבמות אנו דנים באשה אחת בגוף אחד
אלא שמבחינה הלכתית מעמדה השתנה באמצע. האשה שהורתה שלא בקדושה והתגיירה וילדה
בקדושה אינה נהפכת לאשה אחרת, כך גם גר שנחשב כקטן שנולד אינו נהפך ממש לקטן
שנולד. אין להכחיש את המוחש. האשה היא אותה האשה והעובר הוא אותו העובר אלא לענין
היחוס הם נחשבים כיהודים, כך גם הגר הוא נשאר אותו איש אלא לענין יחוסו נחשב כנולד
מחדש. אבל בעניננו יש שוני רב, הרי יש כאן שתי אמהות, שני גופים שונים, אחת שהורתו
ואחת שילדתו, ולו היתה מציאות כזאת שאם אחת הורתו ורובוט שהוא מעין אמה מלאכותית
מולידה אותו, אין שום ספק שהוולד לא יתייחס לרובוט, ואין לומר שבמקרה זה אין לוולד
כל יחוס שהרי יש לנו רק עשרה יחוסין ולא יותר.
עוד הביאו ראיה לנידוננו מגמרא במנחות
סט,ב: "בעי ר"ש בן פזי, שיבולת שהביאה שליש קודם העומר, ועקרה [לפני
הקרבת העומר] ושתלה לאחר העומר והוסיפה [לגדול מעט] מהו? בתר עיקר אזלינן ושרייה
עומר, או דלמא בתר תוספת אזלינן ועד שיביא עומר הבא. תפשוט ליה מהא דאמר ר' אבוה
אמר רבי יוחנן, ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות [נטיעה צעירה שהיא ערלה ויש בה פירות
שהרכיב אותה בנטיעה זקינה שעברו עליה שנות הערלה], אפילו הוסיף מאתים אסור [כיון
שהולכים אחר עיקר הגידול. א"כ גם כאן נלך אחר עיקר הגידול והקרבת העומר
תתיר]. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, בצל ששתלו בכרם [והרי אלו כלאי הכרם]
ונעקר הכרם, אפילו הוסיף [הבצל לגדול אחר עקירת הכרם] מאתים אסור [משום כלאי הכרם,
כיון שהולכים אחר עיקר הגידול. דוחה הגמרא] היא גופא מיבעיא ליה [לר"ש בן פזי],
מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן לא שנא קולא ולא שנא חומרא [וא"כ גם
אצלנו לגבי עומר, תתירו הקרבת העומר], או דלמא ספוקי מספקי להו ולחומרא אמרינן
[כגון לגבי ערלה וכלאי הכרם דלעיל, אבל] ולקולי [לגבי היתר הקרבת העומר] לא
אמרינן, תיקו".
מפרש רש"י: "ולהביא
שליש, דלהכי נקט שליש
דחשיב גמר פרי, דאי מקמי הכי עקרא הוא כשחת דעלמא ולא מהני עומר למשרייה, ועקרה
קודם לעומר ושתלה אחר העומר והוסיפה משהו מהו". ילדה שסבכה בזקנה: "נטיעה של ערלה ובה פירות והרכיבה בזקנה שעברו לה ימי ערלתה,
אפילו הוסיפו הפירות בעובי לאחר שסבכה במאתים של היתר יותר ממה שהיו שם מן האיסור
אסור, אע"ג דערלה בטלה במאתים וכו' אפילו הכי אסור דחד גופא הוא ובתר עיקר
אזלינן". לא שנא
קולא: "כגון שבולת
דאזלינן ביה בתר עיקר קולא דלא בעי להמתין עד העומר הבא". לחומרא: "גבי ערלה וכלאים".
וכתב בקובץ אור המזרח [לז, ב], שיש דמיון
מסויים בין הסוגיא במנחות ובין חקירתנו. מדובר בשתילה של שבולת מקרקע אחת לקרקע
שניה. ז.א. שני גופים וגידול אחד. קרקע ראשונה דומה לאם שהורתו וקרקע השניה לאם
היולדת, והשבולת שהביאה שליש לביצית שהופרתה. (הבאת שליש אינה נוגעת לעניננו, שבלי
שליש נחשב הגידול לשחת ולא חל עליו העומר, אבל אין זה דבר עקרוני). כמו כן הילדה
והזקנה דומות לשתי האמהות והפרי לעובר. (אגב מבחינה גנטית יש הקבלה מירבית). הסיפא
שדן בכלאים שונה במקצת, ששם דנים בפעולה שלילית, על סילוק המשך של איסור כלאים.
ולפי זה יש לפרש את דברי רש"י. בילדה
שסבכה בזקנה, הדגיש רש"י, 'הוסיפו הפירות בעובי', בדומה להתפתחות העובר אצל
אם הפונדקאית. ואין להקשות שגם אצל הילדה הפרי היה יכול להתפתח ויעשה בשל, אבל אצל
האם הטבעית היא אינה יכולה ללדת. עובדה זו אינה מעלה ומורידה לטיעוננו. שהרי אותה
הבעיה של יחוס הוולד קיימת גם כאשר האם הטבעית אינה רוצה ללדת, על אף שהיא בריאה
ומסוגלת ללדת, ונותנת או מוכרת את הביצית לאם הפונדקית.
ועוד כתב רש"י בילדה שסבכה בזקנה
"שחד גופא היא" פירוש שהפרי, ובאופן דומה העובר, הוא גוף אחד, ורק המקום
שבו הוא מתפתח השתנה. לכן השאלה העקרונית האם התוספת נחשבת כחלק של העיקר, ולא רק
נגררת אחר העיקר, והוא חלק בלתי נפרד מן העיקר משום "דחד גופא הוא ובתר עיקר
אזלינן", או שתוספת הוא דבר נפרד מן העיקר. ואין לומר ששאלת הגמרא כאן דנה
בביטול ברוב ונוגעת למחלוקת של הר"ן והרא"ש בסוגיא בנדרים [נט], שהרי
רש"י לא פירש שהדיון הוא על ביטול.
סיוע לפירוש זה נמצא בחידושים המיוחסים
לרשב"א על מנחות וז"ל: "פירוש להכי נקט שליש דהויא גמר, דאי מקמי
הכי עקרה הו"ל כשחת בעלמא, ולא מהניא ליה עומר למשרייה. ועקרה קודם לעומר
ושתלה לאחר העומר והוסיפה לה משהו. בתר עיקרא אזלינן ושרייה עומר דר"ל כאלו
גדלה כולה קודם לעומר ולא גדלה כלום לאחר העומר. שהרי אלמלי חזינן דגדלה קצת
לאחר העומר כאלו גדלה כל הצורך קודם העומר מ"מ מה שגדלה לאחר העומר יצטרך עומר
אחר להתירה. שהרי מה שגדלה לאחר העומר תלשו קודם לעומר ואח"כ שתלו לאחר העומר
אין הגידולים מותרים עד לאחר העומר הבא. הילכך גם אם נראה כאילו גדל כולו קודם
ואח"כ שתלו וגדל, גידולים שגדלו לאחר העומר אין מותרים. ומדבעיא ליה אם הם
מותרים בלא עומר צ"ל דר"ל דחזינן כאילו אותן גדולין גדלו קודם לעומר.
משום דבתר עיקרא אזלינן הוי כאילו התוספת גדלה קודם משום דנימא דאין בתוספת כלום
אלא כאילו מן העיקר הוא".
הרי חדש לנו הרשב"א חדוש עצום בפירוש
בתר עיקר אזלינן. אין הבעיה בגמרא נוגעת לשאילת ביטול, אלא יש סברה לומר שהעיקר
והתוספת הם דבר אחד, משום שהתוספת מתייחסת בכח לעיקר וכאילו הכל, כולל התוספת, גדל
לפני העומר. אבל אם נאמר שהתוספת אינה מתייחסת לעיקר, אז אפילו גדל רק משהו אחר
העומר יש צורך בעומר הבא להתיר את המשהו. משום שהתוספת והעיקר שני דברים הם. האחד,
העיקר, העומר מתיר והשני, התוספת, העומר הבא מתיר.
לפי פירוש זה יש לומר שגם בשאלתנו יש אותה
החקירה. האם בתר עיקר אזלינן, ואם כן כל הגידול של העובר ברחם של האם הפונדקאית
מתייחס לביצית שהופרתה ברחם האם הטבעית, שהרי בכח הכל תלוי בביצית הזאת כמו שמראה
לנו הגנטיקה המודרנית. אבל אם בתר התוספת אזלינן, המשך ההתפתחות של העובר ברחם של
האם הפונדקאית הוא חלק שלה ולכן להתפתחות וגידול הזה יש דין נפרד. וכאן לא חלות
ההסתייגויות של הרב גולדברג להוכחה מצמח משום שהזרע כלה, שהרי במקרה דנן אין הזרע
כלה, מכיון שמדובר בשבולת שהביאה שליש. ולהלכה, הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק י, הלכה ה) הסתפק, וא"כ גם בנידוננו נלך
לחומרא ונחשוש לשתי האמהות. יש להעיר שהגרשז"א כתב שזו נועז להביא ראיה מעולם הצומח לעובר
שיש בו נשמה עכ"ד הנעימים שם.
עוד דנו מהמשנה בבכורות: נתגיירה מעוברת
וילדה, הולד בכור לכהן [שהוא פטר רחם בישראל] ולא בכור לנחלה, ופירש רש"י
[שאינו בכור לנחלה] משום דרחמנא אפקריה לזרעיה, דכתיב 'וזרמת סוסים זרמתם'.
והתוספות כתבו דבחנם פירש כן, דבלאו הכי לאו בר נחלה הוא דכגר שנתגייר כקטן שנולד
דמי, ואינו חשוב אביו. הרי שרש"י נאמן לשיטתו ביבמות שאין לומר כקטן שנולד
דמי במעוברת ולכן נזקק לטעמא דרחמנא אפקריה לזרעיה וכמו שפירש ביבמות. ומדברי
התוספות שחולקים, מתבאר דס"ל שיש גדר כקטן שנולד אף העובר שלכך אינו יורש את
אביו, ואעפ"כ מתייחס הוא אחר אמו שהרי בשעת לידה היתה ישראלית, והלידה היא
הקובעת את הקורבה לאם. עי' מה שהאריך בזה בחי' רבי שמעון [יבמות י"ב].
עוד ראיה הביאו ממגילה [י"ג א']:
'ובמות אביה ואמה' א"ר אחא עיברתה, מת אביה, ילדתה, מתה אמה. ופירש"י -
בשעה שנתעברה אמה, מת אביה. נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה להקרות אב. וכשילדתה
מתה אמה ולא נראית לקרות אם עכ"ל. ומבואר, דאב מיקרי כבר משעת העיבור, ואילו
אם מקבלת את שמה רק משעת הלידה. ועיין בספר אור חדש למהר"ל על הפסוק 'ויהי
אומן את הדסה', בית האוצר [ערך עובר] וס' ברכת כהן [פ' תולדות]. ויש להאריך ולפלפל
עוד הרבה ונסתגר בזה.
---
ועכשיו,
קצת דברי אלקים חיים, להחיות נפש עייפה. בהתוועד יוסף עם אחיו בפרשתנו, כתוב: "אני
יוסף, העוד אבי חי. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו [מפני הבושה –
רש"י]" [מ"ה ג']. יש חבילה גדולה של תמיהות על הפסוק, ונמנה כמה
מהם. איתא במדרש "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף, לא יכלו
אחיו לעמוד בתוכחתו, כשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי דרכו על אחת כמה וכמה".
ומאליה עולה התמיהה, איזה תוכחה אמר להם יוסף? הוא בסך הכול גילה את זהותו?
[הקושיא מפורסמת אבל נאמרו דרכים רחוקות]. עוד קשה, הרי כבר לפני כן אמרו לו שאביהם חי, כמפורש בפסוקים,
וא"כ למה שאל שוב "העוד אבי חי", הרי התשובה ידועה לו? עוד קשה,
למה לא אמר העוד "אבינו" חי? הרי יעקב הוא אב לכולם ולא רק ליוסף? ועוד יש לדקדק, אחר ששב רוחם עליהם, ודברו
אתו, למה לא ענוהו על שאלתו העוד אבי חי. עוד יש לדקדק, למה חילק את ההודעה לשתי
אמירות שונות. קודם אמר, "אני יוסף" לבד, ורק אח"כ הוסיף ואמר "גשו
נא אלי ויגשו, ויאמר, אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה", ולמה לא אמר במאמרו
הראשון "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" [עי' בשם משמואל עמ' רצ"ג]?
