הקדמה
השבוע נדבר על נושא עשה דוחה לא תעשה
כאשר העשה אינה חיובית אלא קיומית. נושא זה הוא רחב ועשיר והמסגרת המצומצמת של
העלון אינה מאפשרת הרחבת הדברים כדבעי [וגם לא ציינתי לספרים הרבים הדנים בזה],
אשר על כן נהיה מן המסתפקים במועט ונשמח בחלקינו. וזה החלי בעזר צורי הבורא ברוך
הוא וברוך שמו.
עשה דוחה לא תעשה – החיוב דוחה או
הקיום דוחה?
ביבמות [דף ב'] נאמר: חמש עשרה נשים פוטרות
צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום וכו' ובגמרא [דף ג' ע"ב] אמרינן דאיצטריך
"עליה" [ללמד שהערוה אסורה ביבום], דאי לאו עליה, הו"א דעשה דוחה ל"ת
שיש בו כרת ע"כ.
והנה יש לחקור הא דאמרינן דעשה דחי ל"ת
אי חיוב העשה הוא שדוחה היינו דהאי כללא דעשה דוחה ל"ת אינו אלא היכא שיש עליו
מצות עשה חיובית לדחות אותה המצוה ואע"ג דבעשיית הפעולה פוגע בל"ת
שבה, אמרינן דהעשה דוחה אותה או דאף הקיום דוחה, היינו באופן דאין עשה חיובית
לעשות את הפעולה רק שבעשייתו הוא מקיים את המצוה, זה ג"כ ידחה את הלאו. וכבר
נשתברו הרבה קולמוסין בבירור האי שאילתא, ואנן נצעד בעקבותיהם ונהיה כאותו ננס
העומד על כתפי הענק. פתח דברינו יאיר עפ"י דברי הגאון רבי חיים טעלזער
זצ"ל [בחידושיו ליבמות סי' א'] שהוא מראשי המדברים בסוגיא זו, ואח"כ
נראה עוד מה דנו רבותינו זי"ע ונ"ע.
והנה לכאורה יש לפשוט חקירה זו מדין יבום,
דביבום הדין הוא דאם רצה חולץ ואם רצה מייבם, וע"כ אין זה עשה חיובית, דאם היה
עשה חיובית לעשות את המצוה לא היה שייך ליפטר ממצוה זו, דהא חליצה במקום יבום לאו מצוה
היא, והיה כאן דין כפיה כמו בכל מצות עשה, ואעפ"כ הוה ס"ד דהעשה דחי את הל"ת,
ובע"כ דקיום העשה ג"כ דוחה.
אבל באמת אין מכאן ראיה כלל, דהעשה דיבום
הוא ג"כ בודאי עשה חיובית, היינו כ"ז שיש עליה הזיקה, והחליצה הוא רק אמצעי
להפקיע את הזיקה, וממילא אין כאן מצות יבום. וכמו גבי ציצית דאמרינן דהעשה דחי ל"ת
דלא תלבש שעטנז, דהתם הלא בודאי הוי עשה חיובי, היינו אם יש לו בגד של ארבע כנפות,
וכי נימא דאין זה עשה חיובית, דהא אפשר לו להעגיל צד אחד של הבגד ולא יהא להבגד רק
ג' כנפות אז הלא ודאי פטור מציצית [א.ה. ויש שבאמת טענו כך], בודאי דז"א, דאם
יש לו בגד של ד' כנפות אז יש עליו המצוה, אך אם אין לו בגד של ד' כנפות אז אין עליו
כלל המצוה. וכן גבי חמץ דיש עליו עשה דתשביתו לשרוף את החמץ, וכי נימא דעשה דתשביתו
אינו עשה חיובי משום דאפשר למכור לנכרי חמצו, בודאי דז"א, דכ"ז שיש לו חמץ
מחויב להשביתו, אך כשמכרו לנכרי אז כבר אין לו חמץ, וכמו"כ בנידן דידן דכ"ז
שהיא יבמה מחויב ליבמה. אך כשחולץ אז נפקעה הזיקה ואינה אז יבמה, ומכ"ש אי נימא
דגם חליצה הוי בגדר מצוה ולא רק בגדר פטור אלא דמצות יבום גדולה וחשובה יותר ממצות
חליצה, דאז י"ל דלהכי אין כופין על היבום כיון דעכ"פ מקיים מצוה גם בחליצה
ודו"ק. ולדרכינו למדנו, שאין מיבום ראיה לעניננו.
ולכאורה יש להביא ראיה דקיום העשה אינו
דוחה מהא דאמרינן דהיכא דיש מצווה ועושה הוא מקיים את המצוה, ומבואר בתוס' חולין [ק"י]
דטלית מצויצת של כלאים דאנשים, מותר ללובשה גם בלילה ואף לנשים הותר אע"ג דהתם
אין כאן מצות ציצית והוי כלאים, אמרינן דכיון דהותר בבגד זה דין כלאים הותרה אבל טלית
מצויצת דנשים של כלאים אסור ללבוש אפילו ביום. ואי נימא דקיום העשה ג"כ דוחה,
א"כ הכא אע"פ דאינה מחויבת במצוה, מ"מ כשלובשה היא מקיימת את המצוה
ותדחה, אלא ודאי דרק חיוב העשה דוחה. ואפשר לומר דבאמת אפי' היכא דלא הוי עשה חיובית
אלא שבעשיית הפעולה הוא מקיים את המצוה ג"כ דוחה, אלא דבאינה מצווה ועושה אין
עליהן שום מצוה כלל אלא כשמקיימת מ"ע מקבלים שכר משום דעושים נחת רוח לבורא.
וראיה לזה, דהתוספות מסתפקים אם הנשים מותרות
לברך על המצוה, דהיינו אם יש חששא של ברכה לבטלה או לא. וא"נ דהיכא דעושה הוא
מקיימת את המצוה א"כ הלא בודאי יכולה לברך כמו בשחיטה דהתם ג"כ אין עשה חיובית
לשחוט רק קיום עשה ואעפ"כ מחויב לברך אלא ודאי דאפי' קיום עשה ליכא והא דיכולות
לברך הא אין מקיימת כלל מצוה משום דהברכה היא על המצוה בכללות שנצטוו כלל ישראל במצוה
זו.
אך יש להביא ראיה מהא דפסק הרמב"ם
ז"ל דאמרינן בגמרא חייבי עשה ול"ת וחייבי עשה חולצות ולא מתייבמות, ופסק
הרמב"ם דבחייבי עשה אם עבר ובעל קנה ובחייבי עשה ולא תעשה אם עבר ובעל לא קנה.
והמהרש"ל פליג על הרמב"ם ומקשה דמאי נ"מ בין חייבי עשה ובין חייבי ל"ת
ועשה דהלא הלאו נדחה כאן מפני העשה ואמאי לא קנה. והנודע ביהודה [חו"מ סי' ל"ט]
תירץ דהנה הא דאמרינן בכ"מ דאין עשה דוחה עשה הוא לא משום דהאי עשה אלימא ביותר
וחשובה ממנה אלא משום דאמרינן מאי אולמא האי עשה מהאי עשה, והיכא דאם עבר ובעל נימא
איפכא, מאי אולמא עשה דמצרי או אדומי מעשה דייבום. אבל היכא דאיכא לאו ועשה אז אין
בכחו של העשה לדחות את הל"ת, דהיכא דאיכא עשה בהדה אז הל"ת אלים ולא נדחה
דהרמב"ם אזיל בה לשיטת רבנו יוסף שהובא בתוס' קידושין [דף ל"ד ע"א],
שבתוס' הקשו על הא דאמרינן אין עשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת ועשה ביו"ט, דישרפו
ע"י נשים דהא לגבייהו ליכא עשה דיו"ט והל"ת הלא נדחית? ותירצו, דכל
ל"ת שיש עשה עמה, הל"ת בעצמה אלימא ועשה אינה דוחה אותה ע"כ.
והנה תמוה מאד מה שדימה הנו"ב האי
דינא דהרמב"ם לשיטת הר' יוסף דהיכא שייך סברת רבינו יוסף, רק היכא שהל"ת
והעשה המה ביחד כמו ביו"ט, דבכל מקום שאיכא הל"ת איכא גם העשה בהדה, אז מוכח
לנו, שמה שנתנה התורה את העשה הוא לאלומי את הלאו אבל היכא שהל"ת והעשה אינם אגודים
ביחד, כמו גבי חייבי לאוין ועשה, דהלאו הוא אלמנה לא יקח והעשה הוא בתולה בעמיו יקח,
הלא הם שני ענינים נפרדים דהלא העשה דבתולה בעמיו יקח אינו תלוי בהלאו דאלמנה לא יקח,
דהא ישנה בעולה שאינה אלמנה וכמו"כ הל"ת דאלמנה לא יקח אינו תלוי בהלאו דבתולה
בעמיו יקח, דישנה אלמנה שאינה בעולה כמו אלמנה מן הארוסין, ורק דבמקרה נפגעו שניהם
ביחד א"כ לא שייך כאן לומר דהלאו דאלמנה חמור משום דנמצא אצלו עשה כיון דאינם
מקושרים יחד ולא שייך בזה סברת רבינו יוסף והדרא קושיית המהרש"ל לדוכתא.
אך כוונת הרמב"ם נראה דהוא משום דהרמב"ם
סובר דדוקא חיוב עשה דוחה ל"ת ולא קיום עשה ולפיכך גבי חייבי עשה, שייך שפיר סברת
הנו"ב, ולכן אמרינן דאם עבר ובעל קנה משום דנימא איפכא מאי אולמא האי מהאי. אבל
בחייבי ל"ת ועשה, נחזי אנן, איזה עשה היא זו, דהתם הלא בודאי לא שייך לומר דהעשה
היא חיובית דהא איכא עשה כנגדה ואין זה רק קיום [ולא חיוב] עשה ולפיכך לא דחי את הלאו
ואסור לייבם. ולכן אם עבר ובעל לא קנה, וא"כ יש לנו ראיה מדברי הרמב"ם דלענין
עשה דוחה ל"ת בעינן חיוב עשה.
הוכחה שקיום דוחה
ת"ר מנין שאם אמר לו אביו היטמא או
שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו? שנאמר איש אמו ואביו תיראו וכו' אני ה', כולכם חייבים
בכבודי [ב"מ ל"ב.].
התורא"ש מקשה [וכן מקשים התוס' ישנים
בכתובות מ' והקה"ח סימן צ"ז א], למה לי קרא? תיפוק ליה שאין העשה של כיבוד
אב יכול לדחות לא תעשה כיון שאם האבא יאמר לא בעינא ליכא מצוה, וא"כ דמי להא דאמרינן
בכתובות מ' שאין אונס ומפתה נושאים חייבי לאוין ולא אמרינן עשה דלו תהיה לאשה ידחה
לא תעשה דממזרת, כיון שאם האשה אומרת 'לא בעינא' ליכא לעשה.
וכתב התורא"ש דאפילו האב אמר לא בעינא,
מ"מ יש מצוה לכבדו אף בדבר שאינו רוצה. ומבאר הקוב"ש דמחילת מצות כיבוד אב
מהני לענין שאם הבן לא יכבד אינו מבטל עשה אבל אם כיבד קיים מצוה משא"כ אונס אם
ישאנה אינו מקיים מצוה. וכתב הדברי יחזקאל [סי' כ"ח עיי"ש באורך] שמוכח מהרא"ש
שגם עשה קיומית דוחה ל"ת ולכן מצות כיבוד אב דוחה אף היכא שליכא חיוב לכבד.
למה לא אכלו חדש מדין עשה דוחה לא
תעשה?
הנה מפורסמת היא קושית הגאון ר' יהונתן
אייבשיץ בעל התומים על הירושלמי בחלה [פ"ב ה"א] שכשנכנסו ישראל לארץ ישראל
לא היתה להם תבואה אלא מחדש. ושו"ט אם הותר להם חדש בליל פסח דעשה דמצה דוחה ל"ת
דחדש. והרי בתמורה דף ט"ו איתא דבימי אבלו של משה נשתכחו ג' אלפים הללמ"ס
ובכללם שיעור אכילה בכזית [עי' יומא פ'] והיאך הותר לאכול משל חדש שמא יאכלו יותר מכשיעור
וצע"ג.
ובקה"י קידושין [סי' ל"ד] כתב
ליישב שיטת הירושלמי דעשה דמצה יהא דוחה לל"ת דחדש, דאף שנשתכחו השיעורים מ"מ
הרי יכול לאכול שיעור גדול מאד. אמנם צ"ע בזה שהרי תוספת זו שממשיך ואוכל אין
בה חובה, שהרי אם ירצה יכול להפסיק לאכול אימת שירצה אחר שכבר אכל כזית. וכתב בקה"י
שם ליישב עפ"י מה שהעלה בקובץ הערות דעשה קיומית אף היא דוחה ל"ת ה"נ
תוספת מצוה זו דוחה ל"ת. והביא מהנצי"ב בהעמק שאלה שגם באכילה מעבר לשיעור הנצרך יש
קיום מצוה ובכחו לדחות לא תעשה.
ויסוד לזה הביא בקובה"ע [סי' י"ד
סק"א] מדברי הרמב"ן [בב"מ דף ל'] בביאור מה דס"ד דעשה דהשבת אבדה
דוחה ל"ת דטומאת כהן להתירו ליכנס לבית הקברות ואף שאינו מחויב במצות עשה דהשבה
עד שהגיעה האבידה לידו יעוי"ש היטב, הרי מוכרח מזה דקיום המצוה דוחה ל"ת
הגם שאף אם לא יקיים העשה לא יחשב כמבטל עשה, נמצא דאין חיוב העשה דוחה ל"ת אלא
קיום העשה דוחה ל"ת וה"נ דכוותה בנ"ד.
ובקוב"ש [קידושין אות קמ"ד] כתב
עוד ראיה ליסוד זה מדברי הראב"ד [בפירושו לתו"כ בפרשת ויקרא] דהאשה יכולה
לסמוך על קרבנה הגם שאינה חייבת במצות סמיכה. הרי להדיא דשרי לסמוך על הקרבן ולעשות
עבודה בקדשים לצורך קיום העשה דסמיכה אף שגם אם לא תסמוך אין כאן שום ביטול עשה.
אבן בקה"י שם כתב דבתוס' קידושין [דף
לח ד"ה אקרוב] מפורש שלא כמש"נ, דהנה בתוס' שם הביאו דבירושלמי איתא דכשנכנסו
ישראל לארץ לא אכלו מצה מן החדש, ופריך בירושלמי למה אין עשה דמצה דוחה ל"ת דחדש?
ותירצו בתוס', דהוא מדרבנן, גזירה כזית ראשון אטו כזית שני הרי דלא כהנצי"ב.
ובס' חבצלת השרון [פ' מצורע עמ' כ"ז] דחה שאין הכרח מדברי הראשונים כלל דקיום עשה דוחה דלעולם י"ל דרק
מצוה מחוייבת יש בכחה לדחות ל"ת והוא הלכה בהלכות דחיה דאין קיום מצוה דוחה רק
חובת המצוה דוחה. ומ"מ שפיר כתב הרמב"ן שהיה בדין שיהא מותר לכהן ליכנס לבית
הקברות ולהגביה האבידה אף שלא נתחייב בהמצוה לפני שהגביה, דהא מיהת אחר שהגביה מצוה
מחוייבת היא ומותר להכניס עצמו לידי חיוב עשה לדחות ל"ת.
גם מדברי הראב"ד אין שום הכרח לדברי
הקובה"ע דבפשוטו י"ל דמה שאין איסור עבודה בקדשים בסמיכה, אין זה מכח ההלכתא
דעשה דוחה ל"ת. אלא דכל שהוא קיום דין הקרבן כסמיכה ממילא אין כאן עבודה בקדשים.
ואמנם בטורי אבן חגיגה מפורש דכל ההיתר של סמיכה בקרבן הוא רק מדין עשה דוחה ל"ת אבל יש
ראיות נגדו.
והנה, הקה"י הביא ראיות שמקיימים
מצוה בכל כזית נוספת שאוכל ממש"כ הר"ן לענין מצות סוכה דאע"ג דיוצא
בשני דפנות וטפח מ"מ אם רוצה לעשות ד' דפנות בבת אחת אסורים כולם בהנאה. ומצינו
ג"כ בחגיגה [ח:] שאם הפריש עשר בהמות לחגיגתו קרבין כולן ביו"ט אע"ג
דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט, אפ"ה קרבין כל הבהמות לחגיגתה אע"ג
דסגי משום חובת חגיגה בבהמה אחת וע"כ מוכח דאם מוסיף הוי הכל בכלל המצוה ועי'
שם דמביא עוד ראיות [ובעניותי הארכתי בזה במק"א ואתה תחזה].
א"כ לפי סברא זו יש לומר במצה ג"כ
אף דסגי הכזית ויוצא יד"ח מצות אכילת מצת הכזית אפ"ה כ"ז שאוכל בזמן
אחד לשם מצות אכילת מצוה אפילו אוכל הרבה כזיתים כל כזית וכזית היא חלק מן המצוה דבערב
מצות, וא"כ שפיר אפשר לאכול חדש הרבה כזיתים עד שלא יהי' יותר ספק דאוכל שיעור
כגון דאוכל עד כדי שביעה דבודאי יהיה יוצא מצות אכילת מצה ואף אם סגי רק בכזית אחת
אינו עובר על הלאו דחדש דכל אכילה הוא בכלל המצוה.
וכתב הקה"י להביא ראי' ממצות יבום
דאמרינן ביבמות [כ'] איסור אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט חולצת ולא מתייבמת.
ופריך הגמ', יבא עשה וידחה לא תעשה? ומשני, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. הרי אי
לאו משום הגזירה, היינו אומרים במצוות יבום עשה דוחה ל"ת, אף שמצוות יבום היא
מצוה לא חיובית, דהא אפשר בחליצה, ואף דחליצה במקום יבום לאו מצוה אבל הא אפשר להיפטר
ממצות יבום ע"י חליצה. [א.ה. אבל עיין מש"כ לעיל].
עכ"פ זה מוכח דיבום לא הוי מצוה חיובית
ואפ"ה סובר חד מ"ד דביאה ראשונה אי לאו משום גזירת ביאה שניה הוי שרי לכתחלה
משום דאמרינן דעשה דוחה ל"ת. וע"כ, דגם מצוה שאינה חיובית דוחה ל"ת,
והכ"נ יש לומר באכילת מצה יותר מכזית כיון דכל מה שאוכל הוי מצוה שפיר אמרינן
דאכילה זו הוי מ"ע ודוחה ל"ת.
ועינא דשפיר חזי בקובץ הפרדס [נ"ז
חוברת ו' במאמרו של הג"ר שמחה עלברג זצ"ל] שדחה דאין ראיה ממצות יבום למצות
אכילת מצה יותר מכזית, דאין הכי נמי דמצות יבום אינה מצוה חיובית ואינו דומה לשאר מצות
עשה אחרות כגון שופר סוכה לולב דאין בידו להיפטר מהמצוה וממצוה דיבום אפשר להיפטר מחיובו
ע"י חליצה אבל שפיר משכחת במצות יבום שחל עליו חיוב גמור לעשותה דהיינו באופן
שאינה אם חפץ בה ואינה רוצה בחליצה שוב חל עליו החיוב דמצות יבום אבל לא כן במצות אכילת
מצה יותר מהשיעור הדרוש, דאין שום מציאות דיחול עליו חיוב של אכילה נוספת מהשיעור כזית.
ואם שמצות יבום אינה מצוה חיובית אבל משכחת לפעמים שהמצוה היא חיובית באופן שאינו רוצה
בחליצה אבל אכילת מצה אין שום חיוב לאכול יותר מכזית אלא דאמרינן שאם אוכל יותר גם
אכילה זו הוי מצוה ויש קיום מצוה באכילה זה ובכגון דא אפשר דלא אמרינן הכלל דעשה דוחה
לא תעשה והרי זה דומה לאכילת מצוה כל שבעה לדעת הרבה אחרונים דמקיים מצוה מדאורייתא
אבל המצוה אינה חיובית.
וגם יש להעיר על מש"כ הקהלות יעקב
שם להביא ראיה ממצוות ציצית שג"כ אינה מצוה חיובית דהא אם רוצה שלא ילבש בגד של
ד' כנפות הרשות בידו וגם אפשר לו לקיים המצוה שילבש בגדי צמר ולא בגדי פשתן. עי' תוס'
כתובות דף מ' ד"ה כגון ואעפ"כ אף שאינה מצוה חיובית אמרינן עשה דוחה ל"ת.
[א.ה. עיין מש"כ לעיל]. לאור האמור, אין כאן כל השגה. שאינה דומה מצות אכילת מצה
למצות ציצית, דמצות ציצית לפעמים היא חיובית אם לובש בגדי פשתן אף דאין מצוה זו של
ציצית חיובית כמו שארי מצות דאם אין לו בגד של ד' כנפות אין שום חיוב עליו שילבוש בגד
של צמר אבל עכ"פ אם לובש בגד של פשתן אז מוטל עליו החיוב של ציצית והמצוה של
ציצית היא חיובית אבל לא כן הוא במצות אכילת מצה שא"א שיהיה עליו חיוב לאכול יותר
מכזית.
אולם ביסוד הסברא לומר דכל האכילה גם יותר
מכשיעור הוי בכלל המצוה ודוחה ל"ת, תמה הקה"י שד' התוס' שם שכתבו דמשו"ה
אמרי דאקריב עומר והדר אכיל ולא אמרינן דיבא עשה דאכילת מצה וידחה הלאו דחדש משום גזרה
כזית ראשון אטו כזית שני. והא לפי הסברא הנ"ל אין כאן כזית שני דהא גם בכזית השני
והשלישי אף הוא בכלל המצוה דאכילת מצה ומאי בכך דיאכל כזית שני דהא כל מה שאוכל הוא
בכלל המצוה דבערב תאכלו מצות.
והגר"ש עלברג [שם] כתב המצאה
מבריקה דמשכחת הדין, לראב"ע דס"ל דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות עי' פסחים
ק"כ, שר"א בן עזרי' אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים
בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. ופליגי הפוסקים אי הלכה כראב"ע או
כרע"ק דהפסח נאכל כל הלילה. ובתוס' [שם] סובר דהלכה הוא כראב"ע והרמב"ם
[פ"ח הל' י"ד מק"פ] סובר דמה"ת נאכל כל הלילה. אולם התוס' ס"ל
דהלכה הוא כראב"ע דמה"ת הפסח אינו נאכל אלא עד חצות.
והנה האבני נזר [הל' פסח סי' שפ"א]
חידש דהדין דאין מפטירין שייך לומר רק בזמן המצוה, דאם הפסח נאכל כל הלילה אז אסור
לאכול כל הלילה אחר אכילת פסח משום הדין דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. אבל לראב"ע,
דסובר דהפסח נאכל רק עד חצות אז הדין דאין מפטירין הוא רק עד חצות, דאחר אכילת הפסח
אסור לאכול דצריך שישאר טעם פסח בפיו אבל לאחר זמן מצוות האכילה דהיינו לאחר חצות דאז
כבר אין זמן מצוה של אכילה, אין צריך יותר שיהא טעם פסח
בפיו. ועיין שם באב"נ שכ"כ לדינא. ולפי"ז, אפשר לומר, דזוהי כוונת התוספות
במה שכתבו גזרה כזית ראשון אטו כזית שני, דהכוונה דהוא יתחיל לאכול סמוך לחצות ויאכל
מצה ואח"כ יאכל פסח עד חצות ותיכף לאחר חצות יאכל עוד מצה [ואין בזה איסור אכילה
משום הדין דאין מפטירין משום דלאחר חצות לראב"ע דכבר אין זמן מצוה דאכילת פסח,
מותר לאכול, וליכא משום אין מפטירין כדברי בעל האבני נזר], ואכילה זו בודאי היא אינה
אכילת מצוה דכבר גמר לאכול מצה ופסח ובאכילה זו אחר חצות שוב עובר על האיסור דחדש,
דהרי במצה זו אינו מקיים המצוה דבערב תאכלו מצות דלראב"ע כמו
שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות הכ"נ אינו יוצא באכילת מצה אלא עד חצות כמפורש בגמ'
פסחים [ק:] אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לר"א לא יצא ידי חובתו, כיון דאיתקש
לפסח, כפסח דמי עי"ש. וכמו שאכילת פסח הוא עד חצות לראב"ע, הכ"נ אכילת
מצה. א"כ אם יאכל מצה לאחר חצות, ומותר לו לאכול מטעם הדין דאין מפטירין לראב"ע
כדברי האב"נ אבל כיון שאין אז זמן חיוב של מצה לראב"ע שוב יעבור על איסור
דחדש דהרי אכילה אחר חצות אינו יוצא משום מצה וגם הרי הפסיק בינתיים באכילת פסח וכבר
גמרה אכילת מצה מקודם ואין אכילה שאחריה בכלל המצוה ואסורה משום חדש, ויש לפלפל
בזה עכ"ד.
בקובץ הערות בסי' י"ד סק"ה דן
[ומקור הראשון לחקירה הוא המהרי"ל דיסקין בקונטרס אחרון סי' ה'] באחד שיש לו כזית
מצה של חדש ויכול לקנות כזית ישן ביותר מחומש מנכסיו, אם אומרים בזה עדל"ת כיון
שיכול לקנות ביותר מחומש. מצד העשה אין צריך להוציא יותר מחומש אבל מצד הל"ת צריך
להוציא כל ממונו כדי לא לעבור וא"כ נשאלת השאלה מתי אומרים 'אפשר לקיים שניהם'
שאין עשה דוחה ל"ת? האם מספיק בהוצאה עד חומש ומעבר לזה נקרא 'אי אפשר לקיים
שניהם' ובנידון דידן פטור מההוצאה ואמרים עשה דוחה ל"ת או שמא צריך להוציא כל
ממונו? ומסיק שם דכיון שלא צריך להוציא יותר מחומש על המצוה אי"ז מקרי שאפשר לקיים
שניהם ודחי העשה לל"ת. וכתב הג"ר אלחנן שחותנו הג"ר מאיר אטלס זצ"ל
הביא ראיה דמה שאין המצוה מחייבת אותו לא מיקרי אפשר לקיים שניהם מהא דהיה הוי אמינא
ביבמות ו' שכיבוד אב דוחה לאו דמחמר והלא יכול לקיים שניהם שיפקיר חמורו להסוברין
דרק בבהמה שלו הלאו. אלא ודאי מוכח שכיון שמשום המצוה אין מחייבין אותו דקיי"ל
כיבוד אב משל אב. וגם לס"ד משל בן אינו חייב כה"ג שאין הפסד הממון גוף הכיבוד כתוספות [סו"פ אלו מציאות] לכן לא מיקרי אפשר לקיים
שניהם. והכא נמי, היכא שצריך להוציא יותר מחומש בנכסיו לא מיקרי אפשר לקיים שניהם,
כיון דאין המצוה מחייבתו לזה ולכן יקיים העשה וידחה הל"ת עכ"ד חותנו ז"ל.
והוסיף מורנו הגאון, חריף ובקי טובא,
סיני ועוקר הרים, בנש"ק, מנהיג ומו"צ דקהילתנו הקדושה, המסור לטובתנו
בלב ונפש יומם ולילה לא ישבותו, מוהר"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א, בדרשת
שבת הגדול הנפלאה שלו בהאי שתא, שיש היכי תימצי, שמצוה קיומית תהיה חמורה ועוצמתית
יותר ממצוה חיובית. מאי האי?? על מצוה חיובית חייבים להוציא עד חומש. נמצא שכדי לא
לדחות את הלא תעשה צריך להוציא עד חומש מממונו. ואילו על מצוה קיומית אין שום חיוב
להוציא ולו אגורה אחת. נמצא, שכאשר יש מצות עשה קיומית המתנגשת עם לא תעשה, העשה
ידחה את הלא תעשה אפילו בלי צורך להוציא חומש כדי להימנע מדחייה ולקיים שניהם. הרי
היכי תימצי שעשה חיובי אינו דוחה לא תעשה ועשה קיומי דוחה. ודוק כי הדברים הם קילורין
לעיניים. יוסיף ה' ימים על ממלכת רבינו שליט"א לעוד שנים רבות, מתוך בריאות
הגוף ומנוחת הנפש יחד עם כל בני ביתו ותלמידיו הרבים.
שבת שלום ואורות אין סוף!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה