איתחזק ובידו

גיטין ב' ב' תוס' ד"ה עד אחד נאמן באיסורין פי' הקונטרס שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה שחיטה וניקור הגיד וחלב ולא הי' לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם כמו שפ"ה בסמוך וכו'. כלומר, תוספות מקשים על רש"י שלא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה שהם מקרים מיוחדים שאין מוכחת מהם נאמנותו של עד אחד שהרי במקרים אלו עד אחד נאמן אף אם התבואה והבשר הוחזקו באיסור אכילה, שהוא מקרה שבו עד אחד אינו נאמן בדרך כלל, וכאן שונה משום שיש לעד אפשרות לתקנם וכפי שפרש"י עצמו בסמוך [ד"ה הכא איתחזק].

וכתב בשו"ת בית הלוי ח"ב סי' ל"ז אות ג' לישב פירש"י "וס"ל לרש"י דהטעם בזה דע"א נאמן היכא דאיתחזק ובידו הוא משום דכיון דכל שעה שהבהמה היא בחיים הי' בידו לסלק ממנה הך איסורא הרי הוא כמו לא איתחזק איסורא לענין האי דינא דנאמנות דלא מקרי איתחזק רק אם בעת האיסור הי' מוכרח להיות אסור אבל דבר דגם בתחילה הי' תלוי הכל ברצונו ובידו לסלק האיסור הרי הוא כמו לא איתחזק לענין זה גופי' שהוא בעצמו נאמן לומר שסילק האיסור. שוב מצאתי בחידושי הר"ן בגיטין שם שכתב וז"ל פרש"י שהרי האמינה תורה על שחיטה ולא הי' לו לומר כן, דשחיטה הא איתחזק איסורא, וכי תימא משום דבידו לתקנו אינו נוח לישנא דגמרא דקאמר משום דלא איתחזק אלא א"כ תאמר דאיתחזק איסורא ובידו לתקנו שוה ללא איתחזק ואין בידו לתקנו הרי דכתב בהדיא בדעת רש"י כן וכו'".

ביאור דבריו: סובר רש"י, שמה שעד אחד נאמן היכא דאיתחזק איסורא ובידו, אינו משום שבידו הוי כח חיובי להאמינו אלא משום שבידו הוי כח שלילי המבטל לגבי דין הנאמנות את החזקה, ולכן היכא דאיתחזק איסורא ובידו הרי זה נחשב לגבי דין נאמנות כלא איתחזק איסורא ולאו בידו.

ובש"ש [ו, ו] השוה את דעת הר"ן [הנ"ל] לסברת המהרי"ק שכתב לתרץ את רש"י דהיכא דבידו לתקן האיסור, הרי זה מגרע חזקת האיסור וממילא נשאר דהוי ע"א באיסורין מבלי איתחזק ונאמן ועל כן ילפי' מטבל ושחיטה לכל ע"א דנאמן באיסורין בלא איתחזק ולאו בידו דהנאמנות דאיתחזק ובידו הוא נמי משום ע"א נאמן באיסורין בלא בידו והבידו רק מגרע לאיתחזק ומשויא כדלא איתחזק [וכדעת הבית הלוי].

ויתכן שהר"ן אינו אומר בדיוק כמו המהרי"ק, שהרי לשון הר"ן הוא "ע"א נאמן באיסורין פרש"י ז"ל שכל אחד הימנתו תורה על הפרשת תרומה ונקורי הבשר וגיד הנשה ושחיטה. ולא הי' לו ז"ל לומר כן אלא דבהני אתחזק איסורא, וכי תימא הא בידו לתקן וכמו שכתב ז"ל בסמוך, אינו נוח לי דלישנא דגמרא משמע דכי אמרינן עד אחד נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא אלא אם כן תאמר איתחזק אסורא ובידו לתקן שוה  ללא איתחזק איסורא ואין בידו לתקן, ופשרה היא זו אלא מוספרה לה - לעצמה נפקא לן דעד אחד נאמן באיסורין וכו'".

הרי הר"ן אינו כותב שה"בידו" מגרע את חזקת האיסור כדברי המהרי"ק [וא"כ אין לחלק בין איתחזק ובידו ללא איתחזק ולאו בידו] אלא שאיתחזק איסורא ובידו לתקן שוה ללא איתחזק ואין בידו לתקן, ואולי כוונתו שהבידו מחזק את נאמנות העד ואינו רק כח שלילי לגרע את החזקה. נמצא ששני הדינים שווים, שיש אותו משקל ללא איתחזק ואינו בידו ואיתחזק ובידו, ויש פשרה להשוות ביניהם [ויש מבארים שה"פשרה" היא דחייה שאינם שווים] אבל אינם אותו הדין ממש. לעומתו, המהרי"ק כותב שאחרי שמורידים את החזקה מכוח ה"בידו", יוצא לנו ממש כמו ללא איתחזק ואינו בידו, והם אותו הדין.

והביאור בר"ן הוא שהכוח החיובי של בידו מאפשר לעד אחד להיות נאמן. כלומר, לא שהבידו מגרע את החזקה ומשנה את המצב ללא איתחזק [כדברי המהרי"ק] אלא שנגד החזקה מתנגש הבידו, ועכשיו מכוח הבידו, עד אחד נאמן. עי' מש"כ הגרמש"ש בשיעוריו [מובא ב'לשמש שם אהל' עמ' תרל"ח], ובמנחת אשר [גיטין סי' ד'].