ויש
להבין את הענין עפ"י השפ"א [ויגש תרמ"ה]: בענין מחלוקת השבטים עם יוסף,
נתקיים בהם המשנה "מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים", כי בודאי היה המחלוקת
על פי דרכים מיוחדים שהיה לכל אחד מהם בעבודת הבורא יתברך, כי יעקב אבינו ע"ה
הוא עצם התורה. וההתפשטות שלו היה בי"ג מדות שהתורה נדרת בהם [כנגד י"ג
שבטים]. לכן לכל אחד היה דרך מיוחד, ומצינו שהתורה נקראת אש דכתיב ירמיה [כג כט] 'כה
דברי כאש'. ומצינו שנקראת מים דכתיב [ישעיה נ"ה א'] כל צמא לכו למים. ויוסף הצדיק
היה בחינת אש כדכתיב [עובדיה א יח] 'בית יוסף להבה' והוא בחינת התלהבות כענין 'ויגבה
לבו בדרכי ה''. ויהודה הוא בחינת מים, שהוא הכנעה ותפלה לשפוך לב כמים, כדאיתא בגמרא
מה המים יורדין למקום נמוך. ובאמת, בכלל ישראל צריך להיות כל הכוחות האלו והשלימות
בא על ידי כל המדות כאשר ברא ה' יתברך כן האדם להיות בו מדות משונות זו מזו בודאי כולם
שוים לטובה וצריכין להתנהג בשמחה ובהכנעה ובהתחזקות להתנהג פעם בזה ופעם בזה עד שבאין
לשלימות האמיתי עכ"ד. ובעוד הרבה מקומות לאורך פרשיות וישב-מקץ-ויגש האריך השפת
אמת להצביע על השוני בין מידות יוסף לבין מידות יהודה ושאר השבטים. יוסף היה
בבחינת בלתי לה' לבדו, נזיר אחיו [בראשית מ"ט כ"ו דברים ל"ג
ט"ז] קדוש ופרוש, ויהודה שאף ופעל להביא את הקדושה גם בעניני עולם הזה
כמש"כ [דברים ל"ג ז'] "ואל עמו תביאנו" [וישב תרל"א
ד"ה במדרש]. השבטים עסקו בעבודת ה"בירורים" בחינת "מאלמים
אלומים בתוך השדה", חורשים זורעים וקוצרים, והיא עבודת הגלות, לברר הטוב
מהרע. מידת יוסף הייתה שורש הגאולה והתכלית "קמה אלומתי וגם נצבה". יוסף
היה בבחינת שבת, עליה נאמר "היום לא תמצאהו בשדה" שבה יש עלייה לכל ימי
המעשה "קמה אלומתי" [שפ"א וישב תר"נ ד"ה בפסוק]. יהודה
בחינת לב, ויוסף בחינת ראש [שפ"א מקץ תרס"א]. יהודה בחינת "לית ליה
מדגרמיה כלום" ויוסף בבחינת "משלו נתנו לו" [בר"ר צ"ג
ושפ"א ויגש תרמ"ח] ועוד כהנה וכהנה.
לכשנעמיק נבין, שבין
יוסף ואחיו התנהל ויכוח אידיאולוגי, מה היא דרכו האמיתית של יעקב אבינו, ומה היא
"ההשקפה הטהורה". האחים טענו שדרכם, בהנהגת מלכם יהודה, היא-היא הדרך
המובחרת וכל דרך אחרת היא סטייה מן היושר ה'יעקובי'. יוסף טען לעומתם, שגם דרכו
היא דרך, וכדי להעביר לאחים את המסר הכאוב שאין דרכם הדרך היחידה-והבלעדית התעקש
לספר להם חלומותיו, על אף שהדבר גרם להם לשנוא אותו עוד יותר וסיכן אותו [זוכרים
מכירת יוסף?]. יוסף סבר שהם צריכים להבין שבסוף יודו לו "השמש והירח ואחד עשר
כוכבים משתחוים לי". אין להימלט מהאמת הצרופה שגם דרך יוסף היא דרך. ולא רק
דרך אחת מתוך דרכים רבות אלא שדרכו כוללת את כל הדרכים [עי' וישב תרנ"א
ד"ה והנה], כמו שהראש הוא שורש כל האברים ושבת היא הנשמה של כל הבריאה כך דרך
יוסף כוללת הכל. טבע האדם לראות את עצמו משתקף מתוך דמות הרב-אבא-מחנך-מורה-דרך.
אי לכך, השבטים ראו ביעקב את אך מידותיהם בלבד ולא היו מוכנים לראות באישיות
הרב-גוונית שלו גם את מידת יוסף.
מעתה, נכונים אנו
ליישב כמין חומר את כל מסכת התמיהות. כאשר יוסף אמר 'העוד אבי חי', התכוון
למה שכתוב בהמשך הפרשה: "ויחי רוח יעקב אביהם". שם פירש
רש"י שחזר אליו רוח הקודש. כשיש רוח הקודש אדם חי, ובלעדיה, חסרה לו חיות.
יוסף אמר לאחיו "אתם חולקים עלי ואומרים שאני סולל דרכים חדשות וסטיתי מדרך
אבא, האם לאבא הייתה רוח הקודש כל השנים? העוד "אבי" חי. יעקב הוא
"אבי". הוא גם מחזיק משיטתי ולא רק משיטתכם. יעקב הוא 'איש התפארת'
שמתאפיין בשלימות הכוללת גם את מידותיי וגם את מידותיכם. אין האמת חד-ממדית כפי
שאתם סבורים".
לפני כן יוסף שמע
שאביו חי כפשוטו. כאן הוא אמר משהו יותר עמוק: האם כל השנים שלא הייתי בבית, הייתה
לאבא רוח הקודש? העובדה שלא, מוכיחה שאני צודק. שה"אני יוסף" היא גם
דרך. רוח הקודש באה רק עם שלימות [כדאי' בברייתא של רבי פינחס בן יאיר] ואם ניטלה
מיעקב רוח קדשו, סימן שחסרה לו השלימות עקב היעדרותי. "ולא יכלו אחיו לענות
אותו כי נבהלו מפניו" - נבהלו
מהפנימיות שלו [שפ"א בכמה מקומות]. הם הבינו שצדק יוסף, ואכן לא זכה יעקב
לרוח הקודש בגין היעדרות יוסף מביתו. כמה אור יש בדברי רש"י על המילים "נבהלו
מפניו" – מפני הבושה. אחרי תוכחה כזאת, אין באמת תשובה והלשון נדבקת לחכה.
מעתה מובן, למה התורה חילקה את דברי יוסף לשתי אמירות. קודם הוא דיבר על הנושא
המהותי של חילוקי השיטות ששררה ביניהם והוכיח להם עד כמה טעו. אחר כך דיבר על נושא
אחר, דהיינו המכירה "גשו נא אלי ויגשו אמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה".
אנשים נוטים לזלזל
בחוגים אחרים, וכמה חוגים ופלגים יש בכלל ישראל. יש בריסק'ערס-חזון-איש'ניקערס-חב"ד'סקערס
[משיחיסטים-יותר-ומשיחיסטים-פחות]-פונוביצ'ערס-[מחבלים-שונאים]-ג'-עץ-ספרדים-חסידי-רבי-עובדיה-חסידי-הבן-איש-חי-וממשיכיו-ברסלב'ערס-[נ-נח'ס-ולא-נ-נח'ס]-ויז'ניצערס-סערט-ויז'ניצערס-סאטמער'ס-[על-שני-אדמוריהם-שליט"א]-ועוד-ועוד-ועוד-וחדלו-לספור-כי-אין-מספר.
ילד הולך בתומו ברחוב עם אביו בדרך לתפילה, ורואה מולו ילד שהולך בכיוון ההפוך עם
אביו, ושואל "טאטי, למה הם לא הולכים לבית מדרש [כלומר - לבית מדרש שלנו]?"
והאבא עונה בפשטות "כי אין להם שכל..." והילד השני שואל אף הוא את אביו
"למה הם לא הולכים לרבי [כלומר – לרבי שלנו]". והתשובה לא מאחרת לבוא
"כי אין להם את הזכות..."
המפתח לגאולה מונח
ב"עוד אבי חי", בהבנה שיש דרכים שונות וצריך להעריך ולהוקיר את כולם ולא
לזלזל באחרים מעצם העובדה שהם שונים ממך. אם נפנים מסר זה, בקרוב ממש נזכה לגאולה
השלימה במהרה בימינו ואור חדש על ציון תאיר. [עפ"י שיחת הקודש של כ"ק
האדמו"ר מטאלנא שליט"א אור ליום ה' פ' ויגש התשע"ד. ההבנה ואי
ההבנה, הסגנון וכל השגיאות הם על אחריותי בלבד].
שבת שלום ואורות אין
סוף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה