אורות הגבעה
בשלח תשע"ז – ענייני השירה
לא
נתיישב כסאך עד שאמרו שירה
כתוב במדרש שמות רבה [כ"ג א] 'אז
ישיר משה' הדא הוא דכתיב [תהלים צ"ג ב'] 'נכון כסאך מאז מעולם אתה'. אמר רבי
ברכיה בשם רבי אבהו, אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד
שאמרו בניך שירה, לכך נאמר "נכון כסאך מאז".
[מה קרה כשאמרו שירה? למה אין כינון
כסאו עד אמירת שירה? עונה השפ"א שהכפירה הקדומה לא הייתה כפירה בבריאת העולם.
האמינו שה' ברא את העולם. אלא הכפירה הייתה בהשגחה אלוקית] כי בעת הבריאה נסתר
השגחתו יתברך בעולם, ובעת גאולת מצרים נתגלה. וזהו שכתוב [שאע"פ שמעולם אתה –
אתה קיים תמיד, אחרי קריעת ים סוף] "נתיישב כסאך" - שנתיישב ידיעת
השגחתו יתברך בנבראים. [הרי לנו שהחידוש בקריעת ים סוף הייתה שה' משגיח על
הבריאה]. ולכך כתיב [שמות כ' ב'] אנכי ה' כו' אשר הוצאתיך ולא אשר בראתיך [רבים
הקשו למה ה' אינו מציג עצמו כבורא עולם אלא כמוציא מארץ מצרים] כי ביציאת מצרים
נתגלה אמונתו יתברך [כלומר האמונה שהוא עדיין משגיח ומנהיג את העולם וזה חשוב יותר
וכולל את האמונה שהוא ברא את העולם – שאם יכול לעשות בבריאה כרצונו, סביר מאד
להניח שהוא גם ברא]. ובזה יש לתרץ קושיית רמב"ן ז"ל בפרשת בראשית על מה
שפירש רש"י לא היה צריך להתחיל אלא מהחודש הזה כו'. [רש"י הביא את
הדברים המפורסמים בשם רבי יצחק, שהתורה היתה צריכה להתחיל מפרשת החדש הזה לכם ולא
נכתבו כל הפרשיות הקודמות אלא כדי שלא יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם בכיבוש
הארץ. ושאל הרמב"ן, מדוע לא היתה התורה צריכה להתחיל בפרשיות ספר בראשית הלא
יש בהן פירסום מציאות ה' ובכך לחייב לציית לו. אך לפי הדברים דלעיל מבאר השפת אמת
כי לא כן הוא, על מנת לחייב את הציות לבורא העולם ולתורתו מספיק היה להתחיל מהחדש
הזה, דהיינו מסיפור יציאת מצרים שכן כאמור כאן מוכיחה התורה את ההנהגה האלוקית
והיא שמחייבת את הציות לתורה ולא סיפורי הבריאה].
ובזה מיישב המדרש קושית שר [לשון עבר]
הוה ליה למימר [ולמה נאמר לשון עתיד "ישיר"? אלא שכאן "ישיר"
אינו רק לשון עתיד אלא לשון הפעיל], כי בכל נברא יש נקודה שנתברר על ידו כבודו
יתברך [כל עצם גשמי בעולם גונז בתוכו נקודה רוחנית] כמו שכתוב [משלי ט"ז ד'] "כל
פעל ה' למענהו ולכבודי כו'". וזה ענין פרק שירה שיש לכל נברא שיר ושבח לה'
יתברך. ואז ישיר כו' השירה "הזאת" [שמות ט"ו א' ולמה כתוב
"הזאת"] פירוש שירה הידועה שעולה מכל הנבראים ובני ישראל עשו שכל
הנבראים ישירו ויגלו נקודה אמיתית שהם עומדים מחיות ה' יתברך שמחדש בכל יום מעשה
בראשית, וכל זה תלוי במעשה האדם כי כשעושה מעשה בדביקות ה' יתברך, על ידי ידיעה זו
שכל מעשה יש לו חיותו יתברך על פי ידיעתו נתברר זה בגוף המעשה ומסיר על ידי זה
ההסתר ונתגלה הפנימיות [נמצא שהשירה שלנו פועלת כדי להסיר את ההסתר בבריאה].
