אורות הגבעה - משפטים

לע"נ ידי"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל

לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א

                                                                                                                      

להארות וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080

סוגיית הכשרת מקצת הנזק המחייבת תשלום כל הנזק

גרסינן בב"ק ט' - תנו רבנן, הכשרתי מקצת נזקו, חבתי בתשלומי [כל] נזקו כהכשר כל נזקו [כאילו הכשרתי כל נזקו]. כיצד, בור תשעה ובא אחרון והשלימו לעשרה האחרון חייב [ואף שהוא הכשיר רק מקצת נזקו, שהרי חפר רק טפח אחד ולולא תשעת הטפחים שכבר חפרו לפניו לא היה מזיק, מ"מ חייב]. מתקיף לה רבי זירא, ותו ליכא [וכי אין עוד אופנים אם הכשיר מקצת הנזק חייב על כל הנזק]? והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם [לשמור עליו] ופשע אחד מהם [ולא שמר], והזיק, חייב.

היכי דמי? אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר, פשיטא דאיהו קעביד [ואין זה הכשרתי מקצת נזקו אלא כל נזקו, לעומת בור שהתשעה טפחים שחפר הראשון סייע בהגרמת מיתתו והיה צורך ללמד שמכל מקום פטור], אלא דבלאו איהו מינטר, מאי קעביד [במה פשע ולמה נחייבו]?

מתקיף לה רב ששת, והא איכא מרבה בחבילה [שהיה אפשר לנקוט בברייתא מקרה שהוסיף זמורות לחבילה של חבירו וקירבה לגדיש אחרים והיה בדין שהוא יהיה חייב משום שהוא גרם לנזק]? היכי דמי? אי דבלאו איהו לא אזלא [אם אין באש של הראשון כדי להגיע למקום הנזק], פשיטא [ולא היה צורך ללמד על מקרה כזה שהרי הראשון לא סייע כלום שהאש של הראשון היתה חלשה מכדי להגיע למקום הנזק ומטבע הדברים היתה נכבה משא"כ חופר בור תשעה, רוב מיתתו הוא עושה אלא האחרון מקרבה ולכן אינו פשוט שהאחרון חייב והיה צורך לשנותו – רש"י], אלא דבלאו איהו אזלא, מאי קא עביד [מה עשה בזה שהוסיף? ולכן יש לפטור אותו ואינו חייב כהכשר כל נזקו]?

עוד חילוק בין אש לבור

כאן רש"י חילק בין בור לאש כמו שהבאנו [שהאש של הראשון לא הייתה מגיעה לבד כדי להזיק והיה צורך שהשני הוסיף עליה ואין סיבה שיתחייב הראשון משא"כ בבור שהראשון עושה רוב המיתה] מדוע בבור אינו פשוט שהראשון פטור ובאש כן פשוט, אבל הגר"ש ברמן זצ"ל [אשר לשלמה בב"ק י:] הביא חילוק אפשרי אחר, דגם אש כיון דבלא השני לא היה כלל מזיק א"כ לאש של הראשון אין כלל שם מזיק ולכן לא שייך לחייבו דרק השני חידש שלאש של הראשון יהא שם מזיק ובכה"ג פשוט דאין לחייב הראשון משא"כ בבור הרי גם לבור של הראשון היה שם מזיק ורק דלא היה יכול לגרום מיתה אבל לא היה חסר בשם מזיק דידיה, וכיון דיש לזה שם מזיק שפיר מצטרף עם הבור של השני לענין שיהא לשניהם שם בעל המזיק גם לענין מיתה כיון דהשתא יכול להמית בצירוף השני עכ"ד.   

ממשיכה הגמרא - מתקיף לה רב פפא, והא איכא הא דתניא חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו, האחרון חייב וכו' [הרי אף שהאחרון רק הוסיף כובד על הספסל, והכשיר רק את מקצת נזקו, מחייבים אותו על כל הנזק]. היכי דמי? אילימא דבלאו איהו לא איתבר, פשיטא [שהאחרון חייב שהרי החמשה לא שברו כלום כל זמן שלא בא האחרון], אלא דבלאו איהו נמי איתבר, מאי קעביד [ויש לפוטרו לגמרי ואין צורך ללמד על מקרה כזה].

סוף סוף, מתניתא [דחמשה שישבו על ספסל וכו'] היכא מיתרצא [הברייתא בעצמה קשה, כי ממה נפשך אינו מובן, כאמור]. לא צריכא, דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי [שבלעדיו היה הספסל נשבר בשעתיים, בגלל החמשה שישבו עליו] והשתא איתבר בחדא שעה [בגלל הכובד של האחרון], דאמרי ליה [שהחמשה אומרים לאחרון] אי לאו את, הוה יתבינן טפי פורתא [היינו יושבים עוד מעט זמן] וקיימינן [ונעמדים קודם שיעברו שעתיים, והספסל לא היה נשבר, ועכשיו שהתיישבת שברת]. ולימא להו [מי שהגיע אחרון], אי לאו אתון [אם לא שישבתם על הספסל] בדידי לא היה נשבר [בישיבתי לבד הוא לא היה נשבר, וכשישבתי היה עליכם לעמוד, וכיון שלא עמדתם, עליכם להתחייב כמוני]. מתרצת הגמרא [באמת מדובר באופן שבלעדי האחרון, לא היה הספסל נשבר כלל, וכמו שחשבנו ברישא ועכשיו באה הגמ' לתרץ את קושיית הגמרא דלעיל "פשיטא", ו]לא צריכא [שחייב אלא באופן] דבהדי דסמיך בהו [שלא ישב על הספסל בעצמו אלא עמד ונשען עליהם ולא יכלו לעמוד, ובשעה זו] תבר [שבר את הספסל, ואף שלא ישב בעצמו על הספסל]. פשיטא [שהרי בסמיכתו נשבר הספסל] מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי [והוא אינו אלא גרמא בנזיקין ופטור] קא משמע לן דכחו כגופו דמי, דכל היכא דכחו תבר, גופו נמי תבר ע"כ הסוגיא. ועי' בפנים בלשונות רש"י ובס' שערי שמועות לגרמ"ש שפירא זצ"ל [בב"ק י'] שהסביר את החילוקים שבהן הפלא ופלא. יש כל כך הרבה לעמוד עליו בסוגיא זו אבל אנחנו נקיים "את אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" מתוך תקוה שהלומד יעמיק בה בכוחות עצמו.

 הגר"א - שלש שיטות בסוגיא  

בהגהות הגר"א מבואר שיש כאן ג' שיטות בסוגיא, שיטת רש"י ביאר הגר"א [אות ג'], דקושית הגמ' ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה נשבר [והייתם צריכים לעמוד] קאי גם על האופן של הרישא, דבלאו איהו לא הוי מיתבר כלל, דמ"מ פריך הגמ' דהם יתחייבו משום דיכלו לעמוד ולא עמדו, ומשני כגון דלא הניחם לעמוד ומשום כך רק הוא חייב, וזהו שפירש רש"י [ד"ה ל"צ] דלמסקנת הגמ' לעולם איירי כדקס"ד דבלאו איהו לא הוי מיתבר כלל, דהשתא למסקנת הגמ' לא קשה מאי דפרכינן מתחילה פשיטא [שחייב אם לא היה נשבר בלעדיו], דלמסקנא חייב רק משום דנסמך עליהם ולא הניחם לעמוד והחידוש הוא דכחו כגופו כדאמר בגמ'.

שיטת הטור חו"מ [סי' שפ"א] ביאר הגר"א דקושית הגמ' ולימא להו וכו' קאי רק על האופן שבו מעמידה הגמרא, דהוי מיתבר בב' שעות והוא רק קירב את שבירתו, דבזה יש לחייב גם אותם משום דהיה נשבר על ידם וע"ז צ"ל כדמשני דנסמך עליהם ולא הניחם לעמוד אבל באופן דרישא דבלאו איהו לא הי' נשבר לעולם, לא שייך קושית הגמ', דלימא להו אי לאו אתון, בדידי לא היה נשבר [והיה עליכם לעמוד], דכיון דעל ידם לא היה נשבר הספסל כלל, ודאי חייב האחרון לשלם הכל, גם באופן שיכלו לעמוד ולא עמדו.

שיטת הרמב"ם, ביאר הגר"א דאפילו באופן שהי' נשבר בלא"ה ע"י הראשונים לאחר תרי שעות לא יתחייבו הראשונים בטענה זו, "דאי לאו אתון, בדידי לא הוי מיתבר", וגם אם יכלו לקום מתחייב הוא לשלם הכל. וביאר הגר"א דהרמב"ם לא גרס כלל הקושיא דלימא להו אי לאו אתון בדידי וכו' ולגירסת הרמב"ם גרסי' תירוץ הגמ' דהוא קירב את שבירתו ואח"כ פריך שוב "פשיטא", וע"ז משני "דבהדי דסמיך בהו איתבר וקמ"ל דכחו כגופו". והיינו דלפ"ז, מה שהעמידה הגמ' הברייתא באופן שנסמך עליהם הוא רק כדי לתרץ מאי קמ"ל הברייתא דפשיטא דחייב ומשו"ה מוקמינן לברייתא באופן שבהדי דסמך עלייהו תבר היינו שהכביד ע"י כחו וקמ"ל דכחו כגופו אבל אה"נ גם אם האחרון רק ישב וקירב שבירת הספסל חייב.

נמצא לפ"ד הגר"א שיש ג' שיטות בסוגיא, א] שיטת רש"י דהטענה ולימא להו אי לאו אתון בדידי וכו' היא בין על האופן שלא היה נשבר בלעדיו כלל ובין על האופן שהיה נשבר לאחר ב' שעות ועל ידו נשבר בשעה. ב] שיטת הטור דדוקא באופן שגם בלעדיו הי' נשאר לאחר ב' שעות שייך הטענה דאי לאו אתון בדידי אבל באופן שנשבר רק מחמתו ל"ש טענה זו. ג] שיטת הרמב"ם דגם באופן שהי' נשבר בלעדיו לא שייך האי טענה ולא גרסי' לה כלל.

וביארו האחרונים שלדעת רש"י כל מי שיושב על הספסל בשעת שבירתו נחשב למזיק וכשנשבר נחשב שכולם יחד שוברים אותו בשעת השבירה. ולכן לשיטת רש"י אין חילוק אם בלאו איהו לא הוי מתבר כלל או הוי מיתבר בב' שעות, דגם באופן שלא היה נשבר כלל בלעדיו, פריך הגמ' שגם הם מזיקים כמותו דבפועל נשבר הספסל ע"י כולם ויתחייבו גם הם [ולכך מוקמינן לה באופן שלא יכלו לקום גם היכא שלא היה נשבר על ידם לבד דדוקא משום שלא יכלו לקום לא חשיבי מזיקים].

אבל לדעת הטור מעשה השבירה של כל אחד הוא בשעה שנתיישב על הספסל. ולכן בגוונא דרישא דהספסל לא הי' נשבר על ידם אין להם דין מזיק מחמת מה שנשארו לישב על הספסל בשעת השבירה, דאין כאן מעשה שבירה במה שנשארו לישב ולא שייך כלל לחייבם במה שלא קמו כשישב גם הוא, ולא ע"ז קאי קושית הגמ' ולימא להו וכו' דיתחייבו מצד שלא עמדו, דגם אם יכלו לעמוד פטורים. ורק באופן דמוקמינן לה, כגון שהי' הספסל נשבר ע"י הראשונים לבד והאחרון רק קירב את שבירתו, בזה נחשבים גם הם כשוברים, מצד שבישיבתם עשו מעשה מזיק דע"י ישיבתם לבד ג"כ הי' נשבר, ובזה שייך הטענה אי לאו אתון בדידי וכו' לומר שנחשב שעשו מעשה שבירה במה שנתישבו על הספסל ובזה איצטריך לאוקמי' באופן שמנע מהם לקום ומשו"ה אע"פ שנחשבים גם הם שוברים ונשבר ע"י כולם, מ"מ כיון שהם היו קמים והוא בכחו מנע אותם מלקום לכן רק הוא חייב.

וביאר יותר הגרד"ש זצ"ל [בשיעוריו על ב"ק סי' כ"ט] דלפי הטור, דהמעשה שלהם הוא בשעה שנתישבו על הספסל, תתפרש כונת הגמ' במאי דאמרי ליה, אי לאו את [היינו יושבים עוד מעט וקמים]  וכו', היינו שבלא טענה זו יש לפטור אותו לגמרי, משום דמיד שישבו נחשב הספסל כשבור על ידם, דבלאו איהו נמי היה נשבר ג"כ אחר ב' שעות ולא שייך לחייבו רק מצד שאומרים לו אי לאו את הוי יתבינן פורתא וקיימין, דמחמת סברא זו נחשב שבלעדו לא הי' הספסל נשבר לעולם, ועי"ז הוי כמו ברישא דבלאו איהו לא הוי מיתבר כלל דרק הוא חייב. וכן קושית הגמ' אח"כ דלימא להו אי לאו אתון וכו' היינו דכיון שלא עמדו יחשב הספסל כשבור כבר על ידם והוא יפטר? ומשני, דנסמך עליהם ומחמתו לא עמדו, זהו פירוש הגמ' לדעת הטור. ופשיטא דברישא [שבלעדיו לא היה נשבר כלל] לא שייך לחייב אותם בטענה זו דאי לאו אתון בדידי לא היה נשבר, שהרי ברישא לא הי' הספסל נשבר על ידם ובודאי שהוא נקרא מזיק.   

אבל לפי פרש"י דנתבאר שהמעשה שבירה שלהם הוא ג"כ רק בשעת השבירה, א"כ ודאי גם הוא חייב כמותם מצד דסוף סוף לא היה הספסל נשבר עדיין בשעה שנשבר ורק על ידו נשבר בשעה זו ונחשב גם הוא מזיק גם בלא הטענה שלהם שהיו קמים קודם שישבר. ומה שהוצרכה הגמ' לומר דאמרי ליה אי לאו את [היינו יושבים עוד מעט וקמים], היינו [לפני הטענה שלהם] עכ"פ גם הם יש לחייבם כמותו דכולם נחשבים למזיקים בשעת השבירה דכולם יחד שברו, ולמה לא ישלמו גם הם חלקם, ולזה אמרינן דהם פוטרים עצמם בטענה זו דהיו קמים קודם שישבר ולא היה נשבר על ידם כלל. וכן הקושיא דלימא להו אי לאו אתון בדידי וכו' היינו דיתחייבו ג"כ כמותו בין ברישא דלא נשבר רק משום שנצטרף עמהם ובין בסוף דאיירי כגון דבלא"ה הי' הספסל נשבר וק"ל.

וברמב"ם [פרק ו חובל ומזיק הי"ד] כתב: חמשה שהניחו חמשה חבילות על הבהמה ולא מתה ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה, אם היתה מהלכת באותן החבילות ומשהוסיף זה חבילתו, עמדה ולא הלכה, האחרון חייב ואם מתחלה לא היתה מהלכת, האחרון פטור. ואם אין ידוע, כולן משלמין בשוה. הרי פירש הדין מקבה בחבילה בשונה מרש"י [שהבין שמדובר במוסיף אש]. בשו"ע חו"מ [שפ"ג סעיף ד'] פירש את הדין מרבה בחבילה כדעת הרמב"ם ואם כתוצאה מהנחת האחרון את חבילתו הבהמה מתה - חייב. והקשה הסמ"ע [ס"ק י'] וז"ל ולא מצי למימר זה, היה לכם ליקח חבילתכם ממנו כשהנחתי את שלי כדאמרינן לעיל בה' שישבו על הספסל בסימן שפ"א עכ"ד. כלומר מבואר בסמ"ע שם [סק"ה]  שחמשה שישבו על הכסא ולא נשבר ובא אחרון וישב עליו, כולם חייבים. ומבאר שם בסמ"ע הטעם, דיכול לומר להם האחרון דהיה לכם לעמוד כשבאתי לישב עליו והרי יש לי רשות לישב עליו כמותכם, ואם כן קשה, שגם בבהמה יאמר להם דהיו צריכים לקחת את חבילותיהם. ותירץ דשאני חמשה שישבו, דגם זולת האחרון היה נשבר לאחר זמן, דמשו"ה א"ל כיון דהייתם צריכים לעמוד עכ"פ לאח"ז, היה לכם לעמוד מיד, משא"כ בחבילות, אין שום דבר שמחייב את האחרים להוריד את חבילותיהם ע"ש. והעיר בס' קונטרס השיעורים [לגר"י סוקל עמ' ר"פ] שתירוץ הסמ"ע אזיל כשיטת הטור דבספסל מיירי דוקא כשהיה נשבר על ידם בתרי שעי ובכה"ג אמרינן דחייבים משום דהיה להם לעמוד, וזהו דחילק הסמ"ע מחבילות ע"ג הבהמה דהתם על ידם לא היתה נופלת כלל, ולכך פטורים ולא אמרינן להו דהיה להם ליטול חבילותם. אמנם אכתי תקשה לשיטת רש"י דס"ל גבי ספסל דבכל גוני חייבין כשהיה להם לעמוד והיינו אף אי על ידם לא היה נשבר כלל בלעדיו וכמו שביאר כל זה הגר"א, ולפ"ז אכתי תק' קושית הסמ"ע מאי שנא מחבילות ע"ג הבהמה וצ"ע.

ובשיעורי הגרב"ד פוברסקי שליט"א כתב לחלק בין מרבה בחבילות לחמשה שישבו על הספסל, דדוקא גבי ספסל אמרינן דכשבא זה האחרון היה להם לקום דאל"כ חשיבי כמזיקים בכל רגע שיושבים על הספסל ואינם עומדים והיא פעולה חיובית בהיזק ומשא"כ בהניח חבילות על החמור דכיון דהניחו הם חבילתם, שוב אין טענה עליהם דהיה לכם להוריד המשא כיון שבמעשה הרי האחרון הוא העושה היחיד עכשיו והם נסתלקו מדעשייתם ודלא כמו בישבו על הספסל דגם הראשונים עבדי מעשה בעצם ישיבתם והיה להם לעמוד עכ"ד. והנה יש לעיין בנכנסו אנשים למעלית, ונכנס אדם נוסף והזהירוהו שמכביד על המשקל ואחריות הנזק עליו ולא שמע הנכנס את דבריהם ונתקלקלה המעלית בעבורו וטוען השובר שגם משקלם של הנוכחים האחרים גרם, מה הדין? ולפ"ד הגרבד"פ כולם חייבים שהרי כולם עשו פעולה חיובית בהיזק [ודלא כמו שכתב בס' חוקת משפט סי' כ"ה שפשוט שהאחרון חייב לשלם]. וכבר האריכו בשאלה זו ואכ"מ. 

והנה בקצוה"ח [סי' ש"צ סק"א] כתב בהא דאי' לקמן י"ז דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דמנא תבירא תבר. ובתוס' חילקו דדוקא זרק הכלי עצמו אבל אם זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר וקדם ושברו, פשיטא דחייב. וכתב הקצוה"ח, דהרא"ש לא חילק בין זורק כלי לזורק חץ וכן הוכיח מדברי הטור והשו"ע [סי' תי"ח] דכתבו עשה האחד אש ובא אחר והוסיף, אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה, הראשון חייב ע"ש, ומשמע דאינו חייב אלא הראשון ולא השני ואי נימא דזורק חץ על כלי ובא השני ושברו השני חייב א"כ באש ... אמאי אינו חייב השני ע"ש.  

והעיר הגרב"ד פוברסקי שליט"א [שם], שראייתו צ"ע, דהא באש הטעם הוא כמש"כ התוס' [בד"ה מאי קעביד] לחלק, דהראשון עשה את הכל ואין לשני להתחייב כלל [לשון התוספות "וכי בשביל שהשליך איש עץ בתוך עץ גדולה יתחייב"] משא"כ בזורק חץ, ובא אחר ושברו, דהשני עשה את כל ההיזק, בכה"ג יודו הטור והשו"ע שהשני חייב, וליכא ראי' כלל וצ"ע. שוב מצאתי שכוון לדברי הגאון מדווינסק בחי' רבינו מאיר שמחה שהעיר אף הוא על דברי הקצות בלשון "במחכ"ת לא זו הדרך ולא העיר" וכ"כ בסגנון שלו בחזון איש [סי' י"א אות ה'].

 עזוב את השנאה

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" [שמות כ"ג, ה] ז"ל תרגום יונתן "אין תחמי חמרא דסנאך, דאנת סני ליה על חובתא, דאנת ידע ביה בלחודך, רביע תחות טוניה, ותמנוע לנפשך מלמקרוב ליה, משבוק תשבוק בההיא שעתא ית סנא דבלבך עלוי ותפרוק ותטעון עמיה".

עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים בתרגום נכתבים, ש"עזוב תעזוב" פירושו שתעזוב באותו שעה את השנאה שיש בלבך עליו, ותפרוק ותטעון עמו. הרי שלא די בפעולת החסד לבד אלא צריך להסיר את השנאה מהלב, וכך נעשה החסד בשלימות. ואם כי השנאה המדוברת כאן היא שנאה לרשעים, שראה בו דבר ערוה ואשר גם מותר לשנוא אותו [ויש אומרים שגם מצוה – עי' פסחים קי"ג:], בכל זאת חייב הוא להוציא כל זה מלבו בעת עשיית החסד. ברם, לאחר המעשה תחזור השנאה ללבו, כמו שמדוייק בדבריו "משבוק תשבוק בההיא שעתא ית שנאה דבלבך", הרי שעזיבת השנאה היא רק לשעתה [עי' בזה בס' חידושי הלב עמ' קל"ח לג"ר אלתר חנוך העניך ליבוביץ' זצ"ל].

ואנחנו תמהים ושואלים – מה אכפת לתורה אם עשיתי חסד לזולת כאשר עדיין מקננת שנאה בלבי עליו? העיקר הוא, לכאורה, שקיבל את השירות, והרגשות הלב נשאיר לפסיכולוגים ומטפלים מקצועיים למיניהם?! נפלא מאד מה שרואים כאן. התורה, כפי שרואים במקומות רבים, מתעניינת לא רק במעשים חיצוניים אלא גם בפנימיות נפשינו ורגשותנו. ועלינו מוטל התפקיד הרם לכוון ולווסת את רגשותנו בכל מצב לפי דרישות התורה. כאשר נדרשת שנאה – שונאים, ואם הגיע שעת עשיית החסד של פריקה וטעינה, צריכים להסיר את השנאה כדי שייעשה החסד בשלימות.

ביומא ט: אי'  "אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, אמאי אחרב? מפני שנאת חנם שהיה ביניהם." הסכת ושמע! היו עוסקים בגמילות חסדים אבל זה לא הספיק. כאשר עוסקים בחסד וחסר לב רחום, החסד נטול משמעות. אפשר להקים גמ"ח עולמי אבל אם נותנים מתוך שנאה וניכור, נענשים על כך. הבית נחרב על למרות שהיו עוסקים בתורה [!] במצות [!] ובגמילות חסדים [!!]. לקח נוסף מהגמרא שלא רק שאפשר לעשות חסד מתוך שנאה אלא גם אפשר להיות "פרום" בתכלית ה"פרומקייט" ובכל זאת לשנוא את הזולת. רבים טועים שמספיק ללמוד בהתמדה ושקידה ובכך סלולה הדרך לשלימות – ולא היא. תכלית התורה היא אהבה, כפי שמאריכים הספרים. התורה נקראת "שירה" - "כתבו לכם את השירה הזאת". וכל השירים קודש ושיר השירים – שיר האהבה – הוא קודש קדשים. האהבה לה' וברואיו היא מטרת הלימוד אבל לעיתים קרובות אין האהבה מושגת. התרופה למחלת השנאה היא לימוד ספרי מוסר וחסידות ואכמ"ל בזה כי הלא כבר באו שני ה"ישראלים" הגדולים לעולם להפיץ רעיון זה – רבי ישראל בעל שם טוב ורבי ישראל מסלנטר. דומה שהמסרים הקריטיים שלהם נשכחו במידה רבה. ואוי ואבוי לנו ועל זה דווה לבנו.   

ונשוב למצות פריקה וטעינה. עי' רש"י בתהלים צט ד עה"פ אתה כוננת מישרים שהביא בשם התנחומא, וז"ל: פשרה ושימת שלום בין אנשים כוננת באמרך כי תראה חמור שונאך רובץ וגו' כי תפגע שור אויבך ומי הוא שיראה את שונאו גומל לו חסד שלא ידבנו לבו לחבקו ולנשקו עכ"ל ומבואר דבמצוה זו יש שימת שלום בין אנשים הרי לנו דמהלכות המצוה היא לעזוב השנאה.

הגר"א וינפלד זצ"ל [מובא בס' חכמי לב עמ' ע"ד] ביאר דברי התרגום עפ"י הסמ"ק [מצוה י"ז] שמפרש את הלאו דלא תשנא בזה"ל שלא לשנא את חבירו דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך ואינו בכלל ואהבת שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאתו כגון אם עבר עבירה אפי' הכי אסור לשנאתו בלבו להראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו עכ"ל והיינו שיש כאן לאו מיוחד לא להיות אחד בפה ואחד בלב לשונאו בלב ולהראות לו פנים יפות. ובאמת, לכאורה דבר זה בלא"ה אסור משום גניבת הדעת דאסור לגנוב אפי' דעתו גוי [חולין דף צ"ד] אלא דהסמ"ק לשיטתו דס"ל [מצוה רס"ב] דגניבת דעת אינו אלא מדרבנן ולא כדעת הריטב"א [שם] ולא כס' יראים השלם [סי' קכ"ד]. וע"כ קמ"ל דבכהאי גונא דשונא אותו בלב ומראה פנים יפות זה אסור מה"ת אלא דצריך להראות לו השנאה בגלוי כנ"ל. אמנם התרגום יסבור שבאופן של חיוב פריקה או טעינה שהתורה מחייבת אותו לעשות לחבירו זה מעשה חסד בפועל, אז לא סגי בלא"ה, ובעכ"ח צריך לעזוב השנאה בלב, דאל"כ יהי' אכתי אחד בפה ואחד בלב ולא סגי שיאמר לו שעדיין שונא אותו ועושה מעשה הטעינה או הפריקה רק לקיים מצות התורה כי א"א לבטל מעשה ע"י אמירה, וכעין הא דאמרינן קדושין [נ"ט] לא אתי דיבור ומבטל מעשה. וע"כ בעבור שחייב לעשות מעשה של הטבה וחסד מוכרח הלב לפעול יחד עם המעשה ולעזוב את השנאה. ואולי מפרש עזוב תעזוב עמו, עזוב מל' עזיבת השנאה שבלב, ותעזוב כפרש"י לעזור לו, כי אסור לעזור לו בפועל כל זמן שיש שנאה בלבו כנ"ל וזה דבר חדש עכ"ד. [וי"ל על חידושו ואכ"מ]. ולפי דבריו רואים שהחסד צריך להיות אמיתי. פעמים רבות עושים חסד כי אם לא עושים, אז "לא נעים". פעמים רבות מטרת החסד היא למצוא חן בעיני הזולת, כדי שאחרים יחשבו עלינו שאנחנו אנשים טובים ועוד סיבות מסיבות שונות ומשונות. חסד אמיתי הוא ללא מניעים חיצוניים אלא מתוך רצון טהור להיטיב לזולת.

הרמב"ם בפי"ג דהלכות שמירת נפש חזר כמה פעמים על הענין דמצוה זו היא שלא יניחנו נבהל וילך ויעויין בספר המצוות ל"ת מצוה ר"ע שהזהירנו מהניח הנבוך במשאו לחוץ בדרך עיי"ש וי"ל דהמצוה לעזוב עמו אינו מפני שאין הבעלים יכול לבדו אלא מפני שהוא נבהל ונבוך ומשו"ה צוותה התורה שיעזוב עמו שעי"ז לא יהיה נבהל ונבוך וזה אולי שייך אף כאשר יכול הבעלים לבדו לפרוק ולטעון. ובס' אבן הטוען [ח"ב עמ' תתט"ו] הוסיף שאם הפריקה נעשית מתוך אהבה, וכדברי התרגום, תפחת הבהלה אצל בעל החמור.

ומכאן לומדים שיש מצוה דאורייתא להקל על מועקה נפשית שממנה סובל חבירו [או שונאו!]. בזמננו, עשרות מיליונים בני אנוש סובלים מבהלה, חרדות, ותזזית נפשית עמוקה. העזרה שכל אחד יכול לתת לחברו הוא להיות אתו. לחוש את צרותיו, לשמוע על בעיותיו, לדעת מה לומר ומה לא לומר, מתי לשתוק, איך לשתוק ואיך להחזיר לזולת את מנוחת הנפש, לה הוא כל כך זקוק.

          שבת שלום ואורות אין סוף!!