בשלח –
ענייני שירה
אם אז
ישיר הוא חלק מהשירה
בסוטה [ל' ב'] נחלקו כיצד אמרו שירה,
ר"ע אומר כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים. ר"א בנו של
ריה"ג אומר כקטן המקרא את ההלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. רבי נחמיה
אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת. ובתוס' שם [ד"ה רבי נחמיה] הביאו תוספתא
[שם פ"ו] ר' נחמיה אומר כבני אדם שקורין את שמע וכו' משה אמר אז ישיר משה
וישראל אומרים זה אלי ואנוהו וכו' עיי"ש.
ובחסדי דוד על התוספתא הקשה על לשון
התוספתא שמשמע שאז ישיר היתה תחלת השירה, ולכאורה אין זה אלא מה שכתב משה בתורה
כמספר הענין שאז כשעלו מן הים אמרו 'את השירה הזאת' אבל לא היתה חלק מהשירה
עיי"ש מש"כ.
והנה ידוע בשם הגרי"ז זצ"ל שגם
אז ישיר הוי חלק מעצם השירה, והביא ראיה מהא דאיתא במס' סופרים [פי"ב
ה"י] ששירת הים נכתבת אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח. ובהלכה
י"א שם איתא שגם אז ישיר משה נכתב אריח ע"ג לבינה. וכן הוא ברמב"ם
סוף פ"ח מה' ספר תורה, הרי שגם תיבות 'אז ישיר משה' הוי חלק מגוף השירה עצמה.
ועוד הביא ראיה מהא דאיתא במדרש, אמר משה לפני
הקב"ה יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר 'ומאז באתי אל פרעה', והרי טבעת אותו
לים, לכך אני משבחך באז הה"ד 'אז ישיר משה'. הרי שגם תיבת אז הוא חלק מעצם
השירה.
בס' שירת דוד [פ' בשלח] הביא ראיה לזה בשמו"ר
[כ"ג ד'] איתא א"ר יהודה בן פזי מה ראו ישראל לאמר שירה ב'אז' אלא אמרו,
מתחלה היה הים הזה יבשה ועמדו דורו של אנוש והכעיסו לפניו באז שנאמר 'אז הוחל לקרא
בשם ה'' ועשאו הקב"ה ים ופרע מהם וכו'. ועכשיו ים היה ונעשה לנו יבשה שנאמר 'ובני
ישראל הלכו ביבשה בתוך הים' נקלסנו ב'אז' שהפך לנו ים ליבשה, הוי 'אז ישיר משה'
ובני ישראל ע"כ. הרי מפורש שאמרו בני ישראל מילת 'אז' כחלק מן השירה.
ובס' אמרי חן [ח"א עמ' מ"ב] הביא
עוד ראיה עצומה מהמדרש [אותיות דר"ע אות אל"ף]: ומניין שכל שבח אין אומרים
לפניו אלא משולש "קדוש קדוש קדוש השם צבאות" הרי משולש. "גדול השם
ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר" הרי משולש. "אז ישיר את השירה אשירה לה'"
הרי משולש וכו' עכ"ד. הרי להדיא שכל שירה צריכה להיות משולש בשבח, ובשירת
הים, המשולש כולל אז ישיר. והוסיף להעיר על כך משירת מרים, שנאמר ותען להם מרים
וגו' והחזקוני וכן הרא"ם כתבו שלא רק את הפסוק הראשון בלבד אמרה מרים אלא
אמרה את כל השירה כולה ולא הזכיר הפסוק אלא תחילתה של שירה. ומשמע לכאורה שעצם
השירה מתחילה רק מאשירה לה'. ומיישב בדרך אפשר, שמרים אמרה לנשים את עיקר השירה,
ופסוק ראשון של אז ישיר לא שייך לאומרה [כי רק הנשים שרו] וממילא אמרה רק את חלק
השירה השייך להן.
רבים הצביעו על דברי רש"י מהם עולה כי
אז ישיר אינו חלק מהשירה, דכתב שכשאשר ראה משה את הנס, עלה בלבו לומר שירה, וכן
עשה ויאמרו לאמור אשירה לה', משמע בפשטות שאז ישיר אינו אלא סיפור האיך תוכננה
השירה. ואולי אפשר לדחות שה"עלה בלבו שישיר" הוא עיקר השירה כי עיקר
השירה היה בלב [עי' מהר"ל בגור אריה ובס' בית חייא פ' בשלח]. עוד הביאו מדברי
הזוהר בפ' בשלח דאיתא שם ר' אבא פתח ואמר אסתכלנא בכל תושבחן דשבחא לקב"ה
וכולהו פתחו באז וכו' משמע דאז היא פתיחה מקובלת בשירת שבח להקב"ה ומכאן
שתיבה זו היא חלק מהשירה [מובא בס' אורייתא חי"ט תס"ד ועיי"ש למאי
נפק"מ]. ועי' עוד בס' חבצלת השרון [פ' בשלח] ובס' גבורת יצחק [שדחה את הראיה
שהביאו מהגמרא בסוטה ל: שהשירה אינה מתחילה מאז ישיר עיי"ש], ובס' פנינים מבי
מדרשא [הסביר למה אז ישיר הוא לא רק הקדמה אלא חלק מהשירה].
זכירת
יצ"מ בקריאת שירת הים
המגן אברהם [סי' ס"ז ס"ק א']
מחדש להלכה חידוש במצות זכירת יציאת מצרים שבכל ימות השנה, דהנה קיימא לן להלכה
שישנה מצות עשה מהתורה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום ביום ובלילה וכפי שדרשה בן
זומא במשנה בברכות, ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות. ומצוה זו מתקיימת
בקריאת פרשת ציצית בבוקר ובערב דמזכירין בה את יציאת מצרים. אכן המגן אברהם מחדש
שם וז"ל איתא בגמרא ברכות י"ג שאם אמר הלכה שמוזכר בה יצ"מ יצא.
ונ"ל דכל שכן אם אמר שירת הים דיצא עכ"ל. שיטת המג"א דמעת שהאדם
אמר את שירת הים יצא כבר ידי חובת מצות זכירת יציאת מצרים מן התורה.
החתם סופר משיג על חידושו של המגן אברהם
וכתב ע"ז ז"ל ואני חוכך בזה מפני שלא נזכר בה יום צאתינו מארץ מצרים כי
אם קריעת ים סוף והתורה הקפידה למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. ועוד נ"ל
דאם לא נתכוון לצאת ידי חובתו בקריאת שירת הים הרי לא יצא ידי חובתו דקיי"ל
מצות צריכות כוונה עכ"ל החת"ס בהגהותיו למג"א שם.
בס' בית זבול [לגרי"מ חרל"פ
זצ"ל ח"ג סי' ז'] כתב, דזה ודאי דגם המגן אברהם מודה דבהזכרת שירת הים
לחוד אינו יוצא זכירת יציאת מצרים אלא כונתו לענין מה שנסתפק שם המגן אברהם בתחילת
דבריו אם מסופק לו אם אמר פרשת ציצית ואמת ויציב, דמתחילה רצה לומר דצריך לחזור רק
על אמת יציב, משום דאם אמר פרשת ציצית אפשר להיות דאמת ויציב לא אמר אבל אם אמר
אמת ויציב פשיטא דגם פרשת ציצית אמר מקודם. ואח"כ כתב המגן אברהם דמ"מ
לפי פירוש הר"ש משמע שיאמר גם פרשת ציצית וגם אמת ויציב. על זה מסיים בעל המגן
אברהם, דלפי מה דמשמע בגמרא שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא, הרי בפירוש
דהזכרת בקיעת הים אינו מעכב ובדיעבד יצא אף אם אמר פרשת ציצית לבד, שהרי לא הזכיר
בההיא הלכה דיציאת מצרים גם בקיעת הים. ומכיון שכן, כל שכן הוא שאם אמר שירת הים, כלומר,
אם אמר פרשת ציצית ושירת הים, אין צריך לחזור על אמת ויציב, שבשירת הים יוצא מצות
זכירת בקיעת הים עכ"ד.
ויש להעיר שכפשטות דברי המג"א שבהזכרת
שירת הים יוצאים מצות זכירת יצי"מ מבואר ברמב"ן ז"ל [בדרשתו תורת
ה' תמימה בכתבי רמב"ן ח"א עמ' ק"נ] שכתב "קריאת שמע דרבנן אמת
ויציב דאורייתא כלומר שיש בה יציאת מצרים וכן תקנו או נהגו לומר השירה בכל יום
בציבור מפני שיש בה זכר ליציאת מצרים ושבח והודאה עליו" ע"כ.
והרמב"ן ז"ל בשיטת רבו הר"ר יהודה ב"ר יקר ז"ל אמר
למילתיה, דעיין בספר פירוש התפלות והברכות לר"י בר יקר ז"ל [ח"א
עמ' ז'] שכתב "ואחר כך תקנו לומר ויושע ה' זכר ליציאת מצרים" ע"ש.
והרי הוא להדיא כמו המג"א ז"ל. וכן כתב חד מן קמאי הוא הראב"ן
הירחי ז"ל מלוניל [בספר המנהיג דיני תפילה סי' ב' ד"ז] שכ' ושירת הים
זכר ליציאת מצרים שכן אנו מזכירין אותו בשבתות וימים טובים בקידוש ובתפלה
כדכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וגו' [ועיין עוד מקורות מהראשונים כדעת
המג"א בס' שש זכירות עמ' קע"ז]. והביאור הוא כמו שכתבו רבים (בס' אהל
מועד [להרה"ג ר"א טוקר שליט"א ח"ב סי' ע"ט], בס' כנסת
חיים [לגרי"ח סופר שליט"א עמ' י"ב שהאירני לשלשת הראשונים המוזכרים
כאן], ובס' חקרי לב [לגר"א היימן ח"ב מאמר י"ב], בס' מאורות
ירושלים [ז' עמ' תקצ"ד], ובס' הליכות ישראל להרה"ג ר"י טאפלין [עמ'
ר"ז]) דאע"פ ששם בשירת הים לא נזכרה יציאת מצרים להדיא, מ"מ כיון
שכל עיקרה מיוסדת עליה, נחשבת זכר ליציאת מצרים ודו"ק. (ועי' בס' אור אברהם
ברכות סי' ל"ב ובפרשת בשלח, שביאר דעת המג"א, שקריעת ים הייתה השלמת
וגמר יציאת מצרים ולכן יוצאים בה ידי חובת זכירת יצי"מ עיי"ש מילתא
בטעמא. ועי' עוד בהגדת אמרי חן [עמ' ק"ג] ובס' גבורת יצחק [ברכות י"ד:],
בס' מעגלי צדק למס' פסחים [לגרד"צ קרלנשטיין עמ' ק"נ], ובס' פרפרת משה
[עמ' ת"מ] שצעדו בדרך זו).
וראיה לדבר הביא הגריח"ס מדברי
השו"ת ארץ צבי [סי' ע"ז] שכתב בזה"ל: "... דמי שלא כוון
בבהמ"ז בראש ברכת נודה לך, שפסק בשו"ע הרב דכוונה מעכבת בעיקרי הדברים
דהיינו ארץ ברית ותורה עד ועל הכל, עדיין יכול לתקן ע"י שיכוון מן ועל הכל
אנו מודים לך, דקאי על ארץ ברית ותורה ומזון שלפניו, יחשוב כאלו אמר בפי' שאנו
מודים לך על ארץ ברית ותורה ואע"ג דקימ"ל הרהור לאו כד"ד ומבואר
בשבת [קנ"א] דדבר שהוא רק ברמז דינו כהרהור עיי"ש מ"מ כאן חשוב זה
כדיבור שלם בתיבת ועל הכל [שפירושו על כל] הדברים שנזכרו מעיקרא, וחשוב כמכוון
בשעת הזכרת דברים אלו בפירוש עכ"ד. הרי שלא צריך להזכיר בפירוש אלא מספיק
לעורר את הזכירה [אם כי כאן שונה קצת כי הפירוש של "ועל הכל" הוא על
ארץ, ברית ותורה, משא"כ בקריעת ים, אין הכוונה ליציאת מצרים אלא לקירעת ים
סוף כפשוטו. עכ"פ רואים את היסוד שאין צורך באיזכור מפורש כדי לצאת ידי חובת
מצות זכירה].
שירת האמונה
"אז ישיר" וברש"י – עלה בלבו שישיר. בהמשך דברי רש"י כתוב: "אבל מדרשו
אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה". צריך להבין מה הקשר לתחיית המתים? הרבי מבעלז זצ"ל הגיע לארץ
בפסח אחרי השואה, ושאלו אותו איך אפשר לומר הלל? ששה מליון יהודים נהרגו? אמר להם:
אותה שאלה שאלו היהודים אחרי יציאת מצרים, איך אפשר לומר שירה? הרי עלו אחד
מחמישה? על זה אומר רש"י שמכאן רמז לתחיית המתים מהתורה, כיוון שרק מי שמאמין
שכולם יחיו לעתיד לבא יכול לשיר את השירה הזאת לה'. מי שחסרה לו האמונה לא יכול
לשיר שירה שנובעת מאמונה פנימית, כמו שרש"י אומר בפירוש הראשון, שעלה בליבו
לשיר שירה.
ראיתי מי שפירש מעבר לזה. הגמרא בפסחים (נ א) אומרת: "אמר
רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך
הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא - כולו הטוב והמטיב".
כלומר, הראייה של כל מה שעבר עלינו תהיה אמיתית יותר עם פרספקטיבה רחבה. נוכל
להבין למה היה נצרך כל דבר שקרה ולמה היה טוב. חז"ל אומרים שהשירה של משה
רבנו הייתה במדרגה של הראיה הכוללת,
מהמבט של תחיית המתים, עם ההבנה שמתוך כל הרעות
והקשיים הקב"ה מצמיח ישועה. היה למשה רבנו את הכח של ראייה של לעתיד לבוא.
שירה וזמרה
במזמור תמניא אפי, נאמר "זמירות היו
לי חוקיך" וקבלו חכמים כי על אמירה זו נענש דוד בעונש מר, והטענה עליו היתה
על שקרא דברי תורה בשם זמירות. גמרא גמור זמירתא תהא [עי' רש"י ביצה
כ"ד]. ואין טענה זו אומרת אלא פרשני, שהלא בכל ספר תהלים השמות שירה וזמרה
מתחלפים עד שכמעט נדמה שהם שמות נרדפים ובודאי שהתורה קרויה היא שירה, ולפי דעת
הרבה פוסקים כל עצמיותה של מצות כתיבת ספר תורה נאמרה בלשון שירה "כתבו לכם
את השירה הזאת", ובסוגיא דשירה בערכין בעינן למילף שירת לויים מקרא דמשה ידבר
והאלקים יעננו בקול - בקולו של משה, ומה הוא איפוא הפגם בכינוי שם זמירות לדברי
תורה.
בס' פחד יצחק [שבועות מאמר י"ח אות
ה'] ביאר שלמילה זמרה יש שתי משמעיות. יש משמעות של קילוס ויש משמעות של כריתה
[כמו מלאכת זומר בשבת שפירושה כריתת עצים]. ענין קילוס וכריתה בשורש אחד של זמרה,
מתבארת היא על פי ההבנה כי פסגת הקילוס היא כשהמקלס מרבה כל כך בהתפעלותו מגודל
מעלתו של המתקלס עד שהוא מתבטל מהרגשת מציאותו והרי הוא נכרת מישותו, והיינו
שקילוס והכרתה יש להם שורש משותף מפני שהכרתת ישותו של הקטן בפני מי שגדול הימנו היא
היא קילוסו של הגדול. אבל מכל מקום אין הכוונה בלשון זמרה לסתם דברי קילוס אלא
שהכוונה היא לדברי קילוס הנאמרים בלשון שירה דוקא. כלומר דברי קילוס סתם, ענינם הוא
ביטוי התבטלותו של הקטן בפני מי שגדול ממנו. ואילו קילוס של זמרה ענינו הוא ביטוי
ההתרוממות והתענוג של הרגשת ההתבטלות בפני מי שגדול ממנו. ומכאן אנו באים להבנת ההבדל
בין עבודת השם על ידי שיר ובין עבודת השם שעל ידי מזמור.... דשיר בעבודת השם
פירושו הוא ביטוי ההתרוממות והעונג הגנוזים בהתחברות עם הקדושה. ומזמור בעבודת השם
פירושו הוא עונג הנצחון של ההבדלה מן הכחות המתנגדים אל הקדושה. [וכאן מסביר למה
נענש דוד על שקרא לדברי תורה זמירות] ...
המשמיע זמירות לתורה דהיינו שהוא מקלסה מפני שיש בה כח להכרית
ולהבדיל מצד המנגד, הרי הוא דומה למי שמקלס את המלך בכלי כסף בשעה שעיקר עשרו של
המלך הוא באוצרות זהב, דבמקום הקילוס והזמרה על כחות ההבדלה הגנוזים בתורה
היה לו לומר שירה על כחות ההתחברות והדביקות הנגוזים בתורה עכ"ד. הרי
שהשכלנו והחכמנו בהבדל בין שירה לזמרה. התורה היא בעיקר שירה, המרוממת אותנו
ומחברת אותנו אל הבורא. אלא שברובד נמוך יותר, יש בה גם כח הזמירה, לכרות את הצד
הרע. השבח הרצוי לתורה הוא שהיא שירה ולא רק זמרה, ואשר על כן נענש דוד. אך עם
זאת, הפסוק זמירות היו לי חוקיך, נשאר בספר תהילים, כי תורת אמת היתה בפיהו,
והתורה היא גם זמרה.
ומצאתי תנא דמסייע לגאון בעל הפחד יצחק,
והוא ניהו הגאון רבי יוסף ענגל בגיליון הש"ס שם בסוטה שכתב בזה"ל:
"עיין שו"ת מהרי"ו סימן קצ"א דכתב וז"ל ואל יזלזלו
בהפסוקים דמש"ה קרוים מזמורים מלשון לא תזמור כלומר זמירות המקטרגים וכתיב
זמירות היו לי חקיך בבית מגורי ומשום הכי תיקנו לומר בכל ימות השנה זמירות קודם
התפילה עכ"ל. וצע"ק דא"כ אמאי נענש דוד בקראו לדברי תורה זמירות
שהכוונה שהם מכריתים המקטרגים וכדברי המהרי"ו.
ואולי גם ע"ז נענש, דמשמע דדברי תורה
יש בם רק כח ביעור הרע לא השתלמות והתעלות בטוב עצמו ועיין תוס' [מגילה דף ג'
ע"א ד"ה אמש] דכתב דה"ק שם הלנו אתה בשביל ת"ת באת דכתיב תורה
צוה לנו אם לצרינו היינו בשביל הקרבנות המגינים עלינו מצרינו עכ"ל. משמע
ג"כ דת"ת הוא מעלה לנו בעצם הוספת שלימות משא"כ קרבנות רק מגינים
מן הצרים וע"כ נענש דוד בקראו לדברי תורה זמירות דזה חלילה פחיתות אל דברי
תורה עכ"ד הגר"י ענגל זצ"ל. ויש להטעים את דבריו עפ"י דברי
התוספות שם [בד"ה עתה באתי] שענה לו המלאך, על תלמוד תורה באתי שנאמר
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". הרי שהתביעה הייתה על חסרון
בהשתלמות המושגת ע"י לימוד תורה כשירה בדייקא. ובשם הגר"א מביאים הרבה
שההבדל בין שירה לבין זמרה הוא ששירה היא בלי הפסק וזמרה היא עם הפסק. חייל הנמצא
בחזית פטור מחיוב תלמוד תורה הרגיל אבל
מצות תלמוד תורה מדין "שירה" לעולם רובץ עליו. "וכל העוסק
בתורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי"
[ע"ז ג:, ועי' בס' הרב מפונובז' עמ' ר"ב, בהקדמה לס' אמרי חן על ספר
האהבה להרמב"ם ובמה שכתבתי בעניותי בס' שירת יצחק בהקדמה]. ועי' בס' כמוצא
שלל רב [במדבר ז' ט'] שהביא סתירה גלויה לגמרא האומרת שהיתה הקפדה על דוד המלך
שקרא לתורה "זמירות", עפ"י כמה מקומות שהתורה נקראת זמרה
ועיי"ש מש"כ ליישב. אבל לאור יסודו של הפחד יצחק, נראה שקושיא מעיקרא
ליתא, דבוודאי תורה היא גם זמרה אבל ההקפדה היא כשקוראים לה זמרה בתור שבח [כמו
בפסוק בתהילים] במקום שירה, כי שירה היא שבח עילאי יותר, ואין לשבח את המלך בכלי
כסף כאשר יש ברשותו כלי זהב. וע"ע בס' זאב יטרף שבועות סי' י"ג, קובץ
חיזוק ד' עמ' ע"א, ס' להורות להעיר ולהשכיל ח"ג עמ' רפ"ט והלאה
ועוד ועוד.
שירת העוברין
היה ר' מאיר אומר מנין שאפילו עוברין שבמעי
אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל ע"כ [ברכות נ']. והרי יש לעיין בזה,
מה משמעות שירת העוברין? וכי ברי חיוב הם? והרי אפילו קטן שנולד אינו בר חיובא בשום
מצוה?? מה גם שאין להם כלי דיבור שיאפשרו להם
לשיר? המהלך, עפ"י הספרים הקדושים, הוא עמוק ומאלף [וע"ע בגבורות ה' פ'
מ"ז].
[וטרם כל שיח, יש להאיר שהעוברין הרגישו שייכות מיוחדת למפלת המצרים, שהרי
עליהם במיוחד נגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. עוד יש לומר בדרך רמז במה שאמרו
חז"ל עה"פ "אז ישיר" שמכאן לתחיית המתים מן התורה. ועובר במעי
אמו נמצא ב"קבר" כלשון השגורה בחז"ל, וא"כ פצחו פיהם בשירת
תחיית המתים, שכמו שהם עתידים לצאת מ"קברם", כך יצאו כל מתי ישראל,
במהרה בימינו אמן.]
יש קדושה שנרכשת ע"י חינוך, דוגמא אישית, לימוד ועבודה
מאומצת. ויש קדושה שהיא פנימית-עצמותית-מהותית-טבעית. בים לא הצטיינו בני
ישראל במעשים חיצוניים, כמו שנאמר "ועבר בים צרה והכה בים גלים" [זכריה
פ"י] ומשם לומדים שעברו את הים עם פסל מיכה [עי' סנהדרין ק"ג:
ורש"י ד"ה זה פסלו של מיכה]. ועוד נאמר בתהילים "וימרו על ים בים
סוף" [תהילים ק"ו ז'], ודרשו חז"ל: [שמות רבה כ"ד] "אמר רבי יהודה בר רבי
אלעאי: לא דיים שעבר עמהם צלמו של מיכה, אלא
שהיו מקישין כלפי מעלה דברים, שנאמר (ש"ב ז, כג): אשר פדית לך ממצרים גוים
ואלהיו. וכן הוא אומר (תהלים קו, ז): וימרו על ים בים סוף. מהו שני פעמים? אלא על הים המרו, שלא היו רוצים לירד
וכו' ע"כ ועיי"ש. הרי שבעוד שעברו את
הים, מבחינה חיצונית מרדו בה'.
אך מצד שני, ראו יד ה' הגדולה, והעריכו את מה שפעל ה' איתם להפליא
["נורא תהילות עושה פלא"], והציל אותם הן במובן הגשמי והתנקם מאויביהם, והן
במצבם הרוחני, שכל הקהל נתלבש ברוח ה' ושרו שיר הקודש. כאן, לא פעלו החינוך, המעשה
והלימוד, אלא הטבע-היהודי-המקורי חשף את זרוע קדשו.
התוצאות הברוכות של חינוך טהור הן מעשים כבירים, אמונה עמוקה, מידות
נעלות, ומחשבות רמות ועוד ועוד. ילד מתפעל ממראה עיניו ולמשמע אזניו, והסביבה
פועלת עליו בין לטוב ובין למוטב. מה שנשכח לעיתים היא הקדושה המקורית-טבעית שבה
ניחון כל יהודי. על הים התעורר הכוח הצפון, והתרגשו בני ישראל לומר שירה מפני שהם
מ"מקור ישראל". השירה נבעה ממקום עמוק ושורשי. וכמה נעים נחמד ומשמח
שאותו שורש קדוש התעורר ובא לידי ביטוי גם אצל העוברין שבמעי אמן, שטרם קיבלו את
החינוך המעשי וכל מה שהייתה מצויה בהם הייתה הקדושה הטבעית-השורשית. אשר על כן,
במקביל לקהילת ישראל שעברו את הים ואמרו שירה מתוך קדושתם הפנימית ולא מתוך מעשיהם
וחינוכם, כך שרו העוברין "ממקור ישראל" כביטוי לשלמותם הטבעית. לא הייתה
שירת העוברין כפשוטו [כי, כאמור, אין להם כלי דיבור] אלא שהשירה והשבח לחי העולמים
פרצו מעומק נשמתן לא מתוך חובה אלא מתוך טבעיותן-האלקית.
בכל ציבור של יהודים יש דרגות שונות. יש צדיקים יותר ויש צדיקים פחות.
יש טהורים יותר ויש טהורים פחות. אין להשוות העבודה של האדמו"ר מאמשינוב
לעבודה של מוכר המלפפונים בשוק מחנה יהודה [אם כי קניית ומכירת מלפפונים לכבוד שבת
אינן דברים של מה בכך...]. אינו דומה אישה, אם לשלשה עשר ילדים, הגומרת כל ספר
תהילים מידי יום ביומו, המשכימה קום לתפילת ותיקין כל יום בכותל, והדואגת לצרכי
הבית כדי שבעלה יוכל לעסוק בהוויות דאביי ורבא, לאשה פשוטה, שקוראת תהילים רק
כששומעת על חולה אנוש [שאף היא מדרגה, והלוואי עלינו], ועוסקת יותר ב"עיצוב
פנים הבית" מאשר "בעיצוב פנים נשמתה". כאשר כל עמך בית ישראל מתאספים
יחד להודות לה', בהכרח יופיעו הבדלי רמות בעבודת ה', "כל אחד לפום שיעורא
דלביה" [כלשון הזוה"ק]. אבל יש מצב שכל מקהלות ישראל ישתוו והוא כאשר הסגולה
הפנימית מתגלה וכולם ממש [כולל העוברין] אומרים שירה ביחד. "במקהלות ברכו
אלקים, ה' ממקור ישראל".
כל מי שעוסק בחינוך [ומי איננו עוסק בחינוך? לא רק מלמדים רמי"ם
ומשגיחים אלא כל הורה, אח ואחות, חבר טוב וכו'] חייב להיות מודע לשני הרבדים
המדוברים. הרובד החיצוני של חינוך למעשים טובים והשקפות נכונות והרובד הפנימי של
הסגולה-הפנימית-הקדושתית-הנשמתית של כל מי שבא מזרע ישראל. פעולת החינוך צריכה
להיות מכוונת להגיע אל אותה נקודה פנימית טהורה, ולהבעיר את הניצוץ היהודי הטהור
עד שתהא השלהבת עולה מאליה. המתעלם מההכרה בקדושת הסגולה עלול להתפס ליאוש כאשר
רואה ילדים [ומבוגרים רבים] שבוחרים לרעות, במידה זו או אחרת, בשדות זרים. גם
החיבור ל"קוי הנייעס", עיסוק יתר בתהלוכת "כנסת ישראל" ראש
ממשלתה שריה ויועציה, דיבור אובססיבי בפלאפון, ושקיעה בתאוות שונות [ממון, אכילה
ועוד דברים שלכבודם תיקנו את ימי השובבי"ם] הם סוגי יציאה מהשיטה והדרך היהודית.
סביר להניח שרוב הקוראים [כולל כותב השורות] עדיין לקויים - אחרי כל השיחות ששמעו
מהמשגיח בזמן לימודם בישיבה, וכל הביקורת והמוסר שספגו מההורים – במידות לא טובות
ושאר מרעין בישין, ולב יודע מרת נפשו. העבודה היא להתחיל להתחבר לסגולה הטבעית שיש
בנו לפתחה ולשכללה. אם תצלח דרכינו, נצא מהשגרה השוחקת, נשיב את השובב אל אביו
שבשמים, ובשבת שירה זו, נשיר, סוף סוף, שירה חדשה. שבת שלום ואורות אין
סוף!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה