בגדר בישול בשר וחלב

הג"ר חנניה אייזנבך  הערות קרח תשע"ח 

עיין בלקוטי שיחות ח"ו שיחת קודש פר' משפטים, שביאר את דברי רש"י על "לא תבשל גדי בחלב אמו" על דרך הפשט, ובתוך דבריו באות ב' שם כתב: "לפי פירוש רש"י "אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול", הכרח לומר שמה שהתורה הוציאה איסור האכילה וההנאה בלשון לא תבשל, הוא מצד שבישול הוא ההתחלה שמביא לידי אכילה והנאה; כאשר אדם מבשל דבר מאכל, הוא עושה כן כדי לאכול או ליהנות וכו'". ובהערה 8* כתב וזל"ק: "אבל אין לומר שהוציא איסור אכילה בלשון בישול רק ללמדך שאינו אסור אלא דרך בישול כבסנהדרין ד, סע"ב טושו"ע יו"ד רספ"ז – כי פשטות הלשון לא תבשל מורה שהכתוב מזהיר על הבישול ולא על האכילה דרך בישול, ולכן מוכרח לומר כבפנים, שהוציא איסור אכילה בלשון בישול, לפי שהבישול הוא הכנה לאכילה. אלא שמכל מקום, ממה שנאמר "לא תבשל" ולא "לא תכין" ע"ד בשלח טז,ה "והכינו" וכיו"ב), מוכרח גם עפ"י דרך הפשט שאיסור האכילה וההנאה היא דרך בישול דוקא". עי"ש.

וממש"כ "גם עפ"י דרך הפשט", משמע שע"ד ההלכה ודאי שהוא כן. היינו שב' הענינים נאמרו בהלכה זו, שהבישול הוא לצורך האכילה, ועוד שצ"ל דוקא דרך "בישול" ולא באופן אחר, והם קילורין לעינים וכמו שיבואר.

ב

הנה בשו"ע יו"ד סי' פ"ז ס"א: "כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים, אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה, והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין".

וכל לשונו הוא מהטור כאן, החלק הראשון הוא מהגמ' חולין קט"ו ע"ב, והחלק השני הוא מ"תורת הבית" להרשב"א ז"ל וז"ל בבית שלישי שער רביעי: "באיזה ענין אסורין דבר תורה ובאיזה ענין מדבריהם, דבר תורה אין בשר בחלב אסור אלא דרך בישול, אבל לערב צונן ולאכול מותר כו'. וכפל דבריו בתוה"ב הקצר ריש השער הרביעי: "ולמה הוציאו הכתוב בלשון בישול לומר לך שלא כדרך בישול אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים", [וצע"ק מה שבקצר נקט בלשון שלילה "שלא כדרך בישול אינו אסור מן התורה"].

והש"ך בסק"א: "שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול כו', כלומר: אבל לא על ידי כבוש ומליחה שאינו דרך בישול". ובפמ"ג ש"ד כתב: "עיין ש"ך עשה כלומר, אפשר מלת דרך קשייא ליה, היה לו לומר שאין אסור אלא בבישול כו'" עיי"ש.

ולכאורה פלא הוא שהרי מקור דברי המחבר ז"ל הוא כאמור בתוה"ב להרשב"א, ושם הלשון הוא "אבל לערב צונן ולאכול מותר", ומה פירוש שהיה קשה לו על

המחבר, הרי כך הוא הלשון ברשב"א, והרי הלשון "דרך בישול" אסרה תורה הוא לקוח מהגמ' חולין ק"ח ע"א ובכמה דוכתין, ולכאורה צע"ג.

ג

והנה בגדר "דרך בישול אסרה תורה" עי' במהר"ם שיף חולין ק"ח ע"א וז"ל: "וכן לפי האמת הא דנאסר יכול לאסור אפילו כו', משום דבשר בחלב שאני שאין איסורו מצד טעם הבלוע בו לחשבו כאיסור שנבלע בהיתר, שהרי כל אחד בפני עצמו דהיתר הוא, ובהצטרפם עשאם התורה להכל  נבילה  כאיסורו מחמת עצמו".

ועי' גם בשו"ת הגרעק"א ז"ל סי' ר"ז שהביא כן בשם הרא"ש בהל' כלאי בגדים סי' ב', עי"ש שהסיק "דלאו מדין ביטול אתינן עלה, אלא דהאיסור אינו מתחיל אלא בדרך נתינת טעם זה בזה ע"י בישול, ובליכא נ"ט מעולם לא נעשה בשר בחלב ולא חל האיסור כלל" עי"ש, ועי' בפ"ט מהל' מאכ"א הט"ז בכס"מ בשם הרי"י מיגאש ז"ל.

וב"צפנת פענח" על הרמב"ם רפ"ט מהל' מאכלות אסורות הגדיר הדברים בלשונו: "אך באמת הפירוש, דלא מחמת שהם מעורבים זה בזה זה הוא האיסור, דהא אם אוכלם בבת אחת בלא תערובת מזגיית אין כלל איסור מן התורה, רק כך התורה אמרה דאסור לבשל בשר עם חלב וע"י הבישול נעשה איסור חדש דנעשו שניהם איסור חדש, והאיסור הוא ע"י מה שנתהוה ע"י בישול שניהם" . ושוב בהמשך שם: "והנה לגבי בשר בחלב  אם זה הוי בגדר אוסר ונאסר, או שהם שניהם נאסרים ביחד, באמת זה תליא בהך פלוגתא דרב ולוי גבי חצי כזית בשר וחצי זית חלב שבישלן אם לוקה על בישולן, ר"ל אז  יש עליהן כלל שם בשר בחלב, ואחר שבישלן נעשה איסור ואסור לאוכלן ומצטרפין ביחד גם לענין אכילה, ואז אין עליהם שוב איסור בב"ח רק דבר אחד אסור" עי"ש עוד.

ד

ונמצא שאיסור בישול בשר בחלב, אינו מעשה הבישול עצמו אלא יצירת מזיגת הבשר והחלב יחדיו, להיותם איסור עצמי חדש שמתהוה מעירובם יחד, ואין עירוב זה יכול להעשות כי אם ע"י בישול, וזהו שנתכוונו במה שאמרו "דרך בישול דוקא אסרה תורה", ולכאורה הן הן דברי הרשב"א ב"תורת הבית" הנ"ל שדרך בישול ולא כשמערה צונן זב"ז.

וממוצא דברים אלו מובן, שאם היתה אפשרות ו"היכי תמצי" אחרת למזג את הבשר והחלב הרכבה מזגיית, גם אז היה איסור תורה, אלא שבמציאות אין אפשרות אחרת בלתי דרך בישול, שעל ידו נעשית הרכבה מזגיית זו ושם חדש של איסור. ולפי זה הרי לכאורה פשוט שלא "מעשה הבישול" הוא שנאסר, אלא תוצאת הבישול שהיא מזיגת הבשר והחלב שכל אחד הוא היתר לעצמו, ובהתערבם יחד על ידי הבישול מתהוה איסורם.

ועי' גם בחינוך מצוה צ"ב: "לפי שבא האיסור לנו במעשה התערובת אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין איסורו מחמת נזק אכילתו כלל, רק שלא נעשה פעולת אותו התערובת".

אבל הרמב"ם שיטה אחרת לו בזה, שגדר איסור הבישול אינו מה שמערב את שני מיני ההיתר יחדיו ונעשים איסור אלא שגדר הבישול הוא שמכין את האוכל, וכך כתב במפורש בריש פ"ט מהל' מאכלות אסורות: "בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור  בהנאה כו', ומי שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו,  וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשל כאחד לוקה ואף על פי שלא בישל: לא שתק הכתוב מלאסור האכילה, אלא מפני שאסר הבישול, כלומר: ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת  מאחר שאסר בת הבת".

[והוא מה שכתב בפ"ב מהל' איסורי ביאה ה"ו: "הבא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת, אותה הבת ערוה עליו משום בתו, ואף על פי שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה, מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת ואיסורה מן התורה ואינו מדברי סופרים" (ונתכוין לומר שאינו כאיסור הנלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת שנקראים בלשונו "דברי סופרים" כמוש"כ ה"כסף משנה" בריש הל' עדות ובכ"מ, אלא הוי כאיסור מפורש ממש בתורה), ויותר מזה כתב בפ"א מהל' טומאת מת ה"ב: "טומאת משא מפי השמועה, וקל וחומר הדברים: אם נבילה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמאה במשא, שנאמר: והנושא את נבלתם, המת לא כל שכן, ומה נבלה שמגעה טומאת ערב משאה טומאת ערב אף המת שמגעו טומאת שבעה. אין טומאת משא במת מדברי סופרים אלא דין תורה, ויראה לי ששתק ממנה הכתוב, כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב  לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו כו'"].         

הנה מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל שגדר איסור הבישול משום שהוא מכין ומכשיר את האכילה, ולכן לא נאמר בתורה מפורש איסור אכילה משום שכל שכן הוא מבישול, גם מזה שכתב שאסור באכילה ואפילו "לא בישל", ובסהמ"צ ל"ת קפ"ו כתב: "והמבשלו לוקה אע"פ שלא אכלו", נראה ברור שזו היא שיטתו ז"ל בהגדרת איסור בישול בשר בחלב.

ו

והנה רבים תמהו על הרמב"ם שמנה שני לאוין, לאו דבישול ולאו דאכילה, ולא כבגמ' דאמרו ד"אחד לאיסור אכילה אחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול", וממה נפשך למה שני לאוין,

וברור בדעת הרמב"ם, שבאמת לדעתו כאילו נאמר רק לאו אחד, וזה שכופל בתורה את ה"לא תבשל" ג"פ, כך היא דרכה של תורה לכפול ולשלש האיסורים, וכמוש"כ בשרשים, אבל באמת אין כאן אלא לאו אחד, ובענין זה אזיל בשיטת הרס"ג והבה"ג שמנו רק לאו אחד בלבד (עי' בסהמ"צ בביאור הגרי"פ ז"ל מל"ת ס"ח), אלא שאם כן מהיכי תיתי כתב ב"כותרות" שני לאוין, וכך גם בספר המצוות שלו, מל"ת קפ"ה וקפ"ו, ולא קשה מידי, שהרי לצורך ביאור זה הביא בסוף ה"א: "לא שתק הכתוב מלאסור האכילה, אלא מפני שאסר הבישול, כלומר: ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת  מאחר שאסר בת הבת", ומה רצה בהבאת הדוגמא של איסור הבת ואיסור בת הבת, אלא שכמו שם, אף שלא כתוב בתורה "ערות בתך", אנו מונים ערות הבת ללאו מיוחד, משום שאסר בת הבת, והוא כאילו מפורש ממש בתורה ולכן לוקים עליו, כן ממש הוא באיסור אכילת בשר בחלב, שאף שאינו מפורש בתורה (שכאמור ס"ל להרמב"ם שיש רק לאו אחד) הרי מכיון שאסר הבישול ממילא יודעים אנו איסור האכילה, ולוקים על האכילה ועל הבישול, כשם שלוקין על הבת ועל בת הבת, כמפורש בסהמ"צ ל"ת של"ה ושל"ו עי"ש.

ז

ולכאורה זהו מש"כ רש"י בחולין ק"ח ע"א ד"ה מ"ט לא: "החידוש הוא דשניהם מין מותר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו נאסרו, ועוד דרך בישול נאסרו בלא אכילה", וביאר רש"י את ה"חידוש" שיש באיסור בשר בחלב, בשני טעמים: א. ששניהם מין מותר, זה לעצמו וזה לעצמו וכשנתערבו נתאסרו" (וטעם זה הזכיר רש"י בכ"מ בש"ס, מלבד הטעם שכתבו התוס' בשמו "דאי תרי כולא יומא בחלבא שרי). ב. שדרך בישול נאסרו בלא אכילה. היינו שבדרך כלל לא מצאנו בשום מקום בישול לא לאכילה, וכאן אסרה התורה בישול גם בלא אכילה.

ולמש"כ יש לומר, שנתכוין רש"י בשני טעמים אלו, לשתי סוגי הגדרות האיסור, של הרשב"א והטור ושל הרמב"ם. שלדעת הרשב"א והטור שעיקר האיסור בכך שכתוצאה מהתערבות שניהם נעשה איסור, אף שלפני זה כל אחד לעצמו הוא היתר, אם כן זה הוא החידוש של איסור בשר בחלב –כלשון רש"י בטעם הראשון- "ששניהם מין מותר, זה לעצמו וזה לעצמו וכשנתערבו נתאסרו", ואילו לשיטת הרמב"ם שגדר אסיור הבישול מחמת שמכין האכילה, הרי החידוש הוא כטעמו השני של רש"י "שדרך בישול נאסרו בלא אכילה".

והנפק"מ בין הני שתי הגדרות יש לומר לכמה ענינים, ובהם אם יש בישול אחר בישול בב"ח, שאם האיסור הוא יצירת ההרכבה המזגיית, כי אז לא שייך לאסור בישול אחר בישול, כי הרי כבר בבישול הראשון נעשה דין ושם האיסור. אבל אם הוא מצד הכנת אכילה, הרי גם לאחר בישול שייך לאסור בישול אחר, ואכ"מ.

ח

ולמשנ"ת בדעת הרמב"ם אתי שפיר מאד, מה שב"כותרות" להל' מאכלות אסורות כתב: "שלא לאכול בשר בחלב; שלא לבשלו", ולכאורה מה ענין איסור בישול להל' "מאכלות אסורות", ודין הלאו דבישול היה לו להביא במקום אחר, וכמו שלענין כלאים הביא כאן רק הלאו "שלא לאכול כלאי הכרם" ואילו דין ולאו זריעת הכלאים הביא בהל' כלאים, ועד"ז הביא כן את הלאו "שלא לאכול לחם תבואה חדשה" ו"שלא לאכול קלי מן החדש" ו"לא לאכול כרמל מן החדש" ואילו איסור הקצירה לפני העומר הביא בפ"ז מהל' תמידין ומוספין, ולכאורה צ"ע.

אלא שלהרמב"ם (א) הרי איסור אכילת בשר בחלב "מפורש" הוא בהלאו של בישול ("ואפילו בישולו") כנ"ל, ואי אפשר להפרידם. (ב) ועיקר, שכל ענין הבישול אינו אלא משום הכשר והכנת האכילה, ושפיר שייך ללאוים של המאכלות.

גם יובן בזה דיוק לשון הרמב"ם: "בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור  בהנאה כו'", וכבר שאלו למה הפסיק עם תיבות "מן התורה" בין "אסור לבשלו ואסור לאכלו" לבין "ואסור בהנאה", ולמש"כ פשוט הוא שאיסור האכילה ואיסור הבישול כרוכים יחד.

ט

והנה לפי מה שנתבאר בדעת הטור (והחינוך) שגדר הבישול אינו קשור כלל לאכילה, אלא איסורו מחמת יצירת שם ואיסור חדש ע"י מזיגתם של הבשר והחלב להרכבה מזגיית, מובן היטב מה שלפני שהביא את דברי התוה"ב הקדים הטור והביא את הגמ' בחולין שג' פעמים נאמר בתורה לא תבשל, אחד לאיסור אכילה כו' ואחד לאיסור בישול, היינו שאיסור הבישול ואיסור האכילה אינם קשורים כלל לזה.

אבל הרמב"ם, אף שבסהמ"צ ל"ת קפ"ז הביא את דברי הגמ' הנ"ל אחד לאיסור אכילה כו', הרי בספר היד, כתב להדיא באופן אחר, שהאכילה ידענו איסורו מאיסור הבישול (ועי' בלח"מ שעמד על כך), ובודאי שמקורו שונה, ומקורו במכילתא דרשב"י פר' משפטים: "לא תבשל גדי בחלב אמו, הרי זה בא לאסור בישולו, קל וחומר אכילתו" . גם בתרגום יהונתן פר' ראה: "לית אתון רשאין למיבשלא, כל דכן למיכול בשר בחלב, תרוויייהו מערבין בחדא" , היינו שגם אם כל הגדר של איסור בישול הוא מחמת הכנת אוכל, הרי ברור שהוא כאשר "תרווייהו מערבין בחדא", וכן אכן כתב גם הרמב"ם להלן בה"ז: "הבשר לבדו מותר והחלב לבדו מותר ובהתערב שניהן על ידי בישול יאסרו שניהם", ועי' ברדב"ז ובכס"מ שם.

י

והנה פשוט הדבר שאם כל גדר הבישול אינו עצם מעשה הבישול, אלא שהבישול הוא ה"היכי תמצי" היחיד ששני מיני ההיתר יתמזגו ויקבלו שם איסור, הרי לענין זה אין שום הבדל בין עירב צונן כל' הרשב"א לבין מליח וכבוש, שסו"ס לא נעשה על ידם שום מזיגה, ולכאורה מטעם זה הסתפק הרשב"א בעירב צונן שאז אין כאן בישול וממילא אין כאן הרכבה מזגיית.

ברם אם הגדר הוא שהבישול מכין לאכילה כי אז יש מקום לומר שגם כבוש ומליח מכין לאכילה, שהרי כו"כ מאכלים יש שהם כבושים או מלוחים, והיה מקום ללמוד מדין בישול שגם כבוש ומליח כך, אלא שכך גזרה תורה שדרך בישול ממש דוקא נאס ההתחלה שמביאה לאכילה והנאה; כשאדם מבשל דבר מאכל, הוא עושה כן.

מעתה יובנו דברי הש"ך שכתב: "שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול כו', כלומר: אבל לא על ידי כבוש ומליחה שאינו דרך בישול".  רצה לומר שאף שהמחבר בנה יסודו מדברי התוה"ב להרשב"א, אינו מוכרח שכל הגדר הוא יצירת איסור חדש, וכנ"ל, ועדיין יש לומר שהגדרת האיסור הוא כהרמב"ם, שבישול הוא מכין האוכל, ולפי זה החידוש בדברי המחבר הוא שגם כבוש ומליח הגם שיש גם בהם משום הכנת אוכל, מכל מקום גזרה תורה שרק דרך בישול אסרה תורה.

יא

ואם כנים הדברים, יבוארו לנו דברי הש"ך במקום אחר, והוא בסי' פ"ז סק"ז בפירוש הראשון שבא לבאר טעמא מאי לא אסר המחבר לבשל בחלב טמאה משום מראית עין, וז"ל: "לכך נראה לי ברור דשאני התם כיון דעל כל פנים אחד מהן אסור באכילה, דודאי בבישול לחודיה ליכא משום מראית עין, דהא יכול להיות שמבשל לצורך רפואה או שאר דברים, והאי אסור לבשל היינו לאכול כו'".

וכבר תמהו על דברי הש"ך, עי' בהגהות "אמרי ברוך" שתמה: "צ"ע דהא בשר בחלב ממש אסור לבשל לרפואה אם לא לחולה שיש בו סכנה, ואם נאמר דהרואה יתלה שיש חולה שיש בו סכנה, כמעט בטלו בזה רובא דחששי דמראית עין",. גם ב"פתח הדעת" להגרח"י לוריא ז"ל הקשה: "אטו באכילה לא נוכל למתלי דאוכלו לצורך רפואה, ועינינו רואות כמה חלאים בסכנת נפשות כמעט בכל רגע ורגע ואוכלים הרבה בשר ולא ניכר כלל שהם חולים בחולי שיש בו סכנה, ועוד הקשו כיו"ב באחרונים.

אשר לפי משנ"ת בדעת הש"ך שנקט להלכה כדעת הרמב"ם בהגדרת האיסור, שבישול הוא לצורך הכנת האוכל, יבוארו דבריו, ובההקדם מה שיש לדקדק בדבריו שכתב "דהא יכול להיות שמבשל לצורך רפואה או שאר דברים", למה נתכוין בתיבות אלו "או לשאר דברים", ולכאורה ברור שלא נתכוין כלל משום שיחשבו הרואים שמבשל או אוכל לרפואה, אלא שר"ל שמכיון כל הגדרת האיסור הוא בישול כזה שהוא לצורך אכילה, הנה אם הוא מבשל לצורך אחר, שלא לאכילה, ורפואה שהזכיר לאו דוקא הוא, והוא כמו "שאר דברים" שאינו לאכילה, הרי בישול מעולם לא נאסר, שרק אם ס"ל שכל האיסור מזיגת הבשר והחלב והתהוותו לאיסור חדש, אין נפק"מ לאיזה צורך הוא מבשל, ותמיד אסור הוא. אבל לדעת הרמב"ם שכל איסור בישול הוא בבישול כזה שתכונתו הכנת אוכל, הרי אם מבשל לצורך אחר לגמרי, אין כאן איסור בישול כלל, וממילא הוא שלא שייך בזה איסור מראית עין.

יב

ואם נכון הוא שזו היא שיטת הש"ך, שבישול שאינו לצורך אכילה לא נאסר מעולם, הרי יש מקום ליישב קושיית הגרעק"א ז"ל  על הש"ך להלן סקי"ט, דהנה הרמ"א בסעיף ו' כתב: "עוד כתבו דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב וליתן לפני בהמה דאסורים בהנאה", וכתב הש"ך: "דאסורים בהנאה, היינו כשהדיחם במים רותחים ועירבם כך רותחין, הא לאו הכי אינו אסור בהנאה כין דאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול",

והקשה בחידושי רבי עקיבא איגר: "קשה לי דאם כן מלבד הנאה ליתסר לערב מטעם איסור בישול כו'" עיי"ש. ולפי משנ"ת הרי הש"ך ז"ל לשיטתו אזיל שכל בישול שאינו לצורך אכילה אין בו שום איסור בישול.