אורות הגבעה חול המועד פסח

					לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א
					לע"נ ידי"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל

 

 

 

חצי שיעור חמץ

השבוע נדון בנושא "חצי שיעור חמץ". לשחות בים תלמודו של ענין זה היא משימה כבירה וענקית, לאור העובדה שמדובר במים שאין להם סוף. וננקוט בידינו כלל הברזל שלימדונו חכמינו ז"ל, שלא עלינו המלאכה לגמור, אבל בד בבד, אין אנו בן חורין להיבטל ממנה. מול סוף, לכבוד שבת חול המועד פסח, נעיין קצת במקראי קודש של שיר השירים שנקרא [או ליתר דיוק "מושר"] בשבת קודש הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה. הגיליון נודב השבוע לזכות מרת הענא מרים בת חנה שתזכה לחוש על בשרה ברכת אני ה' רופאך יחד עם שאר חולי ישראל.

למה צריך פסוק מיוחד לאסור אכילת חמץ כל שהוא?  

בהלכות חמץ ומצה [פ"ז ה"ז] פסק הרמב"ם: "האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל" עכ"ל. והקשה בכסף משנה וז"ל וקשיא לי, למה לי קרא בחמץ בפסח שאסור מן התורה, הא בכל האיסורים קי"ל ח"ש אסור מן התורה עכ"ל ועי' במ"מ . ונרד אל העי"ן ונדלה פנינים ומרגליות ממה שנאמר בנושא ע"י מאורי עינינו רבותינו האחרונים.

גם בסוף היום אסור

ראשון לציון בס' ציון לנפש חיה [הידוע בכינויו "צל"ח", בפסחים ס"ה וכן בתשובותיו נודע ביהודה] כתב שהוצרך הרמב"ם לדרשא זו, משום דנפק"מ באוכל פחות מכזית בסוף יום ז' דפסח באופן ששוב אין לו זמן לגמור אכילתו בכזית, שאין כאן איסור חצי שיעור כיון דלא חזי לאצטרופי. ועל כן הביא הרמב"ם את הפסוק, שממנו לומדים שיש איסור של אכילת פחות מכשיעור משום דיני חמץ. ומבואר מדבריו דסבר דהטעם דחזי לאצטרופי הוא כפשוטו משום הרחקה לכזית שלם, ולכן אין איסור תורה לאכול חצי שיעור בסוף היום באופן שאין אפשרות לגמור את השיעור לפני צאת החג. ומה שהיה פשוט לו, היה מקור של ספק לרבים אחרים כולל הגרע"א בתשובותיו.

וחזי הוית בס' אבן יחזקאל [לג"ר אברהם ויינפלד זצ"ל עמ' ל"ד] שכתב ליישב עפימש"כ בספר ציונים לתורה להגאון ר' יוסף ענגיל [סימן כ"ב] להסביר בהא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בחצי שיעור, אי אסור מן התורה או לא, שתלוי בפלוגתת הראשונים, אי כל איסורים שבתורה איסורי גברא או איסורי חפצא המה, דר' יוחנן ס"ל כל איסורים שבתורה הם איסור חפצא, לכן הוזקק לומר חצי שיעור אסור מה"ת, דלדידיה דס"ל שכל איסורים הם איסור חפצא, א"א לומר חצי שיעור מותר מה"ת, ואם תאכל עוד חצי שיעור אסור יתהפך החצי שיעור הראשון ג"כ לאיסור דזה לא שייך רק אי אמרינן איסור גברא ועל גברא שפיר שייך תנאי זה, ולכן מוכרחים לומר ח"ש ג"כ אסור מה"ת. אבל ר"ל ס"ל כל איסורים שבתורה הם איסורי גברא, ממילא שפיר ס"ל חצי שיעור מותר מה"ת ובאכילת חצי השיעור השני, הראשון יתהפך אוטומטית לאיסור, כי על איסור גברא בהחלט שייך תנאי כנ"ל. ובזה רצה לחדש שבתרומה האיסור אינו אלא משום זרות, ונחשב לכל הדעות איסור המוטל על גברא, שם יסבור גם ר' יוחנן שחצי שיעור מותר מן התורה.

ולאור האמור, יש ליישב דברי הרמב"ם עפ"י הנחה נוספת שכתבו האחרונים, שכל איסור התלוי בזמן ידוע איסור גברא הוא ולא איסור חפצא, כי לא יכונה שם איסור חפצא רק באיסור שהוא עולמית אבל איסור התלוי בזמן אינו אלא איסור גברא, שבאותה זמן אסרה התורה. ונמצא, שכאן בחמץ שנחשב לאיסור גברא, סובר גם ר' יוחנן, שחצי שיעור מותר מה"ת, ומובן היטב הצורך שראה הרמב"ם להביא דרשה מיוחדת לאסור חצי שיעור כנ"ל.

ובזה יש ליישב גם הקושיה השניה שהקשה שם בכסף משנה, שאם לומדים מפסוק "לא יאכל חמץ" ההיגיון מחייב ללמוד את ההיפך הגמור ממה שלמד הרמב"ם, כי לא "יאכל" משמעו שיעור אכילה דהיינו כזית, וא"כ נאסור רק כזית ולא פחות עי"ש. ולפי הנ"ל הדברים מתיישבים היטב, שללמוד שאינו אסור רק בכזית, אין צורך בפסוק, שמעצמנו אנו יודעים שחצי שיעור מותר, משום שהוא איסור גברא ובאיסור גברא גם ר' יוחנן מודה שחצי שיעור מותר מה"ת. וע"כ בהכרח בא הפסוק להוציא מסברא חצונה זו ולאסור חצי שיעור כנ"ל עכ"ד.

וכעין זה כתב בס' דברי שלום [ח"ג סי' רל"ב] עפ"י מה שכתב הרוגוצ'ובר זצוק"ל בספר צפנת פענח, דמאן דס"ל חמץ לאחר פסח מותר, ס"ל דחמץ הוה כמו איסור גברא, דאסור משך זמן פסח לאדם לאכלו, אבל למאן דס"ל חמץ לאחר פסח אסור כר"י, א"כ נחשב חמץ איסור חפצא, דפסח הוא איסור ממש כנבלה ואין עליו היתר אחר הפסח. לכן קמ"ל הרמב"ם אפילו לר"ש, דחמץ אחר הפסח מותר, מ"מ אסור חמץ בחצי שיעור. לכך הביא הפסוק "לא יאכל" לרבות חצי שיעור אף דהוה איסור גברא ואינו דומה לשאר איסורי חצי שיעור שהם איסור חפצא ודו"ק. [מה שגם שהמקור של איסור חצי שיעור הוא מהפסוק "כל חלב" וחלב הוא איסור חפצא, אשר על כן נצרך לימוד מיוחד לאיסור גברא, עי' מהרלנ"ח מובא במ"מ].

הפסוק נצרך לאסור אכילה בשוגג

ואשקוטה ואביטה בס' המופלא אבני שהם [לגאון המופלא ר' משה לייב שחור זצ"ל עמ' קי"ד] שכתב ליישב עפ"י מה שהציע, שכל איסור חצי שיעור בכל איסורי התורה אינו אלא אם יאכלנו במזיד אבל בשוגג אין בו איסור כל עיקר [ורק באיסור מעילה מבואר בגמ' כריתות דף יח ע"ב דאיכא איסורא אף בפלגא דשיעורא ואע"ג דמעילה אינה אלא בשוגג, ברם שאני איסור מעילה דהוא איסור ממוני אבל בכל איסורי התורה שפיר י"ל דבשוגג אין בו איסור חצי שיעור]. אכן, באיסור חמץ בפסח גילתה תורה שיש בו איסור חצי שיעור אף אם עבר ואכלו בשוגג, ולכך נצרך ד"ולא יאכל חמץ", לאשמעינן חידוש זה, שאף בשוגג אסרה בו תורה חצי שיעור. והנה הרמב"ם בהלכה זו מיירי בין באוכל במזיד ולענין כרת ובין באוכל בשוגג ולענין קרבן, ומשמע איפוא דמה שכתב בתחילת דבריו דכל שהוא חמץ בפסח יש בו איסור תורה קיים גם במזיד גם בשוגג, ולהכי יפה הביא לקרא דולא יאכל חמץ לרבות חצי שיעור באיסור חמץ דלשוגג איצטריך לה, ולא כן בשאר דוכתי שמזכיר הרמב"ם איסור חצי שיעור מדבר מאיסור מזיד [ראה פ"ב שביתת עשור ה"ג ופי"ד מאכ"א הל' ב' ודו"ק].

פרי יצחק – הפסוק מוציא מההיקש למצוות אכילת מצה

הגר"י בלאזר תירץ [שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' י"ז] שבגמ' פסחים [ל"ה] איתקש אכילת חמץ לאכילת מצה, דכתיב "לא יאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", וכיון שאכילת מצה אינה מתקיימת בפחות מכזית הו"א שגם אינו עובר על אכילת חמץ בפחות מכזית, ולכן איצטריך את הילפותא של לא יאכל ע"כ. וכמובן שדבריו קיימים רק לפי הדעות שאין מצוה בחצי שיעור וכבר האריכו בפלוגתא זו בספרים רבים ואכ"מ ועי' לדוגמה בס' חזון עובדיה ח"ב בקיאות מבהילה בנידון.

חצי שיעור חמץ נושא אותו שם איסור "חמץ"

והנה כתב הרמב"ם [הל' שבועות פ"ד ה"א] מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות וכיוצא בהן עכ"ל. ועיין משנה למלך שהביא בשם הר"ן שתמה על הרמב"ם שמי שנשבע שלא יאכל, דסתם אכילה בכזית, א"כ זה לא קיבל עליו שלא לאכול כי אם כזית, ולמה יאסר בפחות מכזית, הלא על פחות מכזית לא נשבע כלל. והביא הר"ן 'יש מי שאומר' שחולק על הרמב"ם דלא שייך איסור חצי שיעור אלא באיסורי תורה אבל בשבועה שאיסור הבא מעצמו כיון שלא נתכוון אלא לכזית, פחות מכזית היתר גמור הוא.

ומפורסם בבי מדרשא, מה שכתב באבני מילואים בתשובותיו [בסי' י"ד] ליישב דעת הרמב"ם, דהן אמת דמי שנשבע שלא יאכל קאי באכילה שהיא כזית אלא דממילא חל עליו האיסור גם בחצי זית משום חזי לאיצטרופי. והביא ראיה לדבריו מש"ס שבועות [כ"ז ע"ב], אמר רבא נשבע על ככר, ואכלה, אם שייר ממנה כזית, נשאל עליה. אכלה כולה, אין נשאל עליה. וביאר הקהילות יעקב [סי' כ"ב אות א'] טעם הדבר, שזהו כלל בכל מקום שאי אפשר להתפיס דינים למפרע על דבר שאינו בעולם, וכאן כיון שעבר זמנה ופקע דינה של השבועה, הרי זה כאילו אינו בעולם כלל עכ"ד. ולמה רק באם נשאר ממנה כזית נשאל עליה, הלא לדעת הרמב"ם גם חצי שיעור אסור בשבועה? אלא מוכח דחצי שיעור זה לא מצד שבועה שהרי לא נשבע אלא על שיעור שלם, רק דממילא חל עליו איסורים בחצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי, לכן אינו בשאלה רק עד שישאר ממנו כזית דהוא איסור שבועתו ואז ממילא הותר גם במשהו אבל באם נשאר פחות מכזית אינו יכול להישאל, שהרי אין כאן איסור מצד שבועות להתירו אלא איסור הבא ממילא של חצי שיעור וליתא בשאלה עכת"ד.

הרי לדעת האבני מילואים חצי שיעור חלב וחצי שיעור דם אין שם איסור של חלב או דם אלא שם חלות איסור חדש של חצי שיעור איסור כללי וכן חצי שיעור של שבועה אינו איסור שבועה אלא חלות חדשה של איסור חצי שיעור לכן באם נשאר פחות מכזית ליתא בשאלה, ודו"ק.

ומופת לדבר - מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות שבועות הנ"ל שזה כאוכל חצי שיעור "מנבלות וטרפות" ולא משום איסור שבועה ודו"ק.

לפ"ז כתב בס' באר שרים [על המועדים סי' כ"ו] דלכן הביא הרמב"ם פסוק מיוחד בחצי שיעור של חמץ, לאלפנו בינה דהגם דדעת הרמב"ם, דחצי שיעור בכל איסורי תורה אינו נקרא בשם האיסור של שיעור שלם כמ"ש בהל' שבועות. אך בחמץ שנאמר לא יאכל הוא אותו שם איסור. ונפקא מינה שמאכילין אותו הקל הקל גם בחצי שיעור, שאם אמר להאכילו נבילה שהוא בשיעור שלם בלאו, עדיף מחמץ שאיסורו בשיעור שלם בכרת ודו"ק עכ"ד הבאר שרים. וכ"כ הגר"ש עלברג זצ"ל [בקובץ הפרדס שהוא היה עורכו שנה נ"ג חוברת ב'] עיי"ש מאמרו ותקיים בו מצות שמחת החג.

ועוד לאלוה מילין: הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל אמר בשם אביו הגר"מ זצ"ל, בחולה שהאכילוהו ביוה"כ פחות פחות מכשיעור, דיכול להתפלל תפילת נעילה דאף דנעילה הוי תפילת התענית ומי שלא התענה אינו מתפלל נעילה אבל כאן שאכל פחות מכשיעור הרי לא עבר על איסור יוה"כ, דחצי שיעור אף דאסור מה"ת אינו איסור פרטי אלא איסור כללי של חצי שיעור בלא שם. ולכן פסק הרמב"ם [פ"ה משבועות הל"ו] וז"ל שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני עכ"ל. דכונת הרמב"ם הוא דכיון דחצי שיעור אינו איסור פרטי רק איסור כללי בלא שם ולכן חשיב כאינו מושבע מהר סיני וחלה שבועה על חצי שיעור. והלכך מי שאכל פחות מכשיעור ביוה"כ יכול להתפלל נעילה שנחשב למתענה שקיים מצות התענית שהרי חצי שיעור אינו איסור יוה"כ רק איסור כללי בלא שם. והוסיף הגרי"ד [כמו שכתבנו לעיל], שנאלץ הרמב"ם להביא פסוק מיוחד לאסור חמץ לאלפנו דעת שחצי שיעור חמץ נושא אותו שם "איסור חמץ" של חמץ כשיעור. ונ"מ לענין שבועה שאם נשבע שלא לאכול חמץ, ואכל פחות מכזית דאין השבועה חלה דמושבע ועומד הוא מהר סיני הוא. ועיין בשו"ת אחיעזר [ח"ב ס"א סי' כ"א] שתירץ כן. ובזה יש לבאר הירושלמי בפסחים [פ"ב הל"א] דאסור להאכיל חמץ לבהמת הפקר וזה נלמד מלא יאכל ואין זה מטעם איסור הנאה וכדמבואר בירושלמי אלא איסור בפ"ע שלא להאכיל חמץ, דהיינו דהאיסור הוא שלא יעשה אדם פעולה שהחמץ יהיה נאכל. ולכן מובן גם למה יש איסור מיוחד על חצי שיעור דאף דהגברא לא עשה מעשה אכילה על החמץ דשיעור אכילה בכזית אבל לגבי החפצא של חמץ הרי החמץ נאכל ועל החמץ שיחשב כנאכל אין צריך לשיעור כזית וזה אסור מגזה"כ דלא אכל.

בתורת האדם שער הסכנה הביא הרמב"ן ב' דעות בחולה שמאכילין אותו הקל הקל תחילה אם יש ב' חציי זית של איסור, אחד חלב ואחד נבילה, אם נחשב חצי זית של חלב כאיסור חמור לגבי חצי זית נבילה או דשניהם שוין. ולכאורה ב' הדעות ברמב"ן נחלקו אי חצי שיעור הוא איסור פרטי ולכן חצי שיעור חלב חמור מחצי שיעור נבילה או דחצי שיעור הוי איסור כללי בלא שם ולכן אין חצי שיעור חלב איסור חלב אלא איסור בלא שם ולכן אינו חמור מחצי שיעור של נבילה דכל איסורי חצי שיעור שוין הם. ועי' באריכות נפלאה במשנת יעבץ [או"ח סי' י"ד] ועוד במנ"ח [מצוה י"ט].

ובס' היקר גן שושנים [להרה"ג ר' מנחם גנק שליט"א ח"ב סי' ל"ד שם הובא הנ"ל ועי' גם בהררי קדם ח"ב מה שהובא בשם הגרי"ד] כתב שלכאורה נ"מ אי חצי שיעור הוי איסור פרטי או איסור כללי בלא שם, אם אכל חצי שיעור של בשר בחלב וכלאי הכרם שלא כדרך אכילה אי אסור מן התורה, שהרי כלאי הכרם ובשר בחלב חייבין אף שלא כדרך אכילה ואי חצי שיעור הוי איסור פרטי הרי גם חייב מדאורייתא שלא כדרך אכילה. אבל אי יש עליו שם איסור כללי של בב"ח וכלאי הכרם לכאורה לא יהיה אסור שלא כדרך אכילה אלא דיש לעיין בזה בחצי שיעור כיון דאינו אכילה כיון דהוי פחות מכזית אי חל עליו דין דשלא כדרך אכילה וצ"ע.

והנה עיין באו"ח סי' תר"ח סעי' ב' - נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידם. וברמ"א כתב, והוא הדין בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין ודוקא שאינו מפורש בתורה אע"פ שהוא דאורייתא אבל אם מפורש בתורה מוחין בידו. ועיין בהגהות רע"א וז"ל מסתפקא אם בחצי שיעור אמרינן מוטב שיהיו שוגגין דמקרי אינו מפורש בתורה עכ"ל. וכתב בגן שושנים שלכאורה ספיקו של רע"א תלוי ועומד ביסוד דין איסור חצי שיעור אי הוי איסור פרטי או איסור כללי דאי הוי איסור פרטי אם כן הוא איסור מפורש בתורה. ועי' בס' מאור יחזקאל [עמ' קס"ו].

ונראה דנ"מ בזה יהיה גם במי שכתב אות אחת בשבת דאסור משום חצי שיעור וכדמפורש ברש"י בשבת דף ע"ד דאסור לאפות פחות מכשיעור דחצי שיעור אסור מה"ת אם נחשב כמחלל שבת שדינו כמומר לכה"ת כולה ושחיטתו נבילה.

חצי שיעור מצוה

והמנחת חינוך נסתפק אי לגבי מצוות יש קיום של חצי שיעור דמי שאינו יכול לאכול כזית מצה אם יש קיום בחצי שיעור ולכאורה הדין דחצי שיעור שייך רק באיסורים. ומ"מ חזינן דסבר המנ"ח דחצי שיעור הוי איסור פרטי דאם היה איסור כללי בלא שם הרי אין כלל שייכות למצוות דצריך שיתייחס לקיום של מצוה מסויימת ופשוט עכ"ד.

מראה מקום אני לך

והנה בקושיא זו האריכו הרבה, ואנו לא באנו אלא לתת טעימה קלה ממה שנאמר בענין, ישמע חכם ויסף לקח. וע"ע: בקובץ הפרדס [שנה ס"ד חוברת א'] ובמועדים וזמנים [ח"ג] שהרמב"ם לא חידש איסור אכילה בחצי שיעור אלא איסור הנאה, ב"הפרדס" [אייר תשמ"ט] רצה לומר שחמץ הוא איסור גברא וא"א ללמוד מכל חלב שהוא איסור חפצא [כדלעיל], אבל הגר"ש בירנבוים זצ"ל, ראש ישיבת מיר, דחה דבריו מהגמרא שלומדת מכל חלב איסור יו"כ שגם אינו אלא איסור גברא, הר צבי פסחים [כ"ג:], קובץ זכור לאברהם [עמ' ת"א והלאה] אריכות נעימה בדיונים שונים בחצי שיעור כולל דיון אם לחצי שיעור יש אותו שם איסור כמו שיעור שלם, חבצלת השרון [פ' חיי שרה]. באור שמח [פ"א ה"ז מהל' חו"מ] והחת"ס [פסחים כ"א:] ביארו עפ"י מה שכתב הר"מ [בפ"י מלכים ה"ט] דבאיסורי אכילה של בני נח אין דין שיעורים כיון דלא ניתנו שיעורים בסיני אלא לישראל ולא לב"נ. וכיון דבאותה שעה שהיה להם דין ב"נ הוזהרו בחמץ אף על ח"ש לבן נח, נקבע כן לדורות דאף ח"ש אסור. ובמנחת סולת [מצוה י'] שבאותה שעה נמנו על הפסח אף בפחות משו"פ דבב"נ חשיב ממון אף בפחות משו"פ כמבואר בסנהדרין [נ"ז.] כך לדורות אפשר למנות בפחות משו"פ. ושמעתי כמדומני ממו"ר שליט"א שהטעם שקטן שנתגדל בין הפסחים שהביא פסח אינו חייב בפסח שני הוא משום שלפני מתן תורה טרם ניתנו שיעורים וגם קטן [בר-דעת] היה חייב בתור גדול, נמצא שלדורות נשאר הדין שקטן יכול לצאת ידי חובה גם בקטנותו. וחיזוק לדבריו נמצא באור שמח, חת"ס ובמנחת סולת הנ"ל שנקטו אותה סברא וכל הנחלים הולכים אל הים. ועי' אבני נזר שע"ו שנקט שחצי שיעור הוא בדיוק חצי שיעור [עי' לקמן] וחידש הרמב"ם בחמץ שגם כל שהוא אסור. ואולם כבר תמהו אחרונים על האבני נזר איך כתב כדברים האלו והלא מפורש היפוכם ברמב"ם פי"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ב "ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור אבל אינו לוקה אלא על כזית" ועי' מש"כ להגן על האבני נזר בס' מחנה יוסף [שבת בפרק על חצי שיעור]. במנחת אשר [פסחים סי' נ"ד] חידש שהרמב"ם בא לאסור אכילת כמות כ"כ מועטת שאין בה הנאה עיי"ש. ועי' משנת סופר [שבועות סי' ל"ט, מ'] ובס' אורות הפסח [לג"ר שלמה וואהרמן ז"ל] מש"כ בזה.

למאי נפק"מ המחלוקת מהו שיעור איסור החזקת חמץ בפסח?

ומענין לענין באותו ענין, נביא קושיא אחרת: אין מלקות בעובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי האיסור ניתק לעשה דתשביתו ואין מלקות בלאו הניתק לעשה, א"כ קשה, במה פליגי בית שמאי ובית הלל [ביצה ב.] ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת וב"ה אומרים זה וזה בכזית. ובגמ' [בביצה ז] אמרינן דפליגי לענין בל יראה כמה שיעורו. וקשה למאי נפק"מ מה השיעור, הרי אין עונש מלקות בכל מקרה ולענין איסור, א"צ שיעור דהא קימ"ל חצי שיעור אסור מן התורה! ורבים התקשו בזה ושערי התירוצים נפתחו כאולם. מכח קושיא זו כתבו חלק מהאחרנים להוכיח שאין איסור חצי שיעור בבל יראה. ונשדד עמקים כעת עפ"י שיעורי הגרב"ד פוברסקי שליט"א [פסחים עמ' קי"ג] ובהמשך נסקור מהלכים נוספים בענין.

אי' בגמרא פסחים ו: "הבודק צריך שיבטל, מ"ט? אי נימא משום פירורין, הא לא חשיבי וכו'. ובחידושי רבינו דוד כתב וז"ל ה"נ הו"ל למימר דלית ביה שיעורא שאינו עובר בב"י וב"י אלא בכזית כדאי' בפ"ק דביצה אלא דעדיפא מיניה קאמר, דאי נמי אמרת שהוא צריך לבער בפחות מכזית מדין חצי שיעור שאסור מן התורה, בפירורין אינו בדין ב"י וב"י משום דלא חשיבי וכו' עכ"ל. ומבואר בדברי רבינו דוד, שיש מקום להסתפק בזה אם שייך איסור ח"ש בלאו דב"י או לא. ובאמת נראה להוכיח מדברי הגמ' לקמן [דף מה] דליכא איסור ח"ש בב"י, דאמרינן שם שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם, רואין כל שאילו ינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער ואם לאו אינו חייב לבער ע"ש. ומבואר דבפחות מכזית אינו חייב לבער. והנה אם היה איסור ח"ש בב"י הרי היה צריך לבערו משום איסור ח"ש. וכן אמרי' שם עוד דלא אמרן אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער. מ"ט? דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי. ומשמע דרק משום דיתכן ויצטרפו שניהם לכזית מחויב לבער ומבואר דאין איסור כלל בפחות מבזית וכפי הנראה לראיה זו נתכוון בשאגת אריה סי' פ"א.

ובאמת יש ליתן טעם מ"ט לא אמרינן איסור ח"ש גם באיסור ב"י, ומאי שנא לאו דב"י מכל איסורין שבתורה. ובשאג"א שם ביאר בזה דכל איסור ח"ש הוא משום דחזי לאיצטרופי לשיעור שלם וממילא כ"ז שייך רק באיסור אכילה דבכה"ג אחר שיאכל עוד ח"ש וישלים לשיעור שלם, הרי איגלאי מילתא למפרע דמה שאכל ח"ש מתחילה היה ג"כ באיסור, שהרי בזה הוא מצטרף ומשלים להשיעור משא"כ באיסור ב"י, הרי אף אם ישלים לשיעור שלם לא יעבור למפרע ורק מכאן ולהבא שיש לו שיעור שלם עובר בב"י, וכיון שלא שייך שיעבור בזה למפרע, ליכא בזה איסור ח"ש. אכן כל דברי השאג"א מיוסדים על דברי הגמ' ביומא [דף ע"ד] דמבואר שם דטעם איסור ח"ש הוא משום דחזי לאיצטרופי והשאג"א הבין דברי הגמ' כפשוטם דמה דחזי לאיצטרופי הוא סיבת האיסור, דכל מה שאסרה תורה ח"ש הוא משום שיכול להצטרף לשיעור שלם, ומשו"ה ס"ל דאם גם אחר שיצטרף לכשיעור לא יעבור למפרע, שוב ליתא לאיסור. אכן, בפשוטו היה אפשר לפרש בדברי הגמ' ביומא שם דהא דחזי לאיצטרופי אי"ז סיבת האיסור אלא הוא בגדר סימן וראיה, דכיון דאם יצטרף עוד ח"ש לשיעור שלם יעבור באיסור, ע"כ דכל פורתא ופורתא אסירא אלא שלא חייבה תורה מלקות אלא בכשיעור דאם הח"ש הראשון היה מותר היאך נאסר ע"י שאכל עוד ח"ש. ולפי"ז גם אם יאכל ביוה"כ סמוך לשקיעה"ח יעבור באיסור ח"ש דאיסור ח"ש הוא איסור בפנ"ע. ולפי"ז גם בב"י שייך האיסור ואף שלא יעבור למפרע, מ"מ הרי אם יהיה לו שיעור שלם בביתו יעבור בב"י, וע"כ דבכל פורתא כבר איכא איסור ב"י. ובאמת י"ל דבזה גופא נסתפק רבינו דוד אם בעי' שיהא חזי לאיצטרופי בשביל עיקר האיסור ולפי"ז ל"ש הך איסורא בב"י או דהוי זה רק ראיה שיש איסור בח"ש. ולפי"ז איתא להאיסור גם בב"י. [א.ה. עיין מאמרי הארוך בקונטרס שמחת שמואל בנושא "סיבה וסימן"].

ובאופן אחר היה נראה לבאר למה אין איסור בל יראה בחצי שיעור איסור ח"ש בלאו דב"י, דהנה יסוד שיעור כזית דבעינן בב"י ילפינן בביצה שם מאכילת חמץ דבעי' כזית. וביאור הדברים נתבאר לעיל דיסוד איסור ב"י הוא הרחקה שלא יבוא לאכול חמץ ומה"ט בחמץ שאינו ראוי לאכילה אינו עובר בב"י ע"ש. ונראה עוד, דיסוד האיסור הוא שלא יראה חמץ שאם יאכלנו יתחייב כרת וכלישנא דקרא [שמות י"ב י"ט] שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו'. ומעתה נראה דשוב ל"ש איסור ח"ש בב"י דכיון דיסוד האיסור הוא שלא יבוא לאכול החמץ שחייב עליו כרת ושיעור זה ודאי הוא בכזית שוב לא שייך לאסור בב"י פחות מכזית מדין ח"ש וכו' עכ"ד הגרב"ד פוברסקי שליט"א.

ובקובץ נזר התורה [כסלו טבת תשס"ה ע' שי"ב] ריכז כמה תירוצים לבאר למאי נפק"מ השיעור של חמץ אם על שיעור אין מלקות ועל פחות מכשיעור, בין כה אסור משום חצי שיעור אסור מן התורה, ונביא מדבריו [הובא גם בס' דף על דף פסחים עמ' רי"ב]:  

א] יש ליישב ע"פ מה שכתבו במהר"ם חלאווה [פסחים מד] וכן בחתם סופר [יומא ע"ג ע"ב] וכן בשו"ת אבני נזר [או"ח סי' שעו] דהא דחצי שיעור אסור מן התורה דוקא חצי ממש ולא פחות. לפי זה אתי שפיר, דבעינן לדעת כמה השיעור השלם כדי לדעת כמה החצי ממש. אבל בשו"ת פני מבין [או"ח סי' קפב] תמה עליו דבכל דוכתא משמע אפילו כ"ש. וכן בגור אריה יהודה [סי' ז'] תמה עליו דכיון דחצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי מה לי חצי מה לי כ"ש. וכן בשו"ת עמודי אש [סי' ד'] וכן מדייק בתוס' יוהכ"פ מרש"י ביומא ע"ג ד"ה חצי שיעור דכתב חצי שיעור כלומר פחות מבשיעור. ולכאורה מה כוונתו אלא בא לומר דאף כ"ש אסור. וכן מדייק מרש"י הנ"ל בשו"ת שו"מ [מ"ג ח"א סי' עב]. וכן כתב בגליוני הש"ס שם. וכן כתבו בשו"ת הרדב"ז [ח"ב בלשונות הר"מ סי' קסה] וכן הרש"ל בביאורו לסמ"ג [מל"ת סי' סט]. ולפי הני שיטות יתורץ בתירוצים דלקמן.

ב] עוד י"ל ע"פ מה שכתבו באחרונים דהא דחצי שיעור אסור ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות מותר. כן כתבו הר"ש [פ"ב מטבול יום מ"ג] וכן במהרש"א [פסחים מד] וכן בפמ"ג [יו"ד בפתיחה להלכות תערובות ח"ב פ"א ד"ה הנה] וכן במהרי"ץ חיות [ביצה ד] וכן בשו"ת שו"מ [מ"ג ח"ב סי' צג]. ובטעם הדבר כתב בחו"ד יו"ד [סי' קד] ע"פ דברי החכם צבי [סי' פו] דהא דאסור חצי שיעור הוא משום אחשביה וכן כתב בבית האוצר [כלל מא ס"ק כג], א"כ ע"י תערובות ליכא אחשביה דהכוונה להיתר שבו. וכן כתב בשו"ת אריה דבי אילעי, וכעין זה כתב בחתם סופר [ע"ז סז] להסביר שיטת רבינו יקיר שם דסובר דהא דאמר ר"ש כ"ש למכות הוא דוקא בעין ולא ע"י תערובות. לפי זה אתי שפיר דהנפק"מ באופן שנתערב החמץ דליכא איסור בחצי שיעור. לכך הוצרך לדעת כמה השיעור. וכ"כ במצפה איתן [ביצה ב] וכן בשו"ת תורת חסד [סי' נה ס"ק א] כנ"ל. וכן תתיישב לפי זה דעת הרמב"ם שצריך פסוק מיוחד ללמוד איסור אכילת חצי שיעור, דקמ"ל דגם ע"י תערובת אסור [וכ"כ בס' דברות אריאל יומא ובס' באר המלך על הרמב"ם לג"ר אברהם דוד רוזנטל].

ג] עוד י"ל דמיירי שביטלו דליכא אלא איסור דרבנן כמבואר בפסחים [ד:], ובאיסור דרבנן להרבה שיטות ליכא איסור של חצי שיעור. כן כתבו התוס' חולין [ל"ג בא"ד והשלישי] וז"ל "אע"ג דחצי שיעור אסור מן התורה הכא דפסול הגוף דרבנן לא החמירו", משמע להדיא מדבריהם שבדרבנן חצי שיעור מותר. ובארעא דרבנן וכן בעין זוכר [סי' י"ח] הביאו ראיה מתוס' זה. וכן בשו"ת חות יאיר [סי' סו] כתב שבדרבנן חצי שיעור מותר, לכך צריך לדעת כמה השיעור אבל ברש"ש שם הקשה על תוס' דבדרבנן נמי חצי שיעור אסור וכן הקשה במהרי"ץ חיות שם וכן בלב אריה שם, וכן סוברים הריב"ש [סי' ר"ס] וברדב"ז [סי' עח] וכן בשו"ת מהר"מ שיק [סי' י"ב] ובשו"ת מהרי"א [יו"ד סי' קע"ג] הרחיב בזה. ועיין שו"ת פרי השדה [ח"ד ס"ק עז] הביא בשם הפרי חדש [יו"ד סי' ס"ח] דדם שבישלו שאסור מדרבנן חצי שיעור אסור.

ד] עוד י"ל ע"פ מה שכתב רש"י תמורה ד: דכהנים לוקין על לאו הניתק לעשה א"כ הנפק"מ לדעת כמה השיעור לגבי מלקות לכהנים.

ה] עוד י"ל ע"פ השיטות דחצי שיעור אפרן אסור כיון דהא דכל הנשרפין אפרן מותר משום דנתעביד מצוותן משא"כ בחצי שיעור דליכא מצוה של תשביתו כיון שאינו עובר בבל יראה לא מקיים מצוה בשריפתן שמא אסור ליהנות מחמץ. עיין שו"ת מהרי"א [או"ח סי קכ"ח] מחנה חיים [ח"ב סי' ל"ו] מהר"מ שיק [או"ח סי ר"ו] מה שכתבו בזה א"כ נפק"מ לדעת כמה השיעור לדעת דאפרן מותר.

ו] עוד י"ל ע"פ מה שכתבו התוס' שבועות כב דשבועה שלא לאכול חמץ חלה על חצי שיעור לכן בעינן לדעת כמה השיעור, שו"ת פני מבין או"ח [סי' קי"ד].

 

עיונים קצרים בשיר השירים

"ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" – "חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה". מה פשר חביבות ועדיפות דברי סופרים על פני דברי תורה? הסוד נעוץ בהבנה שתורה שבעל פה מונחת בתוך לבותיהם של ישראל, וישראל חביבים לפני הקב"ה אפי' יותר מהתורה עצמה. וכאסברה לן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל: .... ובזה נבין מה שיצחק אהב את עשו כפי מה שאמרנו מכבר, כי בעשו היו כלולים הגרים שמהם יצאה התגלותה של כל תושבע"פ "כולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא" "וסתם מתניתין רבי מאיר" [סנהדרין פו א] והוא היה הבכור, כמו דאמר בתדב"א "אתה אומר תורה קדמה, ואני אומר ישראל קדמו" דישראל הם בחינת תורה שבעל פה אשר עליה נאמר 'כי טובים דודיך מיין' – "חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה" [שהש"ר א' י"ח] מה שהם קודמים לתורה היינו תורה שבעל פה שקודמת לתורה שבכתב, דלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה שנאמר 'כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'. ויעקב אשר הרגיש כי תורה שבעל פה רז הבכורה גנוז בקרבו של עשו והוא ברשעתו רוצה לבלעהו כמו שאמר אחר כך "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" [בראשית כז מא] "עשו אחיך מתנחם לך להרגך" [שם כז מב] לכן התאמץ לשלול ממנו את הבכורה, ולכן בזמן שעשו בא מן השדה והוא עייף שעבר בו ביום חמש עבירות [וראה ב"ב טז ב] אמר עתה הגיעה השעה להורידו מן הבכורה" עכ"ד.

מבואר בספה"ק שהתורה נתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה. הרי גרמה סגולה אלקית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבע"פ בשרשה משורש תורה שבכתב. וזה הפירוש העמוק למאמרם "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה". [ועי' דברים נשגבים בפחד יצחק על פסח מאמר פ"ג וינעם לך מאד.]

המן הוא לחם מן השמים ובחינת תורה שבכתב ואילו ארץ ישראל שזכינו לה בעמל ויגיעה היא בחינת תורה שבעל פה החביבה, כמו שכתוב 'חביבין דברי סופרים מדברי תורה'. ולכן חביבה ארץ ישראל יותר מן המן "דמאן דאכל דלאו דילי,ה בהית לאסתכולי ביה" [ירושלמי ערלה פ"א ה"ג]. ובמדבר המזון התקבל בבושה משום שקבלו אותו במתנה בלי יגיעה מצדם [ואולי זה הפירוש "ויענך וירעיבך" הנאמר על המן. העינוי וחוסר השביעה נבעו מכך שלא היה נדרש עמל וקיבלו מתנת שמים]. ובארץ ישראל זכו אל התורה בכח היגיעה והחביבות היא תולדת היגיעה [עי' ברש"י על הגמרא בב"מ ל"ח "רוצה אדם בקב שלו יותר מט' קבין של חבירו" שע"י שהוא עמל ויגע בו הוא חביב לו]. וקבלת המזון הוא מקביל לתהליך קבלת ומסירת התורה. ולכן במדבר שבו קיבלו התורה מתנת שמים ניזונו מהמן, ובארץ ישראל שבה יגעים להבין את התורה, זוכים למזון אף הוא ע"י יגיעה ועבודת הארץ "דמפקא מזון" כדאיתא בגמרא [ברכות מ"ט.] והכל ענין אחד [עפ"י השפ"א סוף פרשת מסעי]. ועי' עוד בר"ן [בדרשותיו דרוש שביעי] וברבינו יונה [באבות פ"א משנה א'].

ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין: ודרשו רז"ל כי טובים דודיך מיין - ערבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה. ובודאי שדבר זה צריך ביאור, למה מיד בתחילת שיר השירים כשמתחיל לרמז על ענין מתן תורה, הרי הוא מתעורר בענין ערבותם של דברי סופרים? [עי' בזה בפחד יצחק שבועות מאמר יא]. והנה פירש רש"י ישקני מנשיקות פיהו - נשיקת פה אל פה כחתן אל כלה. והקשה בזה ת"ח גדול אחד, למה מקפיד רש"י לפרש שנשיקת פה אל פה היא כנשיקת חתן אל כלה, וכי מיוחדת נשיקה זו לחתן וכלה יותר מלכל איש ואשתו?

ונראה שכאן הקב"ה נתן לנו את כח פיו, שהתורה שלנו גוברת על התורה שלו כביכול, ולא בשמים היא. וידועים דברי הגמרא: אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל-פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל".

בנשיקין קדישין, בחינת אתדבקית רוחא ברוחא, נמסר לנו הכח לחדש מעצמנו. הדוגמה והמשל הוא לחתן וכלה, כי זו שעת כריתת הברית לעומת בעל ואשה שעל ידי חיבורם מחזקים ברית שקיימת כבר אבל אינם יוצרים ברית חדשה.

והדברים מקבלים תוספת הבנה עפ"י מש"כ בהגדת מרבה לספר: הנה מצינו שבשעה שרצה יצחק למסור ליעקב את כח הברכה נשקו קודם, ומשמע לנו מזה כי יחודה של הנשיקה הוא בזה שהיא מעבירה כח הפה של הנושק, וע"י נשיקת יצחק ליעקב עוברת כח הברכה מפיו של יצחק לפיו של יעקב. וכן הוא בנשיקת יעקב לרחל פירש רש"י שבכה אז על שאינה נכנסת עמו לקבורה והרי בצוואת יעקב ליוסף פירש רש"י שלכן הוצרכה רחל להקבר בבית לחם כדי שתתפלל על בניה כשיצאו לגלות ע"י נבוזראדן. וגם כאן נשמע לנו מהד דבריו, שכח התפילה והבכיה של רחל המבכה את בניה עבר לה מיעקב ע"י נשיקה זו. וזהו ענין נשיקת חתן וכלה שע"י זה נעשה חיבור והשתתפות בין כוחות היצירה של הפה, ואם גם באיש ואשה שייכת נשיקה זו אין בזה אלא המשך של החיבור שנתהוה ע"י נשיקת חתן וכלה, והדא הוא דכתיב "ישקני מנשיקות פיהו" - כנשיקת פה אל פה חתן אל כלה, שאז בשעת מתן תורה נתחברו הקב"ה וכלל ישראל חיבור של חתן וכלה ונכלל בזה גם חיבור של כוחות יצירה של הפה. ונמצא שכח החידוש של הפה של כלל ישראל נובע מאותה נשיקה ואותו חיבור פה אל הפה של הקב"ה כביכול שנשלם בשעת מתן תורה וכח החידוש של הפה של כלל ישראל הרי הוא מוציא לאור עולם את דברי סופרים הערבים יותר מיינה של תורה.

וידועים דברי הירושלמי שאמר רשב"י שאם היה בהר סיני היה נותן שתי פיות לכל בן ישראל אחד לדברי תורה ואחד לשאר דיבורים. והיה הדבר תמוה בעינינו, וכי ניתנו הפיות בשעת מתן תורה והלא בשעת בריאת האדם ניתנו? אלא שבאמת חוננו ישראל בפה של דברי תורה בהר סיני ע"י נשיקה פה אל פה מאת הקב"ה, ולזה טען רשב"י, שהיה צריך ליתן פה מיוחד לזה ונפרד לגמרי מפה השייך לדברים בטלים. וכבר דרשו חז"ל 'כי חיים הם למוצאיהם' אל תיקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. וברית כרותה היא שהמוציא דברי תורה בפה לא במהרה הוא שוכח, שהרי ההוצאה בפה מורה על החיבור אל אלקים חיים וחיותם של דברי תורה הללו מפקעת אותם מגדר השכחה עכ"ד.

"משכני אחריך נרוצה" - בשהש"ר: אמר ר' מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב"ה, הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה, ואני נותנה לכם. אמרו לפניו, רבש"ע, אבותינו ערבים לנו. אמר להם, אבותיכם צריכין ערבים. למה הדבר דומה, לאחד שהלך ללוות מן המלך. אמר לו, הביא לי ערב ואני מלוה אותך. הלך והביא לו ערב אחד, אמר לו, ערבך צריך ערב. הלך והביא לו ערב שני, ואמר לו ערבך צריך ערב. כיון שהביא לו ערב שלישי אמר, תדע כי מפני זה אני מלוה לך. כך, בשעה שאמרו ישראל לקבל התורה, אמר להם, אני נותן לכם תורתי, הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם. אמרו, אבותינו ערבים אותנו. אמר להם הקב"ה, אבותיכם יש לי [טענה] עליהם, אברהם יש לי עליו, שאמר במה אדע. יצחק, יש לי עליו שהי' אוהב לעשו ואני שנאתיו שנאמר ואת עשו שנאתי. יעקב, שאמר נסתרה דרכי מה'. אלא הביאו לי ערבים טובים ואני נותנה לכם. אמרו לפניו, רבש"ע נביאינו ערבים לנו. אמר להם, יש לי עליהם שנאמר והרועים פשעו בי וגו' וכתיב כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו. אלא הביאו ערבים טובים ואתננה לכם. אמרו, הרי בנינו עורבים אותנו. אמר הקב"ה, הא ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה שנאמר "ה' עוז לעמו יתן" וגו'.

דברי המדרש מאד נפלאים לא האבות ערבים טובים לא אברהם יצחק ויעקב ולא הנביאים כולם יש לו להקב"ה עליהם ולא נאמנים אליו יתברך לקבל ערבותם כדי לתת תורה לישראל אך בנים של ישראל בלבד ערבים טובים לפני הקב"ה ועליהם אומר הא ודאי ערבים טובים על ידיהם.  

הנה כך הי' אומר מרן המשגיח ר' ירוחם זצ"ל [הובא בס' אשר לשלמה על שה"ש עמ' מ"ח]: גדול נמדד רק לפי הדור. המשיח יהי' הגדול של הדור הכי חשוך. וכגדול של אותו הדור החשוך, הנהו אמנם יותר גדול מהגדולים הקודמים. חושך קובע מקום יותר גדול מן האור.

בן ישיבה כיום המתייגע היטב על תורתן של הגדולים אשר מדורות שלפנים ולפני פנים ועם כל יגיעתו ועדיין אינו עומד על דבריו של אותו הגדול אבל סוכ"ס יתכן והנהו יותר גדול מן אותו הגדול עצמו באמת, כי אין ספק בזה אלא שאי אפשר לדבר על זה כ"כ, כי מן הדברים האלה עלולים עוד להתהוות בעלי גאוה. אולם ודאי כן הוא הדבר בחושך נורא כזה אשר לא יודעים אנחנו מה שאנחה אחת בדורנו אנו יכולה לפעול למעלה ראש. כיום הנה בני ישיבה ודאי יתכן כי הם גדולים יותר מאלה הגדולים אשר מדור שלפנים עד כאן דברי רבינו ירוחם זצ"ל בפרשת שלח.  

הכי כתוב בספר שבחי ר' חיים ויטל ז"ל פעם אחת שאלתי למורי ז"ל ר' חיים ויטל ז"ל להאריז"ל איך הי' אומר לי שנפשי היא מעלה כ"כ כנזכר בשער הגלגולים באורך. והרי קמן שבדורות הראשונים הי' צדיק וחסיד שאין אני מגיע לעקבו. ויאמר, דע, כי גדולת הנפש אינה תלוי' כפי מעשה האדם רק כפי הזמן והדור ההוא כי מעשה קטן מאוד בדור הזה שקול ככמה מצוות בדורות הראשונים כי בדורות האלו הקליפה גוברת מאוד מאוד עד אין קץ מה שאין כן בדורות הראשונים. ואלו הייתי אני באותן הדורות היו מעשי וחכמתי נפלאים מכמה צדיקים הראשונים אשר על כן שלא אצטער על זה כלל כי בלי ספק יש לנפשי מעלה גדולה על כמה צדיקים הראשונים מזמן תנאים ואמוראים ע"כ מספר שבחי ר' חיים ויטל ז"ל.

אנחנו חיים בדור שטוף הפלאפונים [אגב, ראיתי בחור לא מגולח, בלבוש העתיק, חרדי לכל דבר, עונה לפלאפון באמצע שמונה עשרה!! הוא כנראה שכח להיות "חרד" לבוראו העומד, כביכול, מולו], קווי הנייעס, עיתונים כשרים יותר ופחות [משום מה, מאד מקפידים על צילומי נשים אבל מקילים באיסור לשון הרע. מי שצווה על הצניעות צווה גם על כבוד הזולת...], פלאפל-פיצה-שווארמה-דור-הזלילה-והסביאה, דור השטחיות-רדוף-התאוות, אשר בו התאוות הישנות מתחזקות וחדשים לבקרים נוצרות תאוות והתמכרויות חדשות. כולנו נמצאים בחזית-קרב אדיר וכביר. המצליח להתעלות עשרה טפחים מעל למציאות הרדודה, זוכה לגדולה מסויימת שבדורות הקודמים לא השיגו מהסיבה הפשוטה שהניסיונות דאז היו שונים.  

טול רבי משה פיינשטיין לדוגמה: הוא לא נהג לעשן, גם לפני שהתפרסמו הסכנות הבריאותיות החמורות. היא נימק הימנעותו בכך שסירב להכניס שום דבר לפה לשם תענוג בעלמא. כמה קשה להתגבר בדור ובחברה כללית הסובבים לגמרי סביב עולם התפנוקים. מי שמגלה כוח איפוק נחשב לגבור אמיתי הראוי ליותר מדליות ממפקד הרואי שחרף נפשו למות במלחמה עקובה מדם. בינו נא זאת!

"משכני אחריך נרוצה. הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך". אין חגי ישראל מנותקים זה מזה ואינם מהווים כל אחד מערכת בפני עצמה חסר כל זיקה לחגים אחרים. אדרבה, אנחנו נעים כל הזמן בתהליך הדרגתי של עלייה רוחנית, וממשיכים כל חג נוסף את העלייה של החג הקודם. התפתחות זו נרמזת בפסוקים. "משכני [שה"ש א ד] הוא בפסח, משכו [שמות יב כא] שנמשכו בני ישראל בעל כרחם ממצרים. אף שלא היו מוכנים בכל לבם לכן נקרא ביד חזקה, וכמשל המושך מבטן האם כו' [במדרש שוח"ט תהלים ק"ז]. אחריך נרוצה, בשביעי של פסח שרצו לתוך המים במסירת נפש. הביאני המלך חדריו - חדרי תורה [ילקוט שה"ש] בשבועות. נגילה ונשמחה בחג הסוכות." [שפ"א פסח תרל"א]. מעניין שהפירוש הפשוט של "משכו" הוא על השה של קרבן הפסח. אבל לדעת השפ"א הפסוק גם מרמז על תהליך נפשי קשה שעבר על היהודים. אחרי זמן כ"כ רב במצרים וצורך לצאת למדבר, לא היה השחרור ממצרים אירוע נטול היסוסים ולבטים נפשיים קשים. בפנימיות של משיכת הפסח הייתה כרוכה גם משיכה בעל כרחם ממצרים. מופת לאימות הבנה זו: הפרשה העגומה של "זכרנו את הדגה" ורצון לחזור למצרים. אחר כך רצו לתוך הים במסירות נפש "אחריך נרוצה". לא הייתה זו רק מרוצה להימלט מהמצרים הרודפים אחריהם אלא בפנימיות העניינים היתה זו מרוצה לקראת האלקים.

אמנם, אחרי שביעי של פסח אנחנו עדיין עומדים בחצי הדרך. "הביאני המלך חדריו". אין אנו רוצים קבלת התורה החיצונית אלא לבוא לתוך חדריה. מה פשר הביטוי "חדרי תורה"? [מוצאים מטבע לשון זו, בקידושין [י,ב] עיי"ש]. והאיר הגאון רבי דוד מן [די באר שמות תנינא תקכ"ט] שהכוונה היא שהוא נכנס לתוך התורה, כאדם הנמצא בתוך חדר, שאין זה דבר חיצוני בו אלא שכל עצמותו ישנה בחדר זה. הימצאות ארוכה בתוך חדרי התורה כאשר כל עצמותו ספוגה בקדושתה, בהכרח מביאה למצב של "נגילה ונשמחה". מה ההבדל בין גילה לשמחה? הגר"א מבאר שההבדל שבין גילה לשמחה הוא, כי גילה באה על דבר תמידי ושמחה היא בדבר שנתחדש, כמו בהוולד בן לאדם אזי בעת הוולדו ישמח אביו, ואחר כך כל ימי הבן גילה לאביו... (משלי כג כד(. התורה היא שמחת ההתחדשות ושמחה תמידית בו זמנית. בצירוף השהות בצילא דמהימנותא, השמחה פורצת גדר. נגילה ונשמחה בסוכות. ויש להוסיף לדברי השפת אמת, שהמילה האחרונה של פסוקנו הוא "בך" שאולי רומז לשמיני עצרת שעושים סעודה אחת קטנה יחד עם המלך, כאשר כל משרתיו ופועליו יצאו החוצה. כך אחרי סוכות שבה הקרבנו שבעים פרים לאומות העולם, בשמיני עצרת מקריבים פר אחד בלבד, לסמל את הקירבה הבלעדית שזכינו לה. "בך" ורק "בך". 

כתוב בפסוק "משכו" [שמות י"ב כ"א] ודורשים חז"ל: ידיכם מעבודה זרה. פירוש, שהיה קשה להם לפרוש מעבודה זרה כו'. והנה מיד אחר זה נאמר [שם ל"ט] וגם צידה לא עשו להם ודרשו על זה הפסוק [ירמיה ב ב] זכרתי לך חסד נעוריך כו'. יש ללמוד מזה שבחן של בני ישראל, שעצם בני ישראל לעולם להתמשך אחר הבורא יתברך רק "החושך יכסה ארץ" [ישיעה ס, ב] ותיכף ברגע אחת שנגאלו, מיד נתעורר כח אהבתם לה' יתברך. לכן כתיב [שה"ש א ד] 'משכני אחריך נרוצה' שהגם שבגלות האהבה מסותרת, מכל מקום על ידי רמז מעט שימשוך אותנו הבורא יתברך אנו מוכנים לרוץ אחריו בכל לב. וזהו שכתוב הוציא כו' על צבאותם ולהיות מתהפך ברגע אחד מכלל עבדי פרעה להכנס בכלל צבא ה'. אינו דבר קטן להגיד שבחן של בני ישראל כי עצם לבות בני ישראל לעולם אינו משתנה .... [שפ"א בא תרל"ט ועי' משפטים תרס"א].

שבת שלום חג שמח ואורות אין סוף!!!