[ומה הפירוש המילולי של "שירה"?]
ופירוש שירה הוא להיות הכל נמשך בקו ושורה [שירה מלשון שורה] למקור שורשו שהוא
חיותו יתברך וזהו שכתוב שעל ידי אמונה אמרו שירה כנ"ל. ["כיון שבאו על
הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים ושקע את מצרים בים מיד
ויאמינו בה' ובזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה הוי "ויאמינו
בדבריו ישירו תהלתו" שמו"ר כ"ג ב'].
ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר על מה
שאמרו חז"ל שחזקיה לא אמר שירה ולכך לא עשהו משיח [ומסתערת עלינו התמיהה שלא
נתבארה בחז"ל – למה חזקיהו לא אמר שירה? מיישב השפ"א] כי היה ברור אצלו
השגחת ה' יתברך עד שלא נתפעל על ידי הנס, כי ידע שגם הטבע רק מחיות ה' יתברך כו'
[כי השירה חייבת להיאמר מתוך התפעלות ואקסטזה נפשית שהיו חסרות אצל חזקיהו שידע
שהאלוקות מוטבע בתוך הטבע – הרי שמעלתו הגדולה הביאה לכך שלא אמר שירה] ודברי פי
חכם חן.
[עפ"י שפת אמת תרל"א – תודה נתונה
לחברותא האהוב שלי הר"ר חיים שרעק שליט"א שעמו ליבנתי דברי השפת אמת].
"אז ישיר" שר לא נאמר אלא
ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה
מובא מהאדמו"ר הקדוש רבי אהרן
מבעלז זצוק"ל, שכאשר הגיע לאר"י אחרי החורבן הנורא של נאצים ימ"ש
שאיבד בו כל צאצאיו ורוב רובי חסידיו, בהגיע לפרשת בשלח אמר לשומעי לקחו, שלכאורה
יש להבין מדוע נרמז ענין זה של תחיית המתים דוקא בשירת הים, שהרי יש עוד פסוקים
בתורה שמלמדים על תחיית המתים. אלא שכאשר נתבונן נראה שבאותו זמן בשביעי של פסח
היו כל כלל ישראל אבלים ומצטערים על מות קרוביהם, שהרי שמונים אחוז מכלל ישראל מתו
בשלשת ימי האפילה, נמצא המיעוט חמושים, חמישית מישראל שיצאו איבדו את רוב בני משפחותיהם
וידידיהם, והיאך יתכן שיכלו לשיר שירה, שהרי אין שירה אלא מתוך שמחה, ושירה זו
נאמרה ברוה"ק ששרתה עליהם מתוך השמחה ששמחו. וכן אנו מזכירים בתפילת מעריב לך
ענו שירה בשמחה רבה.
הרי שעל אף צערם ואבלם התגברה שמחתם על
ישועת ה' ויכלו לשיר שירה. ועל כרחך שאין זה אלא משום שהאמינו בתחיית המתים.
וע"כ ידעו שאין המיתה אבדון אלא דבר זמני עד ששוב יחיו. ולכך נרמז הדבר דוקא
בשירת הים שע"י אמונה זו של תחיית המתים יכלו לומר שירה. ובזה
חיזק האדמו"ר את לבבות שארית הפליטה לקום מאבלותם ולקבל עליהם לעבוד את התת מתוך
האמונה בתחיית המתים בשמחה.
"בשמחה רבה"
בענין מטבע הלשון "בשמחה רבה" - בפשוטו היינו כדברי המהר"ל
בגו"א כנ"ל בפסוק אז ישיר "כי כאשך יגיע השמחה בלב הצדיקים, עולה
בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים וכו' שהגיע בלבם השמחה מן
הנס ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר, שאם
כן לא היה שירה בשמחה אבל השירה שהיא בשמחה מתחלה מתחדש לו שמחה גדולה בלב ומזה
עלה בלבו שישיר".
הבנת הדברים היא כי עיקר שירה והודאה
הוא הרגש הלב, האמירה בפועל אינה אלא הוצאת וגילוי אותו ההרגש מן הכח אל הפועל,
ולכן זמנה העיקרי של השירה היא העת אשר עלה בלבו שישיר. ובס' בני חייא [בשלח עמ'
רט"ו] כתב שברעיון זה של המהר"ל יש להמתיק דברי הגמרא [ערכין י"א
א'], אין אומרים שירה אלא על היין. מהותה של אמירת שירה הריהי כאמור הוצאת הרגשי
האדם הפנימיים והטמירים הכמוסים בלבו מן הכח אל הפועל. וזאת היא הרי פעולת היין
כדברי הגמרא [עירובין ס"ה א'] נכנס יין יצא סוד. [השווה לכך הרעיון המובא
בספרים בענין מצות שתיית יין בפורים שהרי ימי הפורים הם זמן קבלת התורה כדברי
הגמרא [בשבת פ"ח א'] הדור קבלוה בימי אחשורוש וצורת קבלת התורה באמירת נעשה
ונשמע קרויה בפי חז"ל רז, כלשון הגמרא שם מי גילה רז זה לבני וכו', באשר
יסודו בעומק פנימיות הלב ובכן שותים אז יין כדי להוציא על ידו את הרז הטמון
בפנימיות הלב באופן של נכנס יין יצא סוד. ובמדרש עה"פ בשיר השירים: הביאני אל
בית היין – זה סיני].
נראה אשר דברי המהר"ל אלו מאירים
כוונתו בספר גבורות ד' פרק ס"ב בדבריו אודות שאלת הראשונים למה אין מברכין על
מצות סיפור יציאת מצרים בליל הפסח. וזה לשונו "ויראה כיון שעיקר הדבר היא
מחשבת הלב דצריך להבין מה שאמר, ואם לא כן לא הוי מידי, וכיון שהעיקר הוא בלב לא
שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה וכו'" עיין שם. לכאורה יש להעיר האם כל
מצוה שהבנת הלב מעכבת בה חשובה מצוה שבלב, הרי לנו מצות ספירת העומר אשר הכרעת
הפוסקים היא שאם לא הבין דיבורו לא יצא שאין זו ספירה ואף על פי כן מברכין עליה.
נראה שעומק כוונתו היא כדבריו
הנ"ל, צורת הסיפור בליל פסח היא צורת שבח והודאה וכאמור שורש ההודאה הוא בלב
ותפקידו של הדיבור והסיפור אינו אלא לגלות ולהוציא רגשי הלב הללו מן הכח אל הפועל,
ובכן אין זה דומה לספירת העומר אשר שם המצוה היא ספירה במעשה וההבנה היא רק חלק
הכרחי בצורת העשיה שללא הבנה אין האמירה נקראת ספירה אבל עדיין מהות הספירה היא
באמירה בפועל. לא כן סיפור יציאת מצרים, אם לא הבין מה שאמר, לא הוי מידי כלשון
מהר"ל. כלומר שחסרה לו מהות המצוה לגמרי ולא רק צורתה, ודוק. ולנכון נחשבת
היא מצוה שבלב.
צורת כתיבתה של השירה, כאריח על גבי
לבינה כמבואר בגמרא מגילה ט"ז ב' תחלתה בפסוק זה של אז ישיר. ראה רמב"ם
הלכות ספר תורה פרק ח'. וכבר עמדו על כך שהרי אין פסוק זה התחלת השירה. לאור דברי
המהר"ל בספר גור אריה הנ"ל יובן הדבר בהשוואת המבואר בספרים, אשר הרעיון
שבצורת כתיבה זו היא ביטוי שני החלקים שבשירה, רגשי הלב המובעים בדיבור והרגשות
היותר פנימיים אשר נשארים כמוסים בלב ואינם משתלשלים לאותיות הדיבור. האריח שהוא
החלק הנכתב מראה על חלק השירה הנאמרת בפועל ואילו הלבינה שהוא הגויל, החלק ששיעורו
כפול מן האריח מראה על השירה שנשארה בלב ולא נאמרה שהיא גדולה בשיעורה ובאיכותה מן
החלק הנאמר. פסוק זה של אז ישיר מוסב הוא לדברי המהר"ל על אותו חלק של השירה
בלב טרם יציאתה לפועל בפה וחלק זה הוא הוא המתבטא בצורה זו של אריח על גבי לבינה
ולנכון קבעו תחילת צורה זו בפסוק זה של אז ישיר. ועל זה אמר רבי שמחה בונם הקב"ה "בוחר בשירי זמרה" –
בשיירי זמרה, בזמרה שבלב – הקב"ה מחפש את פנימיות השירה עכ"ד הס' בי
חייא ודפח"ח.
ובס' זאת ליעקב הוסיף שיש כאן בחינה
מיוחדת בענין זה של בשמחה רבה של השירה, דהנה נאמר בגמ' כתובות [ז' ב'] גופא אמר
רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה, שנאמר "ויקח עשרה
אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה". ורבי אבהו אמר מהכא, "במקהלות ברכו
אלהים ה' ממקור ישראל". ורב נחמן בהאי קרא דרבי אבהו מאי דריש ביה? מיבעי ליה
לכדתניא היה ר"מ אומר מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר "במקהלות
ברכו אלקים ה' ממקור ישראל". ואידך? אם כן לימא קרא "מבטן" מאי
ממקור? על עסקי מקור. וכתב שם במהרש"א וז"ל בין לפי דרשת ברכת חתנים
ובין לפי דרש דאפי' עוברים כו' משמע להו דאיירי בענין שמחה ומקום שירה דכתיב לעיל
מיניה קדמו שרים אחר נוגנים וגו' ובפרק כשם מפורש שראו העוברים מתוך הכרס
באספקלריא המאירה.
וצ"ב בכונתו מה שהביא מהא דראו
העוברים מתוך הכרס באספקלריא המאירה. וי"ל בהקדם מטבע התפלה של ימים נוראים
ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וי"ל עפי"ד הגמ'
סופ"ק דתענית "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" לא הכל לאורה ולא
הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה ופירש"י וישרים עדיפי מצדיקים.
והענין הוא דצדיקים יש להם בתחילה
מבוכות ונסיונות אלא שבמסירות נפשם ובגודל עמלם יוצאים מאפילה לאור גדול, וכיון
שימיהם מלאי מלחמות ומאבקים אין שמחתם שלימה. אבל מאידך זוכים הם לאורה כי מתוך
החושך יוצאים הם לאור גדול, "ויהי ערב ויהי בוקר" ברישא חשוכא והדר
נהורא [שבת דף ע"ז ע"ב], ולית נהורא אלא דפיק מגו בחשוכא [זוה"ק
ח"א בראשית דף ל"ג ע"א]. "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול"
[ישעיה ט א]. ואילו הישרים שאין להם כלל מבוכות ומאבקים והכל ברור להם כחמה, הם
זוכים לשמחה אבל לא לאורה כי אין האור ניכר אלא מתוך החושך. ואלו הן שתי הבחינות
של ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו, דהצדיקים שיזכו אז לבחינה של יראו תהיה
אצלם שמחה של חידוש אבל אצל הישרים בלבותם תהיה רק בחינה של יעלוזו היינו גילוי
השמחה בחוץ, כי השמחה היתה תמיד במעונם כיון שהיו תמיד בבחינה של ולישרי לב שמחה "יראו
ישרים וישמחו [תהילים ק"ו מ"ב] אלא שהיא היתה פנימית ועכשיו תתגלה
יעוי"ש [ויעוין בזה בשיח יצחק לר"י מלצן].
נמצינו למדים כי ראיה של ישרות -
"יראו ישרים" היא מקור השמחה וישמחו, ולישרי לב שמחה, דרך ישרה בלא שום
פקפוקים וספיקות ולפיכך כאן שזכו לראיה של אספקלריא המאירה עד שאפילו עוברים שבמעי
אמן ראו באספקלריא המאירה והיינו כמדרגת הנבואה של משה רבינו, וכאשר כתב המהרש"א
בסוטה ל"א א' כנ"ל, כלומר ראיה ברורה ובהירה בלא שום פקפוקים וספיקות
זכו לשמחה רבה שמתוכה באה השירה. והן הן דברי המהרש"א בכתובות ובין לפי דרש
דאפי' עוברים כו' משמע להו דאיירי בענין שמחה ומקום שירה דכתיב לעיל מיניה "קדמו
שרים אחר נוגנים וגו'" ובפרק כשם מפורש שראו העוברים מתוך הכרס באספקלריא
המאירה. כלומר אף שירת העוברים היתה שירה של שמחה, והיינו מטבע הברכה "ומלכותו
ברצון קבלו עליהם משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם מי כמכה באלים
ה' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלות עשה פלא מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה זה א-לי
ענו וגו"' והיינו דסיפא מפרשא לרישא דה"בשמחה רבה" מקורה ב"מלכותך
ראו בניך בוקע ים לפני משה זה א-לי ענו וגו"' יראו ישרים וישמחו.
"ואמרו כולם"
ויש לדקדק בזה שלאחר שאמר משה ובני
ישראל ענו שירה, מה זה שחזר ואמר ואמרו כולם וצ"ב. ובס' נחלת בנימין [פ'
בשלח] ביאר ע"פ מש"כ מרן הגר"ח לבאר הא דאיתא בחולין דף צ"א
דאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר "ברן יחד
כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלוקים" דהיינו משום דשירה הוי דבר שבקדושה
וקי"ל דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה וכיון דבמלאה"ש לא שייך דין
צבור, אין יכולים לומר שירה כ"א לאחר שישראל אומרים קדושה בעשרה דאז יכולים
להצטרף יחד לציבור של ישראל. והוסיף דזה הוא גם הביאור במה דכתיב [שמות ט"ו]
ותען להם מרים שירו לה' דכיון דלענין צבור בעינן עשרה אנשים גדולים דוקא ואין
לנשים דין צבור א"כ לא היו יכולים לומר שירה אלא עם האנשים, וזהו ותען להם
להאנשים דרק בשעה שישראל אמרו שירה והיה כבר דין צבור הצטרפו להם הנשים לומר שירה
עכ"ד.
והנה בירושלמי איתא רבי נחמיה אמר בשעה
שעלו אבותינו מן הים בקשו לומר שירה ושרתה עליהם רוח הקודש ואפילו קטן שבישראל היה
אומר שירה יעו"ש. וכן הוא בסוטה [דף ל' ב] דרש ר"י הגלילי בשעה שעלו
ישראל מן הים וכו' כיון שראו את השכינה עולל הגביה וכו' שנאמר מפי עוללים ויונקים
וכו' ר"מ אומר מנין אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה והנה גם קטנים אין להם
דין צבור ורק ביחד עם צבור ישראל יכולים לומר שירה וע'.
מעתה נראה דזהו הביאור במה שאומרים "משה
ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם מי כמוכה וגו'" ר"ל בזה
דלאחר שמשה ובני ישראל אמרו שירה דהיה שם צבור של גדולים והם ענו שירה, אז אמרו
כולם שירה גם הנשים. ובפי' עץ יוסף כ' דלך ענו הוא לרמוז לותען להם מרים גם הקטנים
וגם המלאכים, דהרי בקשו לומר שירה בלילה ולא ניתנה להם וכדמבואר במדרש והצטרפו
למשה ובני ישראל לומר שירה עמהם. וזהו גם מה שאומרים יחד כולם המליכו ואמרו דרק
ביחד היו כולם יכולים לומר שירה. וכעין מה דמטו ביה בשם מרן הגרי"ז לפרש נוסח
ספרד של קדושה דתפלת מוסף כתר יתנו לך וכו' מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי
מטה יחד כולם קדושה לך ישלשו, דמלאכים אין להם דין צבור והווין רק המוני מעלה ולכן
אין להם לומר קדושה רק עם עמך ישראל קבוצי מטה שהם נקראים קבוצה וצבור ואז כולם
יחד קדושה לך ישלשו וה"נ בשירה דרק ביחד כולם הודו והמליכו וכמש"נ. ועי'
עוד דברים נפלאים בס' מרבה זכרון סי' כ"ז, בס' עבודת לבב עמ' ק"ה, ובס'
אבני שוהם פ' בשלח.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר
וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת
הַשָּׁמָיִם.
וכתב בחידושי מרן רי"ז הלוי פ'
בשלח י"ל בזה דבכל פרשה יש תושב"כ ופירושה תורה שבע"פ וזהו "כתב
זאת זכרון בספר" היינו בכתב, "ושים באזני יהושע" היינו תורה
שבע"פ של הפרשה הזו שנמסרה ליהושע כדתנן באבות פ"א מ"א משה קיבל
תורה מסיני ומסרה ליהושע. וכתב הרמב"ם בהקדמה לספר יד החזקה בזה"ל
אע"פ שלא נכתבה תורה שבע"פ לימדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים
ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה
שבע"פ וצוהו עליה, וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה." ומבואר דאע"פ
ששלשתן קבלו ממשה אבל המסירה היתה ליהושע והוא שנצטוה עליה. ומקור דבר זה מספרי פ'
פנחס "וצו את יהושע" צוהו על דברי תלמוד. ומפרש הרמב"ם דהיינו
שנצטוה על תורה שבע"פ וזהו ושים באזני יהושע עיי"ש.
וחזינן שהענין הכללי של "ושים
באזני יהושע" שהיא המסירה והמשך הקבלה של תורה שבע"פ נתפרשה בפרשת "כי
מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". ובס' זאת ליעקב כתב דדבר זה מתבאר לפי
היסוד שגמר והשלמת הנצחון הראשון של כנסת ישראל על עמלק והבחינה הראשונה של מחית
עמלק הם בעצם קבלת התורה בסיני אחר ההתגברות על העיכוב הגדול הזה של עמלק ששם
מונחים כוחות ההתגברות על עמלק וסוד ביטול כוחו. ונמצא דזהו מעיקרי המחיה, להמשיך
את קבלת התורה בכל דור ודור ע"י המסירה של תורה שבע"פ לבטל כחו למנוע
הקבלה.
והנה כתב בספר החינוך מצוה תר"ד "מצוה
להכרית זרעו של עמלק - שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה
גדול וקטן, ועל זה נאמר [דברים כ"ה י"ט] תמחה את זכר עמלק, שבכלל זכר
הוא הכל וכבר טעה בנקוד תיבה זו גדול הדור והוא יואב בן צרויה והשאיר מהם
הנקבות לפי שרבו לא השגיח יפה עליו כשלמדו מקרא זה ונשתבש יואב וקרא זכר [זיין
קמוצה] כמו שבא בבבא בתרא פרק לא יחפור [כ"א ע"ב]". ויעוי"ש [ב"ב
כ"א א' ב'] אמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק, וחד דייק ולא גריס,
מותבינן ההוא דגריס ולא דייק שבשתא ממילא נפקא [מושיבין מי שלמד הרבה אף על פי
שאינו מדייק, שבמשך הזמן התינוקות יבינו לבד מה הן הטעויות שלימדו אותן ומהו הנכון].
רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל
על [מושיבין מי שמדייק אף על פי שלא למד הרבה משום שטעויות שנכנסין בזמן הקטנות
יכולין להשאר תמיד], דכתיב כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר
באדום. כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה, מאי טעמא עבדת הכי, אמר ליה דכתיב תמחה את זכר
עמלק [זיין קמוצה]. אמר ליה והא אנן זכר קרינן [זיין צרויה או סגולה]? א"ל
אנא זכר אקריון. אזל שייליה לרביה, אמר ליה היאך אקריתן אמר ליה זכר [בקמץ], שקל
ספסירא [חרב] למיקטליה. אמר ליה אמאי? א"ל דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה.
א"ל שבקיה לההוא גברא דליקום בארור. א"ל כתיב וארור מונע חרבו מדם. איכא
דאמרי קטליה ואיכא דאמרי לא קטליה". והנה מלשון החינוך שכלל במצוה של מחיית
עמלק הך מילתא דטעותו של יואב בן צרויה מחמת
שרבו לא השגיח יפה עליו כשלימדו מקרא זה, יש ללמוד שאין זה בבחינת מעשה שהוא כך
הוא אלא דהוא שייך לענינו של עמלק דבלא"ה לא היה החינוך מאריך להביא כל אותו
מעשה.
אכן הוא מתבאר היטב לפי המבואר, דאמנם
כן הוא שכאשר היתה מציאות של עשיית מלאכת ה' היינו הלימוד לתלמידים רמיה ומסירת
דברי התורה שלא כראוי שלא השגיח יפה כשלימדו הביא הדבר להתגברות כח עמלק על ידי
הטעות של זכר תחת זכר טעות שנתקיים בה שבשתא כיון דעל על והביאה בפועל לגרעון
ומניעה במחיית עמלק.
בשיר השירים כתוב "כמעט
שעברתי מהם, וגו' אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי." וכתב בתרגום וז"ל ועסיקין בפתגמי
אורייתא באדרון בית מדרשא דמשה רבהון ובקטונא דיהושע בר נון משומשניה ע"כ.
והיינו ועוסקים בדברי תורה באולם בית המדרש של משה רבם ובקיטון של יהושע בן נון
משרתו ע"כ. וזהו "הבאתיו אל בית אמי" אולם ביהמ"ד של משה רבם,
"אל חדר הורתי" - קיטון של יהושע בן נון משרתו. וצ"ב למה עסקו בתורה
בקיטון של יהושע בן נון. בספר רנת יצחק ביאר ע"פ דברי מרן הגרי"ז
זצ"ל הנ"ל דנקט שמיד שמשה קיבל התורה מסרה ליהושע וציוהו עליה ולא רק
לסוף מ' שנה דהא מלחמת עמלק היתה מיד אחרי יצי"מ. ולפי"ז י"ל
דה"ט שעסקו בתורה גם בקיטון של יהושע בן נון כיון שכבר נמסר לו תורה
שבע"פ ונצטווה עליה ובקיטון של יהושע עסקו בתורה שבע"פ ע"כ.
אכן עיקר דברי הגרי"ז צ"ע,
כמו שהקשה בס' אמרי חן, דהנה הספרי בפ' פנחס פיסקא ה' קאי על הפסוקים [כ"ז
י"ב] ויאמר ד' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ וגו' וידבר משה אל ה'
לאמר, יפקד ד' אלקי הרוחות וגו' ודרש הפסוקים בספר דברים, ואח"כ מביא הפסוק
פ' ואתחנן [ג כ"ח] וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור לפני העם הזה וגו'
ועלה תניא בספרי וז"ל וצו את וחזקהו ואמצהו צוהו על דברי תלמוד. ר' יהודה
אומר צוהו על הגבעונים, צוהו על המשואות ועל הטרחות ועל הריבות ע"כ. והנה זה
פשוט דלר"י דצוהו על הגבעונים ועל המשואות ועל הטרחות ועל הריבות מתייחס לסוף
הארבעים שנה קודם כניסתן לארץ ה"נ הצוהו על דברי תלמוד מתייחס לסוף מ' שנה קודם
מיתת משה וכניסתן לארץ ודלא כדברי הגרי"ז שצוהו בתחילת ארבעים שנה וצ"ע.
שביבי נוגה
"מה זאת עשית לנו להוציאנו
ממצרים". רש"י ראו שר של מצרים נוסע אחריהם. אומר בעל האבני נזר, שלמרות
שיצאו ממצרים, נוכחו לדעת שלא נשתחררו
לגמרי מטומאת מצרים. כך ששר של מצרים רודף אחריהם, לפי שלא ניתקו עצמם ממנו.
ומכאן שאפשר לצאת ממצרים בלי שמצרים
יצאה ממנו.
שבת שולם ואורות אין סוף!!!:-)
הערות הארות והנצחות alchehrm@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה