לרפואת מרת הענא מרים בת חנה
א] רש"י מפרש
בע"ז – "פוגעין
בו - בשעת בעילה לפי שאינו במיתת בית דין", משמע שאינו מיתת ב"ד אלא מכח
נקמתו. ואילו רש"י בסנהדרין [פ"ב] מפרש "קנאין פוגעין בו - בני אדם
כשרין המתקנאין קנאתו של מקום פוגעין בו בשעה שרואה את המעשה אבל לאחר מיכן אין מיתתו
מסורה לבית דין והלכה למשה מסיני הוא", משמע שיש שהקנאי פועל מכח ב"ד,
שלאחר מכן אין מיתתו מסורה לב"ד אבל בשעת מעשה מיתתו מסורה לב"ד
[כ"כ מו"ר במרבה משפט עמ' רכ"ז עיי"ש מה שביאר].
ב] ורע"א
כתובות כ"ט נוקט בפשיטות דבהלכה של בועל ארמית קנאין פוגעין בו זה חיוב מיתה של קנאין
פוגעין בו וא"כ יהיה בזה קלב"מ וזה יפטור אותו מחיוב ממון וכמו ברודף [והוא
מקשה שם לפ"ז אבל כך הוא נוקט]. ואולם יש הרבה אחרונים שנוקטים שבועל ארמית אינו
חייב מיתה, ואמנם יש בזה מצוה ופנחס זכה בזה להרבה אבל זה הלכה ואין מורין כן וזה רק
שהותר דמו אבל אין זה חיוב. ומביאים לזה ראיה מהא דאי' בגמ' שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס
היה פטור דהבא להורגך השכם להורגו, שפנחס רצה להורגו, וא"כ פנחס הרודף. ואת"ל
שיש חיוב מיתה בבועל ארמית, היאך הוא יכול להורגו וכי בכל רודף הרודף יכול להרוג את
מי שבא להורגו מפני שהרודף חייב מיתה וכמו במיתת ב"ד שהוא לא יכול להרוג את השליח
ב"ד וזה רציחה מפני שהוא מחוייב מיתה ובזה ל"ש לדין של הבא להורגך השכם להורגו
דזה שייך רק בבא להורגך בתורת רציחה ולא בבא להורגך בתורת חיוב מיתה.
ומהא דרואים שזמרי יכל להרוג את פנחס, חזינן שזמרי לא היה מחוייב מיתה ולכך אפי' שאין
איסור רציחה במה שפינחס יהרוג את זמרי ויש לזה היתר ואדרבה דזה מצוה אבל זמרי לא חייב
וא"כ הבא להורגך השכם להורגו ע"כ. [יש להעיר שלדעת הרמב"ם יכול
להורגו רק כשפירש וכבר אינו חייב מיתה אבל בשעת מעשה חייב מיתה ויהיה קלב"מ]
ובמרבה
משפט כתב שאולי תלוי בשני הצדדים ברש"י שהבאנו לעיל – אם זה מיתת ב"ד
אומרים קלב"מ ואם לא – לא נאמר קלב"מ.
ועי'
בס' דרישת פקודיך ח"ב בהתחלה שהאריך להוכיח שרק בבועל ארמית הקנאות הוא מדין
עונש ואילו בשאר דיני קנאין פ"ב אין זה אלא דין בקנאי, וא"כ רק בבועל
ארמית נאמר קלב"מ. עי' עוד אור שמח [א, י"ז] דברי יחזקאל [כ"ג].
והאריך בזה הג"ר אריאב עוזר שליט"א בשיעור תס"ט.
ג] בקונטרס וקנה לך חבר [עמ' מ"ג] דן אם
הקנאי יכול לישא את כפיו, שההורג את הנפש אינו נושא את כפיו [ברכות ל"ב].
ובפשטות יכול שהרי עושה בהיתר גמור, ופינחס התברך בברית כהונת עולם ולא מסתבר
שע"י אותו מעשה ייפסל לישא כפיו. וצ"ע על החת"ס שמשה לא זכה לכהונה
משום שהרג את המצרי, אבל משה עשה מצוה שהיה אותו מצרי חייב מיתה [סנהדרין
נ"ח: ועוד]. ויש להאריך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה