חובת ושננתם וסדר הדין לעתיד

לכ' ידידי הרב המאוה"ג, חו"ב, סוע"ה, מו"ה שמואל אהרן ובר שליט"א, המזכיר הראשי להרבנות הראשית לארץ ישראל, פעה"ק ת"ו.

שלו' רב,

 ..... וכאשר חובת תלמודה של תורה הקבוע הלא הוא נלמד מושננתם 

שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם 

ותאמר לו, כדאי' בקדושין דף ל', וכד' הר"ן בנדרים דף ח', שמזה באה 

חובת השקידה בתורה, ללמוד תמיד יום ולילה, לפי כחו, שמובן דבר זה 

יכול להתקיים רק ע"י תלמידי חכמים העוסקים בתורה בקביעות שהם 

שמים לילות כימים בעסק התורה, מה שאין כן במעמד התורה אצל 

האנשים שהם עסוקים בדרך ארץ, שהם נתבעים בעיקר על קביעות 

עתים לתורה, כמבואר בשבת דף ל"א, בכלל השאלות של יום הדין, 

ובחילוק של אלה שני הסוגים, מתישבת קושית התוס' שם סנהדרין דף ז'

ד"ה אלא. וכ"ה בקדושין דף מ' ד"ה אין, דאמרינן התם אין תחלת דינו 

של אדם אלא על דברי תורה, ואילו בשבת שם אמרינן ששואלין לו 

נשאת ונתת באמונה בתחלה. ותירצו בתי' השני שם ששואלין תחלה על

משא ומתן, ומכל מקום יקבל דינו תחלה על דברי תורה, והדבר צריך 

טעם והסברה רבה, מדוע משנין את סדר השאלה מסדר קבלת הדין,

ובלשון התוס' בקדושין שם הוא בקצרה דוקא לענין שאלה ששואלין על 

משא ומתן אבל מכל מקום נפרעין ממנו תחלה על שלא קבע עתים 

לתורה. 

ולע"ד דבאמת צריך לבאר דהסוגיות עסוקות בשני סוגי אנשים, 

אצל בע"ב העסוקים וטרודים בדברי משא ומתן, להם דיה החובה של 

קביעות עתים לתורה, ע"כ אצלם שעיקר מעמדם בעולם הזה הוא המו"מ 

שואלין נשאת ונתת באמונה, ואח"כ קביעת עתים לתורה, מה שאין כן 

תלמידי חכמים הקבועים בתורה שהם מקיימין בדיוק את החוקה של 

ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, בעסקם בתורה יום ולילה, 

בלא הפסקה רק בקביעות גמורה כפי כחם, לא שייך לשאול אותם בענין 

משא ומתן שהם אינם עסוקים בו, ולא שייך לומר להם קבעת עתים 

לתורה, שהם לא יוכלו לצאת כלל ידי חובתם בקביעות עתים, ועליהם 

אמרו חז"ל כל הקובע עתים לתורה ה"ז מפר תורה, כמבואר בילקוט 

תהילים רמו תתע"ה, מאגדת שמואל שם, ר' פינחס ור' חלקיה בשם ר' 

סימון העושה תורתו עתים מפר ברית, מאי טעמא עת לעשות לד' הפרו 

תורתיך, א"ר אלעזר מה התינוק הזה מבקש לאכול כל שעות ביום, כך

צריך אדם להיות יגע בתורה כל שעות ביום, וזה בודאי נאמר לתלמידי 

חכמים הקבועים בתורה שעל ידם מתקיימת המצוה דושננתם במילואה, 

וי"ל שחובה זו של שקידת התורה המיוחדת לתלמידי חכמים לקבועים 

בה קשה מאד שלא תתבטל מן האדם איזה פעם, ואולי ע"ז אמרו 

בזבחים דף ז', אין לך אדם מישראל שאינו מחויב בעשה, שגם תלמידי 

חכמים העוסקים בתורה תמיד, שמתקיימת על ידם מצות ושננתם, קשה 

להנצל מאיזה הפסק, והוי בזה ביטול מצוות עשה זו החביבה שאין לה 

שיעור ומשו"ה נחשבים כולם למחוייבי עולה דמכפרת אעשה, וממילא 

לסוג זה אין צריכין שאלה כלל, וע"כ אין שואלין כלל, בתחלת דינו של 

אדם, ודנין את הכל על תלמוד תורה, מפני שהכל הם בחזקת חייבים 

בזה. 

ובזה ניחא להבין חסד עליון שיש בסדר המשפט העליון שדנין את 

הכל בתחלת הדין גם בלא שאלה על דעת תורה, הכונה על ביטול מצוות 

עשה דושננתם באיזה בחינה שהיא, ששום אדם לא נמלט ממנה. וטעם 

ההקדמה של פרעון להדין בזה הוא משום הא דקיי"ל, בב"ק דף נ. 

מוסביביו נשערה מאד, מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט 

השערה, או מרבה ונורא על כל סביביו, ומבואר מזה שמדת הדין 

מדקדקת על הגדולים הרבה יותר ממה שהיא מדקדקת על האנשים 

הפשוטים, ואם נבא לדון מהו טעם הדבר שסוף כל סוף לקתה מדת 

הדין, וכי בשביל שהוא נתקדש יפסיד. והלז שלא נתקדש כ"כ ירויח 

בויתור, וגם איך יצוייר ויתור, שהרי סמוך למאמר זה נאמר שם מאמרו

של רבי חנינא כל האומר הקב"ה ותרן כו', ופשוט הוא שהטעם איננו 

מטעם ויתור אלא מפני שמאחר שלא נתקדש כ"כ לבא למדריגת סביביו

לא הרגיש בחוט השערה, ודמי לאונס דרחמנא פטרי', מקרא דולנערה 

ל"ת דבר, כמבואר בד' הרמב"ם בה' יסודי התורה פ"ה ה"ד שלמדין 

מכאן שלא לענוש את מי שנאנס, אבל הלא עדיין מדת הדין מקטרגת 

ואומרת הרי כל אדם יש לו הבחירה לעלות במעלות הקודש וזאת היא חובתנו, 

וא"כ איך יהי' עדיין חוטא נשכר, בשעה שאם הי' גם הוא מתקדש הי' 

מרגיש באותה חוט השערה, ואיך לא ידקדקו עמו, ואם ח"ו ידוקדק כחוט 

השערה של סביביו לאנשים הפשוטים הלא הוא למעלה מכחם, שהרי 

רבו משערות כו', ועל כן סדר השי"ת בחסדי משפטיו שיהיה תחלת דינו 

של אדם ע"ד תורה, והכונה על כל חובת תורה במילואה גם ביחש 

למצות ושננתם, שע"ז א"צ שאלה כלל שאין לך אדם מישראל שאינו 

מחוייב מעתה בעשה זו, ואחרי שכבר קבל הדין על זה, אז שואלין אותו 

לפי ההדרגה, נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה, והדבר דומה להא 

דאמרי' בב"ק דף פ"ה ת"ר שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין ואם 

תאמר לקתה מדת הדין כו' שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו, ונמצא 

שההקדמה של חומר הדין בנתינת דמי ידו ודמי רגלו מקילה עליו, שאינו 

משלם כ"א את ההיזק שאדם מחוסר אבר הוא יכול להרויח, וה"נ ע"י 

תחלת דינו של אדם שהיא עד"ת שלמעלה מגדר שאלה, שכמובן שרק 

על ידה יכולין לעלות במעלות קדושת סביביו, שוב אין מדת הדין יכולה 

לקטרג על חובת דין שלמעלה ממדרגתו שהרי בלא כחה של תורה 

בקביעות ובקיום ושננתם לא יוכל להגיע לה, כמבואר בברייתא דר"פ בן 

יאיר, שראש הכל היא תורה. והנה להגדיל תורה במדת ושננתם, פועל 

בודאי חידושה של תורה וחבובה, ועל כן אפריון אמטי לכת"ר שבהיותו 

מתאמץ בע"ה לשכלל את הירחון הזה שישמע על ידו קול תורה מגאוני 

ירושלים, שיהיה לו בע"ה זיקת חבה בכל היהדות כולה, יתגבר כח שנונה 

של תורה, וכשישאל אדם לא תהי' התשובה בגמגום, כי מציון תצא תורה 

והלכה ברורה לאמתתה בע"ה, ואבקש את כל גדולי עמנו להחזיק במעוז 

הירחון הזה ולחזקו ולאמצו, כדי שיהי' אפשר לעשותו למעין נובע מקור 

חכמה ודעת תורת אמת, בליבונה של תורה ויראת ד' טהורה, בקדושת 

חבת ארץ חמדה, וחיזוק בנינה והדרה, בנצחון עז לישראל לא בחיל ולא 

בכח, כי אם ברוח ד' אשר עלינו ועל דור בנינו, ויכלו שונאינו ויבשו, 

וישראל יעשה חיל, לפאר הדר זיו ארץ קדשו ומכון תורתו, להחיש לנו 

ישע ופדות בבנין בית תפארתנו, ובביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן. 

כנפשו היפה ונפש ידידו דוש"ת המברכו בחיזוק ידיו לעבודת הקודש 

באה"ר אברהם יצחק הכהן קוק 

תר"ץ