הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
שיחה לפרשת משפטים
פרשתנו פותחת-
"וְאֵלֶּה
הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:"
(שמות
כ"א, א)
על כך נאמר בגמרא בגיטין:
"'ואלה
המשפטים אשר תשים לפניהם', לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם - ולא לפני
הדיוטות.
(בבלי
גיטין פח ע"ב)
מהפירוש השני המובא בגמרא
עולה שהפסוק מדבר על קבוצה ספציפית בעם ישראל: את המשפטים אין שמים לפני כל המון
העם כי אם לפני האליטה – הדיינים והמנהיגים.
ברמב"ן על אתר
עולה נימה שונה:
"ואלה
המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב
שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם
ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין."
לפי הרמב"ן
המשפטים מיועדים דווקא להמון העם – למי שעלולים להיכשל ולחטוא – ולא למנהיגים
הרוחניים. מה שמפתיע הוא שבהמשך מביא רמב"ן גם את דברי הגמרא הנ"ל
בגיטין. כיצד מתיישבים יחדיו שני ההסברים?
ניתן אולי לטעון
שהמשפטים ניתנו הן לפני ההנהגה והן לפני המון העם, אך כל אחד מהגורמים קיבל תכנים
אחרים: לפני הדיינים שמו את כלי הדיינים, כדברי הגמרא:
"ואלה
המשפטים. אשר תשים? אשר תלמדם מיבעי ליה! - אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר
אבא: אלו כלי הדיינין. רב הונא, כי הוה נפק לדינא אמר הכי: אפיקו לי מאני חנותאי:
מקל ורצועה, ושופרא וסנדלא".
(בבלי
סנהדרין ז ע"ב)
לעומתם, להמון העם
ניתנו הנחיות כיצד להתנהג בחברה וכו'. אלא, שמפשט הפסוק לא משמע שמדובר בשני
מרכיבים שונים של התורה.
במצב דומה נתקלנו גם
במתן תורה. במעמד הר סיני נכח כל העם כאחד. כולם קיבלו את התורה והשתתפו בחוויה
המרשימה. אך מאידך, מודגשת בתיאור המעמד עליונותו של משה רבנו והפרדתו משאר עם
ישראל:
"לֵךְ
אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם:
וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה
וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם..."
(דברים
ה', כז-כח)
ככלל ניתן לומר שבספר
שמות מתוארים שני מהלכים מקבילים: האחד – עלייתו של משה על במת ההיסטוריה
והתפתחותו כמנהיג וכנביא, והשני – התפתחותה ועיצובה של כנסת ישראל. במעמד הר סיני
נפגשו שני מהלכים אלה: עם ישראל עלה מדרגה מבחינת גיבושו ומבחינת הקשר שלו
לקב"ה, ואילו משה התגלה כמי שנמצא בדרגה גבוהה בהרבה מכל האחרים, מה שהומחש
היטב במחיצות שהיו בינו לבין העם במעמד הר סיני.
הגמרא במכות (כג:-כד.)
לומדת מהפסוק "תורה צוה לנו משה" (דברים
ל"ג, ד)
שמשה לימד את עם ישראל שש מאות ואחת עשרה מצוות (כמניין 'תורה'), ואילו את שתי
המצוות הנוספות – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – שמע העם ישירות מפי
הגבורה. כך גם מדויק מלשון הפסוק: בשני הדיברות הראשונים הקב"ה מדבר בגוף
ראשון:
"אָנֹכִי
ה' אֱ-לֹהֶיךָ..."
(שמות
כ', ב)
וכן-
"לֹא
יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:"
(שפ)
ואילו בשאר הדיברות מתואר
הקב"ה בגוף שלישי:
"לֹא
תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא..."
(שמות
כ', ז)
וכן-
"כִּי
שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ..."
(שמות
כ', יא)
מקשה על כך
רמב"ן – הלוא לאחר עשרת הדיברות שבספר דברים נאמר:
"אֶת
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם..."
(דברים
ה', יט)
ומשמע מכך שהכוונה
היא לכל עשרת הדיברות המופיעות קודם לכן. מתרץ רמב"ן:
"בודאי
שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי א-להים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות
הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה, ועל כן ידבר
עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי. ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול
הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה".
(שמות כ', ז, ד"ה 'לא תשא')
אם כן, היה הבדל
גדול, כמותי ואיכותי, בין קבלת התורה של משה לקבלת התורה של כל עם ישראל. עם ישראל
קיבל את רוב התורה ממשה רבנו, ואילו משה שמע הכול ישירות מהקב"ה. ולא בכדי
קרא הקב"ה את התורה על שמו של משה:
"זִכְרוּ
תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי..."
(מלאכי
ג', כב)
אולם, "תורה צוה
לנו משה" (דברים ל"ג, ד) אינו אלא השלב
הראשון. בהמשך הפסוק נאמר "מורשה קהלת יעקב". התורה ניתנה לעם ישראל
כירושה מימי קדם. הקב"ה ברא את עם ישראל לאחר שהסתכל בתורה, הוא התאים מראש
בין השניים. משה לימד את ישראל תורה השייכת להם מימים ימימה.
רש"י בתחילת
הפרשה כותב:
"אשר
תשים לפניהם - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה
ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר
ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם."
(רש"י,
שמות כ"א, א, ד"ה 'אשר תשים')
משה עלול היה לחשוב
כי מכיוון שעם ישראל ממילא לא שמע את התורה ישירות מפי הקב"ה אין הוא צריך
לדעת אותה על כל טעמיה, וכי כל אלה נועדו לאליטה – למנהיגים – והמון העם יכול
להסתפק בבקיאות, בידיעת ההלכות. הקב"ה שולל אפשרות זו: התורה נועדה לכולם; גם
המון העם צריך להתעמק בה, ללמוד אותה בעיון ולא רק בבקיאות. במובן מסוים אמנם ניתנו
התורה והמשפטים למשה או להנהגה, אבל הם ניתנו גם לעם ישראל כולו: בפני כולם פתוחה
הדלת ללמוד אותה לעומקה, ועל המנהיגים להעבירה לכולם.
כך כותב הרמב"ם
על בית הדין הגדול, המהווה את המשכו של משה רבנו:
"בית
דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא
לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל
המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן".
(רמב"ם
הלכות ממרים, פ"א ה"א)
מסכת אבות ממחישה את
שני הממדים האלה של התורה. מחד מסביר בעל מחזור ויטרי שמסכת אבות נקראת לאחר מנחה
של שבת בגלל היותה פשוטה וקלה להבנה, ועל כן מתאימה גם לאנשים הפשוטים, להמון העם.
מצד שני, בהקדמתו למשנה מסביר הרמב"ם שמסכת אבות מוקמה לאחר סנהדרין, מכות
ושבועות מפני שנועדה בעיקר לשופטים:
"לפי
שעמי הארץ, אם לא יהיו בעלי מוסר לא יזיק זה לציבור אלא יזיק לעצמם בלבד, והשופט –
אם לא יהיה בעל מוסר וחינוך יאבד, ויאבד בני אדם כולם."
השיחה הועברה בליל שבת קודש פרשת משפטים ה'תשנ"ג, סוכמה
ע"י הרב מתן גלידאי ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את
ביקורת הרב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה