 | |||||
| |||||
 | |||||
פרשת שופטים
מצות כתיבת ספר תורה של מלך
כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות מלכים:
"בעת שישב המלך על כסא ממלכתו כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו
כו', ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד, כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא
מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו כו'".
קשיא
על הרמב"ם – איך סומך על ס"ת שהניחו לו אבותיו
וכתב הכסף משנה, שנראה מדבריו שאם הניח
לו אביו ס"ת אינו חייב לכתוב אלא ס"ת אחד. והקשה, הא אף ההדיוט אינו סומך
על ס"ת שהניח לו אביו וא"כ המלך אע"פ שהניח לו אביו כמה ספרי תורה יהיה
חייב לכתוב לו שתי ספרי תורה. וכתב שכן נראה מפשט דברי הגמרא. ותי' הכס"מ שיש
לומר בדוחק שהרמב"ם מפרש דהא דקתני גבי מלך שלא יתנאה בשל אחרים דמשמע דבר זה
מיוחד במלך היינו דוקא בס"ת שחייב המלך לכתוב נוסף על ההדיוט שלא יסמוך על של
אביו, אבל ס"ת שהוא חייב בו מדין הדיוט סומך הוא על של אביו. ואע"פ שהדיוט
אינו סומך על של אביו, הדיוט שאני, שאם היה סומך על של אביו, נמצא שלא היה כותב
ס"ת כלל, אבל המלך אע"פ שיסמוך על של אביו בס"ת שחייב בו מדין הדיוט כיון שבס"ת שהוא חייב בו מדין
מלך אינו סומך על של אביו, הרי הוא כותב ס"ת וסגי בהכי ע"ש. והאריכו מאד
טובי המוחות לדורותיהם, להבין את פשר דברי הכס"מ.
משנה
תורה - 'התורה השניה'
ב'אבן האזל' תירץ שהרמב"ם מפרש ש"משנה"
[תורה] היינו השנית, והיינו השנית בנוסף לזה שהיה לו מקודם, ולכן אם הניחו לו אבותיו
ולא הספיק לכתוב מקודם ונעשה מלך, יוצא מצות 'ועתה כתבו' בזה שכותב הס"ת של מלך
שהיא שנית לראשון. וה'עמק ברכה' [בענין מצות כתיבת ספר תורה] הביא ראי' מהרמב"ם
במנין המצות, שכתב, 'מצות עשה לכתוב המלך ספר שני לעצמו כדי שיהיו לו שני ספרי תורה',
הרי שכוונת התורה במה שכתבה 'וכתב לו את משנה התורה' אינו שצריך לכתוב ב' ס"ת
אלא צריך לכתוב עוד ס"ת, כדי שתקרא הס"ת השניה משנה תורה. אמנם רש"י
[סנהדרין כ"א ד"ה משנה] כתב דשתים במשמע. ומשמע מדבריו, שחייב המלך לכתוב
ממש ב' ס"ת. וכן דייק האבן האזל מדברי רש"י, וכן בד"ה לשתי, כתב, דהא
דשאני מלך מהדיוט דאילו הדיוט סגי לי' בחדא ומלך בעי תרתי ומשמע דדיני הב' ס"ת
של מלך שוין להחדא של הדיוט. ורק חלוקין בהא, דזה בחדא וזה בתרתי, וא"כ צריך לכתוב
ב' ס"ת. ועי' בדרך זו בס' מלכות בית דוד [סי' כ"ג], לחם חקי [ח"א
סי' נ"ה], קובץ ישורון [ט' עמ' קנ"ז במאמרו של הגרי"ד בן
הגרי"ז זצ"ל]. ועי' בשיעורי ר' שמואל דגם לפי הרמב"ם, היכא דכתב לעצמו
ס"ת אחד ואח"כ קיבל בירושה ס"ת שני, דלא יצא י"ח, כיון דבעינן
דיכתוב הוא את הס"ת השני, ורק היכא דירש קודם מאבותיו ואח"כ כתב ס"ת
שני לעצמו יוצא בה י"ח.
מוכח
שבספר הראשון יוצא ידי חובתו בתור הדיוט
והנה, בדברי העמק ברכה מבואר דבספר שני
שכותב לשם מלך, הרי הוא יוצא שני החיובים, מלך והדיוט. ולפי דבריו יוצא, דבספר שירש
מאביו אינו מקיים שום מצוה, אלא הוי היכי תמצא שהספר שני תהא משנה תורה, ומצות כתיבת
ספר תורה הן של הדיוט הן של מלך הרי הוא מקיים בספר שני.
אלא שהעיר על זה בס' עבודת דוד [לג"ר
אהרן דוד גולדברג שליט"א עמ"ס סנהדרין דף כ"א:] מלשון הרמב"ם בפ"ג
מהל' מלכים שם שכתב 'אם לא הניחו לו אבותיו ספר או שאבד, כותב שני ספרי תורה אחד מניחו
בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל והשני לא יזוז מלפניו וכו' עיי"ש. הרי
מפרש בדבריו, דבספר ראשון שמניח בבית גנזיו, הרי הוא מקיים מצות ספר תורה שנתחייב ככל
ישראל ולא בספר שני שכותב מטעם מלך. ואין לומר דמש"כ הרמב"ם דבספר ראשון
מקיים מצוה שנתחייב ככל ישראל מיירי דוקא באופן שלא הניחו לו אבותיו והוצרך לכתוב שני
תורות ואז בספר ראשון יוצא חיובו של הדיוט. חדא, דכבר כתב המנ"ח מצוה תרי"ג
ועוד אחרונים, דמה שכתב הרמב"ם, דאם לא הניחו לו אבותיו, צריך לכתוב שני ספרי
תורה, הוא לאו דוקא, דאחד מהם יכול לקנות, דלא גרע מספר תורה שירש מאבותיו, ואעפ"כ
מבואר ברמב"ם דבאותה ספר תורה ראשון שמניח בבית גנזיו [שכולל אופן שירש אותו]
הרי הוא מקיים חיובו של כל ישראל. ושנית, דמש"כ הרמב"ם 'אחד מניחו בבית גנזיו,
שהוא מצווה בו ככל אחד ישראל', קאי גם על תחלת דבריו באופן שהניחו לו אבותיו, דאותה
ספר תורה צריך להניח בבית גנזיו. ואם כן, משמע מהרמב"ם דבאותה ספר תורה ראשון
שירש מאבותיו הרי הוא מקיים מצותו של כל ישראל, וצ"ע כנ"ל כיון דקיי"ל
דבהדיוט אינו יוצא ידי חיובו בספר שהניח לו אבותיו מ"ש מלך מהדיוט ולמה אינו חייב
לכתוב שני ספרי תורה אחד מטעם הדיוט ככל ישראל ואחד מדין מלך להיות לו למשנה תורה כנ"ל
עכ"ד. ועוד העירו רבים על דברי העמק ברכה באושנים שונים ואכ"מ.
חקירה
בדין כתיבת ס"ת של המלך – נוסף על חובת הדיוט או גדר אחר ודין חדש
והנה יש לחקור בטיב ומהות דין כתיבת
ס"ת למלך. האם המצוה בנויה על מצות הכתיבה של ההדיוט. הדיוט חייב לכתוב אחד
ועל מלך נוסף ציווי לכתוב ספר שני. או שמלך חייב שיהיו לו שני ספרים מצד היותו
מלך. כלומר, מעת היותו מלך הופקע מצות כתיבה ה"הדיוטית" ונתחדשה מצוה
"מלכית", ופנים חדשות באו לכאן. הקושי בהבנת הכס"מ נובע מההבנה
שמצות המלך בנויה על גבי מצות ההדיוט שנשאר בתקפה. ואם בהדיוט אינו מועיל ס"ת
שירש מאבותיו, למה שיועיל למלך ס"ת שירש לצאת ידי חובת מצות כתיבת ס"ת
[מצד היותו ישראל]?! אולם, אם נתפוס כמו הצד השני שהצגנו, שאצל מלך "פנים
חדשות באו לכאן", יש מקום לטעון שהשתנו הכללים וס"ת אחד אפשר לצאת ממה
שירש וס"ת חייב לכתוב מעת היותו מלך, וכדלהלן.
בס' דרישת פקודיך [על סה"מ מצות
עשה י"ז-י"ח] למד כצד השני והוכיח שהגדר הוא לא אחד של הדיוט ואחד של
מלך אלא שניהם של מלך, ממה שכתב הרמב"ם במנין המצות שלפני הלכות ס"ת "לכתוב
המלך ספר שני לעצמו כדי שיהיו לו שני ספרי תורה". הרי שאינו
סתם מצות כתיבת ס"ת אלא כל עיקרו הוא שיהיו לו שני ספרי תורה. גם בפיה"מ
לסנהדרין לא הזכיר כלל שעיקר צורת המצוה היא שיהיה לו ס"ת אחד של הדיוט ובנוסף
אחד שכותב בתור מלך אלא כתב "ויכתוב שני ס"ת שלימים". הרי שאין
המצוה לכתוב ס"ת נוסף על מה שהדיוט חייב אלא שיהיו לו שני ס"ת [ואחד
חייב לכתוב בתור מלך]. והמקור לדבריו הוא הסוגיא בסנהדרין 'דתניא כותב לו את משנה
... כותב לשמו שתי תורות'. ומבואר, שהברייתא דרשה לעיקר הפסוק שמצות המלך היא
לכתוב שתי תורות [ולא ס"ת נוסף]. אבל שתי התורות האלו אינן חייבות להיכתב
בתור מלך אלא מספיק שאחד ייכתב בתור מלך והשני לפני כן, ואין מקרא יוצא מידי
פשוטו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וכו' דהיינו ספר אחד. וממילא גם במקרה
שהניחו לו אבותיו ס"ת, יכול לקיים בו מצוותו שיהיו לו שתי תורות. ולא קשה כלל
מדין מצות כתיבת ס"ת של כל ישראל שאין זו יסוד חיובו כלל וכנ"ל
עכ"ד ועי' בס' מצות המלך [על סה"מ מצוה י"ז] שצעד אף הוא בכיוון
הזה וכך כתב בס' אור אברהם [על סה"מ מצוה י"ז] ובס' אור יעקב [עמ"ס
סנהדרין] באריכות יתירה עיי"ש.
אלא שקשה לי מלשון הרמב"ם [מלכים
א ג ועי' עוד לשונו בהל' ס"ת] "אחד מניח בבית גנזיו שהוא מצווה בו
ככל ישראל",הרי שחור על גבי לבן, שמלך חייב עדיין גם מדין הדיוט וחובת
המלך רק נוספה לעיקר חיובו. אלא ששוב ראיתי, שכבר עמד על כך בספר דרישת פקודיך
[שם] וביאר שגם לפי הנחתנו שחייב מדין מלך לכתוב שני ס"ת, מ"מ הספר
הראשון דומה למה שכל ישראל מצווים בו. דהיינו, הספר השני של המלך מיוחד למלך ואילו
הספר הראשון שחייב בו המלך מדין מלך דומה למה שכל ישראל מצווים עכת"ד
ובעניותי הם נראים לי דחוקים למדי.
וכתבו בס' ברכת מרדכי [לגרב"מ
אזרחי שליט"א עמ"ס ברכות סי' כ"ד] ובס' עבודת דוד בביאור דעת הרמב"ם,
שיש שני מצות, אחת שיהיה לו ס"ת ואחת שיכתוב ס"ת, ויכול לקיים המצוה שיש
לו ס"ת ע"י קניה או ירושה ואת מצות כתיבה בס"ת השני עיי"ש
באורך ואכ"מ. ושו"מ שכ"כ בקובץ הפרדס [שנה מ"ה חוברת ז' סי'
ס"ח] עיי"ש.
'ומגיהו מספר העזרה עפ"י ב"ד
של שבעים ואחד'
והנה כתב רש"י על הפסוק
"וכתב לו את משנה התורה" - ואונקלוס תרגם פתשגן פתר משנה לשון שנון ודבור.
והיינו דלאונקלוס "משנה התורה" הוא במשמעות קריאת דברי התורה. וצ"ב
מפני מה נאמר הציווי כן שיכתוב את קריאת ושינון התורה על ספר ולא נאמר בפשוט וכתב לו
את התורה הזאת. ועינא דשפיר חזי בס' זבחי צדק [פ' שופטים] שכתב דלכך אמר כן, לפי שנאמר
בזה שמלבד דין הכתיבה, יש דין נוסף, שגם יידע איך נקראת התורה במקרא, כמו זכר עמלק
ולא זכר בקמץ. וכן יידע הקרי דלא כהכתיב, וכן יידע בפיסוק הטעמים וכיוצ"ב. ונמצא
שמצות המלך מורכבת משנים - גם שידע לשינון ודיבור התורה איך היא נקראת וגם שיכתוב לו
על ספר. והנה הרמב"ם [בהל' מלכים פ"ג ה"א] כתב בדין ס"ת של
מלך 'ומגיהו מספר העזרה ע"פ ב"ד של שבעים ואחד'. והקשו על הרמב"ם, מפני
מה לא כתב זאת גם ברפ"ה מהל' סנהדרין שמנה שם כל הדברים הנעשים ע"פ ב"ד
של שבעים ואחד. אמנם בפשוטו צ"ל דאי"ז מדין תוקף מעשה ב"ד של שבעים
ואחד ככל הני דהתם [יעויין בחי' מרן רי"ז הלוי דכתב כיוצ"ב ליישב דלכך לא
מנה נמי הרמב"ם התם למנוי כה"ג דהוא ע"פ ב"ד של ע"א משום
דאי"ז מדין תוקף מעשה ב"ד של ע"א ע"ש] אלא הא דמגיהו ע"פ
ב"ד של ע"א הוא משום מש"כ הרמב"ם בריש הל' ממרים ב"ד הגדול
שבירושלים הם עיקר תורה שבע"פ והם עמוד ההוראה וכו' והיינו דבעינן דהספר יהיה
מוגה ע"פ ב"ד של ע"א כפי מסורתם. אלא שלכאורה אם נאמר כן, דאי"ז
תוקף מעשה ב"ד דע"א אלא משום מסורתם בלבד א"כ יקשה למה לי כלל למסורתם
דהב"ד דע"א, והרי בלא"ה הוא כבר מגיהו מספר העזרה.
וב'זבחי צדק' הציע, דמש"כ הרמב"ם
ע"פ ב"ד של ע"א, אי"ז משום הגהה דהכתיבה, דלזה אה"נ די בספר
העזרה אלא האי ע"פ ב"ד של ע"א הוא משום האי דינא דכתבנו לעיל דצריך
גם דיידע איך היא קריאת ושינון התורה וידיעת הקריאה זו מצותה היא ע"פ ב"ד
של ע"א דהם יורוהו כפי מסורתם מהי דרך הקריאה בספר, דכך הוא הדין דבעינן דבין
הכתיבה ובין ידיעתו לקרוא אותה יהיו כפי המסורת. והלכך את הכתיבה יגיהה מספר העזרה
ואילו את ידיעתו לקרותה זה יבוא ע"פ ב"ד של ע"א.
ואפשר לומר עוד, דהני תרתי הלכתא דגם הקריאה
תבוא ע"פ ב"ד של ע"א וגם הכתיבה תבוא מספר העזרה, כל זה נלמד מסיפא
דקרא דכתיב מלפני הכהנים הלוים, דהא מצינו ענין הכהנים הלוים בין לענין ב"ד דע"א
כדכתיב [לעיל י"ז ח'] וקמת ועלית וגו' ובאת אל הכהנים הלוים וגו' ובין לענין ספר
עזרה כדכתיב להלן [ל"א ט'] ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' ולזה אמר הכתוב הכא,
'וכתב לו את משנה התורה וגו' מלפני הכהנים הלוים', כלומר דבין שינון התורה ובין כתיבת
התורה יהיה זה מלפני הכהנים הלוים דהיינו דמספר העזרה דביד הכהנים הלוים יגיה הכתיבה
וכן שינון התורה יהיה ע"פ הכהנים הלוים דהיינו ב"ד של ע"א [ועיין בהעמק
דבר] עכ"ד. וע"ע בכיוון זה בספר אמרי חן [פ' שופטים] ובס' לחם חוקי [ח"א
סי' נ"ו].
מהות ספר התורה של המלך
הכסף משנה מקשה למה לא כתב רבינו שאותה
ס"ת שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו כדאיתא בברייתא הובא
בגמ' סנהדרין דף כ"א ע"ב. והנה הרש"ש מקשה שם על הגמ' דאמרינן דעושה
אותה כמין קמיע ותולה בזרועו, קשה לי דהא אסור לתלות ס"ת אפילו בכיס כדאיתא בהדיא
בברכות דף כ"ד ומסתימת לשון הפוסקים דאפילו ביד אסור וכו' [ויש שתירץ שהיה
קשור בקשר הדוק – ס' מעון הברכות]. ומחדש הרש"ש - ולולי דמסתפינא, הייתי אומר
דס"ת שניה לא היתה תורה שלימה אלא מספר המצות בקוצר וכמו שמפורש קצת קרא דוכתבת
על האבנים את כל דברי התורה הזאת דמזבח הר עיבל, ומהא דקרי ליה המשנה ס"ת אין
ראיה וכו' ואשר העירינו לזה הוא שמתרגם אונקלס משנה התורה - פתשגן אורייתא ופתגשן
הוא תורף הענין כמו שכתוב במגילת סתר "פתשגן הכתב" ע"כ דבריו.
והנה בספרי פרשה שופטים איתא: משנה, אין
לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מנין, תלמוד לומר, 'לשמור לעשות את כל דברי התורה
הזאת'. אם כן, למה נאמר משנה תורה? משום שעתידה להשתנות ע"כ. מוכח מכאן שצריך
לכתוב כל התורה ומשנה תורה.
ובפירוש בעלי תוספות על פרשת שופטים שם
מביא דלא הוי חיוב על המלך לכתוב כל התורה רק עשרת הדברות שבזה כלול כל התורה ע"ש
בדבריהם.
ובמהרש"ל בסנהדרין דף כ"א הקשה
דאיך יתכן שספר תורה שלמה ישא המלך בזרועו תמיד? ונדחק שם, שהיה כותב בכתיבה דקה ביותר
ע"ש. וכתב הג"ר יהודה גרשוני [משפט המלוכה עמ' ס"ח] שלפי דברי הראשונים
הנ"ל, אין כאן קושיא, שהרי לא היה צריך לכתוב רק עשרת הדברות ולא תורה שלימה.
והמשיך הרב גרשוני, הרמב"ם הביא
ירושלמי, שהיו מגיהים את ס"ת של המלך מספר של עזרא על פי בית דין של ע"א
[בפרק ב' בסנהדרין שם], והרי אם לא היה דין לכתוב ס"ת שלם, לא היו צריכים להגיה
מס"ת של העזרא ולא ע"י בית דין של ע"א. וע"כ מוכח, דהירושלמי ס"ל
כהספרי, דס"ת שלם היה כותב [ויש שדייק מהירושלמי שלמדה שהכוונה לספר דברים
ועי' אמת ליעקב על פרשת שופטים], וכיון שהרמב"ם פוסק כן, לפיכך השמיט דעושה אותה
כעין קמיע ותולה בזרועו דזה רק לשיטת הבבלי דלא היתה ס"ת שלם רק עשרת הדיברות
אבל לפי הספרי והירושלמי היתה תורה שלימה ואי אפשר לתלות בזרועו עכ"ד
עיי"ש מה שהאריך בטוב טעם ודעת. [ויש שתירץ שאין הכוונה כפשוטו שתלוי על
זרועו ממש, אלא שנמצא עמו תמיד. ויש שתירץ שדין תולה בזרועו הוא לר' יהודה (כדאיתא
בתוספתא) שסובר שכותבין פרשיות פרשיות ולכן אפשר לכתוב עשרת הדברות בלבד אבל
הרמב"ם פסק שאין כותבין פרשיות פרשיות ומובן שא"א לתלות ס"ת שלם על
זרועו ולכן המיט דין זה – עי' בס' מילי דמרדכי עמ' ל"ב ומקדש יחזאל על
הרמב"ם].
וראיתי תמהים על דברי בעלי התוספות,
איך כתבו שה"ספר תורה" של המלך כלל רק עשרת הדברות, כאשר מבואר בספרי
שהכוונה לס"ת שלם? ואם כנים הדיבורים שלמעלה, מאליה מיושבת תמיהה זו, שהרי
דעתם מכוונת לדעת התלמוד הבבלי [שהיה תולה את הספר בזרועו]. אבל עדיין צריך ראיות
לדחוק שבבבלי ספר תורה הכוונה לעשרת הדברות ולהוציאו מפשוטו.
תליית כתבי הקודש
והנה, באגרות משה יו"ד ח"ב סוף
סימן קמ"א כתב דשרי לתלות מזוזה בשרשרת על הצואר כי כל איסור תליה הוא רק על הכותל.
וראיה דשרי ממה שהמלך תלה ס"ת בזרועו ואף שלפי הרדב"ז והלח"מ סבר הרמב"ם
דאמרו כמין קמיע ותולה בזרועו רק דרך משל אבל באמת נושאים אותו ככל ס"ת מ"מ
לא היה התנא נוקט אפילו לשון משל על דבר אסור וכתב שלתלות על הגוף ליכא בזיון ואדרבה
הוא יותר חביבות ע"כ. ובס' מלכים י"א י"ב "ויתן עליו את הנזר
ואת העדות – ובמצודות פירש שהכוונה לספר תורה, ובס' רנת יצחק העיר שכאן משמע שהיו
תולים עליו כפשוטו [ולא דרך משל כדעת הרדב"ז והלח"מ]. ובס' שמואל
"ואקח הנזר אשר על ראשו ואת האצעדה אשר על זרועו" ובס' שירת יהודה [עמ'
תי"ב] הציע שהכוונה לספר תורה שעל זרועו.
והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את
משנה התורה
אצל המלך אחשורוש כתוב לשון דומה
"כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו". מה עשה אותו מלך רשע וטיפש? משתה
גדול לכל שריו ועבדיו כדי להראות את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו. לעומת
זאת, מה עושה מלך ישראל "כשבתו על כסא ממלכתו"? כותב ספר תורה
"למען ילמד ליראה את ה' א-להיו לשמור את כל דברי התורה הזאת וכו'".
ההבדל תהומי בין מלך ישראל למלך גוי.
במדרש [אסתר רבה א' י"א] מדייקים
ממה שכתוב "כשבת" בכ"ף ולא בשבת, שישיבת אומות העולם אינה ישיבה
['כשבת' משמע ארעי] אבל ישיבת ישראל ישיבה עיי"ש. וקשה, שגם אצל מלך ישראל
כתוב כשבתו עם כ"ף? ותירץ ה'אמרי אמת' זי"ע, שהפירוש הוא 'והיה כשבתו' -
שתמיד יהיה בהכנעה ובלא חטא, כאלו עתה נתיישב. וחתן דומה למלך, וצריך שיעשה כל ימיו
המצוה בקדושה וביראה ולא בקלות ראש רק באימה בקדושה ובטהרה כמו בהתחלה. וזה מ"ש
חז"ל 'ויעש כן אהרן' - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, היינו שהיה תמיד כמו בהתחלה.
והלב שמחה ז"ל שמעתי שאמר דחתן צריך
להיות עניו דאי' איש ואשה שכינה שרויה ביניהם י"ה. ובבעל גאוה אי' אין אני והוא
יכולין לדור וכו' וגם דחתן דומה למלך ובמלך כתיב 'לבלתי רום לבבו מאחיו'. ויש
להוסיף עפ"י מה דאי' מהאמרי אמת ז"ל 'מאין יבוא עזרי' הוא מ'אעשה לו עזר'.
והפי' י"ל דעי"ז שהוא בעיני עצמו כ'אין', דלית ליה מגרמיה כלום, מזה גופא
יבוא עזרי. וזה כאשר אעשה לו עזר דאז יהיה בעיני עצמו כאין, ומזה יבוא עזרי. וזה דכתיב
עזרי מעם ה' וגו' דע"י שמחזיק עצמו כאין, יכול השי"ת לדור עמו וממילא הקב"ה
עוזרו [ס' אבני זכרון רזא דשידוכא].
רמז להיתר כתיבת ד"ת
ניתן להאמר שרמז רמוז בתוה"ק על ענין
היתר כתיבת הלכות ביום שיבוא ושתהיה אז מצות כתיבת ס"ת באופן אחר ע"י כתיבת
תורה שבע"פ. בפרשת המלך נאמר 'וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים
הלוים' שהוא מיותר, ומה היה חסר אם לא היה כתוב 'מלפני הכהנים הלוים', וכי שתי תורות
יש ח"ו ואחת היא התורה שלפני הכהנים הלוים ואחת המצויה עתה בידינו. אבל נרמז בזה
כי ישנם כמה הלכות מדיני ס"ת הנלמדים מס"ת של המלך. ובספרי איתא 'על ספר'
- ולא על הנייר, ולא על הלוח, ולא על הדיפתרא. והוא נלמד ג"כ לס"ת של הדיוט.
והנה בעניני תורה שבע"פ מצינו שתלה הכתוב בכהנים ולוים 'כי יפלא ממך דבר למשפט
כו' ובאת אל הכהנים הלוים' ועל זה רמזה תוה"ק 'וכתב לו את משנה התורה הזאת וכו'
מלפני הכהנים הלוים' היינו תורה שבע"פ המסור לכהנים ולויים. ועוד אפשר לומר אם
נאמר כמ"ש ב'לשכת הסופר' שאיסור כתיבת תורה שבע"פ הוא מדרבנן, ובמקום שיש
חשש שכחה ודאי מצוה לכתוב, יש לומר שהמלך מרובי טרדותיו חששה תוה"ק שלא ישכח הלכות
ותורה שבע"פ, על כן עליו החובה לכתוב גם תורה שבע"פ. ויש סמך לזה בספרי וז"ל
משנה תורה' אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מניין? ת"ל לשמור וכו' ואת החוקים
ע"כ. והלשון 'שאר דברי תורה' ולא אמר 'שאר תורה'. אמנם בבבלי מוכח שלא סובר
כך, ממה שהקשתה "מלך אין, הדיוט לא", הרי שלא מתייחס להיתר לכתוב תורה
שבעל פה, עכ"פ אולי לפי הספרי לכך רומזת התורה [מס' אוצרות הראי"ה
ח"ג עמ' 98 והיארצייט של המחבר חל בג' אלול זי"ע ועל כל ישראל אמן].
וע"ע בס' הכתב והקבלה.
ככל הגויים
בתחילת פרשת המלך כתוב "ואמרת
אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי". לרצות מלך כדי להידמות ל"כל
הגויים אשר סביבותי" היא בהחלט התחלה שאינה מבטיחה תוצאות חיובית [ואין כאן
המקום לדון בדברי הראשונים המתווכחים אם "מונרכיה" היא סוג הריבונות
האידיאלית, והדברים ידועים]. אולי אפשר להציע שה'משקל נגד' הוא הציווי למלך לכתוב
שני ספרי תורה, אחד להניח בבית גנזיו והשני ללכת אתו בכל מקום. בכך משמרים את
הטוהר והישרות של נושא התפקיד הרם, שלא ינהיג את ממלכתו ככל שאר המלכים אשר
סביבותיו אלא עפ"י ההנחיות התורניות "למען תלמד ליראה וכו''. וכבר כתבו
שיש הנהגה ממלכתית-מדינית, וזאת מסמלת התורה היוצאת עמו, ויש הנהגה אישית, וזאת
מסמלת התורה המונחת בבית גנזיו, ודוק.
שבת
שלום ואורות אין סוף!!!
לקבלת העלון ותרומות – ally.ehrman@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה