אורות הגבעה פרשת בא תשע"ז: פסחים ד. - המשכיר בית לחבירו

למה כאן חוששים שאין הבית בדוק ואילו בקונה בהמה אין חוששים שמכרו את האם לשחיטה?

נאמר בפסחים ד. - המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק, למאי נפק"מ, [שהרי אפשר] לשייליה [לשאול את המשכיר אם בדק או לא]?! דליתיה להאי דלשיוליה [הוא לא נמצא כדי לשאול אותו] וכו' עיי"ש כל הסוגיא. אנחנו ניגע בס"ד בנקודות אחדות בסוגיא עפ"י ספרים וסופרים, מתוך תקוה שהלומד החכם ישמע ויסף לקח. וכמובן שאפשר להאריך מאד מאד אבל המסגרת המצומצמת אינה מאפשרת זאת. וצר לי על כך, ועוד חזון למועד בל"נ בס"ד.

ראשון לציון, מה שואלת הגמרא "לשייליה", הרי זה גופא הספק אם צריך לשאול או אין צריך לשאול, שאם חזקתו בדוק אין צריך אפי' לשאול. וצ"ל שסוברת הגמרא שאפילו אם חזקתו בדוק, אפ"ה ודאי דצריך לשאול. ורק דמשני, דליתא להאי דלשיוליה אבל אם יכול לשאול צריך לשאול בכל גוונא.


ולכאורה קשה, דאיתא בחולין [דף פג.] בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו' ע"ש [דכיון דאם מכר אמה ושחטה באותו יום ולוקח אחר ישחוט את בתה באותו יום, נמצא שוחט אותו ואת בנו ביום אחד. לכן צריך להודיעו] ואם לא הודיעו, יכול לשחוט ואין צריך אפי' לשאול.

והרא"ש הביא שם בשם רב אחאי גאון, דאם תגר עובד כוכבים הוא, צריך למיחש למילתא שמא מכר האם לשחוט. אכן הרא"ש כתב ע"ז "ולא מסתברא כלל דמילתא דלא שכיחא היא, ואחזוק איסורא לא מחזקינן כל כמה דלא אודעיה המוכר וכו'" ע"ש. ומבואר בזה מחלוקת אם דוקא קנה מיהודי או אפי' מתגר עכו"ם. עכ"פ היכא דאי"צ לחשוש אי"צ אפי' לשאול, ומ"ש מהכא שצריך לשאול.



וכן קשה מהא דאיתא בבכורות [דף כ"א] אם קנה בהמה וספק אם ביכרה [כלומר אם כבר היה לה בכור והבהמה שתוולד עכשיו אינה פטר רחם ומותרת] או דלא ביכרה וזה שנולד עכשיו הוי בכור אין צריך לחשוש שמא הוא בכור ומותר מדלא הודיעו [והיינו דאם אכתי לא ביכרה היה מודיע לו כדי שידע שזה הוא בכור ומדלא הודיעו יכול לסמוך שאינו בכור[.

ובגמ' שם מדמי דין זה דספק ביכרה דמותר מדלא הודיעו להא דאיתא בחולין גבי אותו ואת בנו דמדלא הודיעו יכול לשחוט האם, ואין צריך לחשוש שמא אחר שחט בנה ע"ש. וצ"ע כנ"ל מאי שנא מהכא דמבואר דצריך לשאול [דאף דהתם איכא הוכחה מדלא הודיעו וא"צ לחשוש מ"מ הרי גם הכא איכא חזקת בדוק וא"צ לחשוש ואעפ"כ צריך לשאול[.

ועוד קשה על הרא"ש דהא גבי אותו ואת בנו כתב הרא"ש דאפי' אם קנה מתגר עכו"ם ג"כ יכול לשחוט, א"כ מוכח דאין הטעם רק משום דאיכא הוכחה מדלא הודיעו, דהא בתגר נכרי אין שייך טעם זה, וע"כ דמותר רק משום דלא חיישינן לזה וא"כ תמוה הגמ' בבכורות, איך מייתי ראיה מאותו ואת בנו לספק ביכרה, דמדלא הודיעו הוי הוכחה, הא להרא"ש גבי אותו ואת בנו, אף בלא טעם דמדלא הודיעו ליכא חשש.

וראיתי מתרצים שלגבי אותו ואת בנו וכן גבי ספק ביכרה, שייך לומר דכיון דמוסר לו איסור לכן א"צ לשאול דודאי היה מודיע לו בעצמו דבארבעה פרקים מוסר לו לשחיטה וגבי בכור נמי מוכר לו ואינו מודיעו שלא ביכרה הוי כמו מוסר לו איסור [ובגמ' בבכורות באמת דחי אח"כ דזה אין מוסר לו איסור ע"ש]. אבל כאן גבי חמץ לא שייך לומר דמוסר לו איסור בזה דמוכר לו ביתו ולא שייך עליו להודיעו ולכן צריך לשאול. ואולי מיושב נמי הרא"ש, דראיית הגמ' בבכורות הוי דא"צ לשאול מוכר דמדלא הודיעו הוי הוכחה דא"צ לשאול. [אך הרי הרא"ש מיירי אף בקונה מתגר עכו"ם דליכא הוכחה זו דמדלא הודיעו ואולי גם שם איכא הוכחה מכח הישראל שמוכר להעכו"ם דיודע שימכור לישראל וע"כ דלא מכר לו אותו ואת בנו ולכן לא חיישינן וכמ"ש]. ועדיין צריך עיון ויישוב!

למה לא אומרים ספיקא דרבנן לקולא?

ועוד צ"ע בדברי הגמרא, שהרי ספיקא דרבנן לקולא, וא"כ אפי' אי אין חזקתו בדוק, למה יהא חייב לבדוק. ואכן לפמש"כ המ"מ פ"ב מחו"מ בדעת הרמב"ם, דבחמץ כיון דעיקר תקנת בדיקה הוי מחמת ספק, חייב לבדוק אף מספק, דלכן פסק גבי ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל וכו' דכל קבוע כמחצה על מחצה וצריך לבדוק. א"כ א"ש דה"נ אף דהוי ספק דרבנן מחויב לבדוק כיון דעיקר דין בדיקה הוי על הספק. אכן להחולקים שם דלא סברי כן יהא קשה כאן, דנימא ספיקא דרבנן לקולא.

ובנוסף קשה, שהרא"ש כתב [ס"ב וכ"כ הריטב"א] דלמסקנא הבעי' לא איפשטא וע"כ אחרי שיבטל שהוא ספק דרבנן יכול להקל דספיקא דרבנן לקולא. וקשה דהא הספק נולד בדאורייתא ורק אח"כ נהפך לדרבנן וא"כ צריך להחמיר. ואולי הרא"ש אינו מקבל סברא זו וס"ל דאפילו בכה"ג שהספק נולד בדאורייתא, אם נהפך אח"כ לדרבנן אזלינן לקולא, וא"כ הדק"ל, אמאי אי אין חזקתו בדוק בעי בדיקה הא הוה ספק דרבנן אחרי שמבטל.

וצ"ל דהרא"ש סבר דספק דרבנן במקום חזקה דמעיקרא לחומרא וכיון שיש חזקה דמעיקרא של אינו בדוק צריך להחמיר אם אין חזקתו בדוק, ולכך קא מבעיא ליה חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק, והא דכתב הרא"ש שאפשר הוא אחרי שיש בעיא דלא איפשטא דליכא חזקה, דבזה לית לן לאוקמי אחזקיה כמבואר בראשונים מחלוקת בזה וכן נפסק דלא אזלינן בתר חזקה.

עוד אפשר לומר בדעת הרא"ש שיש כאן ס"ס, ספק דילמא חזקתו בדוק, ואפילו אם תאמר אין חזקתו בדוק, דילמא בדוק, ונאמר דלא הוה ספק משם אחד דכתב תוס' [בכתובות ט' ב' ד"ה ואבעית אימא] דלא הוה ס"ס, כיון דספק שני מתיר יותר שאין צורך לשאול את הבעלים בדאפשר משא"כ חזקתו בדוק הרי היכא דאפשר לשאול צריך לשאול וא"כ הוה ס"ס וכה"ג מקילין אפילו בבדיקת חמץ ולכך למסקנא כתב הרא"ש דיש להקל וצ"ע.

אמנם לדעת המגיד משנה פ"ב מהלכות חו"מ ה"י, דבספק בדיקת חמץ אזלינן לחומרא ואע"ג דספיקא דרבנן היא, כיון שתחילתה ספק הוא החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות דדבריהם אין לומר פסק הרא"ש דאין צריך בדיקה מטעמיה מחמת ספק דרבנן לקולא, כיון דבספק צריך להחמיר, י"ל דסבר כהר"ן דלמסקנא הבעיא איפשטא כיון דרב נחמן בר יצחק פשט לה שאין חזקתו בדוק ואע"ג דדחי לה בגמ' כיון דמיירי לאחר ביטול והשאלה היא מדרבנן, צ"ל דע"כ סמכינן אפשיטותא דרבנב"י והוי כעין סניף.

ויש להעיר, דאפי' להרמב"ם והמ"מ הנ"ל הא אפשר דדוקא התם דהספק הוי בהחמץ, דע"ז הוי תקנת בדיקה לבדוק מספק חמץ אמרינן דמחויב לבדוק מספק. אבל בספק דהכא, דהוי ספק אחר אם בדק או לא בדק, ע"ז אכתי נימא ספיקא דרבנן לקולא. אלא כמו שכתבנו, המ"מ סובר שגמרא פשטה את השאלה לחומרא.

זאת ועוד, הרי כאן הוי חזקת איסור דחזקת אינו בדוק ובזה הא כתבו דספיקא דרבנן נגד חזקה לא אמרינן וא"כ א"ש דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. אך אכתי הרי יש סוברים דאף היכא דאיכא חזקת איסור אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. והסברא בזה, דהא דין חזקה הוא דכיון שבספק אזלינן בתר חזקה אבל בספיקא דרבנן דהוי לקולא א"כ לא הוי ספק רק היתר ודאי וא"כ לא שייך חזקה.

אכן נראה שכאן לא שייך כלל ספיקא דרבנן לקולא, שהרי לפי הצד שאין חזקתו בדוק מי עשה לנו ספק והרי הוי חזקת אינו בדוק ואיזה ספק נולד לנו. והרי רק אין אנו יודעים ואין זה ספק נגד חזקה רק אדרבה הוי חזקה בלא ספיקות. הספק לא התחיל!

ואפשר לומר שחייב בבדיקה למרות שספיקא דרבנן לקולא משום שהמשכיר בית מפקיר חמיצו כמו שכתב הטור תל"ו וקונה לו חצירו של שוכר לשוכר את החמץ ואם לא יבטל השוכר את החמץ יעבור בבל יראה. וצ"ל דמיירי קודם שביטל השוכר, וא"כ השאלה של בדיקה מן התורה, וע"כ אפי' אם אח"כ יבטל ויתגלגל הספק לדרבנן צריך להחמיר כיון שהספק עיקרו נולד בדאורייתא אלא שהתגלגל לדרבנן.

או נאמר דמי שמונח ברשותו חמץ אפילו אינו שלו ג"כ עובר עליו כמו שמדייק הפנ"י בשיטת רש"י וא"כ בכל גוני השוכר עובר אפילו בלי לזכות בחמץ ולכן צריך לבטל, ומיירי קודם ביטול והוה דאורייתא [והא דיכול לבטל אע"ג דאינו שלו צריך הסבר ואין כאן המקום].

חזקה שאפשר לברר

בתוס' ד"ה לאו משום דחזקתו בדוק הקשו – תימה, מאי ס"ד דאי בחזקתו בדוק, אם כן מה צריך לאמירה דהני כלל, ואומר ר"י כגון שבעל הבית בעיר אע"ג דחזקתו בדוק כיון דאיתיה בעיר, צריך לישאל הימנו, ולהכי מהני אמירה דהני דלא שאלינן, אע"ג דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר ואין צריך אפילו לישאל היינו משום דכיון ששולח לו לאכול מסתמא תיקנה שלא יבא לידי מכשול אבל גבי בדיקה אפילו לא יהיה בדוק לא יהיה כל כך מכשול, לכך צריך לישאל אם הוא בעיר ע"כ.

הנה מה שכתבו דאע"ג דחזקתו בדוק, מ"מ כיון דבעל הבית איתיה בעיר צריך לישאל. ומבואר דבחזקה שאפשר לברר לא סמכינן על החזקה. הנה כן כתב המג"א סי' ח' סק"ד אהא דמבואר בשו"ע [שם ס"ג] דקודם שיברך על הציצית, יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים כיד שלא יברך לבטלה. והקשה המג"א, דכיון דנתקנו הציצית כהלכתן לוקמיה אחזקתיה, וכמו מקוה שהמשיכו לתוכה מ' סאה שאין צריך לבדקה בכל עת שטובל בה, ותירץ דבציצית חייב לבדוק משום דאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו כמש"כ ביור"ד [סי' א'] דאע"ג דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן, מ"מ אם השוחט לפנינו צריך לבודקו ולא סמכינן על הרוב, וא"כ כל שכן בחזקה דגרע מרוב. עיין במחצית השקל שם שביאר כן.

והנה כסברת המג"א מבואר בתוס' כאן דאע"ג דחזקתו בדוק, מ"מ כיון דבעה"ב איתיה בעיר צריך לישאל ממנו, דחזקה שאפשר לברורי לא סמכינן על החזקה אלא דצריך לבררו.

והביאור בזה כתב בס' היקר נתן פריו [פסחים ד:] עפ"י מה שיש להסתפק בהא דאזלינן בתר חזקה, אם הכונה דחזקה היא בירור בתורת ודאי או הנהגה בתורת ספק [וכבר האריכו בחקירה זו לעומק ולרוחב]. והנה הרמב"ם בפירוש המשניות נזיר פ"ט מ"ב כתב בביאור ענין החזקה שהענין יגיע עד ללא תכלית אם נלך אחר האפשריות, אבל העיקר שאם הוחזק מצב מסוים נשאירנו בחזקתו עד שיהא דבר ברור מסלקו מאותה החזקה עכ"ד. ומבואר דחזקה אינה בירור ודאי אלא שאם לא נלך בתר חזקה אלא נחשוש שנשתנה ממה שהיה מקודם, א"כ אין תכלית וסוף כיון שנחשוש תמיד אחר כל האפשרויות בהכרח שנלך בתר החזקה. נמצא דחזקה אינה בירור אלא שמן ההכרח ללכת בתר חזקה דאל"כ אין שום דבר ודאי כיון שישנם אפשרויות בלי סוף ותכלית, וא"כ היכי דאיכא לברורי מבררינן. ועיין שב שמעתתא ובהגהות הברוך טעם על הש"ש ש"א פי"ח דחזקה אינה ודאי. והש"ש הוכיח כן מהרמב"ם הנ"ל. ועי' נזיר מ"ט "דחזקה בעלמא" משמע שאינו ודאי גמור.

ההבדל בין דבר שצריך מעשה לבין אינו צריך מעשה בדין מתעסק

ומה שכתבו תוס' דבבדיקה אפילו לא יהא בדוק לא יהיה כל כך מכשול לכך צריך לישאל אם הוא בעיר אבל בטבל איכא מכשול טפי, וכיון ששלח לו לאכול מסתמא תיקנה. ולכאורה החילוק בין טבל לחמץ, דבטבל אם יאכל איכא עבירה בקום ועשה [ויש פחות סיכוי שלא הפריש] אבל בבדיקה אם לא יבדוק הוי עבירה בשב ואל תעשה ולא הוי מכשול כל כך [ויש סיכוי סביר שלא בדק], לכך צריך לשאול אם הוא בעיר. ברם מה שכתבנו דבחמץ אם אינו בודק הוי עבירה בשב ואל תעשה וקיל טפי, הנה יש לעיין ממה שכתב המג"א [סי' תל"ד סק"ה] שאם נשאר חמץ בביתו שלא מצאו אם לא ביטל את החמץ עובר עליו מיד דהוי כמי שאכל חלב בשוגג. ולכאורה קשיא, דהא כשאוכל חלב בשוגג ולא בדק הוי עבירה בקום ועשה אבל כשנשאר חמץ בביתו הוי עבירה בשב ואל תעשה, ואיך כתב המג"א דהוי כאוכל חלב בשוגג עיי"ש.

ובאמת כבר כתב קרוב לזה בס' מקור חיים [סי' תל"א דיני בדיקה וביטול אות א'] דאיך מדמה המג"א מי שהשאיר חמץ בביתו דהוי כאוכל חלב בשוגג הרי בחלב גופייהו לא נקרא שוגג אלא כשמכוין לאכילה אבל כשאינו מכוין לאכילה כלל, כגון דקסבר רוק הוא ובלעו לא מקרי שוגג רק מתעסק ומ"מ חייב מטעם דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה כמבואר בשבת [ע"ג], אבל בשאר איסורים שאינו נהנה פטור מתעסק ומכל שכן כשאינו מתכוין כלל דמותר, וא"כ בחמץ שנשאר בביתו כיון שאינו נהנה ולא מתכוין אמאי אסור. ותירץ דדוקא בדבר שאסרה התורה לעשות מעשה, בזה אמרינן דלא אסרה התורה לעשות המעשה רק כשעשאו בכונה ודבר שאינו מתכוין מותר אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כגון בחמץ שאסרה התורה שלא יהא חמץ בביתו, דמי לאוכל חלב בשוגג כיון שהיה בידו לבטל ולא ביטל עכ"ד.

ובס' אתוון דאורייתא כלל כ"ד ביאר סברת המקור חיים דבדבר שאין צריך מעשה עובר גם במתעסק [כגון השאיר חמץ בביתו] והיינו משום דהא דמתעסק פטור הוא משום דדבר שנעשה בלא כונה אין המעשה מתייחס לגברא שעשאו שהרי לא נתכוין לעשותו, מ"מ עובר כיון דאיכא עבירה אף בלא מעשה.

ויש להביא ראיה לסברת האתוון דאורייתא דמעשה שנעשה מאליו בלא כוונה אינו מתייחס להעושה והוי כאילו נעשה מאליו, מהא דכתב הרא"ש [מובא בב"י סי' ג'] דבהפיל סכין בלא כוונה ונשחטה הבהמה פסולה השחיטה דלא הוי וזבחת דוזבחת היינו ועשית, וכיון שלא התכוין לשוחטו ליכא וזבחת עיי"ש, הרי שמעשה שנעשה שלא בכוונתו נחשב כאילו נעשה מאליו ולא הגברא עשאו.

לכאורה יש סתירה לדברי המקור חיים מדברי התוס' דנן שכתבו דגבי בדיקה אם לא יהא ביתו בדוק לא יהיה מכשול כל כך, ואמרנו הטעם דהוי בשב ואל תעשה, והרי לדברי המקור חיים כשאינו בדוק ונשאר לו חמץ איכא מכשול כמו במאכילו דבר איסור, דכיון דעובר בבל יראה בלא מעשה, א"כ גם באינו מכוין לעבור הרי איכא איסורא כמו באוכל דבר איסור בשוגג, ובבל יראה הרי עובר גם בלא מעשה.

אולם נראה דלא קשיא, דדוקא באיסור דאורייתא אמרינן דהיכי דהעבירה היא בשב ואל תעשה עובר גם בשלא נתכוין לעבור, ומשום דבדאורייתא אף שוגג הוי עבירה, ולכן אף היכי דעובר בשב ואל תעשה עבר עכ"פ בשוגג. ועל כן, מה שכתבו המג"א והמקור חיים, דבמשהה חמץ בשוגג עביד איסורא כמו אוכל חלב בשוגג, היינו רק אם לא ביטלו, אבל אם ביטלו אינו עובר, כמבואר בהדיא מדבריהם, וא"כ אף אם הכשיל את חברו בבית שאינו בדוק אין חברו עובר מן התורה בבל יראה, שהרי ביטלו. אלא שעדיין קשה, שהרי עכ"פ נשאר איסור דרבנן כיון שלא בדק, ואף דהוי בשב ואל תעשה נימא דעובר באיסור דרבנן כיון דמשהה חמץ עובר גם בלא תעשה.

כפרה בעבירה בשוגג

ברם לא קשיא, דאף אם נימא דעובר כיון דלא בעינן מעשה, מכל מקום לא הוי אלא שוגג, וכמש"כ המג"א דהמשהה חמץ הוי כאוכל חלב בשוגג וכיון דליכא אלא שוגג הרי כתב הנתיבות המשפט סי' רל"ד דשוגג דרבנן אין צריך כפרה, וכן כתב בשו"ת חת"ס, וא"כ כשביטל את החמץ אלא שלא בדק הרי ליכא אלא איסור דרבנן שלא בדק והוי שוגג, וא"כ לא עבר כלל דשוגג דרבנן אין צריך כפרה דאע"ג דעובר גם בלא מעשה וא"כ אין צריך כונה. ברם כל זה שייך בדאורייתא דגם שוגג הוי חטא וצריך כפרה אבל בדרבנן כגון מצות בדיקה אם היה שוגג לא עבר עבירה כלל.

אלא דמכל מקום דברי המג"א צריך עיון, שכתב שהמשהה חמץ בשוגג הוי כאוכל חלב, והרי כתב הרמב"ן ר"פ ויקרא דשגגת לאו לא הוי חטא דהא אין עליה עונש וכן כתב בחידושי הר"ן [סנהדרין פ"ד:], וא"כ דוקא כשאוכל חלב בשוגג חייב חטאת דאכילת חלב הוי שגגת חטאת ולא שגגת לאו וצריך כפרה משא"כ בל יראה דהוי רק לאו בעלמא, וא"כ אף דלא צריך מעשה וכסברת המקור חיים, מ"מ עכ"פ לא יצא מכלל שוגג, והרי שגגת לאו דאורייתא אין צריך כפרה וא"כ משהה חמץ בשוגג אינו דומה לאוכל חלב בשוגג וצ"ע.

אולם יש ליישב דברי המג"א ז"ל דהרי המג"א כתב דינו אהא דכתב הטור ובשו"ע סי' תל"ד דאחר הבדיקה בלילה יבטלנו מיד, וכתב המג"א דהשתא אפילו נשאר חמץ בביתו שלא מצאו, אינו עובר עליו דאם לא ביטלו עובר עליו מיד דהוי כאוכל חלב בשוגג עיי"ש, והשתא י"ל דמש"כ הר"ן והרמב"ן דשגגת לאו אין צריך כפרה היינו היכי שלא ידע מן האיסור ולא היה יכול להינצל ממנו כיון שלא יודע מהאיסור, וע"כ בלאו אין צריך כפרה אבל בחמץ כיון דתמיד יש עצה להבטיח שלא יעבור בבל יראה, ואף אם יודע שיש לו חמץ בביתו מ"מ הרי יכול לבטל בכל אופן, וע"כ כשלא ביטלו ובאמת יש לו חמץ ה"ז עובר בבל יראה אף דהוי שגגת לאו אבל שגגת לאו דאפשר בכל אופן להינצל ממנו שלא לעבור עליו, עובר אף אם לא ידע שעבר איסור, כיון שהיה בידו להבטיח שלא יעבור איסור, והרי בחמץ יכול תמיד להיות בטוח שאינו עובר עליו בבל יראה, והיינו כשמבטלו, וא"כ כשלא ביטלו והיה לו חמץ בביתו, אף שלא ידע שיש לו חמץ והוי רק שוגג, מ"מ עביד איסורא, שהרי בידו להינצל מעבירה זו ע"י שיבטל את החמץ.

והנה, כבר הבאנו לשון הגמרא – "בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק, המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק פרש"י ומבעי לן לאטרוחי להאי שוכר לבדוק מספק מאי. וצ"ע דמאחר דקיי"ל דעל המשכיר לבדוק א"כ אפילו אם המשכיר לא בדק מה מחייב את השוכר לבדוק, ומבואר דודאי הבית טעון בדיקה ואין לדור בבית בלא בדיקה, והגמ' דנה טורח זה על מי מוטל ומסיקה דהיכא שבכניסת י"ד היה הבית אצל המשכיר טורח הבדיקה על המשכיר. ושוב דנה הגמ' היכא דמספק"ל אם המשכיר טרח כדינו שמא נטריח את השוכר לבדוק מספק.

ובגדר הדין כתב הר"ן [ד"ה המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק] להדיא שמצוות הבדיקה היא על המשכיר וחיוב השוכר בבדיקה הוא רק משום שאסור לדור בבית שיש בו חמץ שמא יבוא לאוכלו וכחמצו של נכרי שעושה לו מחיצה עשרה כמבואר לקמן.

השמטת הרי"ף

הרי"ף השמיט סוגיא זו מהלכותיו, וצע"ג אמאי, הלא ספק גדול הוא ונ"מ גדולה כמבואר בש"ס. ובבעה"מ שם כתב "לא כתבה הרי"ף ז"ל ובגמ' אסיקנא לעולם אימא לך חזקתו בדוק וכיון דבדיקת חמץ דרבנן נקטינן לקולא". ודבריו זוקקים הסבר.

והנה, עמדתי על כך שהגמרא, כשמביאה את הנפקא מינה אם חזקתו בדוק או לא, משתמשת במטבע לשון שונה וחריג. אומרת הגמרא שנפקא מינה "לאטרוחי להאי מאי". ומה לשון "לאטרוחי" כאשר היה מתאים יותר לומר "לחייב" וכדו'. וראיתי אריכות בס' ברכת מרדכי [פסחים סי' ב'], ותמצית דבריו, שמצד התקנה המיוחדת של חיוב בדיקת חמץ, השוכר פטור מדין ספק דרבנן לקולא, אלא שיכול להיות שעדיין נשאר חמץ ברשותו ומצד זה חייב בבדיקה, דלא גרע מבדיקת תולעים וכדומה. ויש נפ"מ, שאם ימצא חמץ והיה חייב לבדוק, לא נדון אותו כאונס. נמצא כך: אם נפשט הספק שחזקתו בדוק, נפטור אותו מכל כיוון, הן מצד חיוב או מצוות בדיקה והן מצד ה"טירחה" שחייב בה לא מצד התקנה המיוחדת של בדיקת חמץ אלא לוודא שאין חמץ ברשותו. שהרי חזקתו בדוק ואין טעם לבדוק. אבל אם לא נפשט הספק [כמו שסובר בעל המאור] אין נפ"מ בהבאת הספק. כי מצד מצות וחובת בדיקת חמץ – פטור, שהרי ספק דרבנן לקולא. ומצד שני, יהיה חייב לבדוק כדי לוודא שאין לו חמץ, וזה מה שהגמרא מכנה "לאטרוחי" [ויבדוק בלי ברכה כי אין כאן קיום מצות בדיקה]. אבל כאן לא אומרים "ספיקא דרבנן לקולא" כי אין זה מצוה דרבנן ספיציפית אלא דאגה ופעולה שלא יהיה חמץ ברשותו.

וכל זה לפי הרי"ף. אבל מדברי שאר ראשונים נראה שה"לאטרוחי" הוא מדין הרגיל של בדיקת חמץ, וגם יברך עליה. וקשה, שסוף סוף, ספק דרבנן לקולא, ולמה חייב לבדוק מצד ה"לאטרוחי"? ואולי ניתן לומר שהחשש שאין חזקתו בדוק, יוצר מציאות ש"ודאי" לא נבדק ושוב חייב במצות בדיקה. וא"כ צריך לבדוק עם ברכה. ע"כ תורף דבריו ועיי"ש בהרחבה גדולה.

וחשקה נפשי להאריך עוד בסוגיא זו אבל מה שהלב חושק – המקום המצומצם עושק!

[כתבתי עפ"י שיעורי הגר"ד פוברסקי, ס' זכרון שאול סי' ה', שפת אמת, נתן פריו עמ"ס פסחים, ברכת מרדכי, שער המלך, חי' רבינו שמואל פסחים ד', יביע אומר ח"ז אבהע"ז סי' א', ועוד ועוד[

שביבי נוגה

"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" - אפילו אם עדיין אינם מסוגלים להבין בגלל קטנותם, יש מעלה מיוחדת שייכנסו דברי תורה באזניהם, באזני בנך ובן בנך [רבי אברהם מלובלין "שבט מיהודה"]. יש לכל אדם רמה הכרתית אבל מעבר לזה יש רמה עמוקה יותר של הקשבה נשמתית. ילד קולט רשמים ומסרים מבחוץ אפילו אם אינו מודע לכך. וזה סוד אמו של רבי יהושע בן חנניה שהייתה מובילה עריסתו לבית המדרש "בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה" [ירושלמי יבמות ח,ב].

"שלח עמי ויעבדני" -  בעוד שעבדי פרעה נקטו בלשונם "שלח את האנשים", המורה על חשיבות, הרי הרועה הנאמן אינו מוכן לוותר על שום יהודי, ולו אפילו הפחות ביותר - שלח עמי - אפילו פשוטי העם שהם בבחינת גחלים עוממות, אף הם ראויים להיות עבדי השי"ת [רבי שלום מבעלז – מדבר קדש]. ועל כן יושבים מסביב לשלחן הסדר בליל פסח ארבעת הבנים המייצגים סוגים שונים יהודים ושלשה מתוך הארבעה [למעט החכם] יתכן בהחלט שהם בבחינת "גחלים עוממות".

שבת שלום ואורות אין סוף!!:-)

להערות והארות והנצחות – alchehrm@gmail.com