שו"ת להורות נתן חלק א סימן סט
ב"ה. כ"ח תשרי תשל"ג לפ"ק.
שלומים מרובים למעכהדר"ג הרב הגה"צ המפורסם שלשלת היוחסין כקש"ת מוהרש"י שרגא רבין הלברשטם שליט"א האדמו"ר מציעשנוב שוכן כבוד בברוקלין יצ"ו - אחדשתה"ק - כעבור הימים הקדושים הנני לקיים מוצא שפתי ולהשיב ע"ד הקונטרס ששלח לי כת"ה יחי'.
ע"ד ראובן שהשכיר דירתו לשמעון בעיר ניו יורק לשתי שנים, וכבר דר שמעון באותה דירה זמן כפול מזה, ובינתיים נתרבו בני ביתו של המשכיר וגם נחלה אחד מילדיו וזקוק לדירה מרווחת, ולכן דורש המשכיר מהשוכר שיעקור דירתו, והשוכר טוען שכפי חוקי המדינה אינו יכול להכריחו לצאת מהדירה.
א) מתחלה יש לדון אם אמרינן דינא דמלכותא דינא גם בכהאי גוונא שאין מלך המושל בכל, אלא שהצבור בוחר את אנשי הממשלה, והם מתחלפים מזמן לזמן. והנה הרא"ש בנדרים (כח א) כתב "והיינו טעמא דדינו דינא, שארץ שלו היא ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ומקצבתו". ולפ"ז אף אם המלך כבש ארץ אחרת ג"כ אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא, שהרי מבואר בגיטין (לח א) עמון ומואב טיהרו בסיחון, דעכו"ם קונה בכיבוש מלחמה, ועיין רשב"א שם. ברם ראיתי בשיטה מקובצת לנדרים (כח א) שכתב בשם שיטה וז"ל "והיינו טעמא דדיניה דינא שהארץ שלו היא ואינו רשאי שיעמוד בארצו אלא במצותו, אבל אם קוצב על מלכות שאינו שלו שכבשו בגזל כי ההיא דסיקריקון דגיטין (נה ב), או אדם שאינו חפץ לעמוד בארצו לאו כל כמיניה למגזליה". וכלשון זה כתב באור זרוע לבבא קמא (סימן תמ"ז) עיין שם. ויש לתמוה, דהא מבואר ברשב"א גיטין (לח א) דגם עכו"ם קונה ע"י חזקת כיבוש מלחמה דמהאי טעמא אמרו דעמון ומואב טיהרו בסיחון, וא"כ כשכבש המלך ארץ אחרת בגזל קנאו ע"י כיבוש, וממילא דינו דין כיון שהארץ שלו היא.
ב) ויתכן לומר, לפי מאי שהקשה זקיני החת"ס ז"ל בשו"ת (יו"ד סימן י"ט) אהא דעמון ומואב טיהרו בסיחון שקנו בחזקת כיבוש מלחמה, דהלא מבואר בסנהדרין (נט א) דעכו"ם לאו בני כיבוש נינהו, ופירש"י שלא נתנה ארץ לכיבוש כי אם לישראל, וא"כ איך קונה עכו"ם בכיבוש מלחמה. וכן הקשה בס' בנין אריאל (פ' בלק) ובהגהות הריעב"ץ והרש"ש בסנהדרין שם. והחת"ס רצה לתרץ דנהי דלכתחילה לא נתנה הארץ לכיבוש ע"י עכו"ם מ"מ אם עבר וכבשה קנאה בכיבוש, כמו גזלן שקונה הגזילה ואף שאין היתר לכתחילה לגזול מ"מ קונה ביאוש עכ"ד. וכ"כ החת"ס בחידושיו לגיטין (לח א) ובתורת משה (פ' חוקת). ובאמת כן יוצא בהדיא מדברי רבינו תם ז"ל בספר הישר שלו (סוס"י תרצ"ט) שכתב לבאר הא דעכו"ם קונה בכיבוש מלחמה וז"ל, אף על פי שאין קרקע נגזלת, על ידי שהוא ניתן להריגה ודרך מלחמה כמו תליוה וזבין הוא וזביניה זביני, וכיוצא בדבר אמרינן בגיטין (נה ב) בתחלה לא היה סיקריקון ביהודה וכו' ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני, וכל שבויה הנאמרה היא למות וכו' ובידו להמית ולהחיות, גמר ומקני עכ"ל. הרי דאע"ג דאינו רשאי לאנסו שהרי גזלן הוא מ"מ אם אנסו גמר ומקני, וזהו יסוד חזקת כיבוש מלחמה של עכו"ם. ומעתה יש לומר דהיינו טעמא דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא כשכבש המלך בגזל, שהרי כל עיקר קנינו של המלך אינו אלא משום שהנגזל גמר ומקני לאונסו, וא"כ אין הנגזל מקנה להמלך אלא כפי ההכרח להנצל ממיתה, אבל מה שהנגזל יכול להחזיק לעצמו בהחבא מבלי ידיעת המלך, בודאי שאינו מקנהו, ולכן אין עליו חיוב לקיים את מצוות המלך כל שיכול לעבור על מצוותו בהסתר, שהרי הוא לא הקנה מעולם להמלך אלא את הדברים שבגלוי כדי שלא יהרגהו, אבל את הזכויות שבסתר הוא שייר לעצמו ואין בו משום גזל המלך. ומעתה שפיר כתבו הראשונים שאם המלך כבש ארץ בגזל דאין בו משום דינא דמלכותא דינא, דאילו היה בו דינא דמלכותא דינא כי אז היה אסור לגנוב מהמלך אף בחשאי, וכמבואר בש"ס ב"ק (קיג א) דאסור להבריח את המכס מדינא דמלכותא דינא, אבל כשכבש את הארץ בדרך גזל מותר להבריח את המכס, משום שהנגזלים לא הקנו להמלך אלא כפי שיעור ההכרח להנצל ממיתה, דהיינו דברים שבגלוי, אבל הברחת המכס שהוא בחשאי, הנה זכות זו שייר לעצמו ואין בו משום גזל כי לא קנאה המלך מעולם ודו"ק.
ג) והנה למאי שכתב הרא"ש בטעמא דדינא דמלכותא דינא משום שהארץ שלו היא ואינו רשאי לעמוד בארצו אלא כמצוותו, א"כ הוא הדין במדינה שאין בה מלך אלא שהעם שבתוכה בוחר את שליטיו מזמן לזמן, והם שלוחי העם להנהיג חוקים ותקנות כראות עיניהם, הנה בכהאי גוונא כל העם הם בעליו של אותה מדינה, וכעין הא דבית הכנסת של כרכין שכתב רש"י מגילה (כו א) דבתי כנסיות של רבים הכל בעליהן. ובאמת שיש לדמות את המדינה לבהכנ"ס של כפרים, שהרי המדינה נבנית ומוחזקת על ידי כל תושביה, וכתב רש"י יומא (יב א) דבית הכנסת של כפרים כל בעליו ניכרין והרי הוא כבית השותפין עיין שם, וכיון שכל תושבי המדינה ניכרים הם שהרי הם כתובים בספרי הערכאות, הו"ל כל אחד כשותף, ויכולין לעכב את היחיד שלא יעשה דבר נגד חוקיהם שאם יעבור על חוקיהם לא יתנו לו ליהנות מטיב מדינתם. ועיין בשו"ע חו"מ (סימן קס"א קס"ב קס"ג) דברים שבני החצר והמבוי והעיר כופין זה את זה. ושם (סימן קס"ג ס"א) מבואר שהרוב כופה את היחיד לעשות כתקנתם עיין שם. וא"כ פשיטא שאף במדינה שאין בה מלך אלא שהמושלים נבחרים ע"י תושביה, יש בה ג"כ הך דינא דקיי"ל דינא דמלכותא דינא. ובאמת כן יוצא גם מהשטמ"ק בנדרים (כח א) שכתב "וה"ה בכל הדיוטות שבעולם שאם קצבו שלא יהנה אדם בארצם אלא בקוצבתם שדיניהם דין". וכ"כ באו"ז הנ"ל וברא"ש שם. ומדינה שאין בה מלך לא גרע מהדיוטות שדיניהם דין.
ד) ועיין רשב"ם בבא בתרא (נד ב) בטעם דדינא דמלכותא דינא "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא". וכעין זה כתב הרמב"ם (פ"ה מגזילה הי"ח) "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים, אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהם דין, וכן מלך זה וכל עבדיו גזלנין לכל דבר". הרי דהא דדינא דמלכותא דינא היינו משום שבני המדינה קבלו עליהם מרצונם את עול מלכותו וסברי וקבלו לקיים את חוקיו ומחלו מעיקרא ממונם שהמלך יוציא מהם. ולפ"ז מכל שכן היכי דהם עצמם בחרו להם את שלטונם ודאי שקבלו עליהם לקיים את חוקיהם, שהרי אדעתא דהכי בחרו בהם.
ה) ויש לעיין במה שכתב הר"ן נדרים (כח א) בשם תוספות, דדוקא במלכי עכו"ם אמרינן דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה עכ"ד. וכ"כ הרשב"א שם בשם הר' אליעזר דבמלכי ישראל לאו דינא דאינו יכול ליטול מהם משלהם כלום לפי שא"י כל ישראל שותפין בה ואין בה למלך יותר מלאיש אחר, ותדע לך דהכי הוא דהא איכא מאן דאמר בסנהדרין (כ א) כל האמור בפרשת מלך מלך אסור בה ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם, ואמאי תיפוק ליה משום דינא דמלכותא דינא, אלא דלא נאמרו דברים אלו במלכי ישראל אלא במלכי האומות עכ"ד. ולכאורה סברת הר"ן והרשב"א לחלק בין מלכי ישראל למלכי או"ה אינה שייכת אלא למאי שכתבו דהטעם דדינא דמלכותא דינא הוא משום שהארץ הוא של המלך ואם לא יעשו מצותיו יגרשם, והוא כסברת הרא"ש הנ"ל, אבל לסברת הרשב"ם והרמב"ם הנ"ל דדינא דמלכותא דינא משום שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם את חוקי המלך והסכימו עליו בני אותה הארץ, א"כ גם בארץ ישראל שייך טעם זה היכי דישראל קבלו עליהם את המלך. שוב ראיתי בשו"ת חת"ס (חו"מ סימן מ"ד) שעמד בזה וכתב, דסברת הר"ן לא שייך אלא לענין מסים ומכס שמטיל המלך על כרחם, דבזה לא שייך לומר דניחא להו לבני המדינה לשלם אלא משום שהוא אדון הארץ, וממילא בארץ ישראל לא שייך זה. אבל לגבי מנהגים ונימוסים גם הר"ן מודה דטעמא דמהני משום דניחא להו וממילא אין לחלק בזה בין מלכי ישראל ומלכי או"ה עיין שם.
ו) ברם הרמב"ם (פ"ה מגזילה הי"א) כתב דהמבריח ממכס עובר משום גזל בין שהיה המלך עכו"ם בין שהיה המלך ישראל עיין שם, דס"ל דאמרינן דינא דמלכותא דינא גם במלך ישראל, ובסתמא דמילתא מיירי גם במלך ישראל שבארץ ישראל דאל"כ הוי ליה לפרש. ולשיטתו היינו טעמא משום דכיון דהא דדינא דמלכותא דינא הוא משום שהסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים, א"כ טעם זה שייך אף בארץ ישראל ואף לענין מסים ומכס, שהרי כך קבלו עליהם לשלם כל מה שיטיל עליהם המלך. אך באמת לא הוצרכנו לכל זה, דהרי הרמב"ם (פ"ד ממלכים ה"א) פסק דכל האמור בפרשת המלך מותר בו, ומהאי טעמא כתב שם דרשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו וקוצב לו מכס עיין שם, וא"כ במלך ישראל אמרינן דינא דמלכותא דינא מדין תורה, ואין הדבר תלוי בהסכמת בני הארץ. והר"ן והרשב"א שכתבו דבארץ ישראל ליכא דינא דמלכותא, צריך לומר דס"ל כהך מ"ד בסנהדרין (כ א) דכל האמור בפרשת המלך המלך אסור בו, וכמש"כ הנמוק"י בנדרים (כח א) וז"ל, ומלכי ישראל אין דנין דין אלא עפ"י התורה דקי"ל בסנהדרין (כ ב) כל הכתוב בפרשת המלך בספר שמואל מלך אסור בו עיין שם.
ז) אלא שראיתי להג"ר חיים פאלאגי ז"ל בהגהותיו רחמים לחיים על שו"ת הרשב"א (חלק ה' סימן קצ"ח) שהקשה על הרשב"א בנדרים (כח א) שהביא דעת בעלי תוס' דבארץ ישראל ליכא דינא דמלכותא דינא משום ששייכת לכל ישראל, והלא הרשב"א בתשובותיו (ח"ג סימן ק"ט) נראה דס"ל להלכתא דכל האמור בפרשת המלך המלך מותר בו, והובא בב"י (חו"מ סי' כ"ו), וא"כ גם בארץ ישראל נימא דינא דמלכותא דינא. ומתוך כך העלה, דהא דכל האמור בפרשת המלך המלך מותר בו היינו דוקא בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל לא אמרינן כן משום דא"י ירושה היא לכל ישראל עיין שם באריכות גדולה. ולענ"ד תמוה מאוד, דאיך אפשר לומר דכל האמור בפרשת המלך לא שייך אלא בחו"ל הלא פרשת המלך בארץ ישראל נאמרה, דהא הנביא שמואל אמר כן לישראל שבקשו שימה עלינו מלך והשיבם שמואל זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם את בניכם יקח וגו', והמליך את שאול שהיה מלך בארץ ישראל. ועוד מה זו סברא לומר דפרשת המלך אינו מותר בארץ ישראל משום שכל ישראל יש להם ירושה בא"י, ומה בכך, הלא כך גזרה תורה שהמלך עושה ככל האמור בפרשת המלך. ועיין רשב"ם ב"ב (צט ב) דמלך פורץ גדר מלפניו לעשות לו דרך דילפינן מדכתיב לבלתי רום לבבו מאחיו גדלהו משל אחיו עיין שם. וא"כ אכתי תקשי דלמאי דקיי"ל דכל האמור בפרשת המלך המלך מותר בו איך אמרינן דבארץ ישראל לא שייך דינא דמלכותא דינא במלך ישראל.
ח) ונראה לענ"ד דלק"מ, דהרי כתב תוס' סנהדרין (כ ב) דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום, וע"כ נענש אחאב על נבות משום שאחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום עיין שם. וכן יוצא גם מדברי הרמב"ם (פ"א ממלכים ה"ח) שכתב, נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל וכו' הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו אף על פי שעיקר המלכות לדוד עיין שם, הרי שאם עמד מלך בלא נביא אין עליו כל מצות המלך. ועיין רמב"ן (פ' ויחי מ"ט י') כי מלכי בית חשמונאי נענשו עונש גדול ואף שהיו חסידי עליון, משום שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק משבט יהודה עיין שם. והם מלכו שלא על פי נביא, דבבית שני פסקה הנבואה, וכש"ס ב"ב (יד ב) חגי זכריה ומלאכי סוף נביאים וברש"י שם, ועיין יומא (כב ב) דבמקדש שני לא היתה רוח הקודש והיינו נבואה וכבפירוש ר"ח שם ורש"י, וא"כ המלכים הללו שמלכו שלא על פי נביא, הלא לא היה שייך בהם כל הנאמר בפרשת המלך, אלא דעכ"פ היה צריך להיות דיניהם דין מטעם דדינא דמלכותא דינא דהא לא גריעי מכל מלכי האומות דאמרינן בהו דינא דמלכותא דינא, וע"ז כתבו הר"ן והרשב"א דבארץ ישראל לא שייך דד"מ משום שהיא ירושה לכל ישראל. אבל בהני מלכים שנמנו בארץ ישראל עפ"י נביא, פשיטא דאמרינן בהו דינא דמלכותא דינא לכולי עלמא, שהרי קיי"ל דכל האמור בפרשת המלך מותר בה. ואתי שפיר בעזה"י.
ט) והיוצא מכל זה, דגם במדינה שאין בה מלך אלא ששליטיה נבחרים ע"י תושביה ג"כ אמרינן דדינא דמלכותא דינא, הן מטעמו של הרא"ש והר"ן דהארץ שלהם הוא, ואף שאין מגרשים למי שעובר על חוקיהם, אבל מענישים אותו ושוללים ממנו את היכולת והאפשרות ליהנות מטוב הארץ ע"י שאוסרים אותו או שקונסים אותו בממון, ויכולים בני המדינה לומר לו או שתקיים את מצוותינו או שלא נאפשר לך ליהנות מכל הדברים שאתה נהנה מאנשי המדינה, כגון תקון הדרכים ומאור ואפשרות לסחור וכו', כי לולא עזרת שאר תושבי המדינה אין באפשרותו של יחיד להתקיים בדד במדינה. ואף על גב שיש לכל אחד חלק במדינה שהרי בזמנינו אין המדינה שייכת להמלך, וא"כ נימא שכל הארצות דינן כארץ ישראל, דכשם שבאר"י כתבו הראשונים דליכא בה דינא דמלכותא דינא משום שהיא ירושה לכל ישראל, א"כ נימא דבזמן הזה שהמדינות שייכות לכל אחד מתושביהם דלא יהא בהו דד"מ. ברם זה אינו, דבאמת הא דאמרו דאין באר"י דין דינא דמלכותא דינא, היינו רק לענין מסים וארנוניות שהמלך מטיל על התושבים ואינו מתקנת הצבור, בזה י"ל דיכול לומר שאר"י ירושה היא לו כמו להמלך ואינו צריך ליתן למלך מסים וארנוניות כי אינו חייב למלך כלום, אבל לענין תקנות והנהגות וחוקים שהנהיגו הציבור לטובתם ודאי דהיחיד חייב בהם גם באר"י, דהרי אר"י לא גרע משאר עיירות שהדין הוא שהרוב כופה את המיעוט וכנ"ל, ובלא"ה הלא הציבור יכול לומר לאותו יחיד שאם לא תקיים הנהגותינו לא ניתן לך מטוב הארץ שנוצר על ידי מעשי ידינו, ואף שאין בידם לגרשו מאר"י שהרי ירושה היא לכל ישראל אבל אין הם מחוייבים לעזור לו באפשרות קיומו באר"י אלא אם כן ינהג כמנהגם. ופשוט דכל זה אם התקנה והמנהג הוא על פי דין תורה, וכן הממונים והממנים. עיין רמב"ם (פ"א ממלכים ה"ז) וחו"מ (סי' ב' וסי' ח'). וכל שכן לסברת הרמב"ם והרשב"ם דדינא דמלכותא דינא משום שכך קבלו עליהם לקיים מצוות המלך, א"כ כשבחרו את שליטיהם ודאי שחייב לקיים תקנתם שהרי אדעתא דהכי בחרו אותם שיעשו כתקנתם וניחא להו בכך, וכמש"כ החת"ס הנ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה