ברשות הקהל הקדוש! בס"ד נדבר על מצוה אחת בפרשת השבוע של ואהבת את השם אלקיך, וננסה לקשר אותה להפטרת נחמו.
איתא בגמ' סנהדרין ע"ד א': א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק
נמנו וגמרו כו' כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג, חוץ
מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ופריך עלה - ועבודה זרה לא? והא תניא א"ר
ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג ת"ל
וחי בהם ולא שימות בהם כו'. ומשני - אינהו דאמור כר"א דתניא ר"א אומר ואהבת
את ה' אלהיך בכל לבבך כו' אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך כו', אם יש לך אדם שגופו
חביב עליו מממונו, לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר
בכל מאדך. ופרש"י ואהבת את ה"א - משמע שלא תמירנו בע"ז. וכ"כ הר"ן
ר"פ כל שעה דקרא דואהבת בע"ז בלחוד קמיירי כי בה תלוי עיקר אהבתו של הקב"ה.
בפשטות
הפירוש שאדם מחוייב למסור נפשו כדי לא לעבוד עבודה זרה, ונדחה כאן דין וחי בהם.
הפסוק אומר בכל נפשך – שלא ימירנו בע"ז וממילא אפילו אם בא הגוי לקחת את נפשך
אל תיכנע ותמות.
מסכת קושיות:
א] מה
הכניסו ממונך לתמונה. מה זה קשור?
ב] אם
נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך – מה השאלה, ברור שאין ללמוד מסירות נפש ממסירות
ממון? בכל מצוות לא תעשה יש דין למסור ממונו אבל אין דין של מסירות נפש, מכוח
הפסוק שאומר וחי בהם.
ג] יש
פיצול – בממון מדובר בכל המצוות ובנפש מדובר רק בע"ז. אז על מה מדבר הפסוק??
וכתבו
האחרונים [אפיקי מים שבועות ענין מ"ד, פחד יצחק שבועות ועי' גם במילואים
לחנוכה], דרישת פקודיך, הגרש"מ דיסקין במשאת מלך] שאין הפירוש שנאמר דין
מיוחד נגד הכלל של וחי בהם אלא נאמר דין בהיקף דין האהבה, מה מימדי האהבה שחייבים
להפגין כלפי הבורא בשעת מבחן של אנס גוי. ומגדירה הגמרא שאהבה זו אינה מוגבלת, אלא
שצריכים למסור הכל כדי לממש את האהבה הזאת. ועל זה אמר ר"א שאם כבר נאמר
שצריך למסור את נפשו החביב עליו מכל, ק"ו שצריכים למסור גם את ממונו. אבל יש
אדם [משונה אמנם...] שממונו חביב עליו מגופו, וכלפיו אמרה התורה למסור את ממונו
[חידוש – אם לא היה נאמר כך, לאדם כזה משונה התורה הייתה מתירה להשאר חיים ולא
למסור את ממונו – הרי עד כמה שהתורה שהתורה מתחשבת באינדיווידואליות של כל אחד –
הערת הרב אלעזרי סבו של ש"ב הג"ר א"נ גולדיש שליט"א]. אבל
שוב, היסוד הוא אחד - "אהבה". וממילא מיושבת קושיא ג', שנושא הפסוק הוא
אחד - אהבה. אלא שיש גדרים בביטוי האהבה. בע"ז האהבה מתבטאת במסירות נפש ממש.
במצוות ל"ת נאמר וחי בהם ולפי ההלכה אדם נשאר אוהב את ה' גם אם עובר עבירה
כשעבר כדי להציל את נפשו. [ואדרבה מזה שהתורה אמרה לו שדין וחי בהם חל כאן –
הביטוי של אהבתו לה' יהיה לעבור את העבירה ולהציל את חייו]. במצוות לא תעשה הביטוי
של האהבה הוא מסירת כל ממונו [ומיושבת קושיא א' – שממון קשור כי אין הנושא עבודה
זרה אלא אהבת ה']. וגם מובן שאם היה נאמר רק בכל מאדך, יש סברא לומר שלא צריך לומר
בכל נפשך, כי למדנו כבר את היסוד שצריך להקריב את הכל כדי לקיים מצות אהבה. ומחדשת
הגמרא שצריכים 'בכל נפשך' ללמדנו שאם חביב עליו נפשו יותר ממונו אולי הייתי מעלה
על דעתי שלא צריך למסור את נפשו על מזבח האהבה, רק את ממונו, קמ"ל שגם את
נפשו חייבים להקריב. כלומר, למצוה זו אין גבולות, כל אחד לפי נטיותיו [אם לממון
ואם לגוף] צריך לקיים עד סוף קצה היכולת המחוייבת.
ומופת
לנכונות פירושנו – על המילים בכל מאדך כותב רש"י רבן של כל ישראל "כלומר
תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך". וכן בפסחים [כ"ה.]: למה נאמר
בכל מאדך – "לומר אהוב את בוראך יותר מן החביב לך". אין כאן סתם מסירת
ממון פוראמלי כדי לצאת ידי חובה אלא מסירות ממון מתוך אהבת הבורא [ראיתי מי שרצה
לנתק את הרגש מהמצוה ולומר שהמצוה היא למות ולא לעבוד ע"ז, ואין דעתי נוחה
מזה]. הרי שצריך להשליך הכל מנגד ולהפקיר את החביב עליך ביותר כדי להראות ולהגשים
את האהבה לה'. והוא בחינת מה שכתוב "כי עזה כמות אהבה ... מים רבים לא יוכלו
לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו.
הרי שלא שייך שום ערך בעולם מול האהבה הבוערת לה'.
נמצא ששונה
מצות אהבה מכל מצוות התורה. בכל מצוות התורה, אין שום דין מסירות נפש, כי גוף
המצוה אינה תלויה במסירות נפש, ומטעם זה נאמר הגבלה של וחי בהם, משא"כ מצוות
אהבה מחייבת עד הסוף, בלי גבולות וממילא נופלת ההגבלה של וחי בהם. עצם הגדרת וצורת
המצוה מנוגדת לחי בהם, כי דרוש מהאדם ביטול כל עצמיותו כדי לבטא אהבתו בשלימות.
נמצא שאין כאן לימוד מדיני קידוש השם אלא שהפסוק מגלה תוכן האהבה, וממילא יודעים
שבמקרה שיש עבירה שסותרת האהבה לגמרי [כמו שפירש רש"י – שלא תמירנו
בע"ז] פשוט שהדין הוא להיהרג. משא"כ בשאר מצוות התורה ישנה הגבלה בדרגת
חובת קיום המצוה מוחי בהם.
ולפ"ז
מבינים מצויין מה שרבי עקיבא אמר שכל ימיו היית מצטער על פסוק זה, מתי יבוא לידי
ואקיימנו. ולמה דווקא הצטער על קיום מצוה זו?? הצער עצמו הוא קיום דין באהבה.
רבי
עקיבא – קיבל עומ"ש "באהבה" וכו' האריך ב"אחד" עד יצאה
נשמתו ב"אחד" ויצאה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך ב"אחד".
מה הדגש על אחד? אח"ד בגי' אהבה. כשמבינים שהכל הוא אלוקות, כל המציאות של
העולם, כל ההויה כולה, הקיום שלי על כל מרכיביו, כל המצות עשה ולא תעשה, הכל נובע
מאותה נקודה אלוקית שנקראת "אחד", יכול למסור נפשו באהבה. שמע ישראל ה'
אלקינו ה' אחד – ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ומה נאה ומה יאה
שאותו רבי עקיבא אמר "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים". אצלו
הדבר הכי יקר וקדוש היתה מצות האהבה.
בילקוט ישעיה מ' רמז תמ"ה נחמו נחמו
עמי חטאו בכפליים 'חטא חטאה ירושלים', ולקו בכפליים 'כי לקחה מיד הוי"ה כפליים
בכל חטאותיה' ומתנחמים בכפליים 'נחמו נחמו עמי'. ה"לקו" היתה בשם של
רחמים - הוי"ה. מידת הרחמים הייתה מוכרחת להסכים עם מידת הדין להלקות את עם
ישראל. לעתיד לבוא יתנחמו בכפליים – "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" – מדת הדין
תיאלץ להסכים עם מדת הרחמים לנחם את עם ישראל [בני יששכר]. שמע ישראל הוי"ה
אלקינו – דין ורחמים – הוי"ה אחד – הכל הוא רחמים – גם הדין! וה' צלך - עד כמה שנעצים אהבתנו כלפיו, נקבל בחזרה בשפע אדיר.
וזה
הפירוש חודש אב – בתוך כל הפורענות אנחנו יודעים שמאחוריו עומד לא אחר מאשר
"אב" – אבינו שבשמים.
שמעתי על
חייל שהתפתל בייסורין ולא הועילו כל המאמצים להרגיעו עד שנכנסה אמו לחדר, ליטפה
אותו ומיד נרגע. "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו" [ישעי' ס"ו י"ג].
יה"ר
שנזכה בקרוב לנחמה האמיתית בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה