אורות הגבעה - קרח תשע"ח

הסבר עונש קרח ועדתו

מסביר המהר"ל [ספר התפארת פי"ח] שחטא קרח ועדתו היה שכפרו בתורה מן השמים כמו שמוכח מן הכתובים לכן עונשם היה שנבלעו חיים שאולה. הסבר הדבר התורה היא תורת אמת היא אינה דומה לשאר הדברים שיש בהם אמת אבל לא אמת מוחלטת לדוגמה אם יאמר האומר ראובן נמצא בבית ואכן הוא נמצא בבית זאת אמת מקרית, כי באותה המידה יכול היה להיות שראובן לא ימצא בבית הימצאותו בבית היא מקרית, ולכן גם האמת הנובעת מכך היא אמת מקרית. התורה היא אמת בעצמותה, כל דבריה מחויבים ואינם מקריים. לדוגמה כאשר נאמר בתורה שאהרן הוא כהן אין זה מקרה שאהרן נהיה לכהן והיה יכול להיות שאדם אחר יהיה כהן אלא מהותו של אהרן היא הכהונה. ולכן דבר זה מוכרח להיות כך הם כל דבריה של התורה מציאותם היא מציאות מחויבת כמו שהתבאר דבר זה בפרק הקודם.

אמרו חכמים במדרש 'בוקר ויודע ה'' אמר משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם לעשות יום ללילה והרי נאמר ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך וכן הבדיל אהרן לקדשו קדש קדשים, לכך נאמר בוקר ויודע ה' פירוש מאמר זה כמו שאי אפשר לשנות את הבוקר כי הוא מחויב המציאות כך דברי תורה בלתי ניתנים לשינוי מכיוון שהם מחויבי המציאות ואינם מציאות מקרית כשם שכולם מודים שאין מציאות העולם מקרית אלא מחויבת מהבורא כך הם דברי התורה.

כאשר חלקו קרח ועדתו על משה הם חלקו על התורה שהיא הכרח המציאות. על כן ראוי להם שיהיו הם נעדרים מהמציאות. מי שחולק על דבר שהוא מחויב המציאות, ראוי לו הפכו של הדבר נגדו הוא נלחם, לכן ראוי להם שלא יהיו נמצאים במציאות. לפיכך נאמר "ויאבדו מתוך הקהל וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה" שהיו מוכרחים להיות נאבדים אבדון גמור, ולכן ירדו חיים שאולה. אילו היו מתים אין זה אבדון גמור כי מתו מיתה טבעית כדרך כל הארץ ואין זה נקרא אבדון אבל משה אמר 'אם כמות כל האדם ימותון לא ה' שלחני', כלומר אם ימותו מיתה טבעית יוכח שאין התורה מחויבת המציאות כי הם חלקו על התורה והיתה להם מציאות טבעית. אבל אם לא כמות האדם ימותו מוכח שהתורה מחויבת המציאות עכ"ד [עפ"י הפי' קול חי].

תפיסה חדשה בדברי תורה. באופן טבעי, אפילו האדם שהתחנך לקיים תורה ומצוות עושה זאת מתוך הרגל. ברגע שיש סתירה בין צרכיו ורצונותיו לבין דברי תורה נוצר קונפליקט – מה לעשות? לקיים את מה שכתוב או לפעול על פי צרכיי [המדומים או אמיתיים]. ברגע שהאדם מבין שהמציאות המוחלטת היא התורה ומעשה נגד התורה הוא מעשה נגד עצם המציאות, הקונפליקט נפתר מאליו. כי הצרכים שלנו הם בדרך כלל מקריים ואילו דברי תורה הם אמת מוחלטת. שקלול נבון יניב תוצאות טובות בהכרח.  

"וַיֹּאמֶר יְ-ה-ו-ָה אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

א] יעויין בפרש"י שהביא מדברי הספרי דבארצם לא תנחל ליטול חלק בא"י וחלק לא יהיה לך בתוכם אף בביזה. אולם הרמב"ן כתב לפרש וז"ל בארצם לא תנחל שתהיה נוטל חלקך כאחד מכל שבטי ישראל וחלק קטן לא יהיה בארצם כלל וכו' עכ"ל ודבריו צריכים ביאור שמאחר שצוה דבארצם לא תנחל, מהיכי תיתי לחלק בין חלק גדול לחלק קטן דנבעי לזה קרא. ועוד צריך ביאור מה הוא זה חלק קטן.

בספר נחלת בנימין כתב ע"פ דברי הראב"ד בפי"ג מהל' שמיטה ויובל ה"י, דהנה הרמב"ם שם כ' וז"ל כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה שכובשין את העמים שנאמר לא יהיה וגו' חלק בביזה ונחלה בארץ. ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו. ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוהו בניהם ונתחלקה להם אבל שאר ארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותם ארצות ובביזתן ככל ישראל עכ"ל. ויעו"ש בהשגות הראב"ד שכ' א"א א"כ לא יטלו בהם תרו"מ כי הם היו תחת חלק יעו"ש. ומבואר דהראב"ד חולק בזה עם הרמב"ם וס"ל דגם בשאר ארצות שכבשן מלך ממלכי ישראל כיון דאית בהן תורת א"י לכל דבר וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות ה"ב ארץ ישראל האמורה בכ"מ היא בארצות שכבשן מלך ישראל וכו' עכ"ל ממילא דאיסור זה דבארצם לא תנחל ולא יהיה לכהנים הלוים וגו' נוהג גם שם.

ונראה דלדעת הראב"ד [ודעת הרמב"ן היא כדעת הראב"ד בזה] יסוד דבר זה נלמד מהא דכתיב בקרא 'בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם' דתרי דינים נאמרו בזה, חדא עיקר הדין דלא יטלו חלק כאחד מן השבטים בא"י שנכרתה עליה ברית לאברהם וליצחק וכו' ועוד דחלק לא יהיה בתוכם גם בשאר ארצות שכבשן מלך מישראל דכיון שכבשן מלך ע"פ דעת רוב ישראל הרי תורת א"י בו וגם שם הוזהרו הכהנים ולוים שלא ליטול חלקם בתוך בני ישראל [והרמב"ם ס"ל דהביאור בדברי הספרי הוא כמו שפרש"י דקאי על ביזה וכמש"ב שם הרמב"ם להדיא].

והנה אע"ג דבשאר ארצות שכובשן מלך ממלכי ישראל תורת א"י בהם לכל דבר מ"מ חלוקים הם לענין חלוקת נחלה, דרק א"י עצמה שנכרתה עליה ברית מתחלקת לשבטים, אולם שאר ארצות שכובשן מלך אינם מתחלקת לשבטים כ"א ליחידים וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מלכים ה"י כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה עכ"ל ומדלא חילק הרמב"ם משמע דבכל אופן גם אם תורת כיבוש רבים ביה וחל עליה קדושת א"י מ"מ אינה מתחלקת לשבטים. וע' ברמב"ם פי"א מהל' שמיטה ויובל ה"א וז"ל א"י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר וכו' עכ"ל. ומבואר דישנה א"י שמתחלקת לשבטים וישנה א"י שאינה מתחלקת לשבטים, וא"י שאינה מתחלקת לשבטים אינה באיסור זה דהארץ לא תמכר לצמיתות וה"נ ס"ל להרמב"ם דהאיסור דבארצם לא תנחל אינה נוהגת כ"א בא"י המתחלקת לשבטים אבל בשאר ארצות דהחלוקה בנחלה היא כמו החלוקה בביזה גם כהן ולוי נוטל בהם חלק דאינו נוטלם כלל בתורת לוי או שבט לוי כ"א כמו אחד משאר ישראל ובכה"ג אין בו איסור.

מעתה נראה דזהו הביאור בדברי הרמב"ן דס"ל להרמב"ן [כמ"ש לעיל בד' הראב"ד] דקרא ד'בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם', שני ענינים שונים הם, חדא בארצם לא תנחל דאין לשבט לוי נחלה בתוך א"י, דבא"י המתחלקת לשבטים אין שבט לוי בכלל ואינו נוטל חלק כאחד משאר שבטי ישראל, ושנית דחלק לא יהיה לך בתוכם דגם בשאר ארצות שכיבשן מלך ישראל דהחלוקה בהם אינו לשבטים כ"א ליחידים, גם בהם אין ללוי ליטול חלק כלל גם בתורת יחיד, וחד דינא להו נחלה עם ביזה דהביזה הרי לעולם מתחלקת ליחידים. ומדוקדק היטב בלישנא דקרא דבתחילה כתיב לא תנחל ואח"כ כתיב וחלק לא יהיה תחלה קאי על א"י דמתחלקת לשבטים שהיא בתורת נחלה לכל שבט משא"כ בארצות שכבשן מלך אין זה בתורת כ"א בתורת זכייה כהביזה והיינו לישנא דחלק וזהו מה שכתב הרמב"ן וגם חלק קטן לא יהיה לך ר"ל דגם במקום שהחלוקה היא ליחידים בארץ שכבשן מלך שכל אחד מקבל רק חלק קטן גם זה בכלל האיסור ואתיין היטב דברי הרמב"ן.

ועי' בס' קרן פני משה [עמ' קע"א] שלמד אחרת וכתב שהרמב"ן ביאר סיפא דקרא "וחלק לא היה לך בתוכם" דהיינו שמנוע מלנחול חלק בתוך נחלת כל שבט ושבט. וזו כוונתו שאין להם אפילו חלק קטן "בתוך" נחלת כל שבט ושבט. ועי' רמב"ן [בראשית מ"ח ו'] שמכנה שם נחלת הבתי אבות בשם "חלק גדול וחלק קטן", כלומר, אחרי שקיבל השבט בכללותו עפ"י גורל, שוב התחלק לבתי אבות דהיינו חלק קטן.

ובכך מובנים סוף דברי הרמב"ן "אבל הערים אשר הוסיף להם ערי מקלט היו ולצורך ישראל הן". שהיה קשה לו על פירושו, כי אמנם אין ערי הלויים נחלה שזכו בהן בגורל, מ"מ קיבלו אותן בגורל [עי' יהושע פ' כ"א שגם הלויים קבלו עריהם מן השבטים עפ"י גורל] אחרי שנתחלקה הארץ לשבטים כמפורש להלן "צו את בנ"י ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת", ולדבריו גם זה אסור, שנכלל באזהרת "וחלק לא יהיה לך בתוכם". ומיישב הרמב"ן שערי הלויים ערי מקלט היו, ולצורך ישראל היו, ולא נחלתם הן.  

עיקר תענוג הכהנים הוא עבודת ה'

ב] בהעמק דבר יש כאן פירוש נפלא: "וחלק לא יהיה לך. היינו ביזה במלחמה שהוא אינו לפרנסה רק לתענוגי בני אדם, גם זה לא שייך לכהני ה', ומפרש המקרא, אני חלקך. הנאתך הוא בעבודת ה' ובשקידת התורה, ואין אהבה כאהבת ה' ואהבת התורה כדתני' באדר"נ פכ"ח, וכל הנאות חיצוניות המה מפריעים הנאת הנפש, וע"ז ניתן מתנות כהונה כדי שיהיו פנוים לאהבת ה', וכמאמר מלאכי ג' בכהנים אשר דבר ה' יבקשו מפיהו, ובדה"י [ב' ל"א ד'] כתיב למען יחזקו בתורת ה': ונחלתך. מה שאתה מוכרח לחיי בשרים: בתוך בני ישראל. היינו כ"ד מתנות כהונה שהמה רובם חייתי דברייתי [חיי הבריות] ההכרחיים, מש"ה הקדים הכתוב חלקך לנחלתך, לא כתחלת המקרא, כדי שיהיה במשמע נחלתך למעלה ולמטה, היינו למעלה, אני חלקך ונחלתך, העסק בעבודת ה' היא פרנסתם, וגם השגחתו ית' עליהם להצליחם וכדאי' בע"ז ספ"א כל העוסק בתורה מצליח בעסקיו, וקאי גם למטה ונחלתך בתוך בני ישראל וכמש"כ [שמתנות כהונה נותנות רמת חיים הכרחית], משא"כ חלקך, אינו אלא מתענג על ה', כ"ז כתיב בפרשה זו בכהנים. אבל בלוים לא כתיב להלן אלא שלא ינחלו נחלה, משא"כ צרכי התענוגים, שהרי אין הלוים מיוחדים בארץ ישראל לפרישות יותר מישראל, וע' מש"כ בס' דברים י' ט' בפסוק על כן וגו', וי"ח א' ב' דבשנת הארבעים כשבאו לארץ מואב וקבלו עליהם שם עול הפלפול והתלמוד, שם כתיב על כן לא היה ללוי חלק ונחלה יע"ש, שכשם שהיה עבודה מביאה לידי אהבת ה' לכהנים, כך היה התלמוד מביא לידי אהבת ה' ללוים, וכמבואר בס' דברים כ"פ":

ונצרף את דברי הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל שכל איש ואיש מבאי עולם וכו' יכול להצטרף לשבט לוי ולהיות קודש קדשים עיי"ש והדברים עתיקים, דהיינו שכל אחד יכול למצוא את עיקר תענוגו בעבודת ה'. "ואתם [כל עם ישראל] תהיו לי ממלכת 'כהנים'".

בענין שבט לוי במלחמה

ג] כתיב ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם במדבר (יח כ) ובספרי וחלק לא יהיה לך בתוכם אף בביזה, צ"ע ל"ל קרא למעטם מביזה כיון שאין נלחמים אין להם ממילא חלק כמוש"כ הרמב"ם בהל' מלכים פ"ד הל"ט.

ולכאורה היה נראה ויל"ע בזה, דאף שפטורים ממלחמה מ"מ הרשות בידם להלחם, וניחא בזה מה שהק' מבעית הגמ' אי כהן מותר ביפ"ת והרי שנלחם, וכן מצאנו שבשאר ארצות נוטל ביזה וע"כ שנלחם, ועי' במרדכי בגיטין סי' תל"ב בגט על תנאי אי פוסל לכהונה, וכתב דאין לה"ר ממלחמת בי"ד דהרי כהנים אין נלחמים מדאבעי כהן מהו ביפ"ת ואי נלחם פשיטא שהוא בכלל הפרשה, והרי צ"ע דאדרבה מזה הוכחנו שהוא נלחם, אלא הכונה כמוש"כ דאה"נ דרשות יש לו להלחם אלא שאי היה בכלל חובת המלחמה היה בכלל הפרשה, וא"כ הרי ניחא דאיצטריך קרא שלא יטול בביזה אף אם ירצה ויצא למלחמה.

ובדברי הימים (א יב כז) ויהודע הנגיד לאהרן, וכתב רש"י ורד"ק דבניהו הוא בנו ובפ' י"א כ"ב כתיב בניהו הוא איש חיל וגו' הוא היכה שני אריאל מואב, וכן כתיב וצדוק נער גבור חיל, וחזינן שאע"פ דהיו כהנים נלחמו (בפשוטו היה זה במלחמה), ולכאורה היינו כמוש"כ דרשות להם להלחם.

ומה דמבואר בסוטה (מד) פרט לגרושה לכהן שאין חוזר עליה מעורכי המלחמה ולכאורה מבואר דאף חובת מלחמה יש עליו, י"ל למה שנסתפק המנ"ח שלהי מצוה תקכ"ה אי חזרה מעורכי המלחמה הוי רשות או חובה, ועי' בספרי משפטים פן ימות במלחמה אם ילך סופו למות חזינן דהוי איסור, וכ"כ במאירי סוטה וכן משמע מהרמב"ם בספהמ"צ דכייל לדין שחוזר מעורכי המלחמה בהדי הדין שאין יוצא לסחורה והרי דהוי חובה לחזור, וא"כ י"ל דאף כאן הכונה פרט לגרושה לכהן שאם רוצה לצאת למלחמה אין חייב לחזור [משאת מלך סי' רע"ח].

בענין ירושת שבט לוי בארץ לעתיד לבא

ד] נאמר בב"ב [קכ"ב] ועוד תניא עתידה א"י שתתחלק לשלשה עשר שבטים וכו', ופי' הרשב"ם דלעתיד לבוא גם שבט לוי נקיט נחלה כשאר שבטים כדכתיב שער לוי אחד, ואפרים ומנשה לא יטלו אלא חלק אחד, והחלק הי"ג היינו לנשיא כדאמר לקמן. ועי' בשטמ"ק שתמה על הרשב"ם דמפורש בקראי שם דאפרים ומנשה יטלו שני חלקים, וכן מש"כ הרשב"ם דשבט לוי יטול נחלה כשאר שבטים, נחלק עליו הר"ן וכתב שמפורש בפרשה שם שלא יטול חלק בארץ אלא שיהיו לו ערים לשבת בהן, והוא מכלל התרומה אשר ירימו כ"ה אלף אורך ורחב עשרת אלפים שמכללה בית המקדש ומקום לשבת לכהנים וללוים, ושער לוי אחד הוא ענין אחר לגמרי, דיהיו בירושלים שנים עשר שערים לזכרון י"ב השבטים, ובזה גם שבט לוי יהיה לו שער, ומנשה ואפרים שער א'. עיין שם, וכן תמה עליו בהג' הרש"ש. והנה מסתימת דברי הר"ם פי"ג מה' שמיטה ויובל משמע דס"ל כמש"כ הר"ן, דלא הזכיר כלל דלעתיד גם שבט לוי ינחל בארץ כנען, עיין שם שכתב, כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים שנאמר לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, חלק בביזה ונחלה בארץ, וכן הוא אומר בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה, ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו, ע"כ. ומשמע דגם לעתיד הדין כן, ואדרבה לכאורה משמע דכל דין זה אינו נוגע אלא לעתיד, הא לאו זה אינו אלא כשהארץ בישיבה, וכש"כ החינוך מ' תק"ד. וא"כ לכאורה אינו ענין ללאו זה אלא בעבר, ועכשיו אינו נוגע אלא לעתיד). ועי' במשל"מ בס' פר"ד ד"ו שהביא דדעת הסמ"ג כדברי הרשב"ם.

ובמנ"ח מצוה ת"ח הביא דברי הספרי פ' קרח, וכן הוא בספרי פ' שופטים, וברש"י שם, דמרבי שם מקרא גם ארצות קיני קניזי וקדמוני דמוזהרין הלויים שלא ליטול בהם נחלה, וכתב המנ"ח דש"ס דילן חולק על הספרי דהא מבואר דלע"ל יטלו הלוים נחלה בא"י, וא"כ פשיטא דיטלו חלק גם בארץ קיני וכו'. וראיתי מי שכתב דגם לפי"מ שפי' הרשב"ם אין הכונה שיטול שבט לוי בתורת נחלה, אלא דישראל מצוויים לעתיד ליתן ללוים חלק מנחלתם בתורת תרומה, וכדכתיב להדיא בקרא תרומת הקדש, אבל בתורת נטילת נחלה באמת אין להם גם לעתיד, וא"ש דל"ק מהספרי, דהספרי הא קמרבה דלא יטלו בתורת נחלה וכמו כל שבטי ישראל, ובזה שפיר מוזהרין גם לעתיד לבוא. ובזה מיישב קושית המשל"מ בפר"ד על הראב"ד שהשיג על הר"ם שכתב דבשאר ארצות שכובשין ישראל יש ללוי נחלה וחלק בביזה, והשיג הראב"ד על הר"ם דא"כ יהיו פטורין מתרו"מ דהא יש להם חלק ונחלה, והקשה המשל"מ דא"כ לעתיד דיטול שבט לוי נחלה, וכמש"כ הרשב"ם והסמ"ג א"כ יהיו פטורין מתו"מ, והוכיח מהגמ' דגם לעתיד יהיו חייבין בתו"מ, ולפי הנ"ל מיושב, כיון דלא יהיה להם בתורת נחלה כמו כל ישראל, אלא בתורת תרומה מתנה מישראל. אולם מפשטות דברי הרשב"ם שכתב דלוי נקיט נחלה כשאר שבטים, משמע דיטלו בתורת נחלה.

לכאורה מהא דמרבה בספרי קיני קניזי וכו' דאין לוי נוטל נחלה בהם, משמע דבשאר ארצות שכובשים נוטלים חלק ככל ישראל, וכמש"כ הר"ם, ולשיטת הראב"ד צ"ע דמאי איצטריך לרבויי ארץ קיני וכו' כיון דגם בשאר ארצות אין להם חלק, עי' במלבי"ם פ' קרח, שעמד בזה [שיעורי רבי שמואל].

ה] הרמב"ם שראינו לעיל מחלק בין כל הארצות לבין "הארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם". ולכאורה לא מובן מדוע הרמב"ם מוסיף "שירשוה בניהם ונתחלקה להם", הרי מספיק היה לכתוב את הרישא. ועוד קשה על דברי הספרי שכתב "על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה", למה נאמר? והלא כבר נאמר "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" מה תלמוד לומר "על כן אמרתי להם" שיכול אין לי אלא בשעת חלוק הארץ אבל משיחלקו שומע אני יקצה לו כל שבט ושבט בפני עצמו ת"ל על כן אמרתי להם, וכו' עכ"ד. ולכאורה לא מובן כיצד הייתה הוה אמינא שלא יהיה להם בשעת חילוק הארץ ויהיה להם אחר כך. הרי אם לא היה להם בשעת חילוק הארץ כיצד יהיה להם אחר כך?

אלא צריך לומר שישנם שני דינים: ישנו דין של יוצאי מצרים שכבשו את הארץ ועל ידי כך קנו אותה, וישנו דין קודם לכך האומר שארץ ישראל מוחזקת היא לנו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב והם מורישים אותה לנו ולכן ארץ ישראל נחשבת כ'מוחזק' ולא כ'ראוי' בלבד. כריתת הברית עם האבות עצמה עשתה קניין וההוה אמינא של הספרי הייתה, שאם כי הפסוק 'ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה' השמיע שהלויים מופקעים מדין הזכייה בארץ מכוח הכיבוש שלה, אולם הוא לא השמיע שהם לא יקבלו את הארץ מכוח ירושת האבות. ולכן היה צורך בפסוק 'על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה' כדי להשמיע שהלויים מופקעים גם מדין ירושת האבות של הארץ והם לא נוחלים בה כלל.

ולפי זה מובן שכאשר הרמב"ם מחלק בין חלקי ארץ ישראל שזוכים בהם מכוח כיבוש גרידא ובין חלקי ארץ ישראל שזוכים בהם מכוח ירושה של ברית האבות הוא מדגיש ש'ירשוה בניהם ונתחלקה להם' מכיוון שכריתת הברית עם האבות אינה נתינת סימן גרידא לארצות שיורשים אותן אלא זו היא הסיבה לכך שהם יורשים אותן. וזה הוא ההסבר לחילוקו של הרמב"ם בין הארצות שנכרתה עליהן הברית ובין הארצות שכבשו אותן. הרמב"ם מודה שלגבי כל הדינים הקשורים לארץ ישראל נחשבים כל חלקי ארץ ישראל כארץ ישראל ולכן חייבים להפריש תרומות ומעשרות בכל חלקי ארץ ישראל אלא שלגבי איסור הנחלה של הלויים הוא סבור שיש צורך בשני תנאים, גם ירושת אבות וגם כיבוש, ואם חסרה ירושת האבות הרי אין איסור על הלויים לנחול באותה ארץ. לדעת הרמב"ם לא אסרה התורה על הלויים לנחול אלא בחלקי ארץ ישראל אשר עברו בירושה מהאבות אולם בשאר חלקי ארץ ישראל אין עליהם איסור לנחול נחלה.

ולפי זה ניתן להבין גם את שיטת הרשב"ם [בב"ב קכ"ב]. הרשב"ם כתב ששבט לוי עתיד לקבל נחלה לעתיד לבוא, והקשה עליו המנחת חינוך כיצד ניתן יהיה לעקור לאו מדאורייתא ועוד קשה מדברי הספרי שכתב ששבט לוי אינו עתיד לקבל נחלה אף בארצות הקיני הקניזי והקדמוני. ונראה להסביר שלדעת הרשב"ם לא הפקיעה התורה את זכות הלויים לרשת נחלה אלא בנחלה הבאה מכוח ירושת האבות, אולם כאשר ארץ ישראל נכבשה על ידי הגויים וחזרה ונכבשה על ידינו הרי אין אנו זוכים בה מכוח ירושת האבות אלא מכוח הכיבוש ומותר ללויים לנחול בה נחלה ולכן לעתיד לבוא כאשר יזכו בארץ מכוח הכיבוש הם יוכלו לנחול בה נחלה. אולם את ארצות הקיני הקניזי והקדמוני הם לא ירשו מעולם ולכן לעתיד לבוא כאשר הם יזכו בה הם יזכו בה מכוח ירושת האבות הראשונה ולכן גם לעתיד לבוא לא יוכלו הלויים לנחול בה נחלה וכפי שכתב הספרי [עפ"י שיעורי הגרא"ש].

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם"

בתרגום יונתן "ואזל לאוכחא לדתן ואבירם". וצ"ע מנין לו שהלך להוכיחם כאשר אין רמז על כך בפסוק? ועי' מש"כ בפרדס יוסף כאן פירוש מתוק, וע"ע בס' נושאי כלי יהונתן. וע"ע ברשב"ם שכתב שהלך להחזירם בתשובה ובמדרש [במ"ר י"ח י"ב] שהלך להתרות בהם.

"העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה"

א] בגמ' במו"ק ט"ז מבואר שהטעם שלא היה לשליח איסור לשה"ר לומר למשה שכך אמרו דתן ואבירם משום שמי שמחרף שליח בי"ד אין לשליח בי"ד איסור לשה"ר כשחוזר ואומר כן לבי"ד והגמ' למדה דין זה מכאן. והנה במג"א סי' קנ"ו סק"ב פסק ע"פ הירושלמי בפאה פ"א ה"א שאין איסור לומר לשה"ר על בעלי מחלוקת ולפי"ז יש לתמוה מה ראית הגמ' מהפסוק כאן שאין איסור לשה"ר באמירת השליח בי"ד לבי"ד שאדם חירפם והרי שאני הכא שהיו בעלי מחלוקת שאין בהם כלל איסור לשה"ר?

ויעויין בס' חפץ חיים [הל' לשה"ר כלל ח' באמ"ח אות ט"ז] שכתב דהנה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו הך דינא דירושלמי דמותר לספר לשה"ר על בעלי מחלוקת וצ"ב מ"ט השמיטו דין זה? וביאר הח"ח דאפשר דלראשונים הוקשה קושיא זו דלכאורה מות שבדתן ואבירם הוצרכו לטעם היתר לשה"ר משום שלשליח בי"ד מותר לדבר לשה"ר, מוכח דבעלמא יש איסור לדבר לשה"ר גם על בעלי מחלוקת וא"כ מוכח מזה שהבבלי חולק על הירושלמי בדין זה ולפיכך הראשונים השמיטו דינא דירושלמי שמותר לדבר לשה"ר על בעלי מחלוקת עכ"ד הח"ח.

ומבואר בזה שהח"ח רצה להוכיח מקושיא זו דבאמת הבבלי חולק בדין זה על הירושלמי עוד כתב הח"ח שם ליישב קושיא זו באופ"א ע"פ מש"כ בגליון הש"ס בירושלמי דיסוד ההיתר לדבר לשה"ר על בעלי מחלוקת הוא משום שעי"ז נשקט המחלוקת ולפי"ז ביאר הח"ח שבמעשה של דתן ואבירם שהלשה"ר רק מגדיל את המדורה היה אסור לומר לשה"ר וכל ההיתר הוא רק מצד שהיה שליח בי"ד.

וכעין דברים אלו של הח"ח כתב ג"כ בעל השואל ומשיב שואל ומשיב מהדורה תליתאה ובספרו דברי שאול עה"ת כאן דכל ההיתר לומר לשה"ר על בעלי מחלוקת הוא כדי להשקיט המריבה וא"כ היתר זה שייך דווקא כשאומר הלשה"ר לאדם שאינו שייך למריבה שיוכל עי"ז להשקיט הריב ולתווך לשלום אבל כאן שהשליח בא לומר למשה שדתן ואבירם דברו נגדו בזה לא היה שייך היתר זה של הירושלמי. וכעי"ז תי' בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע במו"ק.

והנה מדברי הח"ח והשואל ומשיב והבן איש חי מבואר שנקטו שכל ההיתר לדבר לשה"ר על בעלי מחלוקת הוא דוקא בגוונא שעי"ז תושבת המחלוקת ועפי"ז פסק הח"ח שם כלל ח' סעיף ח' וז"ל ודע דזה שיש אומרים דמותר לספר לשה"ר על בעלי מחלוקת דוקא אם הוא רואה שעל ידי שיגלה לפני אנשים את גודל תרמיתם בזה הענין ויראו שאין הדין עמהם מתוך זה תושבת המחלוקת אבל בלאו הכי אין שום חילוק בדבר עכ"ל הח"ח.

אמנם הנצי"ב העמק שאלה על השאילתות בריש שאילתא כ"ח והחיד"א בספרו פתח עינים במ"ק ט"ז רוח אחרת להם ביה ונקטו שיסוד ההיתר לדבר לשה"ר על בעלי מחלוקת אינו מצד שעי"ז תושבת המחלוקת אלא ההיתר מצד שבעל מחלוקת דינו כרשע דז"ל הנצי"ב שם ובירוש' פאה פ"א מותר לומר לשה"ר על בעלי מחלו' ומה טעם ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך וה"ה כל בעלי עבירה אלא קמ"ל אע"ג דהוא ירא ה' ועמית בתורה ומצות וס"ד עון המחלוקת עצמו אינו זדון דלבי' אנסיה שהצדק אתו קמ"ל דמכ"מ לעשות מחלוקת בישראל עון גדול ואינו עמיתי בתורה ומצות עכ"ל הנצי"ב.

ומבואר מדברי הנצי"ב דיסוד ההיתר לומר לשה"ר על בעלי מחלוקת אינו מצד שעי"ז ישקט המריבה אלא מצד שבעל המחלוקת יצא מכלל עמיתך וכ"כ החיד"א שם בפתח עינים שם.

אלא שלפי"ז הדרא קושיא לדוכתא איך הוכיחה הגמ' ממעשה דדתן ואבירם דמותר לשליח בי"ד לומר לבי"ד שביזוהו והרי במעשה דדתן ואבירם לא היה בלא"ה איסור לשה"ר משום שהיו בעלי מחלוקת. אך באמת נהפוך הוא דהחיד"א עפ"י יסוד זה שההיתר לדבר לשה"ר הוא מצד שהוא רשע ישב קושיא זו. דהנה ז"ל החיד"א שם פתח עינים במו"ק טז. ועוד אפשר לתרץ כי הנה הרב יפה מראה פ"ק דפאה סי' טו"ב כתב דהא דיליף התם ר"ש בר נחמני בשם רבי יונתן דמותר לדבר לשה"ר על בעלי המחלקת היינו דנתן הנביא אמר שאמרו יחי המלך אדוניהו דנתן המציא זה כדי שיקצוף דוד הע"ה ע"ש והרב כלי יקר פירש דכל דבר שתדבר בת שבע יוסיף עליו והוא שאמר ומלאתי את דבריך וגם אמר ומדוע מלך אדוניה שלא יש לו דבר טוב כיוצא בזה ע"ש באורך באופן דמשם אנו למדים דיש לדבר לשה"ר ולהוסיף מאי דלא הוה ומשו"ה לא אפשר דהא דסיפר השליח למשה רבינו ע"ה שאמרו העיני האנשים וכו' כתוב בתורה לאשמועינן דמותר לדבר לשה"ר על בעלי המחלקת דמאי איריא לומר מה שאמר הלא גם להוסיף ולהגדיל המדורה שרי כדאשכחן בנתן הנביא ולהכי אמרי' דהא אשמועינן לשליח ב"ד דמצי לומר מאי דאתפקר כדמשמע מקרא דבקושטא דתן ואבירם דברו כי הני מילי, עכ"ל החיד"א.

הרי שהחיד"א נקט דעל בעל מחלוקת מותר לדבר לשה"ר אפי' מה דלא הוה ולכן מהגמ' במו"ק שמסר את הלשה"ר כמות שהוא מוכח דלאו מדין בעל מחלוקת דיבר לשה"ר אלא מדין שליח בי"ד וע"ע בהעמק שאלה לנצי"ב ובריש שאילתא כ"ח ובשו"ת מהר"י אסאד סי' רי"ג מה שתי' קושיא זו באופ"א וע"ע משכ"ב החיד"א בפתח עיניים שם במו"ק.

עוד אפשר לומר לפי הנצי"ב, שבשעת מעשה קרח טרם נאמר האיסור של "ולא יהיה כקרח ועדתו" וא"כ לא היו בגדר "אינו עושה מעשה עמך", וממה שדיבר עליהם לשה"ר מוכח שמותר לשליח בי"ד לספר לשה"ר.

[עפ"י פנינים מבי מדרשא,, קובץ ישורון כ"ו עמ' רפ"ז, חבצלת השרון, מגדים חדשים עמ"ס מו"ק ועוד ועוד ועוד].

מוחזק שאינו מציית לבי"ד, האם בי"ד יתנו רשות מיד ללכת לערכאות

ב] שאלה. מעשה באדם שהוא לץ וגם מוחזק לבעל מריבה, ושלשה אנשים שונים קראוהו לבי"ד והתלוצץ מהדיינים ולא בא, כעת בא אדם רביעי והזמינו לבי"ד, והסתפקו הדיינים האם יכולים לתת מיד רשות ללכת לערכאות, כדי שלא יכשל בחטא של לועג לחכמים, או שמא יזמינו אותו קודם, וכשיסרב לבא, יתנו רשות ללכת לערכאות?

תשובה. כתוב בתורה (במדבר טז יב) 'וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם'. ופירש"י מכאן שאין מחזיקים במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם, והקשה החת"ס א. פשיטא מהיכי תיתי להחזיק במחלוקת, ב. טפי היה ללמוד מכאן, שצריך לרדוף אחר השלום, על כן נראה לפרש, שלכאורה לא היה צריך משה רבינו ע"ה לשלוח אליהם להשלים עמהם, כי כבר הוחזקו במריבה זה שלש רגלים, א. אכן נודע הדבר, ב. ירא ה' עליכם וישפוט, והשתא פעם שלישית, והרי הם מוחזקים כמו מי שלקה ושנה, קמ"ל דאין מחזיקים במחלוקת, פי' אין אומרים גבי מחלוקות זהו מוחזק, אלא לעולם צריך להתחיל בשלום, עכ"ד. ואולי גם בעניננו נאמר שאדם שהוא מוחזק ללץ שפוגע בכבוד בית דין, ואינו נכנע, אין מחזיקים במחלוקת, וצריך לקוראו כל פעם מחדש. ויעוין במסכת עבודה זרה דף נה ע"א אם ללצים הוא יליץ, ואם לענוים יתן חן. (משלי יג לד).

אמנם בכסף הקדשים (סימן כו) כתב שאם יש אומדנא ברורה שלא יבא לבי"ד, אין צריך רשות מבי"ד, ויכול לתבעו מיד בערכאות. ויש לומר שבזה גם החת"ס יודה, שלא אמר החת"ס אלא כאשר עושה מחלוקת עם הרב בעצמו, שהרב צריך למחול על כבודו ולהתחיל בשלום, ולא לומר שהוא מוחזק כבר. אבל לגבי הדין של הליכה לערכאות, הרי הוא ככל הדינים שבתורה, שסומכים על אומדנא ברורה, ואין צריך לשלוח לו, שמא יבא לבי"ד. [חשוקי חמד ע"ז נ"ה.]