"מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו"

לרפואת מרת הענא מרים בת חנה 

ר' יצחק בן ברכה 

יצחק ברוך בן רות

לחשוב תמיד חיובי ולחפש את האור והטוב

אמרו רבותינו זכרונם לברכה מדרש תהלים ע"ט ב' בענין מה שכתוב תהלים ג' א' "מזמור לדוד בברחו וכו'" - שמחה לצדיק עשות משפט, מדתם של צדיקים פורעים חובם ומזמרים להקדוש ברוך הוא. משל לבעל הבית שהיה לו אריס והיה אותו אריס חייב לו ועשה אותו אריס את הגורן וצברה ועשאה כרי, נטל בעל הבית את הכרי ונכנם האריס ריקן לביתו והיה שמח שהיה נכנם ריקם אמרו לו יצאת מגרנך וידיך על ראשך ואתה שמח אמר להם אף על פי כן השטר ממורק פרעתי את חובי".
  

בגמרא בברכות [ז:] נאמר: "מזמור לדוד" - קינה לדוד מיבעי ליה? אמר רבי שמעון בן אבישלום, משל למה הדבר דומה, לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח. אף כן דוד, כיון שאמר לו הקב"ה [שמואל ב' י"ב י"א] הנני מקים עליך רעה מביתך, היה עצב, אמר, שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי, כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר, "מזמור". [יל"ע שהמשל לכאורה אינו דומה לנמשל, ודוק. ועיין להלן].

וכתב בזה הגה"צ ר' יעקב משה חרל"פ: "בכל זאת, חשבון כזה יש לו מציאות רק אחרי שימת לב והתחשבות. אבל בעת היסורים כי קם בן מורד באביו ומכריחו לברוח והוא צריך לילך עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף [שמואל ב ט"ו] ואחרים קמים עליו ומקללים אותו קללות נמרצות, אם גם אז בעת תוקף הצרות והיסורים מרגישים בחסד ד' עד כדי להבליג על כל היגונים ולשיר במזמור לד'. זהו אך כחו וגבורת קודש של דוד "מזמור לדוד", ובה בשעה בעת הבריחה מפני כבוד בנו שבצד המושג של עלבון, גדול הוא ביותר העלבון שהקשר מצד בנו מאם היה הקשר מצד אחר שודאי הוא כי לבד כל הצער בכללו היה זה עצמו לעלבון גדול ונורא. ובכל זאת הצד התודה לד' על חסדיו העליונים שמסר אותו עכ"פ בידי מי שיחוס עליו להשאירו בחיים, הכריע אצלו את הכף ושר וזמר להקב"ה מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו עכ"ד.

הרי לומדים מהגמרא יסוד גדול לחיים שצריך להשריש עמוק-עמוק לתוך התודעה: בכל מצב קיים קרני אור. הכל תלוי בנקודת מבט. דוד לא התעלם מהעלבון הגדול שבנו שהוא הביא אותו לעולם וגידלו מורד נגדו, אלא מתוך אותו עלבון מצא נחמה פורתא, שלפחות יחוס עליו [או לפי המדרש על שפרע חובו].   

וכתב האוהב ישראל [לקוטים תהלים]: הענין הוא, דהנה כאשר נאמר לדוד הנני מקים עליך רעה וכו' לא היה יודע על איזה דרך יהיה הרדיפה והירידה שלו, אם הרדיפה יהיה ע"פ דרך נסיון עד אשר ישוב אל ה' וירחמהו להשיבו על כנו ויהיה מלך ישראל כבראשונה או שהרדיפה יהיה ע"פ מזל וע"פ דרך הטבע ולא ישוב עוד לשבת על כסא ממלכתו לעולם. ועל זה השכיל דוד ועשה סימן לעצמו היינו אם הרדיפה יהיה ע"י עבד או ממזר וזה הוא ע"פ דרך הטבע כי הרבה עבדים פורצים באדוניהם, אז ידאג בנפשו פן נפסק המזל. ואם יהיה הרדיפה שלא כדרך הטבע, אז ידע גם הוא שרק לנסותו בא אליו הדבר הזה. וזוהי כוונת חז"ל "סתם ברא דרחם על אבא", כי קודם שברח היה דואג בלבו דלמא הרדיפה יהיה על ידי עבד או ממזר אבל כאשר ברח מפני אבשלום בנו, אז אמר דוד סתם ברא דרחם על אבא וכאן בשבילי נשתנה הטבע ונהפך לאכזר, בודאי הגיע אלי הדבר הזה רק לגסותי ולהטיב באחריתי כאשר אשוב אל ה' באמת ולכן אמר בלשון מזמור. [וכך מביאים כולם בשם הר"ר יהונתן זצ"ל יערות דבש דרוש י"א].

ואפשר להוסיף ולומר אותו רעיון על השואה האיומה ושאר הצרות שאירעו לעם ישראל במשך הגלות שהיו לגמרי מחוץ לדרך הטבע. הסתכלות כזאת תשמש כמנוף לחיזוק באמונה ולא להיפך ח"ו. וזה מה שאנחנו אומרים בהגדה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא – ממש שלא כדרך הטבע – בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" סימן שיש השגחה מיוחדת, וממילא "והקב"ה מצילנו מידם" [עי' להורות נתן מועדים ב' עמ' קמ"ח].

ובזה פירש בעל השפע חיים [מכתב רנ"ח עיי"ש] את הפסוק בעמוס ג' ב' רק אתכם ידעתי מכל משפתות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם. ובגמרא ע"ז דף ד' ע"א מאן דאית ליה סוסיא ברתמיה מסיק ליה ולהנ"ל אתי שפיר דהיא הנותנת כיון שרק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ורוצה אני בטובתכם לעתיד, על כן אפקוד אני בעצמי עליכם את כל עונותיכם, והיינו בעונשים שלא כדרך הטבע אשר בכך ירצו את עונם והבן.

ובדרך זו יש לפרש כל המזמור, מה רבו צרי רבים קמים עלי, רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו וגו' והנני רואה מזה שאין זה טבעיות רק ואת"ה ה', ולזה אצפה לחסדי ה' מג"ן בעד"י ורק קולי אל ה' אקרא ולא אעשה מאומה בידי אדם אלא אני שכבתי ואישנה וגו' [אחרי שעשיתי השתדלותי אוכל ללכת לישון ברוגע – דברי הרב מבריסק] לא אירא מרבבות עם וגו' ורק אבקש קומה ה' הושיעני וגו'.

דברי הרב בעין איה

מזמור לדוד קינה לדוד מבעי' לי', אמר רשב"י למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שט"ח, קודם שפרעו הי' עצב ואחר שפרעו הי' שמח. אף כאן דוד, כיון שא"ל הקב"ה הנני מקים עליך רעה מביתיך הי' עצב, אמר שמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון דחזא דאבשלום הוא, אמר מזמור. אמר סתם ברא דרחים על אבא. המאמר אין לו לפום ריהטא קשר. שמה שאמר משל לאדם שיצא עליו שט"ח קודם שפרעו הי' עצב כו' כבר מספיק, ולמה המשיך אח"כ אף כאן, דמשמע דוקא מפני שהי' העונש קטן יותר משהי' חושב תחילה, א"כ אינו משל לאדם שיצא עליו שט"ח אחר שפרעו, כ"א משל לאדם שמחלו לו חלק משט"ח או שחשב שיש עליו חוב גדול ונמצא קטן. 

ולו"מ [ולולי מסתפינא] הי' נ"ל דתיבות "אף כאן דוד", הי' נוטריקון אכ"ד, "איכא דאמרי", או הי' כתוב א"ד, והוסיף המעתיק בספרו שפי' הר"ת הוא אף דוד, תיבת כאן להמתיק הענין. והם ב' תירוצים, רשב"י מתרץ משל לאדם שיצא עליו שט"ח, שאחר שפרעו הי' שמח. ואיכא דאמרי כיון שא"ל הקב"ה כו'.  

[א.ה. ובכך מיושבת הערתו של הספר משיבת נפש על רבינו יונה שמהמדרש משמע שהשמחה היתה מכך שפרע חובו ואילו מהגמרא משמע שהשמחה היתה מכך שריחם עליו הקב"ה והביא עליו בנו ולא עבד וממזר. ולפי דברי הרב, הגמרא והמדרש אומרים אותו דבר, דהיינו שהשמחה היתה מפריעת החוב. אלא שאח"כ מוסיפה הגמרא דעה נוספת ששמח על שריחם עליו ה'.]  

 ואם נבא לישב בלא הגה"ה, י"ל דרשב"י הי' קשה לו ליחש לדוד המשל של אדם שיצא עליו שט"ח, דמשמע שמתוך מה שנעצב בתחילה שיצטרך לפרע היתה לו השמחה כשפרע. ובאמת ראוי ליחש לדוד שקבל באהבה [גזרת] המקום, ולא הי' הפרעון עליו למשא גם קודם שפרעו א"כ לא יתיחש שמחה כשפרעו. ואם מפני שקיים "אם חסד אשירה, אם משפט אשירה", היינו להודות לד', אבל לא לאמר מזמור שמורה על שמחה מורגשת, שזה לא יתכן כ"א כשנאמר קודם הפרעון הי' הדבר קשה עליו. [ועי' בס' רינת יצחק על תהילים עמ' ט' שהסביר את הגמרא כאן עפ"י הפסוק "אם חסד אשירה ואם משפט אשירה", ששרים על בשורה רעה כעל בשורה טובה. ונראה עפ"י דברי הרב זצ"ל שכאן יש משהו מעבר לסתם שירה על בשורה רעה. ועובדה שבגמרא כאן ממשילה למי שיש לו שטר חוב וכו' ולא סתם למי ששמח על בשורה רעה]. 

ע"כ מפרש דבאמת גזירת המקום קיבל באהבה ולא הי' קשה לו ג"כ קודם הפרעון, באופן שישמחנו הפרעון כמסלק משאו, אלא שהי' סבור שמא עבד או ממזר, וכבר כתב בזהר, דבעל בחירה יוכל להרע לפעמים יותר מכפי הנגזר, אע"פ שבודאי על כל יש חשבון ומשפט, מ"מ אין מקום כ"כ לקבל באהבה, כיון שסוף סוף א"ז ההוספה מעיקר הגזירה העליונה, ע"כ כשראה שהוא אבשלום, אמר מזמור, כיון דסתם ברא חייס על אבא. א"כ כל מה שמרע לא יהי' כ"א כפי הגזירה, והגזירה הלא באהבה הוא מקבל. נמצא שרק חשש ההוספה על הגזירה העליונה ע"י הבחירה, זה גרם להיות דומה אצל דוד קודם הפרעון למשא של שט"ח שהפרעון הוא בע"כ ע"כ.

הרי כאן רואים הפוך ממה שראינו קודם. קודם אמרנו שהצער של אבשלום הוא שלא כדרך הטבע ובזה שמח, וככל החיזיון שנגלה לפנינו. ועכשיו למדנו שאבשלום ירע לו רק לפי הגזירה ולא מעבר לה, וזה היווה מקור שמחתו. והמכנה המשותף בין שני המהלכים הוא שדוד שמח שמתקיימת גזירת הבורא.

איך צוה דוד להרוג את שמעי?

עי' ציץ אליעזר [חי"ב סי' ס"ד] שהקשה איך צוה דוד להרוג את שמעי שהיה מורד במלכות, הרי באותם ו' חדשים שברח מאבשלום, כתוב בירושלמי שהיה מתכפר בשעירה כהדיוט? ותירץ עפ"י דברי רש"י כאן שבאותה תקופה עדיין נהג בטכסיסי מלכות עיי"ש, נמצא, שמצד עצמו היה עדיין מלך אלא שיש דין מיוחד בכפרה של מלך שאין על גביו אלא ה' אל-היו, ובזמן שהעם פרקו מעליו עול מלכותו, היה מתכפר כהדיוט. א"כ לגבי כפרה היה הדיוט, ולגבי שאר דברים היה עדיין מלך, עיי"ש וינעם לך. ושו"מ שכיוון לדברי בנו הגדול של האבני נזר בס' שי"ב ס"ק כ"ז. ואולי נאריך בזה במקום אחר בס"ד, ועוד חזון למועד!