פרשת שמות
לזכות כ"ק
מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לע"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל
להארות וכן לתרומות
והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080
המגביה
ידו על חבירו
הקדמה
השבוע נלמד בחלק ההלכתי על האיסור להגביה יד על חבירו, ובחלק הרעיוני
על הדרך האפקטיבית לגדל ילדים שילכו לאור ה' כל ימיהם ושלא ייכנסו בתוך הקטגוריה
של "שובבים", שהרי בפרשיות אלו של שובבים, אנו מתקנים את השובבות.
פסול לעדות
פרשתנו מספרת, שכאשר משה רבנו גדל ויצא אל אחיו, ראה "שני אנשים
עברים ניצים". תגובתו של משה הייתה: "ויאמר לרשע, למה תכה
רעך". המילה 'תכה', בלשון עתיד, מורה, שהאיש עדיין לא הִכה את חברו,
ובכל-זאת, הוא כבר מכונה 'רשע'. ואכן, הגמרא [סנהדרין נ"ח:] לומדת מזה בשם
ריש לקיש ש"המגביה ידו על חברו, אף-על-פי שלא הִכהו – נקרא רשע".
הרמב"ם פוסק כהאי לישנא "אפילו להגביה ידו על חבירו אסור,
וכל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע". הרמב"ם שינה
מלשון הגמרא בשתים. א] כתב ש"אסור", לשון שאינה מופיעה בגמרא. ב] הוא
כתב "הרי זה רשע" לעומת הגמרא שאמרה "נקרא רשע".
ראיתי לאחד קדוש מדבר, שטען שהרמב"ם בא להדגיש במילה
"אסור" שאין בדברי ריש לקיש דבר אגדה גרידא [כדברי המהרי"ט
אבה"ע סי' נ"ג] אלא פסק הלכה. ופסק ההלכה הוא, שיש לו דין רשע, ושהוא
פסול לעדות, כדברי ההגהות מיימוניות.
ובהלכה לפני זה הרמב"ם כותב "הרי זה עובר בלא תעשה"
ואילו כאן כותב שעובר באיסור, משמע שאינו אסור אלא מדרבנן [והקרא ד"למה תכה
רעך" אינו אלא אסמכתא בעלמא]. ומפורש כן בחינוך [מצוה תקצה שהאיסור אינו אלא
מדרבנן.
וכתב הרמ"א [בחו"מ סי' ל"ד ס"ד] המגביה ידו על חבירו
להכותו פסול לעדות מדרבנן. וכתב ע"ז בביאור הגר"א [ס"ה], דנקרא רשע
דכתיב 'ויאמר לרשע כו'' כמש"ש נ"ח. ומ"מ אין נפסל מה"ת כיון שאין
בהם מלקות עכ"ל. והיינו דהעובר על כל לאו שאין בו מלקות, אינו נפסל לעדות.
ומקור הדברים בב"י [שם בשם המרדכי פרק זה בורר סי' תרצ"ה ופרק החובל ב"ק
סי' ק"ב] וכתב ע"ז בב"י דאף אם אין לוקה עליו מ"מ פסול לעדות דאם
העובר על איסור דרבנן פסול לעדות כ"ש לעובר על דברי תורה שאין בהם מלקות.
אמנם דברי הב"י והגר"א דהמגביה יד כשר לעדות מה"ת הואיל
ואינו לוקה, תמוהים לכאורה, שהרי כל עיקר מה דאין נפסל לעדות אא"כ עבר עבירה שיש
עליה מלקות הוא משום דבפרשת מלקות כתיב 'והיה אם בין הכות הרשע' ומאחר שהתורה קראתו
רשע, פסול לעדות, כדכתיב 'אל תשת ידך עם רשע להיות עד'. ומעתה יש לתמוה, למה המגביה
יד על חבירו לא יפסל לעדות מדאורייתא מאחר שהתורה קראתו רשע?
ופוק חזי מש"כ בשו"ת בית יוסף דיני קידושין [סי' ב'] וז"ל
המגביה יד על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע. פסק ראב"ן דיש לקרותו רשע ופסול
לעדות, ואעפ"י שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דלא מיפסל לעדות אלא מדרבנן, י"ל
דהני מילי במגביה יד ולא הכה דאתי מדרשא ד'למה תכה', ולא נאמר 'למה הכית' וכו' אבל
מכה ממש לית דין ולית דיין דנקרא רשע מפשטיה דקרא ופסול לעדות מדאורייתא.
נמצא שנחלקו גדולי הפוסקים ביסוד מה שהמגביה יד על חבירו פסול לעדות, דדעת
הב"י דהוא איסור מן התורה, והתורה קראתו רשע ועכ"ז מה"ת כשר לעדות לפי
שאינו לוקה. וכן דעת הגר"א בביאוריו. ודעת השו"ת ב"י דאם אך התורה קראתו
רשע, פסול לעדות אף בלא מלקות, אלא די"ל דאין איסור מה"ת להגביה יד על חבירו
דאפשר דהוי רק אסמכתא. וראה ראיתי בחי' רבי שמואל [סנהדרין עמ' ר"ו] שהקשה על
מש"כ בבית יוסף [שהבאנו לעיל ולא על מש"כ בשו"ת ב"י] שאינו
פסול לעדות מה"ת, והרי אף אם אינו חייב מלקות, התורה קראתו רשע וצריך להיות
פסול לעדות. ורצה לומר שהאיסור אינו אלא אסמכתא בעלמא. אבל לי הקטן צ"ע,
שמפורש בדבריו דהוי מה"ת [והעיר בזה בס' היקר מפז 'חבצלת השרון' שמות עמ'
ל'].
ויש לומר, בהקדם מה שבחסדי השם עלינו, באורות הגבעה [גיליון יום כיפור
תשע"ד] הבאנו מקורות להוכיח ששם "רשע" בתחום אחד בהלכה אינו בהכרח
גורר אחריו שייקרא רשע בתחום אחר, וכל דין וגדרי רשע משלו עיי"ש וינעם לך. כך
גם כאן, גם אם התורה הדביקה לו תווית של "רשע" ['ויאמר ל"רשע"
למה תכה' - וכל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע] אינו בהכרח לומר שגם בדיני עדות
ייחשב לרשע וייכנס למסגרת של "אל תשת ידך להיות עם רשע" וייפסל לעדות.
ובתומים [סי' פ"ז סקכ"ז] כתב לחדש וז"ל גזירת הכתוב דאין
אדם נעשה רשע וחשוד כי אם בב' עדים שמוציאין אותו מחזקתו וכל כמה דליכא עדים אין יוצא
מחזקת כשרות ואפי' אמת שעבר עבירה מ"מ לא נפסל כי אם בשני עדים שראוהו וכ"כ
באורים סי' כ"ח סק"ג. ועפי"ז כתב דרשע היודע עדות לחבירו חייב להעיד
בבי"ד כ"ז שלא הרשיעוהו בבי"ד. וכ"כ באו"ש פי"ב עדות
ה"ב ד"ה הנה. ובזכר יצחק סי' י"ט ד"ה עוד, ביאר בזה דברי הריא"ז
[בשלה"ג סנהדרין ה] דגזלן כשר מה"ת לגיטין וקידושין, וביאר דהיינו בזה"ז
דליכא בי"ד.
והטיב לבאר דברי התומים בס' חבצלת השרון [שם] דיסוד פסול הרשע לעדות אינו
משום דבעל עבירה פסול לעדות אלא הוא דין נוסף על מה שהוא בעל עבירה שע"י העבירה
נעשה רשע וחלות שם רשעות דחייל ביה פוסלתו לעדות ואשר בזה דעתו דחלות שם רשע אינו נקבע
אלא בהרשעת בי"ד עפ"י ב' עדים [ויעוין בקה"י סנהדרין סי' ז' שביאר דברי
התומים דאינו נפסל כל שלא נודע פסולו]. ונראה להוסיף בזה, דמה שהרשע נפסל לעדות אינו
משום שנודעה רשעותו בבי"ד אלא דעיקר פסול רשע הוא רק כאשר הוא מורשע בבי"ד
ובזה דומה לחייבי מיתות ומלקות דאינו מתחייב מיתה עד אחר הפסק שהוא מורשע בבי"ד
לחובת מלקות ומיתה וה"נ צריך את הפסק דין של בי"ד להוציאו מחזקתו ואף דמאחר
שהוציאוהו מחזקתו הרי זה פסול למפרע מ"מ צריך הכרעת בי"ד לדבר זה.
הלא מעתה נראה דממה שאמרה תורה שהמגביה יד על חבירו נקרא רשע עדיין אין
הכרח שהוא נפסל לעדות מה"ת [אם אין לו עונש מלקות] כי אפשר דהוא בעצמו נקרא רשע,
אך אין זו רשעה המסורה לבי"ד להרשיעו ולהוציאו מחזקת כשרותו, ולמש"נ הרי
לא סגי במה שהתורה קראתו רשע אלא בצירוף מה שמשפטו מסור לבי"ד להרשיעו
עכ"ד עיי"ש עוד מה שהאריך כדרכו בקודש.
עכ"פ בעצם איסור הגבהת יד על חבירו, יש לפנינו שלש שיטות – א]
שאין אלו אלא דברי אגדה, ב] איסור דרבנן, ג] איסור דאורייתא [עד שיש קס"ד
שלוקים עליו].
גדר האיסור
וביארו רבותינו, דהיסוד להתפלגות השיטות הוא
השאלה, מהי הגדרת האיסור של "המגביה ידו על חברו". אפשר לראות בהגבהת
היד את התחלת הפעולה של הכאת הזולת. וזה החידוש בעניין זה, שאפילו תחילתה
של פעולת ההכאה גורמת לאדם להיקרא 'רשע'.
אולם ייתכן שהקביעה כי האדם נקרא 'רשע' אינה בגלל הנזק והצער שנגרמו
בהמשך לזולת, אלא בגלל האדם עצמו: אדם שמגביה ידו על חברו, גם אם
הדבר לא התפתח אחר-כך להכאה בפועל, וגם אם לזולת לא נגרם שום כאב ונזק – עצם
העובדה שאדם מרים את ידו משקף מידה רעה שלו, ולכן הוא נקרא 'רשע'.
עונש על כוונה
על-פי ההגדרה הראשונה, יש קושי לקבוע כהלכה ברורה
שהמגביה ידו על חברו נקרא 'רשע'. כלל בדיני התורה קובע שאין מענישים על מחשבה שלילית.
אמנם כאן מדובר לא במחשבה לבדה, אלא גם בהגבהת היד בפועל, אבל עדיין אין כאן פעולה
של הכאת הזולת, ולכן אי-אפשר לקבוע (כהלכה פסוקה) שבגלל עצם הגבהת היד ייקרא האדם
'רשע'.
אולם אם אנו בוחנים את העניין לא בהיבט של הפגיעה בזולת, אלא במה
שהגבהת היד משקפת על מהותו של האדם העושה כך – כי-אז התורה קוראת לו 'רשע' בגלל
עצם העובדה שהוא הרים את ידו על חברו, גם אם בפועל לא הייתה שום הכאה. לכן
מצד ההיבט הזה מוגדר האיש 'רשע' בהיבט הלכתי מובהק, והשאלה היא אם זה דאורייתא או
דרבנן.
יש להוסיף ביאור מדוע דווקא הגבהת היד היא איסור. תכלית בריאת האדם
היא "לשמש את קוני", על-ידי שכל איברי גופו עובדים את הקב"ה. ה'יד'
מסמלת את הנתינה, וזה עיקר תפקידה – לתת צדקה, לגמול חסד, לעזור לזולת [עי' תקו"ז
בהקדמה "חסד דרועא דימינא"]. כאשר ה'יד' הזאת מורמת לפעולה הפוכה
לחלוטין – להכאת הזולת – יש בזה חטא חמור, כי בכך הופך האדם את תפקידה של היד מן
הקצה אל הקצה.
מכאן אפשר ללמוד כמה גדולה היא הפעולה של 'הגבהת היד' בכיוון החיובי –
להשתדל לפעול לטובת הזולת יותר מהטבע והרגילות, עד שהאדם 'מגביה' את עצמו מכל
המדידות והמגבלות של העולם ומגיע לאהבת-ישראל למעלה מכל מידה ושיעור.
גדר האיסור – משום האיום
ואפשר להציע גדר אחר איסור ולא משום שהפך את תפקיד היד. דהנה,
הרמב"ם במצות ל"ת ש' כתב "ומזאת האזהרה היא האזהרה מהכות כל איש מישראל
וכבר הזהירו מלרמוז להכות ואפילו לא יכה אמרו כל המגביה ידו על חבירו להכותו
נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך". ועד"ז כתב בספר החינוך מצוה תקצה
וז"ל ומזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל וחכמים זכרונם לכרכה מנעו אותנו
אפילו מלרמוז להכות אמרו כל המגביה ידו על חבירו להכותו נקרא רשע שנאמר ויאמר
לרשע למה תכה רעך.
וכתב בקובץ אור ישראל [נ"ג עמ' רנ"ג] שנראה בדעת הרמב"ם
והחינוך דסברי מרנן, דגדר האיסור דהרמת יד הוא מעשה האיום על חבירו, שהרמת היד
מאיימת ומפחידה. והנה בסוגיא דסנהדרין איתא "אמר זעירי אמר רבי חנינא נקרא חוטא
שנאמר [שמואל א ב טז] ואם לא לקחתי בחזקה וכתיב שם ותהי חטאת הנערים גדולה מאד. ופירש
רש"י ואם
לא לקחתי בחזקה בבני עלי כתיב שהיו תוקפים בבשר הזבחים ואמר אם לא תתן לי אקח בחזקה
דהיינו כמרים ידו שהיו מגזמין [פירוש מאיימין] להכות ע"כ. הרי שפירש דהא
דמביאה הגמרא ממעשה דבני עלי לענין מרים ידו הוא משום שבני עלי היו מאיימין על אלו
שהביאו קרבנותיהם, ומשמע מזה שגם הא דמרים ידו על חבירו הוא משום איום וכמשנ"ת
עכ"ד. [אלא שהבדל יש בין הרמב"ם לחינוך, דבחינוך מפורש שהוא מדרבנן
ואילו ברמב"ם יש משמעות שהוא מדאורייתא. כך למד הגרש"ר בחידושיו
לסנהדרין עמ' ר"ו, אלא שלנגד עיננו עומדת משמעות דברי הרמב"ם בספר
הי"ד דיליה דאינו אלא מדרבנן כדלעיל. ובשתי המקומות אינו מפורש לשום צד].
כיוצא בזה בקידושין נ"ט ע"א עני המהפך
ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע ופרש"י שיורד לחיי חבירו. וגם זה בפשטות אינו עבירה
אלא הנהגה רעה שנובעת ממדות מגונות. ויותר מזה מצינו בנדרים ט' ע"א כנדרי רשעים
נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, היינו דרשעים נודרים אע"פ שאין זה איסור [עי'
מש"כ בכל זה בספר ברכת אברהם קע"ח].
ונפקא מינה בשני הגדרים שהצגנו הוא אם מרים ידו בלי כוונה להכות אלא
לאיים גרידא. אם האיסור הוא משום דהוי תחילת הכאה אינו אסור אא"כ מתכוון
להכות אבל אם האיסור משום האיום, אסור אפילו בלי כוונת הכאה. ולשון השלחן ערוך הוא
"המרים יד על חבירו להכותו", ובס' ברכת שי [ברמן סנהדרין עמ' רמ"ב]
כתב שאולי רמז שעובר דוקא כשמרים בכוונה להכות.
ותבט עיני ב'עומקא דפרשה' [מודיעין עילית תשס"ט פ' שמות] עוד נ"מ,
דאם נימא דיסוד האיסור משום תחילת הכאה א"כ אף חבירו לא שם לב כלל שהגביה עליו
את ידו הרי זה אסור דאין תלוי כלל בחבירו אלא בתחילת מעשה הכאה אבל אם נימא דיסוד האיסור
הוא משום איום, א"כ לכאורה אין כאן איסור רק אם הוא הרגיש מאויים על ידו, והיכא
שלא שם לב שהרים עליו ידו אינו עובר איסור. ואינו מוכרח.
עוד נ"מ דאם יסוד האיסור משום איום יתכן שאסור לאיים אפילו בדיבור
בלא הרמת יד אבל אם יסוד האיסור משום תחילת מעשה הכאה בודאי אין לנו לחדש איסור זה
לגבי צורות אחרות.
והוסיף שם להשוות את הלשונות בזה, דהנה לשון הגמ' בסנהדרין [נח] הוא המגביה
ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע וכתוב סתמא המגביה ידו על חבירו וכן הוא
לשון הרמב"ם חובל ומזיק פ"ה ה"א אבל בשמו"ר איתא משעה שאדם מרים
ידו להכות חב' וכו" ותנחומא קרח סי' ח הפושט ידו לחבירו להכותו. וברמ"א חו"מ
סי' לד ס"ד כתב המגביה ידו על חבירו להכות ומכ"ז משמע דבעינן כוונה להכות.
ומלשון משעה וכו" משמע דגדר האיסור משום תחילת מעשה הכאה וכן משמע ממקור הדרשה
דילפינן מ'למה תכה' ומשה לא אמר למה אתה מגביה להכות. אך בספר המצות להרמב"ם ל"ת
ש כתב וכבר הזהירנו מלרמוז להכות אפילו לא יכה אמרו כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע.
כ"ה בדפוס הישן ומלשון אפילו לא יכה משמע אפילו אין בדעתו להכות. ובאמת לא כתב
אח"כ להכותו וגם בהל' חובל ומזיק כתב להכותו. גם הלשון מלרמוז להכות משמע דיסוד
האיסור הוא איום. אך במהדורת פרנקל שינו בלשון ספר המצות והוסיף להכותו וזה צ"ע.
וראיתי בלשון החינוך מצוה תקצה שכתב וחכמים מנעו אותו אפילו מלרמוז להכות אמרו כל המגביה
ידו על חבירו להכות נקרא רשע ובדרך כלל הוא מצטט את לשון הרמב"ם. הנה השמיט מילים
אפילו לא יכה ומצד שני כתב להדיא להכותו ומשמע דס"ל דצריך כוונה להכותו.
בת' מהרי"ט [ח"ב חאה"ע סי' מג ד"ה ולפי עדות העד השני]
כתב דאם המכה הוא ג"כ אינו עושה מעשה עמך אסור לו להכות חבירו שאינו נוהג כשורה.
ומיישב בזה הא דאמר ר"ל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנא'
ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' וקשה הלא המוכה היה ג"כ רשע דרתן ואבירם היו ומותר
להכות למי שא"ע מעשה עמך כדאיתא ב"מ [ע"ג:] דאם אינו נוהג כשורה מותר
להשתעבד בו אלא לפ"ז א"ש דכיון דגם המכה היה אינו עושה מעשה עמך אז אסור
להכותו לחבירו. ועי' בס' מקרא מפורש פ' שמות
שפירש בזה כוונת רש"י עה"פ למה תכה ריעך ופירש"י רשע שכמותך והכוונה
כנ"ל דאע"פ שהוא רשע ומותר להכותו, אמנם כיון שחבירו גם כן רשע כמותו א"כ
שוב אין לו רשות להכותו יע"ש ועי' בס' פנינים מבי מדרשא [אייזנשטיין פרשת
שמות], ובס' דבר תורה [אברהאם פרשת ויצא] ובחבצלת השרון [פ' שמות].
מובא באנציקלופדיה תלמודית [ערך חובל כרך יב עמ' תרפד הערה 88] "וכתבו
ראשונים שמותר לקרוא אותו רשע" בשם מרדכי והגה"מ. וראיתי מעירים שזה
אינו מדוייק, כי המרדכי [ב"ק פ"ח סי' קב] וההגה"מ [הלכות חובל ומזיק
ה ב] הביאו את הראב"ן שכתב שפוסקים דינו כן לקרותו רשע ופסול לעדות ושכנגדו נשבע
ונוטל. אם כן, אין הכוונה שמותר לכל אחד לקרוא אותו רשע אלא שלענין הלכתי של עדות וכדו'
הוא נקרא רשע.
הילד כאינדווידואל
"ויאמר פרעה למילדות העבריות אשר שם
האחת שפרה ושם השנית פועה" – מפרש רש"י [עפ"י הגמרא בסוטה
י"א:] "פועה
– זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות לתינוק בוכה". ממשיך רש"י וכותב דיבור המתחיל
חדש-ישן "פועה
– לשון צעקה כמו "כיולדה אפעה" [ישעיה מ"ב י"ד]". ובתוספות במס' סוטה שומעים מנגינה אחרת
[י"א: ד"ה שהיתה פועה לולד] "פירש רבינו חננאל, לוחשת לחישה, ויוצא הולד כמו שעושים עכשיו
באזני אשה".
בפסוק כ"א כתוב "ויעש להם
בתים" ומפרש רש"י: "כהונה לויה ומלכות שקרויין בתים וכו' ומלכות [דהיינו דוד המלך] ממרים."
יש פה ים של קושיות, ונעמוד על כמה מהן:
בד"ה "פועה" הראשון, רש"י מבאר "שפועה ומדברת והוגה",
מעניין, שלשה הגדרות שונות למלה אחת. עומדים אנו ושואלים, האם ההגדרה היא פועה או
הוגה או מפייסת? ואז רש"י אומר כדרך שהנשים "מפייסות" לתינוק בוכה,
עכשיו ההגדרה היא "מפייסת" בלבד. ושוב, בדיבור הבא, רש"י מוסיף
הגדרה חדשה שלא הוזכרה בדיבור הקודם "צעקה", ומביא ראיה מהפסוק שהפירוש
הנכון הוא צעקה. וא"כ לאו סיפא רישא, ולאו רישא סיפא. "פועה מדברת
והוגה" מול "צעקה". ואנחנו תמהים ושואלים – מה פירוש
המילה פועה?
ראינו גם דברי רבינו חננאל שלגמרי מסבך
אותנו – הוא מבאר שפעיה היא "לחישה" בניגוד לכל ההגדרות הקודמות שראינו
ברש"י, וגם חולק לכאורה על מה שכתוב בפסוק בישעיהו "כיולדה אפעה"
שבוודאי אין פירושו "לחישה". מאי האי? בנוסף, יש להבין, מה "המידה
כנגד מידה" בשכר המלכות שקיבלה מרים?
נתחיל מההתחלה. צעקה היא דבר יחסי. אם חזן
הוא, צריך לצעוק בטון גבוה. אם הוא מדבר בטון רגיל, לא מילא את תפקידו, למרות שאם
היה נכנס לבית שבו ישנים אנשים, והיה מדבר באותו טון, היו אומרים לו "למה אתה
צועק". מה שנחשב ללחישה במקום אחד, נחשב לצעקה במקום אחר. כל מצב וכל מציאות
דורשים את הקול המתאים והראוי להם.
כשרש"י נתן הגדרות שונות למילה
"פועה" ["פועה ומדברת והוגה"] הוא התכוון לומר, שהמילדת דברה
עם כל ילד בסגנון דיבור המתאים לצרכיו. יש ילד שצריך "הוגה" ויש שצריך "מפייסת".
קודם רש"י הסביר שיש כמה אפשריות של פועה,– תלוי מה התינוק צריך. והיסוד הוא
להשתמש בכל כוחו בטון המתאים ["צעקה" כדברי רש"י המאוחרים].
אחר כך רש"י נותן דוגמה: אם התינוק בוכה – מפייסת אותו, כי זה מה שחסר לו.
ואם התינוק אינו בוכה, יש דרכים אחרות לתקשר איתו. כל אמא מבינה איזה שפה מיוחדת
מתאימה לתינוק בכל מצב. ממשיך רש"י, בהביאו הפסוק "כיולדה אפעה"-
כלומר, מה השפה של היולדת? צעקה, אפילו אם בשבילנו הטון שלה אינו מגיע לדציבלים
הרגילים של צעקה, אבל בשבילה, במצב הנפשי בו היא נתונה, הקול שלה הוא בבחינת צעקה.
מה שהיא אומרת – היא אומרת עם כל עוצמתה הפנימית. גם דברי הר"ח מאירים
כספירים – לפעמים פעייה היא לחישה, דהיינו כאשר לוחשים בעוצמה [ויש גם שקט עוצמתי –
ראה דברינו באורות הגבעה פרשת ויחי].
וממשיכים אנו את חוט המחשבה הלאה, להבין את
מתנת "בתי מלכות" שהוענקה למרים. מהו גדרו של מלך? הרמב"ם אומר
[מלכים ג' ו'] ש"לבו הוא לב קהל ישראל". ועוד הפליג הרמב"ם בלשונו
[מלכים ב' ו'] "וכדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות
לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר 'ולבי חלל בקרבי'. ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי שנאמר
"לבלתי רום לבבו מאחיו", ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבא בחפציהם
ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות שנאמר
"שמעוני אחי ועמי", ואומר "אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו'", לעולם
יתנהג בענוה יתירה .... ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק,
רועה קראו הכתוב, "לרעות ביעקב עמו ודרכו של רועה" מפורש בקבלה "כרועה
עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'".
למדנו מלשון הזהב של הנשר הגדול, שמלך צריך
ללכת לפי רוחו של כל אחד ואחד, להשפיל את עצמו מגובה מעמדו הרם ולקבל ולייקר את
האינדיווידואליות של כל יהודי ויהודי. זו הייתה בדיוק הפעולה הברוכה של מרים
שהתורה מנציחה כשקוראת לה "פועה". היא ידעה ללכת לפי רוחו של כל תינוק
ותינוק. לפעמים מפייסת, לפעמים הוגה, ולפעמים מדברת, והכל ב"צעקה"
ובעוצמה – לפי צורך האינדיוודואל, הפרט. היא השכילה להתעלם מהגישה הרווחת של
"כוללנות", שלפיה מתייחסים אל כולם באותה צורה, ומדברים אל כולם באותו
סגנון.
אי' בנדה [ל"א:] שהתינוק יורש את ה'שחור
שבעין' מאמו. הגמרא משאירה אותנו מגששים באפילה להבין מה הקשר בין האשה לבין השחור
שבעין. והעומק הוא, שהשחור נקרא "אישון" שפירושו "איש קטן".
באישון עין מצולמת תמונה מזערית של הדמות המשתקפת בתוכו. אשה, יותר מגבר, בזכות
הבינה היתירה שניתנה לה, מוכשרת ומסוגלת להבחין בשוני בין טיפוסים בכלל וילדים
בפרט. תשאל אמא על האופי של התינוק שלה, והיא תדע לספר בפרוטרוט. תשאל את האבא,
והוא יענה בתמיהה "איזה אופי? הוא תינוק". דוד המלך הוא מצאצאי מרים, שזכתה
לנכדה הגדול, עקב יחסה לכל תינוק לפי צרכיו המיוחדים, שמקביל בדיוק לתפקיד המלך, להתייחס
לכל אחד לפי רוחו ואופיו האישי. לגברים אין זמן וסבלנות לניתוחי אופי מרובים, הם
מעשיים ותכליתיים. הנשים, לעומת זאת, חיות את השוני והמיוחדות של בני אדם ולא
מחפשות את השורה התחתונה בלבד. מעתה מובן לנו
למה מרים זכתה להיות אמא של מלכות. מעניין ששפרה, דהיינו יוכבד, שהייתה משפרת את
הוולד, ומיישרת אבריו, שאלו פעולות סטנדרטיות, זכתה לכהונה ולויה, שהן מתנות שמים
קבועות, המתקבלות בתורשה.
עכשיו מתחילים ימי השובבי"ם. איך
מונעים מילד מלגדול שובב? כל ישראל בני מלכים הם. צריך להתייחס לכל אחד כמו שמלך
ישראל היה מתייחס לכל יהודי – כאינדיווידואל, כפרט. כל ילד יש לו צרכים שונים, רצונות
מיוחדים, שאיפות לעתיד, תקוות שונות, חולשות אופי, רגישויות וכו' וכו'. חייבים
לעשות "מחקר מדעי" ולבדוק בכל ילד, איזה סוג יחס הוא צריך. יש ילדים
שזקוקים ליותר חום ואהבה ויש ילדים שזקוקים דווקא שתשים דגש על משמעת והעמדת
גבולות. יש שאוהבים נשיקות, יש שמעדיפים חיבוקים ויש שרוצים דוקא ... ממתק. ויש
[רובם ככולם] שצריכים את כל הנ"ל. אם הורה אינו יודע איזה יחס מיוחד לתת לילד
מסויים – כדאי להתייעץ אם מביני דבר, ובראש ובראשונה – האשה... "חנוך לנער על
פי דרכו" - הדרך שלו הייחודית, ולא דרך אחת לכולם. אם נפנים את המסר וגם
נראה סייעתא דשמיא – נזכה לגדל זרע ברך ה', המרבים אור בעולם! [עפ"י דברי
אלקים חיים ששמעתי מהאדמו"ר שליט"א בשיעור שנמסר אור ליום ו' פרשת שמות
תשע"ג] שבת שלום ואורות אין סוף!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה