|
בסיעתא דשמיא
פרשת יתרו
י"ז שבט תשע"ד
גיליון
ס'
|
|
אורות
הגבעה
|
|
לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ
אדמו"ר מטאלנא שליט"א
|
|
לע"נ ידי"נ ר' יואל בן ר'
פנחס הלוי ז"ל
|
להארות
וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080
"לא תעשה לך פסל"' - עשיית עבודה זרה על
ידי שליח
הקדמה
השבוע נדון באיסור עשיית עבודה זרה, ודרך הילוכנו נשכיל להבין קצת בגדר
"לאו שאין בו מעשה". באורות הגבעה פרשת בא הבאנו את דברי הגרי"מ
חרל"פ, שביסודו,
כל שעבוד זר הוא עבודה זרה. ולכן כשבא הדיבור "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"
[שמות כ ג] נעקר כל היצה"ר מלבם, שיעבדו עצמם כולם לאור אלהים אמת [מי מרום
ט"ו קל"ח]. אין בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. כמה ראוי והגון שבשבת
מתן תורה נעסוק בצד השני של המטבע – איסור עבודה זרה, השני שבעשרת הדברות. בחלק
השני של עלוננו, נעסוק בקושיא הידועה, למה נאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך
מארץ מצרים" ולא נאמר "אנכי ה' אלקיך אשר בראתיך" שהיא ידיעה
בסיסית ויסודית יותר. נפרוס את היריעה עפ"י משנתו העמוקה-בהירה-וזוהרת של
השפת אמת, שחזר לקושיא זו בהרבה הזדמנויות.
קושיית הלחם משנה –
איך לוקים בלאו שאין בו מעשה
הרמב"ם [פ"ג ע"ז
ה"ט] כותב העושה עבודת כוכבים לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו [אלא צוה לאחרים
לעשות בשבילו] וכו' לוקה שנא' 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'. והקשה ע"ז בחינוך
[מ' כ"ז] שהרי המצווה לאחר לעשות, משלח הוא, וקי"ל משלח פטור היינו דאין
שליח לדבר עבירה. ויעוי"ש במנ"ח שתירץ דאין כונת הרמב"ם מדין שליחות
אלא דכן הוא עיקרו של איסור שלא יגרום לעשיית ע"ז וכלשון הרמב"ם במנין
המצוות [מל"ת ב'] 'שלא לעשות פסל לא יעשה בידו ולא יעשו לו אחרים שנא' לא
תעשה לך פסל'. וכ"כ שם החינוך שהמצווה לאחר לעשותה הוא גורם העשייה.
ועיי"ש במנ"ח שכ' דלפי"ז ה"ה אם מצווה לעכו"ם או חש"ו
שאינם בני שליחות ג"כ עובר, כיון דאי"ז מדין שליחות רק דהתורה אסרה לעשות
ע"י אחרים כיון דהוא בגרמתו ובמנ"ח הביא דהלח"מ הק' דהו"ל לאו
שאין בו מעשה [וצ"ל דגם הלח"מ למד שעצם האיסור עובר המצוה ולכן הקשה רק שאיב"מ]
ותי' דכיון דהאחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאו הוא וחייב ובמנ"ח נדחק שם
דאין כונתו לדין שליחות דהא אשלד"ע יעוי"ש.
ואבוא היום אל העין לתרץ קושיית הלחם
משנה עפ"י יסוד גדול שהניחו רבותנו נ"ע [עי' אפיקי י סי' מ"א אות ז', שערי חיים
לגרח"ש זצ"ל קידושין סי' מ"ה, באר שרים ח"ג סי' ה' ועוד]
דהיכא דהמשלח עובר את גוף העבירה בעצמו אלא שעובר את העבירה בלא מעשה ושלוחו עושה את
המעשה בשליחותו, בכה"ג יש שליחות לאשוויי לאו שיש בו מעשה וילקה המשלח, ואי"ז
שייך לכללא דאשלד"ע, והך כללא דלאו שאב"מ אין לוקין עליו, אין ענינו דבלא
מעשה חסר בחומרת העבירה והמעשה משלים את העבירה
[עי' תומים סי' ל"ד סק"א שכתב שלאו שא"ב מעשה קיל מלאו שיש בו
מעשה] אלא דהוא תנאה בעלמא בדין חיוב מלקות דבעינן מעשה דומיא דלאו דחסימה, ולפיכך
שליחות על מעשה באופן שעצם העבירה עושה המשלח בעצמו ל"ח שליחות לד"ע דאי"ז
אלא שליחות למעשה גרידא ואף שעי"ז מתחייב המשלח מלקות לא איכפת לן. ולפי
המבואר דברי הלח"מ מתבארים כפשוטם דכיון דאת עצם האיסור עובר בעצמו ואין חסר לו
אלא מעשה, ע"ז שפיר מהני מעשה השליח מדין שליחות דבכל כה"ג לית ביה משום
אשלד"ע. [ולפ"ז צריך
השליח להיות בר-שליחות].
עוד יישוב לדברי
הלח"מ – לפעמים דיבור נחשב לעשייה
כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' עכו"ם
הל"י י"א וז"ל הנודר בשם עבודת כוכבים והנשבע בה לוקה שנאמר ושם אלהים
אחרים לא תזכירו כו' ואסור להשביע העובד כוכבים ביראתו כו' ואינו לוקה אלא הנודר בשמה
והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה עכ"ל והשיג עליו הראב"ד וז"ל זה לא אמרו
בגמרא אלא אליבא דר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולית הלכתא כותיה וכו'.
ואמנם, דברי הראב"ד בהשגתו משכנעים, ופסק הרמב"ם שנשבע בשם ע"ז לוקה
מתמיה, שכן לפום ריהטא לאו שאין בו מעשה הוא, ומלקות מנלן?
וכדי ליישב דבריו כתב בס' רשימות
שיעורי הגרי"ד הלוי [עמ' קפ"ח] לחקור בטיב איסור הנשבע בשם ע"ז, האם
עיקר האיסור הוא שאסור לכבד ע"ז ע"י שבועה ודומה איפוא לאיסור המגפף והמנשק
לע"ז דהויין לאו שבכללות [עיין ברמב"ם פ"ג מהל' עכו"ם הל"ו]
אלא שהתורה אסרה הנשבע בשם ע"ז באיסור מסוים כדי ללקות עליו. או דילמא, כלך
בדרך זו, ותאמר שאיסור שבועה הוא איסור בעצמו. עקב כך, אם חל איסור הנשבע בשם ע"ז
כאיסור שבועה בעצמו הו"ל לאו שאין בו מעשה. אולם אם האיסור חל כאיסור כיבוד ע"ז
הוא לאו שיש בו מעשה שכן דברי השבועה פועלים כמעשה. לאור האמור, שפיר פוסק הרמב"ם
שהנשבע בשם ע"ז לוקה כי לדעתו עצם חלות האיסור הוא איסור כיבוד ע"ז [עיין
ברמב"ן בסה"מ שורש ט' שמשוה האיסור להשבע בשם ע"ז עם איסורי כבוד ע"ז
בעלמא]. מכאן איפוא שהרמב"ם אינו מפרש כשאר הראשונים בדיבורא קא איתעביד מעשה
היינו שנוצרה איזה תוצאה במציאות מהמעשה כמו במימר או בחסמה בקול שהרי בנשבע בשם ע"ז
אין תוצאה וחלות ממש מהדיבור כפי שיש בחסימה ובתמורה, אך התורה החשיבה הדיבור למעשה
כי הדיבור מילא מקומו של מעשה ופעל כמעשה כנ"ל.
בעקבות הנ"ל מתיישבת קו'
הלח"מ אמאי לוקה במצווה אחרים לעשות פסל, הרי אין בו מעשה? ולפי המבואר ניחא,
שמכיון שאסור לו לעשות פסל ע"י אחרים דיבורו להם אינו איסור דיבור גרידא אלא התורה
אסרה דיבורו כאילו עשה פסל לעצמו, ויוצא שדיבורו נאסר בתורת מעשה ומשום כך לוקה.
דמיון
בין ניקף לבין עשיית ע"ז
ועינא דשפיר חזי שהפר"ח [בספר מים
חיים] תמה על דברי הלח"מ, ממה שנאמר בגמרא [מכות כ'] דהא דאמר תנא דמתני'
דאחד המקיף ואחד הניקף חייב, היינו בכה"ג דסייע הניקף דחשוב כעושה מעשה אבל בלא"ה
אינו חייב אע"ג דהוא מוזהר. ולדברי הלח"מ הא משכחת לה בעשאו שליח להקיפו
דחשוב כמו שעשה הוא מעשה להתחייב עליו אלא ודאי דכל דלא עשה הוא מעשה בידיו הוי כלאו
שאין בו מעשה ולא מבעיא משום דין שליחות דהוי השליח כמותו לא מהני בדבר עבירה להחשב
דעשה הוא המעשה אלא דגם אם באנו לדון דכשעשה בשליחותו והוא גרם לעשיה הוי כמעשה דידי',
הרי מוכח מסוגיא למכות דלא חשיב מעשה. והפר"ח כתב דבע"כ צ"ל דאיירי
כשסייע לאחר לעשות לו ע"ז וחיובו משום שסייע וכההיא דמכות בדין ניקף, וכתב דכן
היא כונת הלח"מ. וכתב הגר"ש טנא [בס' ברכות שלמה
מועד סי' ט'] מלבד דנראה דאין לפרש דזו כונת הלח"מ בפרוש דברי הרמב"ם דאיירי
כשסייע במעשה של עשית הע"ז דא"כ לא היה צריך הלח"מ לפרש דאיירי כששלחו
דהרי חיובו משום הסיוע שמסייע בעשית הע"ז, עוד נראה דאין לבא בזה לחייבו משום
דמסייע, דהרי כתב הט"ז ביו"ד [סי' קצ"ח סקכ"א] שמי ששכחה לקוץ
צפרניה קודם שבת לצורך טבילה, לא תקוץ אותם על ידי עובדת כוכבים בשבת דחיישינן דבשעה
שהעובדת כוכבים תחתוך אותם תסייע לה הישראלית על ידי
שתטה ידיה וחשוב שהיא עושה המלאכה והוי איסור תורה ומדמה לה הט"ז לדין ניקף לחייב
על ידי הסיוע שמסייע בהטיית הראש. והש"ך ]בנקודת
הכסף] חלק עליו וכתב דלא דמי להא לניקף חייב על ידי שמסייע בהטיית הראש דבהקפת הראש
נתרבה הניקף לאזהרה ואף כשאינו עושה מעשה כלל מוזהר הוא שלא להיות ניקף אלא דכל דאין
עושה מעשה אין לוקה, ועל זה אמרו דעל ידי הסיוע שמסייע בהטיית הראש חשוב כעושה מעשה
וחייב אבל במלאכת שבת דחיובו הוא על עשית המעשה אי אפשר שתתחייב על הסיוע שמסייעת בהטיית
ידה כדי שהעובדת כוכבים תגוז צפרניה. וא"כ לפי המבואר בדברי הש"ך אי אפשר
לחייב מי שעשו לו עבודת כוכבים על ידי שסייע ביד העושה דהלאו דלא תעשה לך פסל הוא אזהרה
על המעשה שעושה בידיו. וכן נאמר למוזהר שלא יעשו לו אחרים וכשעושים אחרים והוא סייע
בלבד הרי אי אפשר לחייבו משום עושה, וכן לא על עשית האחרים דכל דהוא מסייע בלבד אין
בו ממש ולא הוי שותף בעשיית האחרים על ידי סיוע דידי' והוי לאו שאין בו מעשה, דדוקא
בניקף דהיא אזהרתו שלא להיות ניקף על ידי אחרים, והרי ניקף הוא ועובר בלאו דלא תקיפו
מהני סיוע שלו להחשיבו כניקף על ידי מעשה אבל בעשית ע"ז דהאזהרה היא על פעולת
העשיה כשעשה הוא או כשעשו לו אחרים על ידי צוויו אע"ג דעובר בלאו במה שאחרים עושים
לו מ"מ לא מהני סיוע שלו לעשותו ללאו שיש בו מעשה
הואיל וסיוע שלו בטל כלפי מעשה האחרים שהוא מעשה העבירה.
וכתב בברכת שלמה, דנראה מוכח מזה דהפרי
חדש ס"ל דהא דנאמרה אזהרה שלא לעשות פסל ונתרבה דאף כשעשו לו אחרים חייב לא הוי
רבוי למעשה של אחרים הבא על ידי גרמא דידי' שציוה אותם לעשות, אלא דזה שנעשה לו ע"ז
הוי עבירת הלאו דאזהרת לא תעשה לך פסל היא הן כשעשה בידים דמוזהר
על פעולת העשיה של ע"ז והן כשנעשה לו על ידי אחרים דאזהרתו היא בזה דעל ידי עשית
אחרים נעשה לו ע"ז והיא אזהרת התורה שלא יהי' נעשה לו ע"ז והוי דומיא להקפת
הראש דהוזהר שלא יהא ניקף והיינו שלא יעשה בו מעשה הקפה על ידי אחרים דאין האזהרה על
שנגרם על ידו מעשה הקפה אלא הוזהר שלא יהיה ניקף והיינו שלא יהא נעשה בראשו מעשה שעל
ידו יהא ראשו מוקף. כן הוא בעשית ע"ז דלא הוזהר רק בפעולת עשית הע"ז אלא
הוזהר שלא יהיה נעשה לו ע"ז וכשאחרים עושים אין חיובו על המעשה שעושים בגרמתו
אלא על שנעשה לו ע"ז [וע"כ בסייע חייב מלקות כמו בניקף].
בריאת העולם ויציאת
מצרים
"אנכי ה' אלקיך אשר
הוצאתיך מארץ מצרים" – והקשו רבים לאין
ספור: למה לא כתוב אנכי ה' אלקיך אשר בראתיך?
אי' במדרש: מהו 'כובד אבן'? מי שהוא רואה את ההרים ואת הגבעות
אינו אומר, היאך ברא הקב"ה את אלו? מהו 'ונטל החול'? אלא החול שהמים עומדים עליו
למעלה והוא נתון מלמטה והוא נושא אותם. אמר הקב"ה, יקרה היא בעיני בני אדם ורואין
כאלו יגיעה היא לפני, ואינה יגיעה, שנאמר 'לא ייעף ולא ייגע'. במה אני ייגע? במי שהוא
מכעיס לפני בדברים בטלים כד"א "הוגעתם ה' בדבריכם" הוי "וכעס אויל
כבד משניהם". ד"א 'כובד אבן' אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו
אבן כמה דתימא 'משם רועה אבן ישראל'. 'ונטל החול' - אלו ישראל שנמשלו לחול שנאמר 'והיה
מספר בני ישראל כחול הים' שנטלתי אותם בעולם ואמרתי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עיני [שמו"ר
יג א].
מה פירוש דברי המדרש? מצאנו דבר מפליא.
כדי לספר על בריאת העולם שנברא בעשרה מאמרות, היה נדרש חצי פרשה בלבד. באמצע פרשת
בראשית כבר נגמרה כל הבריאה. ואילו הוצאת בני ישראל ממצרים תופסת מקום רחב וארוך
בסיפור המקראי. אתמהה. מסביר השפת אמת [בא תרל"ד] "כי
לתקן במעשה רשעים הוא עבודה רבה יותר מלברוא חדשות, כי הוא כל יכול אבל מה שניתן הבחירה
לבשר ודם והוא מקלקל, לזה צריכין עצות". כאשר ה' פועל "לבד" כביכול, הכל הולך חד וחלק. אבל
כאשר אדם מתערב בנעשה, ובוחר ברע, מתחילים העניינים להסתבך. הרי שיש יותר יגיעה
בתיקון קלקולי האדם בבריאה הקיימת מאשר מעשה הבריאה הראשונית. "לכן
תיקון הבריאה וקיומו הוא יותר גדול מגוף הבריאה". לברוא מלכתחילה היה קל יחסית,
אבל לתקן אחרי קלקול האנושות דרש הרבה יותר מאמץ, כביכול. "והבריאה
היה בכלל, ויציאת מצרים הוא תיקון הבריאה בפרט, ונשתנו כל הנבראים אור ואש ורוח שמים
וארץ יבשה וים כו' בכל דבר נעשה שינוי בעשר מכות כי הוא תיקון הבריאה כנ"ל והוא
בבחינת פרט".
קודם בריאה כללית ואחר כך תיקון לכל פרטי הכלל. כאן מאיר השפ"א שהמכות היו
בבחינת "מקלקל על מנת לתקן" ולא סתם עונש ונקמה ברשעים. במעשיהם הרעים
גרמו להשחתה רוחנית של כל בריאה והמכות נועדו לתקן את הקלקולים ולהביא לשיפור
ולעילוי לכל העולם. "לכן כתיב [שמות כ ב] 'אשר הוצאתיך
מארץ מצרים' ולא 'אשר בראתיך', כי יציאת מצרים יותר פלא והוא מיוחד לבני ישראל שהוציאנו
מארץ מצרים להיות מיוחד אליו יתברך," – 'אנכי השם אלקיך אשר בראתיך' היא
הצהרה בעלת אופי אונברסלי, ואילו "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ
מצרים" מתייחד דווקא לעם הנבחר שהוא עיקר הבריאה. יש עדיפות ניכרת להדגיש את
הקשר המיוחד בינינו לבין ה' על פני האמירה הכללית-אונברסלית של 'אנכי .. אשר
בראתיך'. "דכתיב [דברים לב ח] 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'
- פירוש שבני ישראל הם שמירה להקדושה שלא יוכל שום עם ולשון לגשת עוד לכח הפנימיות
שנתן ה' יתברך תוך הבריאה. וכתיב [ויקרא כב לא] ושמרתם מצותי – פירוש, מה שרוצה ה'
יתברך לחבר ולדבק אל הקדושה מלשון צותא ולא יותר. וכן כתיב [שמות לא טז] ושמרו בני
ישראל את השבת כו' לכן נקראו חול שהם שמירה לים שהוא החכמה כמו שכתוב [תהלים קיא ו]
'כח מעשיו הגיד ...'".
אנחנו שומרים על הקדושה בבריאה שלא תיפגע ע"י מגע זר. 'והיה מספר בני ישראל
כחול הים' – אנחנו נמשלים לחול השומר על הים, והשמירה נפעלת ע"י שאנחנו
שומרים שבת. החול שומר על הים שלא ישטוף את העולם וכך ימי החול שומרים על השבת, כי
כמידת התיקון בימות החול, כך מתעלה השבת. עם ישראל הופקד על תיקון ימות החול וזה
כלול בשמירת שבת שלנו. ומעתה מתבהר הדימוי המדרשי בין עם ישראל לחול. "וכל זה נעשה ביציאת מצרים,
לכן כתיב בשבת [בראשית ב ג] 'כי בו שבת'. [וכתיב] 'ביד חזקה הוציאך וזכרת כי עבד היית
בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את
יום השבת [דברים ה ט"ו], שהבריאה ויציאת מצרים הוא דבר אחד והוא תיקון הבריאה". שבת היא זכר הן למעשה בראשית
והן ליציאת מצרים. מכנה משותף זה מצביע על שיתוף רעיוני בין שני הדברים, דהיינו
תיקון הבריאה. החידוש כאן הוא שיציאת מצרים משתייכת בעומקה למעשה בראשית. ונפוצה
מאד בספרים ההקבלה בין עשרת המאמרות לעשרת המכות. "ובששת ימי
המעשה על ידי שהיה בהם בריאת שמים וארץ, על ידי זה יש אחיזה לכל הנבראים וצריך תיקון
על ידי בני ישראל כנ"ל ובשבת קודש אין שייכות לאומות כמו שכתוב אות היא ביני כו'
כיון שלא נברא בו דבר", האומות שייכות לעולם המעשה, ואנחנו עם בני ישראל מתעלים גם להשתייך
לעולם השביתה. "לכן איתא כי בני ישראל והשבת מעידין זה על
זה, וכפי התיקון בימות החול זוכין לבחינת שבת כמו שאמרו "מי שישנו בשמירה וכו'"
ובחול הוא שמירה לשבת כנ"ל ושבת קודש הוא שורש החיות של כל הימים כמו שכתוב מיניה
מתברכין שיתא יומין [זוהר ח"ב ס"ג:] ועל ידי עבודתינו בחול מקבלין בשבת קודש
קודם כל הנבראים" גם אומות העולם מתקיימות בזכות שמירתנו את השבת אלא שאנחנו מקבלים
ראשון. וזהו שכתוב שמות [יב ב] החודש הזה לכם, שבני ישראל זכו ביציאת
מצרים להיות ראשונים לקבל השפע משמים כנ"ל וכל זה היה כשהיינו שרוין על אדמתינו
כמו שאמרו חז"ל
[זוהר ח"ב קנ"ב].
ולדרכינו למדנו ש'אנכי
ה' אלקיך אשר בראתיך' היה מכוון כלפי האומות, ולכן העדיפה התורה לומר "אשר
הוצאתיך" שהוא מיוחד לעם ישראל. ועוד נטה השפ"א את ידו הקדושה בענין זה
[בא תרמ"ג סוף ד"ה במדרש]: כי
בחינת הבריאה בצימצום ומצרים וגבולים אבל בני ישראל יצאו מזה הדרך להיות להם דביקות
בשם הויה ברוך הוא וברוך שמו שהוא בלי גבול ובלי מצרים נחלה, ולכן אומרים 'ויוצא את
עמו ישראל מתוכם לחירות עולם' שהיא בחינת התורה שנקראת חירות. בריאת העולם הייתה עם שם
"אלקים" שהוא מידת הדין והצמצום "בראשית ברא אלקים". עם ישראל
התעלה לעבוד את ה' ולהדבק בו מעל לכל הצמצומים. ביציאת מצרים הקב"ה הוציא
אותנו מכל המיצרים והגבולות, לכן יש עדיפות לומר "אשר הוצאתיך מארץ
מצרים" שהוא בחינה נעלה יותר מאשר "אשר בראתיך". המתחבר לתורה זוכה
להדבק באותה בחינה עליונה המשוחררת מכל הצמצום 'ויוצא את עמו ישראל לחירות עולם'
ואין חירות אלא ע"י תורה. ואור נוגה זורח על דברי ה' למשה ביציאת מצרים
"דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות" [שמות י"ד ב'].
שאין חירות אלא בשורש למעלה מן הטבע [זוהר ח"ב מ"ו:]. "פי"
המדבר דברי תורה זוכה לחירות. ואכן "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד
תורה" [עי' שפ"א בשלח תרל"ב].
ובפרשת בא [תר"נ ד"ה
ובמדרש]: "כי ביציאת מצרים נעשו בני ישראל כבריה חדשה
ממש כאשר נבחרו להיות עבדי ה' יתברך ונתחדשו נפשותיהם כמו שאמרו חז"ל בגר שנתגייר
כקטן שנולד, ולכן כתיב [שמות כ ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך' ולא 'אשר בראתיך', כי
זה הוא עיקר יותר מהבריאה. ובאמת זה עצמו הרצון שיהיה לבני ישראל זה החידוש יותר עיקר
מחידוש הבריאה כי הוא התכלית" הקב"ה הוא כל-יכול ומלך גם בלעדנו [אדון עולם אשר מלך בטרם כל
יציר נברא]. תכלית בריאת האדם הייתה לחדש את הנפש-האלקית אשר בקרבנו. וזה בא לידי
ביטוי ביציאת מצרים, שנאמר עובר ליציאתם "החודש הזה לכם" הרבה יותר מאשר
בבריאת העולם. יש לנו ללמוד כי כך נתקיים בבני ישראל שעמדו על
הר סיני ולכן נאמר להם אשר הוצאתיך כי גלוי וידוע לפניו יתברך כי בזה מתפעלין יותר
מן הבריאה. וכן הוא לעולם מדת איש הישראלי שמוכן למסור נפשו על הקב"ה בהיותו יודע
כי זאת תכלית הבריאה. ובאמת לזה המדה זכו ביציאת מצרים ועל זה עצמו נאמר 'החודש הזה
לכם'. וכתיב [ישעיה מג כא] 'עם זו יצרתי' שיש לבני ישראל צורה מיוחדת. מה פירוש הפסוק "עם זו
יצרתי"? הרי הקב"ה יצר הכל! אלא שאינו דומה יצירת שאר הנבראים ליצירת עם
ישראל שהיא יצירת צורה מובחרת ומיוחדת במינה. ובאמת
הכל תלוי בעבודת האדם כדאיתא בזוהר הקדוש בפסוק זכריה [יב א] יוצר רוח אדם בקרבו -
שכפי עבודת האדם זוכה להתגלות הרוח והנשמה שקרבו. ועל זה כתיב [שמואל א ב ב] אין צור
כאלקינו ודרשו חז"ל צייר שצר צורה בתוך צורה וכפי קבלת אלקותו יתברך כך מתחדש
רוח נכון בקרבו ולכן יש התחדשות לבני ישראל תמיד וזה החודש הזה לכם ודו"ק עכ"ד. 'אשר בראתיך'
מצביע על מעשה ה', אתערותא דלעילא. האדם נשאר פאסיבי. 'אשר הוצאתיך' מכניס לפעולה
גם מעשה האדם המתחדש תמיד. תכלית הבריאה היא מעשה האדם ולא הפעולות הבאות מלמעלה
כמתנות שמים. ההתחדשות שנוצרה בנפשות בני ישראל בזמן יציאת מצרים הייתה בה קיום
תכלית הבריאה. ה"הוצאתיך" גבר על ה"בראתיך".
והנה אמרו חז"ל "גדול
המחטיאו יותר מן ההורגו" [ספרי כי תצא רנב]. ומדה טובה מרובה שגדול המביא אדם
לקיום המצוות יותר ממי שבורא אותו. ולכן מבינים אנו, שגדולה יציאת מצרים, שסללה את
הדרך למתן תורה ["בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"]
וקיום המצוות, יותר מאשר בריאת העולם והאדם [עפ"י שפ"א יתרו תרל"ה
ד"ה "אשר הוצאתיך"].
ולסיום - נכדו של השפ"א, הגה"ק מרן הבית ישראל
זצ"ל אמר, שאם יאמר האדם שאין לו שייכות ח"ו לבחינת אנכי ה' אלוקיך, כתבה
התורה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" שגם אז לא היו ישראל ראויים, ואף על פי כן
בחמלת ה' עליהם הוציאם ממצרים. וזה לימוד לכל עת, שאף אם האדם מלוכלך בחטא, מכל מקום
הוא יכול להתקרב, שיקרא עליו 'אנכי ה' אלוקיך' עכדה"ק [מובא בס' טעם צבי
שבועות עמ' ל"ה]. אחת מהבעיות המרכזיות המעיקות על משפחות רבות היא בעיית
הנשירה. בנים ובנות ממשפחות טובות ואיכותיות יורדים מן הדרך ולפעמים בצורה מזעזעת.
דיון בתופעה, שורשיו ופתרונותיו, דורש הרבה זמן ומקום – שלא נותרו כאן. אך בתקופת
השובבים – ממש קריטי לזכור: חייבים לתת לילד הרגשה, שעד כמה שסטה מהדרך, עדיין יש
לו אבא אישי בשמים [אנכי ה' אלקיך – לשון יחיד] שאוהב אותו אהבת נצח. גם עולי
מצרים ירדו למ"ט שערי טומאה, ובכל זאת ריחם עליהם הקב"ה ונתן להם תורה,
והעלה אותם לדרגה עילאית. לא ידח ממנו נידח ואין אנחנו מתייאשים מאף אחד.
שבת שלום ואורות אין סוף!!!!
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה