לרפואת מרת הענא מרים בת חנה בתוך שח"י
ביאור
בתוספות – יש הפקעת זיקה רק כאשר איסור ערוה מפריד ביניהם משא"כ בנדה שאינה
ערוה
תוס'
יבמות ב' ד"ה ואחות אשתו כתבו דאין להקשות דנדה תיאסר ליבם אע"פ שמטהרה אחר
כך כמו אחות אשתו שאין מתייבמת אפילו מתה אשתו אחרי כן, דלא דמי, דאחות אשה ושאר עריות
האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם. אבל נדה לכולי עלמא אסירא ואפילו בנדתה משמע
בפסחים ע"ב דבת יבום היא דאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל - חייב, יבמתו נדה בעל –
פטור. ופריך עלה, מאי שנא יבמתו דקעביד מצוה וכו' משמע דקני לה עכ"ד. ובתוס' הרא"ש
שם ביאר יותר דנדה לכולי עלמא אסורה ולא מקריא ערוה דאינה אסורה משום קורבא עכ"ל
ועיין ברא"ש יבמות שם. ורצונם לומר דלא ממעטינן מאחות אשה אלא מי שנאסרה משום
דין קורבא אבל נדה אינה אסורה משום קורבא דהא לכולי עלמא אסורה לכן לא מצינן למילף
מאחות אשתו ולא נפקע יבום אלא דיש עליה איסור מבחוץ אבל אין זה מעכב את זיקת היבום
דלא מצינו הפקעת זיקה אלא בעריות האסורות עליו משום קורבא דומיא דאחות אשה. ומלשון
תוס' הרא"ש הנ"ל משמע דנדה אינה בכלל ערוה אבל בש"ך יו"ד סי' קצ"ה
סק"ו כתב דגם בנדה אמרינן דיהרג ואל יעבור עיי"ש הרי דפשיטא ליה שהיא בגדר
ערוה.
תירוץ התוספות מתחלק
לשנים – תירוץ א' בא עליה בנידותה לא קנאה. תירוץ ב' - קנאה
בס'
קובץ שיעורים כתב דתירוצם של התוס' מתחלק לשנים, דמתחלה כתבו דנדה לא דמי לאחות אשה
משום דנדה אסורה לכולי עלמא, ולתירוץ זה אם יבמה בשעת נדתה לא קנאה. ושוב כתבו דאפילו
בנדתה משמע בפסחים ע"ב שקנאה עיי"ש.
חקירה
אם יש זהות בין הקנין והמצוה
ובשו"ת
להורות נתן [ח"י סי' ק"ג] כתב לתלות שני התירוצים בחקירה אם הקנין
והמצוה היינו הך [וא"כ אם אין מצוה כמו בנדה, גם קנין לא שייך] או אפשר
להפריד בין המצוה לקנין [וא"כ אפשר לקנות אפילו בהעדר קיום מצוה]. ועיי"ש בלהורות נתן מה שהאריך בזה וינעם לך. ועי' ברכת שמואל
[סי' ב' אות א'] ובקובץ הערות [סי' י"א אות א'] שהקשו [לפי הבנתם] איך לפי
תוספות מקיימים מצות יבום בנדה, הרי הוא מצוה הבאה בעבירה. בס' שיעורי עיון התלמוד
תירץ שהעבירה היא הביאה ואילו המצוה היא התוצאה של הקנין, ובאופן כזה אין מצוה
הבאה בעבירה. ויש להאריך.
ההסבר שנדה אינה ערוה
לא משמע בתוספות
והנה,
רבים מהאחרונים הבינו שדברי תוספות הרא"ש שדין נאסרה נאמר רק בעריות ולא בנדה
כיון שנדה אינה ערוה דאינה אסורה משום קורבה, הן הן דברי התוספות. אכן בתוס' דילן קשה
להעמיס את זה דא"כ עיקר החילוק שנדה אינה ערוה חסר מן הספר.
קובץ
הערות – נדה מותרת כבר עכשיו אלאחר זמן משא"כ אחות אשה שצריכה היתר מחודש
עיין
בקובץ הערות סי' א' אות ג' שביאר את חילוק התוס', דנדה כיון דאסורה לכל העולם הויא
כמו כל הדברים האסורים על כל העולם וכמו חלב ודם שלא נאסרו לעולם מפני שנעשו עכשיו
חלב ודם אלא איסורן בכל שעה ושעה מפני שהן עכשיו חלב ודם. ולהכי, בנדה שיש לה כבר עכשיו
דין היתר וזיקה על הזמן שתיטהר [דכיון דלא נאסרה עליו לעולם, שפיר יש לה כבר עכשיו
דין היתר על אחר שתיטהר], לא שייך לאמר כיון דנאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית,
דההיתר שלאחר שתיטהר אינו היתר מחודש אלא כבר היה מעיקרא בשעת האיסור וגם מעיקרא לא
נאסרה עליו על זמן זה.
אבל
אחות אשה שאסורה על היבם טפי משאר בני אדם, הויא ככל עריות שכיון שנעשות עליו ערוה
נאסרות עליו לעולם והגם דבאחות אשה שייך היתר אם תמות אשתו א"א לומר דעכשיו יש
כבר היתר על זמן דלאחר מיתת אשתו דכיון שנעשית אחות אשתו נאסרה עליו לעולם אלא הגדר
בהא דמותר בה לאחר מיתת אשתו הוא משום דמיתת אשתו מחדשת היתר באחותה, ומשו"ה שפיר
אמרינן התם דכיון דנאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית כיון דבשעה שנאסרה לא היה
שום דין היתר על זמן דלאח"כ עיי"ש בקובץ הערות באורך. אכן עיקר החילוק
חסר מן הספר.
למה
בנדה אומרים יהרג ואל יעבור אם אינה ערוה?
והנה,
לפי הבנת התוספות שנקטו הרבה אחרונים [שהבאנו לעיל] שכוונת תוספות לומר שנדה אינה
ערוה, הקשה בשיעורי הגרד"פ שלגבי דין יהרג ואל יעבור נמי תהא נדה בכלל שאר איסורין
שבתורה דאין דין יהרג ואל יעבור כיון דאינה ערוה כשאר עריות דיהרג ולא יעבור. והרי
במנ"ח מצוה רצ"ו הביא לדון בזה, אי נדה הוי בכלל עריות דיהרג וא"י או
לא, והוכיח מהרמב"ם דהויא בכלל עריות. וכ"כ בב"י בהל' נדה לענין למשש
הדופק באשתו נדה. ועי' מה שהאריך בשו"ת פ"י להגאון מגיני שלמה ועיין באוהל
תורה להגר"א וסרמן זצ"ל שהביא מחלוקת השיטות בזה. א"כ צ"ע דהא
מהכא מוכח דנדה הויא רק איסורין ולא הויא בכלל עריות כלל.
אכן,
באמת כבר הקשה הגר"ח איך נאמן ע"א בנדה מדין ע"א נאמן באיסורים כמו
בחלב וכיוצ"ב, הא קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים, ונדה הויא נמי ערוה ככל
עריות, ואיך נאמן ע"א?
ותירץ
דנדה אינה ערוה בחפצא כשאר עריות של קורבה דבגופן הוו עריות אלא דבנדה אמרה תורה דרך
ביאתה הוי ביאת ערוה אבל איהי גופה בעצמותה אינה ערוה ולכן שייך בה דין ע"א נאמן
באיסורים כיון דהוי עדות על החפצא דנדה דהוי רק איסורין.
לפי"ז
א"ש דדוקא לגבי יהרג ואל יעבור שייך שפיר לומר דיש בה דין ערוה גמורה דיהרג ואל
יעבור כיון דאמרה תורה דביאתה הויא ביאת ערוה ככל עריות אבל מ"מ לענין לפטור מיבום
לא דמיא לשאר עריות דבשאר עריות דאסורות רק לו משום קורבה הוי הערוה בגוף האשה דהאישות
ביניהם הוי עריות זה לזה משא"כ נדה דאסורה לכל אין הערוה בעצמותה ורק דביאתה הוי
ביאת עריות ומשו"ה לפטור מיבום אין לה דין ערוה ככל עריות, וכמו דע"א נמי
נאמן בה. ועיין בלשון הרא"ש דמשמע להדיא דהחילוק הכא כסברת הגר"ח ע"ש.
ועל
דרך זה כתב הגר"ח ליישב הקושיא איך שפחה של כהן אוכלת בתרומה הא קי"ל דשפחה
אסורה לכהן משום זונה וכיון דהיא זונה איך מותרת לאכול בתרומה.
ועל
כרחך צ"ל דמשום קנין כספו יכול להאכיל אפי' זונה אכן א"כ קשה אמאי כ"ג
שקידש את האלמנה אינו מאכילה בתרומה משום דמשתמרת לביאה פסולה סו"ס הרי היא קנין
כספו, ומ"ש מקנין כספו דשפחה דמאכילה בתרומה אע"פ שהיא זונה ה"נ כהן
שקידש פסולה יאכילנה בתרומה מדין קנין כספו.
ותירץ
הגר"ח כמש"ל דשפחה מצד עצמה אינה זונה דהא אם ידעינן שמעולם לא זינתה נמי
אסורה ורק הביאור דאמרה תורה שביאתה הוא ביאת זנות אבל לא שהיא זונה בגופה דהא לא עשתה
בפועל שום זנות ורק דהתורה עשתה שביאתה תהא ביאת זנות ולכן דוקא בזונה כזו שאינה זונה
בעצמותה מהני שפיר מה דהיא קנין כספו של כהן להאכילה בתרומה. משא"כ באלמנה לכ"ג
ובשאר פסולות שהם בחפצא זונות אינן אוכלות בתרומה אפי' מדין קנין כספו.
ועכ"פ
לפ"ז ה"ה גבי נדה לא הוי עריות בחפצא רק דביאתה ביאת ערוה היא, ולכן רק לגבי
דין יהרג ולא יעבור חשיבא ערוה אבל לפטור מיבום לא הויא כשאר עריות אלא כשאר איסורין
ולכן ע"א נאמן בה. [ועי' במכתבים בחי' מרן רי"ז הלוי בעמור אחרון בספר מש"כ
בזה] ע"כ. ועי' בס' שיעורי עיון התלמוד [שיעור א'] שחילק אף הוא בין עריות שהאשה עצמה אסורה לבין
נדה שהיא בעצמותה מותרת ורק אסורה מצד הנדות שבה. וכ"כ הג"ר חזקיהו
שרייבר בס' בית היין עמ' כ"ב אלא שגם זה אינו משמע מלשון התוספות.
והאריכו
האחרונים מאד בכל זה ואני הק' לא באתי אלא לעורר תשומת לב הלומד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה