מידי שנה בשנה בערב יום הכפורים נהג ראש ישיבת "מיר" - רבי חיים שמואלביץ [1978 – 1901], לפקוד את קברי אבותיו בהר הזיתים, לשפוך שיח בפני הבורא שימחל על עוונותינו ושיחתום אותנו לשנה טובה. באחד מערבי יום הכפורים הרגיש הרב שלבו נחלש.
מה קרה? מה הרטיט את לבו של הרב?
אבשלום היה בנו של דוד המלך. אבשלום רדף אחרי אביו להורגו ודוד הוצרך לברוח מפניו. זה נורא: אבא בורח מפני בן כדי להגן על חייו. באחד הימים אבשלום רכב על גבי פרד תחת העצים, והוא נתלה בשערו. יואב – שר צבא דוד, הרג אותו. כשדוד שומע שבנו מת, הוא ממרר בבכי ואומר: "בני אבשלום, בני בני, אבשלום מי ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני... ויזעק המלך קול גדול, בני אבשלום, בני בני..." (שמואל ב, יט). חדי העין מביננו וודאי שמו לב שדוד מזכיר את המילה "בני" שמונה פעמים, הלא דבר הוא...
התלמוד (סוטה י) מתייחס לעניין, וכותב דבר מעניין. דוד המלך ידע שבנו רדף אותו לחינם והוא עתיד להיענש על כך בעולם האמת. כעת, עם פטירתו, רצה להוציא את בנו אבשלום משבעת מדורי גיהינום ולהכניסו לחיי עולם הבא, ובכל פעם שדוד הזכיר את המילה "בני" הוא הוציאו ממדור אחד, ובפעם השמינית הכניסו לחיי העולם הבא.
אמר רבי חיים שמואלביץ: "עמדתי שם, ביד אבשלום, ואמרתי לקדוש ברוך הוא: תראה כמה גדולים רחמי האב על הבן. במקום שדוד ישמח על העובדה שהוסר האיום על חייו והוא יכול להתחיל לחיות בשקט, דוד חושב על משהו אחר לגמרי – על העולם הבא של בנו אויבו... למרות שאבשלום רדף אחריו להורגו, רחמי דוד לא סרו ממנו ומיד עם היוודע דבר מותו הוא דואג לנשמתו...". הוסיף הרב ואמר: "אם אצל בשר ודם רחמי האב על הבן כל כך גדולים ואינם כלים אפילו כשהבן רצה להרוג את אביו, קל וחומר אצלך – ריבונו של עולם, שרחמיך ואהבתך גדולים לאין שיעור. נכון שאנחנו לפעמים חוטאים – אבל אנו בניך לנצח, תרחם עלינו ותחתום אותנו לשנה טובה...".
ידיעה זו מאוד חיונית עבורנו. אין אדם שאין לו קשיים, ניסיונות וייסורים, עלינו לזכור שהייסורים מגיעים מאבא שאוהב אותנו תמיד ללא שום תנאי! וזה בדיוק מה שאומרת לנו פרשת השבוע, פרשת עקב: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, השם אלוקיך מייסרך" (ח, ב). כן, ייסורי האדם הם ייסורים מאהבה...
[מאתר הידברות]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה