ש"ב פ"ב

שמעתתא ב פרק ב

תוספות [כתובות ע"ה:] חידשו שלפי רבי יהושע דאזלינן בתר חזקת ממון, בהעדר חזקת ממון [של הבעל] מודה דאזלינן בתר חזקת הגוף של האשה [שנמצאת בעלת מום לאחר האירוסין] שהייתה שלימה. מעתה מקשים תוס', איך אפשר לומר זאת, והלא יש כאן שתי חזקות לטובת הבעל, א] חזקה דמעיקרא, דהעמידנה בחזקת פנויה, ונאמר שקודם האירוסין היו בה מומים והיה מקחו מקח טעות, ב] חזקה דהשתא דהרי מום לפניך, ונימא דכמו שיש לה עכשיו מומין כן היו בשעת האירוסין והיה מקחו מקח טעות. ומצאנו תרתי לריעותא כה"ג במקוה שנמדד ונמצא חסר [חזקת טומאה של הטובל והרי חסר לפניך]. ומתרצים תוס' דכאן יש לה חזקת שלימה וזו נקראת חזקת הגוף דעדיפא על שאר חזקות. וא"כ אין שום משמעות לחזקת פנויה שלה לעומת חזקת הגוף.

עדיפות חזקת הגוף – בירור ולא הנהגה כשאר החזקות

והנה, יש לעיין בטעם הדבר שהניחו תוספות שחזקת הגוף עדיפה ועוצמתית יותר משאר החזקות. יש שכתבו לבאר דחזקת הגוף שונה ביסודה משאר כל חזקות דמעיקרא דהא כבר נתבאר בדברי האחרונים [רעק"א כתובות י"ג, חמדת שלמה יו"ד סי' כ"ה], בטעם שאמרו רובא וחזקה רובא עדיף, דהיינו משום שאין החזקה מבררת הספק ואין בה הכרעה כלל כי אם דין הנהגה בלבד. אולם הרוב מהותו בבירור הספק והכרעתו לילך בתר רובא ולפי שאין החזקה מבררת ומכרעת אלא מעמידה המצב כשהיה ומחזקת שלא היה בו השתנות כלל לא אזלינן בתרה במקום רוב המברר. והנה כל זה אינו אלא בחזקת הדין דאין בה בירור אלא הנהגה בלבד. אולם חזקת הגוף נבדלת מכל אלו החזקות לפי שענינה בהכרעה ברורה במקור הספק שלא נשתנה הגוף ועודנו בחזקתו שלא היו בו מומין וכדו' וכיון שהכרעה יש כאן, תו לא אזלינן בתר חזקת ממון דאין בה תוקף אלא בספק ולא אל מול הבירור וההכרעה.

איך לומדים שאר חזקות מחזקת הגוף

אך כבר תמהו רבותינו [שער"י ריש שער ב', קוב"ש רס"ב-רס"ד] על הבנה זו דעדיפא חזקת הגוף ונבדלת היא ביסודה מכל שאר חזקות, א"כ מנ"ל דמהני חזקה דמעיקרא, דהלא לא למדו דאזלינן בתר חזקה כי אם מקרא דכתיב גבי נגעים, ואם אמרת דבנגע הוי חזקת הגוף, מנלן דאזלינן בכל מקום בתר חזקה אף אם אינה אלא חזקת הדין דקלישא מחזקת הגוף. ובאמת כבר הקדימם בתמיהה זו בשו"ת חוט המשולש [סי' י"ג] וכתב לתרץ דבאמת לא ילפינן מנגע אלא חזקת הגוף בלבד. אולם חזקת הדין הלכה למשה מסיני היא וכדבריו כתב החלקת יואב. והעיר במנחת אשר [פ' מצורע] דחידוש גדול בדבריהם ובכל מקום משמע מדברי הראשונים דכל חזקה דמעיקרא נלמד מנגע ולא מצינו חולק בדבר.

וכתב במנח"א, דיסוד החזקות כולן אחד הוא ואף דחזקת הגוף עדיפא על שאר חזקות דמעיקרא, מ"מ יסודן אחד דאין לנו לבדות השתנות מלבנו עד שיוברר שכן הוא וכל שלא הוברר דנשתנה הדבר אזלינן בתר מעיקרא לומר דמה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש. ולפי ששורש החזקות אחד הוא אף שחזקת הדין קלישא מחזקת הגוף, מ"מ שפיר איכא למילף מקרא דכתיב גבי חזקת הגוף דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא בכל מקום. דוגמא לדבר, מסוגיית הש"ס [חולין י"א] דילפינן מקרא הא מילתא דאמור רבנן דאזלינן בתר רובא וכדכתיב אחרי רבים להטות. וראה ברש"י שם [י"ב] שהקשה דהא מנא ידעינן דאזלינן אף בתר רובא דליתא קמן. ותירץ בב' פנים, חדא דהלכה למשה מסיני הוא. אי נמי 'אחרי רבים להטות' משמע בין רובא דאיתא קמן בין רובא דליתא קמן, דמאי שנא האי מהאי. ומכאן נשמע להדיא דאף דיש בגדרי הרוב דאלים מחבריה, אעפ"כ יש לנו ללמדם זה מזה, לפי שטעמן ונימוקן של אלו ואלו שוין דבתרוייהו סברא היא לילך אחר הרוב. וה"ה הכא נראה דהגם דיש לחלק בין תוקף חזקת הגוף לשאר חזקות דמעיקרא. מ"מ יש לנו ללמוד שורש החזקה וענינה להעמיד הדבר כשהיה ולומר שלא נשתנה הדבר טרם נדענו ומחזקת הגוף נילף לחזקת הדין ודו"ק.

וניהדר אנפין לדברי הש"ש. מעיר הש"ש, שמשמע מדברי התוספות, דכיון דחזקת הגוף עדיפא מכל החזקות, משום הכי אפילו חסר לפניך ביחד עם חזקת פנויה לא מועילים נגדו. וקשה, דבסוגיא הנ"ל בריש נדה לא משמע כן, דבגמרא שם מייתי ברייתא לענין חבית של יין שהיה נוהג להפריש ממנה תרומה על חביות יין אחרות ולאחר זמן נמצא שהיין שבה החמיץ ואינו ראוי לעשות ממנו תרומה על יין, וקאמר בברייתא דכל שלשה ימים הראשונים מן היום שטעם ממנה בפעם האחרונה ומצאה שהיתה יין מחזיקין אותה בחזקת יין וחלו כל התרומות אשר הפריש ממנה באותם ג' ימים אבל התרומה שהפריש ממנה לאחר שלשה ימים הרי הן בספק וצריך לחזור ולתרום ממקום אחר. 

ובגמרא שם פריך עלה מהברייתא הנ"ל דמקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ומשמע דמחזקינן להו בטומאה ודאית וקשה דמאי שנא מהא דחבית של תרומה לאחר ג' ימים דלא מחזקינן ליה בודאי טבל אלא רק בספק. ומסיק הגמרא דפלוגתא דתנאי היא דפליגי ר"ש ורבנן גבי מקוה דרבנן מטמאים למפרע בודאי כל טומאות שנעשו על גביו בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ומשום דהו"ל תרתי לריעותא וכנ"ל אבל ר"ש פליג וס"ל דתולין מספק לא אוכלים ולא שורפים וברייתא דחבית של תרומה דחשיב ליה ספק טבל אליבא דר' שמעון היא אבל לרבנן באמת גם בחבית של יין הו"ל טבל ודאי כמו גבי מקוה משום דאיכא תרתי לריעותא א] חזקה דמעיקרא דהעמד טבל על חזקתו ב] חזקה דהשתא דהרי חומץ לפניך.

ומכאן מקשה הש"ש, דהרי מבואר התם דגם בחזקת הגוף אמרינן תרתי לריעותא שהרי חזקת היין שלא נעשה חומץ היא חזקת הגוף ואעפ"כ מחזקינן ליה כחומץ משום תרתי לריעותא וקשה דלפי דברי התוס' דבחזקת הגוף דעדיפא מכל החזקות הולכין אחריה אפילו בתרתי לריעותא א"כ ה"נ היה לנו לילך אחר חזקת הגוף של היין ולומר דעל הכל הופרשה תרומה ודאית.

ומיישב הש"ש עפ"י המבואר בגמ' בב"מ [עג:] דאין טבע היין להחמיץ אלא א"כ כבר היה בו קלקול החימוץ מתחילתו, וכלשון הגמ' שם מעיקרא דחמרא חמרא, דחלא חלא, וא"כ כיון שהחימוץ אינו גורם שינוי בעצמות גוף היין שהרי כבר מתחילתו היה מקולקל לפיכך חזקת היין לא מיקרי חזקת הגוף אלא חזקת הדין ומש"ה מהני תרתי לריעותא להכריע חזקה זו.

והעיר הג"ר דניאל זק"ש זצ"ל [בספר זכרון לגר"א שפירא זצ"ל עמ' רל"ג] דזה ודאי קשה, דהתם הפירוש הוא דכיון דלבסוף החמיץ, אמרינן דיין היה כזה שאינו ראוי לעמוד ימים רבים מענבים רעים וכדומה אבל לא לומר שאין זה מקרי שינוי כי בודאי מתחילה היה יין גמור ועכשיו נמצא חומץ ושייכי בזה חזקת הגוף.

וכן באבן האזל [ספ"י מאישות] הקשה שאם הוי ממש חלא מעיקרא כהבנת השמעתתא א"כ הוי מקח טעות בלוקח יין והחמיץ אפילו אם החמיץ ברשותו דמעיקרא היה חומץ, ונמצא שהמכירה לא חלה. אלא ע"כ שמעיקרא היה יין גמור אלא היה ראוי להחמיץ. והנה שם בגמרא מדובר במקרה שנתנו מעות בתשרי ובוחרים את היין בטבת ומשום שהקדים לו מעות קודם שיצא השער, מקבל עליו המוכר אחריות אם יחמיץ היין והוי ריבית. ועונה הגמרא שהתשלום הוא עבור יין ולא חומץ וכבר מעיקרא בשעת המקח היין הוא יין והחומץ הוא חומץ אלא שאינו ניכר, ובאותו זמן בחר את מה שקנה בתחילה, ומה שהחמיץ התגלה שכבר בשעת המקח היה חומץ ואת זה לא קנה ע"כ. נמצא שכאילו מתנה שרוצה לקנות מעולה שלא יהיה בו משום קלקול, אבל מ"מ מעיקרא היה יין אף שאח"כ החמיץ ורוב יינות מחמיצין במשך הזמן, ומשו"ה לא הוי מקח טעות. עכ"פ לגבי חזקת הגוף ודאי דהוי חזקת הגוף גמור דמעיקרא היה יין.       

וכעי"ז הקשה בשערי ישר [ש"ב פ"ג] דהא לענין גזילה חשיב שינוי יין והחמיץ כמבואר בב"ק צ"ו: הרי אף שקלקולו בתוכו מ"מ מעיקרא הוי יין ועתה החמיץ רק לענין ריבית שאינו ריבית שמעיקרא נתן על יין שאינו מחמיץ אבל ודאי נחשב שינוי וא"כ בודאי הוי חזקת הגוף.

ושוב מקשה הש"ש ממקוה שיש לו חזקת הגוף [שהיה מלא] ובכל זאת הולכים בתר תרתי לריעותא. ומתרץ דהמקוה לא נשתנה גופא אלא שנחסר מעט מים ממנה אבל בעצמותה לא נשתנה עכ"ד [והדוחק מבואר].

והנה אי' בכתובות ט' - אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, ואמאי ספק ספיקא הוא, ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון? לא צריכא באשת כהן [שיש רק ספק אחד – אם היה תחתיו או לא, אבל אין ספק אם היה באונס כי גם באונס נאסרת]. ובתוס' הקשו ונוקמה אחזקתה שהיא כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה? ותירצו דאדרבה, כנגד חזקת הכשרות לכהונה יש חזקת הגוף, שדין חזקת הגוף אומר שהבעילה נעשתה בזמן המאוחר, ולכן אין מעמידים אותה בחזקת כשרות.

והקשה הגרע"א דכנגד חזקת הגוף שלא נבעלה עד שהיתה תחתיו איכא תרתי לריעותא, חזקת היתר והרי בעולה לפניך ונימא דנבעלה מקודם שהיתה תחתיו כדאמר בנדה ב' ע"ב גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכנגד חזקה דמעיקרא שהמקוה שלימה איכא תרתי לריעותא חזקת טמא והרי חסר לפניך ומוקמינן הטמא שטבל בו מקודם שנמצא חסר בחזקת טומאה ע"ש.

ולפי דברי הש"ש יישב הגר"ד שוורצמן [בשיעוריו על כתובות סי' יב] את קושית הגרע"א, דהכא כיון דאית לה חזקת הגוף שאינה בעולה שהיא מורה לומר דנבעלה רק אח"כ כשהיא תחתיו, ממילא לא מהני תרתי לריעותא דחזקת היתר לכהונה ובעולה לפניך לומר שנבעלה קודם.

והנה עיקר דברי הש"ש דנגד חזקת הגוף לא אמרינן תרתי לריעותא נסתרים לכאורה מהתוס' [חולין י' ע"ב ד"ה ודילמא] בהא דיליף הגמ' שם דהולכין אחר החזקה מכהן המטמא את הבית המנוגע ולא חיישינן דלאחר שיצא ממנו נחסר משיעור הנגע ומוקמינן לי' בחזקתי' שנשאר הנגע בשיעורו. והקשו תוס' כשנמצא הנגע חסר לאחר שבעה אמאי אזלינן בתר חזקת הנגע ולא מטהרים למפרע כל אותם בני אדם שנכנסו לבית כל ימי הסגרו מצד תרתי לריעותא, חזקת טהרה דגברא הנכנס בו והרי חסר לפניך. הרי מבואר מדבריהם דגם כנגד חזקת הגוף של הבית אמרינן תרתי לריעותא ודלא כהש"ש.

וביאר הגרד"ש דיש לדקדק בדברי התוס' בחולין שם שהקשו דאיכא התם תרתי לריעותא מצד חזקת גברא הנכנס לבית שהוא טהור. ולמה לא הקשו מצד חזקת הבית עצמו שהוא טהור. ונראה דאדרבה מזה יש להוכיח כסברת הש"ש דכנגד חזקת הגוף לא אמרינן תרתי לריעותא ומשום הכי חזקת הבית שטהור אינה מועילה נגד חזקת טומאה דנגע דהוי ביה כגריס. אלא שצריך ביאור אם כן, מה הקשו תוס' דנימא תרתי לריעותא מצד חזקת הנכנסים לבית נגד חזקת הגוף של הבית [שיש בו נגע]. ונראה דדוקא היכא שהחזקה שכנגד באה לסתור עצם חזקת הגוף לא מהני תרתי לריעותא כנגד חזקת הגוף כמו בבית המנוגע שהחזקת הגוף היא של הבית עצמו שהוא טמא ומוקמינן הבית בחזקת טומאה ומתבטלת לגמרי החזקה שכנגדה שמורה נגד חזקת הגוף משא"כ לגבי האדם שנכנס לבית שהוא עצמו אין לו שום חזקת הגוף דטומאה אלא שאנו באים לטמאו מכח חזקת הגוף של הבית שמורה שהבית טמא, בכה"ג מהני שפיר החזקת טהרה שלו שמורה לטהרו נגד ההוראה של החזקת הגוף של הבית לומר שהוא טמא שחזקת טומאה של הבית אין בכוחה לפסוק על האדם שנכנס לבית שהוא טמא כשיש כנגדה תרתי לריעותא ודו"ק.

ולפ"ז הכי נמי גבי מקוה, נראה שלעולם י"ל דמיקרי חזקת הגוף שהוא שלם [ולא כהש"ש] ומ"מ מכיון שהנידון הוא על האדם שטבל בו אם נטהר או לא ולא על המקוה עצמה וחזקת המקוה אינה אומרת כלום על החזקת טמא אין בכח חזקת המקוה לטהר טמא שיש לו חזקת טומאה ואמרינן תרתי לריעותא נגד חזקת הגוף של המקוה ודו"ק.

 

ועיין רא"ה בבדק הבית [דף צ] בעובדא שדנו עליה בעלי התוס' בנדה [ב:] שעשו גבינה מחלב ולאחר זמן שחטו אותה הפרה שחלבו ומצאו בה טריפות ואיכא לספוקי אם כבר היתה הפרה טריפה בשעה שחלבו ממנה אותו החלב אשר ממנו עשו את הגבינה או שנתהוותה הטריפות לאחר מכן, שהתוס' שם כתבו להתיר עפ"י דין חזקה להמשיך עם המצב הקדום כל מאי דאפשר אף שידוע בבירור שבודאי כבר השתנה המצב דאף זה ג"כ חלק מדין חזקה לאחר את שינוי המצב כל מאי דאפשר. והרא"ה שם דחה לסברא זו, ובס' גינת אגוז [לגר"צ שכטר שליט"א] כתב שכנראה שהבין שלזה נתכוונו בגמ' במושג של תרתי לריעותא, שמאחר שיש חזקת טומאה לכלים שנטבלו שמה ואף שיש חזקת מלא דמעיקרא להמקוה מכ"מ כנגד זה יש חזקת חסר דהשתא אשר בצירוף שתי הריעותות הללו כלומר החזקת חסר דהשתא של המקוה ביחד עם החזקת טומאה של הכלים צריכים להחמיר. כלומר, שמאחר שהחזקת מלא דמעיקרא של המקוה איננה יכולה להמשיך המצב עד ההוה ממש שהרי חסר לפניך ממילא אין דינה כחזקה, דאין דין שכזה לאחר השינוי כל מאי דאפשר וממילא החזקת טומאה של הכלים אשר אותה החזקה שפיר אפשר להמשיך עד ההוה ממש דינה כחזקה ועל פיה יש לנו לפסוק שהכל טמאים ודאי.

ולפ"ז כתב דנראה שהתירוץ של בעלי התוס' [בכתובות ט', שכנגד חזקת הכשרות לכהונה יש חזקת הגוף, שדין חזקת הגוף אומר שהבעילה נעשתה בזמן המאוחר, ולכן אין מעמידים אותה בחזקת כשרות] רק אזיל לשיטת תוספות ריש נדה דס"ל דאף בידוע בודאי שהשתנה המצב נוהג דין חזקה לאחר את השינוי כל מאי דאפשר. אבל הרא"ה לשיטתו לא יוכל לתרץ כדברי התוס' שהרי לדעתו אין חזקה אלא במקום שאפשר לתלות שלא השתנה המצב כלל עד ההוה ממש, וכאן הרי ברור הוא שעכשיו איננה עוד בתולה. ועי' מש"כ הרא"ה בס' בדק הבית ח"ב דף כד ביישוב קו' התוס' בזה דמן התורה איה"נ שהיא מותרת לכהונה מכח מה שיש לה חזקת היתר ומאי דאיתא בגמ' דבאשת כהן דליכא אלא חד ספקא אמרי' בה דספקא דאורייתא לחומרא אין זה אלא חומרא מדרבנן דמעלה עשו ביוחסין שלא להתירה לבעלה כהן עפ"י הך חזקה.

כאמור, הקשה הגרע"א [וכן הפנ"י] על תוס', דכנגד חזקת הגוף שלא נבעלה עד שהיתה תחתיו איכא תרתי לריעותא, חזקת היתר והרי בעולה לפניך ונימא דנבעלה מקודם שהיתה תחתיו כדאמר בנדה ב' ע"ב גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכנגד חזקה דמעיקרא שהמקוה שלימה, איכא תרתי לריעותא, חזקת טמא והרי חסר לפניך, ומוקמינן הטמא שטבל בו מקודם שנמצא חסר בחזקת טומאה. ותירץ  הגרע"א, דרק במקום דהחזקה דמעיקרא מורה על אותו דבר שמורה החזקה דהשתא אמרינן תרתי לריעותא, וכגון במקוה דהחזקת טומאה בגברא מורה לנו שאין להוציאו ממה שהוחזק כטמא ולא עלתה לו טבילה וכן החזקה דהשתא שחסר לפניך מורה שלא היתה כאן טבילה לפי שחסרה המקוה ועל כן ראוי לצרפם ולומר דהוי תרתי לריעותא כנגד החזקה דמעיקרא של המקוה משא"כ הכא דהחזקה דהשתא מורה לנו רק שהיא בעולה, אך אינו מורה כלל ביחס לכשרותה לכהונה ואדרבא בלא בעילה היה חזקת היתר והבעילה הוא נגד חזקת היתר ובזה לא מצטרף הריעותא דבעולה לפניך לחזקת היתר כיון דהריעותא שלפנינו אינו מועיל לסייע לחזקת היתר. ומבואר דלרע"א כל מה דאמרינן תרתי לריעותא היינו דווקא בכה"ג דהחזקה דהשתא מסייעת לחזקה דמעיקרא. ועי' מש"כ בס' דביר הקודש [כתובות עמ' קלח] להוכיח מרש"י להיפך. וע"ע בשיעורי הג"ר אריאב עוזר שליט"א בשיעור על חזקה דמעיקרא.  

הקובץ שיעורים [אות ר"ס] שא"כ איך מדמה הגמרא בגיטין [ל"א ע"א] את החזקה שיש בפירות שהרקיבו ולא ידוע מתי, למקוה שנחסר [ולא ידוע מתי], שכמו שבמקוה מעמידים את האדם על חזקתו שנשאר טמא כיון שיש תרתי לריעותא, שהוא היה בחזקת טמא, וגם המקוה שיש לה חזקה שהיתה שלימה נחסרה עתה, כך בפירות צריכים להעמיד את הפירות בחזקתם שנשארו טבל כיון שיש תרתי לריעותא, שהפירות בחזקת טבל וגם הפירות שהרקיבו שיש להם חזקה שהיו שלמים נרקבו עתה, הרי ברקבון של פירות יש חזקת הגוף וא"כ זה עדיף מהחזקת טבל ואילו במקוה שנחסר אין חזקת הגוף ולכן אינו עדיף מחזקת טומאה שיש לאדם.

ותירץ בס' אבני אש [עמ' רס"א] שבפירות והרקיבו אין זה נחשב שינוי בגוף משום שטבעם להירקב וכמו כן מקוה שנחסר טבעו להחסר משא"כ מומין שאין הטבע להפוך להיות בעל מום. ועוד יש לחלק שמה שכתבו תוספות שבאשה חזקת הגוף עדיף מהחזקת פנויה, הוא משום ששתי החזקות הם בגוף האשה אבל בפירות החזקת טבל הוא בפירות שהפריש עליהם תרומה וחזקת הפירות שלא נרקבו הוא בפירות שהפרישו לתרומה בזה יתכן שאין מעלה לחזקת הגוף. [וראה ברש"י להלן ע"ו ע"א על דברי רב אשי שכתב מעין זה שחזקת הגוף של הבת לא מועיל לכתובה של אביה].