הגר"א וייס שליט"א
ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם (במדבר ט"ו, לח).
במנחות ל"ז ע"ב איתא "רבינא הוי קא אזיל אחורי דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסק קרנא דחטיה ולא אמר ליה ולא מידי, כד מטא לביתיה אמר ליה מהתם איפסק, א"ל אי אמרת ליה מהתם שדיתיה, והא אמר מר גדול כבוד הבריות וכו' ה"נ כרמלית דרבנן הוי" ותמצית הסוגיה שרבינא לא הודיע למר בר רב אשי שנפסלו ציציותיו כדי שיפשוט בגדו משום שהיה כרמלית דרבנן וכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן.
וידוע מה שהביא המרדכי בהלכות קטנות אות תקמ"ד וז"ל "אומר ה"ר שלמה מדרוש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה דיש לו ד' כנפות והשיב ר"י דליתיה כדמוכח בשמעתין דאע"ג דאיפסיק בכרמלית דרבנן שרי משום כבוד הבריות דלא דחינן אלא לאו דלא תסור, לכן נראה לר"י דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפות בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית וכן במזוזה ובמעקה ותדע דאטו בלא מזוזה יאסר להכנס בבית אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא".
הרי שהר"י דחה מכאן את דברי ה"ר שלמה מדרויש שפסק לאסור לבישת בגד ד' כנפות בשבת בלא ציצית והקשה עליו הר"י דא"כ צריך היה מר בר רב אשי לפשוט בגדו משום איסור לבישה בלא ציצית וע"כ דכיון דאין איסור ללכת בבגד בלי ציצית אלא יש מ"ע להטיל ציצית בבגדו א"כ בשבת שהוא אנוס ואינו יכול לקשור ציצית מחמת מלאכת קושר מותר לו ללבוש ללא ציצית, והובאו דבריו ברמ"א או"ח סימן י"ג.
והנה צ"ב במה שורש מחלוקתן של הר"ש והר"י דודאי אף להר"ש אין איסור בלבישת ד' כנפות מלבד ביטול מצות עשה של ציצית שהרי לא מצינו שום איסור לאו בזה וא"כ איך יוסר מעל הר"ש תלונת הר"י דהוי אונס במה שאין לו ציצית.
ובהשקפה ראשונה נראה דפליגי אם מותר לו לאדם לכתחלה לעשות מצב ולגרום שיבטל מ"ע ע"י אונס דהר"ש ס"ל דאף שודאי יפטר מציצית מכח אונס מ"מ אסור לו ללבוש בגד ולפטור עצמו מציצית ע"י אונס.
ומצינו כעי"ז במה שנחלקו הרמב"ן והמאור בפרק ראד"מ בשבת בענין תינוק דאישתפך חמימיה דלהרמב"ן מותר למולו ואחר המילה לחמם מים משום דהוי פק"נ ולהמאור אסור למולו כיון שעל ידי כך יגרם חילול שבת משום פק"נ, ואף ששבת נדחה מפני פק"נ מ"מ אסור לכתחלה לגרום לשבת שתתחלל ע"י פק"נ, עי"ש. ואף שיש לחלק בין הנושאים דאפשר שרק בפק"נ מתיר הרמב"ן ואולי ס"ל דהותרה אבל בפטור אונס אפשר דמודה דאסור לכתחלה לגרום אונס שיפטר ממצוה, אמנם באמת הרמב"ן הוא מרא דשמעתתא דשבת דחויה אצל פקו"נ דהלא דעתו שצריך לעשות ע"י שינוי וכמ"ש המ"מ בשמו בפ"ב ה"ד משבת עי"ש. אך מ"מ אף אם שבת דחויה אצל פקו"נ עדיין יש לחלק בין פקו"נ דהוי מצוה וחובה לאונס שאינו אלא פטור בדיעבד, וז"פ.
אך מלשון הר"ן שם משמע דאף באונס ג"כ היה מותר דהר"ן הביא בשם הרמב"ן "דאין למצוה אלא שעתו" וכיון שבשעת המצוה אין איסור מותר לעשותו אף שאח"כ יגרם על ידו חילול שבת לצורך פק"נ, אך עדיין אפשר שרק לצורך מצוה מתיר הרמב"ן ולא לדבר הרשות בעלמא כנידון דידן, ומאידך גיסא אפשר דאף הרז"ה שאוסר לגבי מילה יתיר בני"ד דשם הוי עבירה על לאו בקום ועשה משו"כ בני"ד שרק גורם ביטול מצות עשה בשוא"ת.
וראיתי בקהילות יעקב למסכת מנחות סי' כ"א שכתב לבאר כך את מחלוקת הר"י והר"ש.
ב
והנראה עיקר בביאור סוגיא זו דהנה התוס' יבמות צ' ע"ב הקשו דמאי שנא כלאים דהוי קו"ע מציצית דהוי שוא"ת ותירץ הר"י דאיסור כלאים יש בשעת לבישת בגד כלאים דכתיב לא יעלה עליך ולא תלבש בגד כלאים אבל בציצית אינו חייב אלא כשהוא מלובש כבר דכתיב כסותך דמשמע שהוא כבר מלובש בו ולכן הוי ציצית שוא"ת עי"ש, והשאגת אריה בסימן ל"ב הקשה דהר"י סותר עצמו דלפי"ד במנחות שהובאו במרדכי פשוט דהוי שוא"ת כיון שאיסורו אינו בלבישת הבגד אלא באי הטלת הציצית והוי כמו העולה לרגל בלי קרבן שכתב הרמב"ם דהוי לאו שאב"מ כיון שהאיסור הוא באי הבאת הקרבן ולא בעצם הראיה עי"ש.
ומדבריו נראה בעליל שדימה גדר קו"ע לענין לאו שאין בו מעשה ומכח זה חידש שני דברים. א' דאין קו"ע אלא כשהמעשה הוא עצם האיסור ולא כשהאיסור הוא באי עשייה אף שבא ע"י מעשה כגון בראיה בלי קרבן ובלבישת ד' כנפות בלא ציצית, ב' דכמו דהוי לאו שיש בו מעשה אף שכעת אינו עושה מעשה כיון שתחילת עשייתו הוא ע"י מעשה כמו בכלאים שאינו פושט וטמא השוהה במקדש כמו"כ הוי בזה הוי בכלל קום ועשה, אך לכאורה יש לדון בזה ובפרט לפי מה שביארתי במק"א דלאו שיש בו מעשה אין פירושו שהאדם עושה מעשה אלא אם מהות הלאו יש בו מעשה בדרך כלל (וביארתי בזה דברי הראשונים בענין לאו שאפשר לעשותו ע"י מעשה דלוקה עליו אף כאשר בפועל לא עשה מעשה, ואכמ"ל) ובזה אתי שפיר דכל שתחילתו ע"י מעשה חשוב אף המשכו יש בו מעשה כיון שעצם הלאו בא ע"י מעשה והכ"נ דכשגוף האיסור בעצם אין בו מעשה חשוב אב"מ אף שבמציאות עושה האדם מעשה, אבל לענין קו"ע ושוא"ת שאינו תלוי כלל במהות האיסור לכשעצמו אלא במעשה האדם דפשטות ההבנה בהא דחז"ל יכולים לעקור ד"ת בשוא"ת ולא בקו"ע כגון כבוד הבריות הוא מכח דאין להם כח לבטל ד"ת אלא להעמיד מצוה כנגדן וממילא שוא"ת עדיף וכן משמע לשון רש"י בברכות דתלוי במעשה האדם ולא במהות הלאו שכתב שם בדף כ' ע"א "דברים רבים התירו לעקור דבר מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו וד"ת נעקר מאליו כגון תק"ש וכו'" ולשונו ברור מאוד ועיין גם בהמשך דבריו.
ולפי"ז נראה יותר דאין זה תלוי כלל במהות האיסור אלא באופן עשייתו, ובני"ד אף שהאיסור אינו בעצם לבישת הבגד אלא במה שאין עליו ציצית מ"מ כיון שעובר באיסור ע"י לבישת הבגד ובשעתו הוי שפיר קו"ע אף דהוי אין בו מעשה לענין מכות ואין שום סתירה בין דברי הר"י דאף דכל איסורו בהעדר הציצית שבכנפי בגדו מ"מ אם היה עובר בשעת הלבישה היה זה קו"ע ורק עקב מה שחידש דאינו מתחייב אלא אחר הלבישה הוי שוא"ת ואין שום ראיה מדברי הרמב"ם גבי ראיה דשם מיירי לענין לאו שאב"מ ובזה אמרינן דכיון דמהות האיסור אינו במעשה אינו לאו שיב"מ כנ"ל וכן כל מה שהביא להוכיח דהיכי דתחילת המעשה היה במעשה אף שהיה בהיתר הוי כל המשכו קו"ע יש לדחות דכל המקורות הנ"ל מיירי לענין לאו שישב"מ ואב"מ אבל לענין שוא"ת וקו"ע תלוי באופן עבירת הלאו בפועל כך נראה ברור. (אך באמת מבואר שם דבכלאים הוי קו"ע אף כשהיה לבוש מקודם ולכן פושטו אפילו בשוק אך מ"מ יש לחלק בין מושג לאו שאב"מ להא דשוא"ת וקו"ע,ודו"ק בכ"ז).
וכיוצא בדבר יש לתמוה על הגרעק"א שכתב בסוכה דף כ"ה דהאוכל חוץ לסוכה מבטל מצוה בשוא"ת וגם הפרי מגדים בספרו תיבת גמא פרשת יתרו כתב כן ולכאורה נראה טפי דהוי קו"ע כיון שבאכילתו מבטל הוא מצוה, ובאמת כתב שם הפנ"י דהוי קו"ע עי"ש, וכ"כ האור שמח בפ"ה משבועות דהוי קו"ע עי"ש.
ועיין במשנ"ב סי' תר"מ ס"ק ל"א בשם הפמ"ג שנסתפק אם אונן פטור מסוכה דשמא אינו פטור אלא בשוא"ת אבל לא לעבור בקו"ע וסתר דבריו מתבת גמא, ובשם הבכורי יעקב כתב שהכריע לפטור אף בקו"ע, ומ"מ נקטו ארבעה גדולי עולם הפמ"ג הבכו"י האו"ש והמשנ"ב דבכה"ג הוי קו"ע וכדברינו.
ג
ונראה עוד דלא זו בלבד דאין הר"י סותר עצמו בב' המקומות הנ"ל אלא שהוא הולך לשיטתו. דביסוד המחלוקת הר"ש והר"י במנחות נראה דהר"י הולך לשיטתיה דחיוב ציצית חל רק אחר לבישת הבגד וא"כ בשעת לבישתו אינו עובר כלל וכל החיוב חל עליו אחרי שהוא מלובש ואז הוי אונס כיון שאסור לקשור בשבת ואין לחייבו לפשוט בגדו כיון שאין אדם מחויב לסלק אונס הפוטרו מקיום מצוה אבל הר"ש ס"ל דחיוב ציצית חל בשעת לבישה וס"ל דכמו שאיסור לבישת כלאים הוא בשעת לבישה כמו"כ מצות ציצית חל בשעת לבישה (כדמשמע מלישנא דקרא אשר תכסה בה ולא ס"ל כמ"ש הר"י ביבמות דדרשינן ליה לדרשא ומוציאין אותו מפשוטו), וא"כ א"א להתיר כלל מטעם אונס כיון שעצם הלבישה בלא ציצית הוי מעשה חטא דביטול מ"ע ואינו אנוס כלל לעשות מעשה זה דלבישה ואף שאין האיסור עצם הלבישה אלא במה שאין בו ציצית מ"מ מעשה הלבישה הוא מעשה איסור דבשעת לבישה מבטל מ"ע דציצית ולכן אין בזה פטור אונס, ולפי"ז הולך הר"י לשיטתיה דרק משום מה שחידש ביבמות דאינו מחויב אלא לאחר לבישה אתי שפיר מש"כ במנחות דמותר ללבוש ד' כנפות בשבת מטעם אונס כנ"ל.ושוב ראיתי בתוס' הרא"ש שם ביבמות שכתב להדיא דמשום דאין חיוב אלא לאחר הלבישה לכן מותר ללבוש ד' כנפות בלא ציצית בשבת כיון שהלבישה בהיתר אבל אם היה איסור בשעת הלבישה היה אסור בכה"ג ומפורש כדברינו, (אך עיין באבנ"ז או"ח ח"ב סי' תפ"א שכתב ביאור אחר בדברי הרא"ש עי"ש בדבריו אך אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים בישרותם ובפשטותם).
אך עדיין צ"ב במה שהקשה הר"י על הר"ש ממה דרבינא לא הפריש את מר בר"א מאיסור לבישת ד' כנפות בלא ציצית, הלא שם הוי שוא"ת אפילו לפי מה שבארתי בשי' הר"ש כיון שלבשו בהיתר ורק אח"כ נפסל והרי לענין קו"ע ושוא"ת תלוי באופן עבירתו ולא במהות הלאו ולא אזלינן בזה בתר מעיקרא.
ונראה דס"ל להר"י בהא דחכמים עוקרין דבר מן התורה בשוא"ת וכן כבוד הבריות שדוחה איסורי תורה בשוא"ת, דאין דנין על כל מקרה בפנ"ע אם הוי קו"ע או שוא"ת, אלא דכיון שזה תקנ"ח לדחות איסור ומצות התורה בשוא"ת לא תקנו כן אלא בדבר שבדרך כלל עקירתו בשוא"ת ולא בדבר שעיקר עקירתו יהיה בקו"ע דבזה אפילו באופן שבמקרה הוי שוא"ת ג"כ אינו נדחה כיון שבזה לא תיקנו חז"ל שידחה. ולכן הקשה הר"י דלשיטת הר"ש לבישת ד' כנפות בלי ציצית הוי איסור בקו"ע כיון שבשעת לבישתו מבטל מ"ע כנ"ל ואינו נדחה משום איסור דרבנן דכבוד הבריות וממילא אף בני"ד דנפסל אחר הלבישה מ"מ אינו נדחה, אבל לשיטת הר"י דאף בלובש הוי שוא"ת כיון שרק אחר הלבישה מתחייב שפיר נדחה מפני כבוד הבריות.
אך צ"ע לפי"ז לשיטת הר"ש ממה דאיתא ביבמות צ' ע"ב דבציצית הוי שוא"ת ולא קו"ע אך אפשר דבאמת ס"ל להר"ש דהוי שוא"ת אלא דאסור לו לכתחלה לעשות מצב שידחה מצוה מפני אונס כנ"ל, אך הר"י הבין בשיטת הר"ש כמו שכתבתי לעיל דהוי קו"ע כיון שיתחייב בשעת לבישה ולכן הקשה עליו מסוגיא דמנחות כנ"ל.
ועוד אפשר דפליגי הר"י והר"ש בסברא זאת גופא דהיינו הגדרת ענין קו"ע ושוא"ת דהר"ש ס"ל כהבנת השאג"א ולכן ס"ל דאף שעובר בשעת לבישת הבגד, אך כיון שהאיסור הוא במה שלא עשה ציצית הוי שוא"ת בלבד אך הר"י הקשה עליו משום דס"ל כמו שכתבתי דכיון שעובר במעשה ולא בהעדר עשיה הוי קו"ע כנ"ל.
והנראה עיקר בזה דשאני איסור דאורייתא בשוא"ת שלא נדחה אלא בשביל בזיון גדול מאיסור דרבנן שנדחה בשביל כבוד הבריות בעלמא (עיין תוס' ב"מ ל' ע"ב ושבועות ל' ע"ב ובמגן אברהם סימן י"ג סק"ח) ובהא דרבינא בר"א אין כאן בזיון גדול, ודו"ק.
ד
ועוד י"ל במחלוקת הר"י והר"ש הו"ל דהנה הקשו האחרונים, הר"ש איגר בהגהות ליו"ד סי' כ"ח והאמר"ב בהל' ציצית סי' א' וגם בקה"י שם מהמבואר בביצה דף ח' ע"א דאם אין לו חול לכסות אסור לו לשחוט כיון שלא יוכל לכסות דמו, ומאי שנא השוחט שלא יוכל לכסות מחמת איסור חורש מהלובש ד' כנפות שלא יוכל לקיים מצות ציצית מחמת איסור קושר, והגרש"א הניח קושיא זו בצ"ע.
והאמרי בינה כתב בזה דברים דחוקים ותמצית דבריו לחלק בין כיסוי הדם דאינו אנוס אלא במקרה אבל אפשר לקיים מצות כיסוי אף ביו"ט אם יש לו עפר תיחוח ומוכן שאין בו איסור ובזה כל פטורו הוי רק משום אונס במקרה ואסור לגרום מצב כזה להיפטר מאונס, אבל בציצית שבשום פנים ואופן אינו יכול לקשור ציצית בשבת א"כ בעצם אינו מצווה בשבת ושפיר יכול ללבוש בלא ציצית כיון שאין עליו בשבת מצוה כלל, ומדבריו משמע שלמד דלפי דברי הר"י אין בשבת מצות ציצית כלל עד שהקשה לו על ברכת ציצית שמברכין בשבת עי"ש שפלפל בזה (ואפשר שאין כונת האמר"ב דאין כלל מצות ציצית בשבת אלא שמחלק בין ציצית דכאשר נפסקו אין שום אפשרות לקשור לכיסוי שאפשר לכסות אם יש לו עפר עי"ש בדבריו אך אין סברא זו מובנת דיה). ובאמת מצינו לעוד אחד מגדולי האחרונים שנראה מדבריו שהבין דלשיטת הר"י אין מצות ציצית בשבת כלל מה"ת והוא הראש יוסף בביצה י"ד ע"ב שכתב שהאירו עיניו מן השמים לחדש דהלובש כלאים בציציותיו בשבת עובר בלאו דכיון דכל המצוה הוא להטיל ציצית ובשבת הוא אנוס כמ"ש הר"י ממילא אין עשה שידחה לאו דכלאים עי"ש מ"ש בזה, ונראה מדבריהם שלמדו דלפי"ד הר"י אין כלל מצות ציצית בשבת.
ולענ"ד זה חידוש שאי אפשר לאומרו, אבע"א גמרא, ואבע"א סברא. איבעית אימא גמרא דהנה נחלקו הרמב"ם והרי"ף בתשובת פאר הדור סי' ס"ב דהרי"ף ס"ל דהיוצא בלילי שבתות בציצית חייב חטאת דכיון דלילה לאו זמן ציצית הוי כטלית שאינה מצויצת כהלכתה עי"ש והרמב"ם דחה דבריו דע"כ אין הטעם שמותר לצאת בטלית מצוייצת כהלכתה משום דעשה דציצית דוחה ל"ת דשבת דאין עשה דוחה לאו שיש בו כרת אלא ע"כ דכשהיא מצוייצת כהלכתה הוי הציצית "נוי הבגד ותכסיסה" וא"כ אין נפ"מ בין ליל שבת ליומו כיון דעכ"פ ראוי למצות ציצית עי"ש (ולשיטת הרי"ף צ"ל דאף הוא לא נתכוין מדין דחיה אלא דס"ל דרק כשיש מצוה בפועל הוי כנוי הבגד וחלק ממנו ע"י קיום המצוה ולא כשאין מצוה וס"ל דרק מצוה בפועל עושהו נוי ולא ולא מה "שהוא למצוה" כשיטת הרמב"ם) ועכ"פ מבואר מדברי שניהם דיש מצוה אף בשבת והרמב"ם בפי"ט מהלכות שבת ה"כ הביא שיטתו בקיצור ובהה"מ שם ביאר כונתו על הדרך שהיא מבוארת בשו"ת פאה"ד הנ"ל עי"ש.
ואיבע"א סברא דדברי האמר"ב והרא"י מבוססים על ההנחה שמצות ציצית היא קשירת הציצית ולכן הסיקו דבשבת שהוא אנוס ובשום פנים ואופן אינו יכול לקשור ציצית הוי פטור בעצם (ולא כאונס שאינו יכול לדחות מפני שאין לו עפר מוכן כנ"ל). אך לענ"ד קשה לומר דמהות המצוה הוי קשירת הציצית דא"כ אנה אנו באים במצות ציצית שהרי קי"ל דציצית חובת גברא ואם קשירת הציצית הוא המצוה היה לנו לקשור הציצית כאשר כבר אנו לובשים את הבגד ולא כשאין הבגד עלינו שאין בו קיום מצוה כלל באותו שעה, ועוד שהרי במנחות ל"ה ע"ב נחלקו רבינו אליהו ור"ת דאופן קיום מצות תפילין דלר' אליהו צריך כל יום לפתוח קשר התפילין ולקושרו כדי לקיים וקשרתם ור"ת ס"ל דאף בהידוק שמהדקו על ידו וראשו הוי כקשירה ושפיר מקיים ביה המצוה, ואם בציצית ג"כ הקשירה היא המצוה היה עלינו לקשור כל יום את קשרי הציצית או לפחות להדקן ולחדשן ולא ללבוש את הבגד בלבד, אלא על כרחך שאני ציצית מתפילין בזה דבתפילין הוי המצוה הקשירה ובציצית המצוה הוא היות הציצית בכנף בגדו ואף דכתיב ועשו להם ציצית אין עשיה זאת אלא הכשר מצוה וגוף המצוה הוא והיו לכם לציצית וכן מבואר בכמ"ק דאין קשירת הציצית אלא הכשר מצוה בלבד ולכן אין מברכין עליה כמו בנין הסוכה עיין מנחות מ"ב ע"ב אלא דעל חיוב זה שיהיו ציצית בכנף בגדו ס"ל להר"י דאין חיוב אלא אחר הלבישה ולא בשעת הלבישה כנ"ל ולכן פטור בשבת מדין אונס דכמו שהוא אנוס על קשירת הציצית ממילא הוי אונס על היות הציצית בבגדו דלענין אונס זה כזה אך מכיון שאין המצוה משום הקשירה אלא היות הציצית בבגדו וממילא שייך מצוה זו בשבת כבחול דאף בשבת שייך המצוה כשקשר את הציצית מערב שבת אלא דכשלא קשרן פטור מדין אונס.
ולכאורה צריך לומר בכונת גאון ישראל הפמ"ג דאין כונתו דאין כלל מצות ציצית בשבת אלא דכיון דאין עליו חיוב ציצית דאף אם לא היה בבגד ציצית היה מותר ללובשו א"כ אף כשיש ציצית ומקיים מצות עשה מ"מ כיון שהיה מותר ללובשו אף בלי ציצית ואין העשה רובצת עליו כחובה אינו דוחה ל"ת דרק כשמחויב לקים העשה דוחה ל"ת כמ"ש הקו"ש בשם הגר"ח בקה"ע ליבמות דף צ' בענין כלאים בציצית בזה"ז עי"ש (והארכתי בכתובים להוכיח דנחלקו בזה הראשונים אם עשה שאינה חיובית דוחה ל"ת דמדברי התוס' בקידושין ל"ד משמע דגם עשה שאינה חיובית דוחה ל"ת ועיין בהגהות היעב"ץ שם וכ"כ בפירוש הראב"ד על תוה"כ פרשה ב' שהרי כתב דאפילו אשה יכולה ללבוש כלאים בציצית ואמרינן בה עדל"ת, ומדברי התוס' בפסחים מ"ז ע"ב מוכח דאינו דוחה ל"ת בכה"ג עי"ש) אך לשון הראש יוסף שכתב "אבל בשבת ויו"ט מה"ת ליכא עשה כלל דאין יכול לקשור וכו' תו אסור דכלאים דליכא עשה" משמע דס"ל דליכא כלל ואפשר דכונתו דליכא חיוב עשה אך זה דחוק בלשונו.
אך לפי"ז דנתבאר דאף בשבת יש מצות ציצית כשקשרו מע"ש אלא דאם לא קשר פטור מטעם אונס שוב קשה קושית האחרונים מכיסוי הדם.
ונראה בזה דשאני מצות גברא ממצוה שכל עיקרה בחפצא ובתוצאה דבמקום שהתורה הקפידה על עבודת האדם בלבד שהוא יעשה המעשה מסוים בזה שפיר אמרינן דהיכא דהוא נפטר באונס פטור לגמרי ומותר לו לעשות מצב שהאונס יפטרנו דאז שוב אין עליו חיוב ומצוה כלל אבל במקום שקפידת התורה אינו על מעשה האדם בלבד אלא על מצב המתהווה ע"י מעשיו כגון בכיסוי הדם שמהות המצוה אינו שהאדם יכסה בלבד אלא שהדם יהיה מכוסה שהרי מבואר במשנה (חולין פ"ז ע"א) "שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות", ולא מצינו הלכה זו אלא בכיסוי הדם ומילה, ופשוט דבמצוה המוטלת על הפרט שכל ענינו עבודת הא-ל לא שייך להטיל מצוה זו על אחרים, וגם מלשון הקרא משמע ד"כי הדם הוא הנפש" הוא סיבה לא רק לאיסור אכילת הדם אלא אף לחיוב כיסויו דגנאי הוא שיהיה מגולה (ידוע מספרי קבלה דדם הוי דין ולכן יש לכסותו ואין לו להיות באתגליא) הרי שכיסוי הדם הוא משום שהדם צריך להיות מכוסה ולא מגולה וא"כ אף אם אונס יפטור את האדם מחיובו אך מ"מ הרי לא יתקיים רצון התורה שהדם לא יהיה מגולה ולכן אסור לו לעשות מצב אונס לכתחלה שיפטרנו ממצוה זו משא"כ מצות ציצית שכל מהותה חובת הגברא ועבודתו מותר לעשות מצב אונס שיפטרנו, וזה לענ"ד סברא ברורה ופשוטה.
ועוד יש להוכיח מהמבואר בחולין שם דכסהו הרוח פטור מלכסות דאין זה משום גדר אונס דא"א לכסות את המכוסה מכבר אלא דכיון שנעשה מהות המצוה פטור מלקיימה, וכן מוכח מדברי התוס' בשבת כ"ה ע"ב שכתבו להוכיח דמברך על נר שבת אעפ"י שאם מצא דלוק אינו מצווה להדליק ממה שמברך על הכיסוי אעפ"י שאם כסהו רוח פטור מלכסות וכן מברך על המילה אע"פ שיש מ"ד נולד מהול אין צריך להטיף דם ברית ע"ש, והנה פשוט דסברת התוס' במה דהו"א דאינו מברך על נר שבת משום שאם היה דלוק אינו מצווה להדליק אינו משום גדר אונס אלא משום שכל עיקר המצוה הוי רק במה שיש נר דלוק משום כבוד שבת או עונג שבת (עי"ש ברש"י ותוס' שנחלקו בזה) ולכן הו"א שאין מברכין והוכיחו מכיסוי הדם דאף בכה"ג דמהות המצוה היא בתוצאה ואם כסהו הרוח פטור ומברך עליה, וכן במילה שאם נולד מהול אינו ערל, וכ"ז פשוט וברור.
(אך עיין בביאור הלכה סוף סי' תצ"ח שכתב דאם כיסה בלא כונה לא יצא ביטל מצוה, ולדברינו אין נראה כן דאם מהות המצוה היא תוצאתו כנ"ל לא בעינן כונה כידוע, והארכתי בזה במק"א).
ולפי"ז אפשר דפליגי הר"י והר"ש בגדר מצות ציצית אם יסודה על הגברא או על החפצא דהנה למ"ד דהוי חובת מנא בודאי הוי ככל מצות חפצא ויכול לקשור ציצית ע"י שליח, אלא שיש לעיין למ"ד חובת גברא, ולכאורה מסתבר שרצון התורה הוא עבודת האדם, או שמא גם הוא מודה דקפידת התורה הוא שלא יהא הבגד בלא ציצית אלא דיש "תנאי" באיזה בגד הקפידה תורה וס"ל להאי תנא דלא בכל בגד הקפידה תורה אלא בבגד שהוא לובש אבל ביסוד המצוה הוי על "החפצא" שיהא ד' ציציות בבגד ולא על האדם, ובזה פליגי הר"י והר"ש, דהר"י ס"ל דהוי מצות גברא והקפידה תורה שהאדם יהא לבוש ציצית כשלובש בגד ד' כנפות ולכן מותר לעשות לכתחלה מצב אונס שיפטרנו מהמצוה, אבל הר"ש ס"ל דהוי מצות חפצא ולכן אסור לו לפטור עצמו באונס כיון דסו"ס יהיה לבוש ד' כנפות בלא ציצית וזה מצב שאין דעת התורה נוחה ממנה כמ"ש לעיל לענין כיסוי הדם, ודו"ק בכל זה.
ה
והנה השאג"א שם הקשה עוד לשי' הר"ש ממה שאנו לובשין היום ד' כנפות אף שאין לנו תכלת ולכאורה קשה דאף שאין התכלת מעכב את הלבן ושפיר מקיים מצות לבן אבל הלא מבטל מצות תכלת, ובשלמא לשי' הר"י ניחא כיון שהוא אנוס לגבי מצות תכלת שאין לו, אבל לשי' הר"ש שאסור לו ללבוש ד' כנפות כשאונס מונע את קיום מצות ציצית, מה שנא תכלת מלבן ולכאורה היה לן לאסור ללבוש ד' כנפות כיון שמבטל בזה מצות תכלת עי"ש.
אך בעניי תמהתי דלפי"ד הרמב"ם בפ"א מה' ציצית ה"ה שכתב "אע"פ שאין אחד מעכב את חבירו (תכלת ולבן) אינם שתי מצוות אלא מצוה אחת" וכ"כ בסהמ"צ עשין י"ד ובשורש י"א "אמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת וכו' והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת" ומקור הדברים בספרי כמובא במגדול עוז, וביאור הדבר נראה דבמצות ציצית יש גדר לכתחלה ובדיעבד דלכתחלה צריך לקיים המצוה בהידור בתכלת אך בדיעבד יוצא ידי חובתו אף בלבן בלי תכלת, וא"כ כשאינו לובש תכלת אינו כלל מבטל מצות עשה אלא מבטל דין מסויים במצות ציצית לכתחלה, וא"כ לק"מ לכאורה קושית השאג"א דאף דס"ל להר"ש דאין לו ללבוש ד' כנפות ולבטל מ"ע דציצית אף ע"י אונס, מ"מ בודאי עדיף ללבוש ד' כנפות ולקיים מצות ציצית אף שמבטל דין תכלת דלכתחלה מאשר לא ללבוש ד' כנפות ולא לקיים מצות ציצית כלל דעדיף לקיים מצוה בלי הידוריו שלו מאשר לא לקיימו כלל.
וראיתי שוב שגם הפמ"ג בפתיחה דן בקושיא למה מותר ללבוש בגד ללא תכלת, ותירץ דלפי שיטת הר"י דהוי אונס אין איסור, וראיתי בספר פתיל תכלת להגאון מראדזין עמ' קט"ו שהוסיף להקשות מהמבואר במנחות ל"ז ע"ב דאפילו לר' ישמעאל דכל כנף הוי מצוה בפנ"ע מ"מ אין ללבוש ד' כנפות אם אין לו ד' ציציות (וכך הוכיח מדברי הגמ' מדלא אמרו דזה הנפ"מ בין ר"י לחכמים עי"ש), אך לענ"ד נראה כנ"ל דאין הנדון דומה לראיה, דאף לר"י יש חיוב על כל כנף ואם אין בו ציצית ביטל מצות עשה בכנף זה ובזה פשוט שאין ללבוש בגד זה דאין קיום עשה דוחה ביטול עשה כיון שיש בזה ביטול עשה, אבל בתכלת ע"כ אין ביטול עשה דהרי מצוה אחת הן התכלת והלבן וע"כ דתכלת הוי מחלקי המצוה ואינה מעכבת אלא לכתחלה ואין כאן ביטול מצוה משא"כ כל כנף דאינם חלקי המצוה אלא המצוה חלה על כל כנף, ודו"ק היטב בזה כי ברור הוא.
ו
הנה להמבואר בסוגיין מודי כו"ע דכיון דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת דאורייתא, המוצא ציציותיו שנפסלו ברה"ר חייב לפשוט את הבגד דאיו חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. אך בהגהות רעק"א בסימן י"ג כתב דיש לו עצה לנתק ולקרוע את הציציות מכנפי כסותו, וציין לדברי הפמ"ג בסימן שי"ז. וכונתם דכיון דקורע שלא ע"מ לתפור ובדרך קלקול אינו אלא איסור דרבנן שוב אתי כבוד הבריות ודוחה ל"ת דרבנן. אמנם לא יתיר את קשרי הציצית דהמתיר ע"מ לקשור שוב הו"ל מלאכה דאורייתא, עי"ש.
והנה בסימן י"ג סעיף ג' מבואר דבשבת מותר אף לישב בביה"כ בטלית פסולה אם מתבייש לישב בלא טלית כיון שאין בזה איסור תורה וכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן עי"ש. ובמג"א סק"ח הביא קושיא בשם אחיו למה התירו לישב בשבת בלא ציצית והלא יכול לתת בגדו לאחרים וטלית שאולה פטורה מן הציצית, ותירץ דמ"מ חייב מדרבנן עי"ש. ועוד תירץ דאסור ליתן מתנה בשבת. וביד אפרים וכן בהגהות הגרעק"א העירו דלכאורה עצה זו טובה בחול ולמה לא יתן מתנה לאחרים בחול כדי שלא יתחייב בציצית מה"ת ושוב כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן, ותירץ ביד אפרים דע"כ מיירי בליכא אחר עי"ש.
ויש לתמוה לכאורה באמת נראה עצה אחרת שהיא עצה קלה דלית בה חסרון כיס, והיא שיפקיר את הבגד, ומאחר שהבגד הפקר פטור הוא מן הציצית כמבואר ברשב"א שבת קל"א ע"ב ובמשנה ברורה סימן י"ג ס"ק ט"ו (ובחתן סופר שער הגידולים סימן כ' כתב דאף מדרבנן מותר עי"ש).
ואף בשבת נראה דעצה זו עדיפה למי שרוצה לשבת בביהכ"נ לבוש בטלית, דכבר נחלקו הראשונים אם מותר להפקיר בשבת, דעת הרמב"ן דדין הפקר כדין קנין ואסור להפקיר בשבת משום שבות שאסור לעשות קנין בשבת, והרמב"ן הוכיח מתוך שיטתו דע"כ אין ביטול חמץ מטעם הפקר מדמותר לבטל חמצו בשבת, וכך ס"ל לריטב"א בשבת דף ק"כ ע"א, אך דעת המאירי בשבת קכ"ז ע"א דמותר להפקיר בשבת ואינו דומה לקנין, וכך מבואר להדיא בדברי המגן אברהם בסוף סימן י"ג עי"ש. וכן הוכיח הגרעק"א בשו"ת סימן קע"ד, ועיין עוד במחנה אפרים הלכות שלוחין סימן ז' דגם דעתו דמותר להפקיר בשבת וביאר זאת מטעם אחר, משום שלא אסרו אלא מעשה קנין אבל הפקר שאין בו מעשה אינו בכלל האיסור עי"ש, וכן גם דעת שו"ת עבודת הגרשוני סימן כ"ה עי"ש.
אך אף לדעת האוסרים אין כאן אלא שבות, וא"כ לכאורה יש עצה פשוטה במקום כבוד הבריות. ועצה זו עדיפה מקודמתה, לא רק משום שאין בה חסרון כיס, ולדעת מקצת מרבותנו אף איסור דרבנן אין כאן אלא גם משום דיש מקום לומר דבני"ד לכו"ע מותר להפקיר בשבת אף לכתחלה. דהנה כתב בשער המלך הלכות לולב פ"ח ה"ב דאף לדעת הריטב"א שאוסר אין זה אלא בהפקר שענינו שאחרים יזכו בו אבל כל שכונת המפקיר אינו אלא לסלק הדבר מרשותו הוא לכו"ע מותר עי"ש. (אמנם מדברי הרמב"ן הנ"ל לגבי ביטול חמץ נראה לכאורה שאין דעתו לחלק בין הפקר להפקר וצ"ע).
ועוד ראיתי בשדה חמד פאת השדה מערכת ה' סימן י"ד דלצורך מצוה כו"ע מודי דמותר להפקיר והביא כן בשם כמה אחרונים עי"ש.
הרי לן דיש כמה וכמה צדדים בני"ד לומר דמותר להפקיר ואף אם אסור להפקיר פשוט דאין זה אלא שבות שנדחה מפני כבוד הבריות, ודו"ק בכ"ז.
ולכאורה מהני ההפקר אף שלא בפני שלשה וכמו שכתבו התוס' בשבת דף י"ח דכל שמפקיר כדי להינצל מן העבירה כגון בשביתת כלים אין צריך בפני שלשה דאנן סהדי שבלב שלם מפקיר, דו"ק בכ"ז כי נכון הוא.
ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם (במדבר ט"ו, לח).
במנחות ל"ז ע"ב איתא "רבינא הוי קא אזיל אחורי דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסק קרנא דחטיה ולא אמר ליה ולא מידי, כד מטא לביתיה אמר ליה מהתם איפסק, א"ל אי אמרת ליה מהתם שדיתיה, והא אמר מר גדול כבוד הבריות וכו' ה"נ כרמלית דרבנן הוי" ותמצית הסוגיה שרבינא לא הודיע למר בר רב אשי שנפסלו ציציותיו כדי שיפשוט בגדו משום שהיה כרמלית דרבנן וכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן.
וידוע מה שהביא המרדכי בהלכות קטנות אות תקמ"ד וז"ל "אומר ה"ר שלמה מדרוש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה דיש לו ד' כנפות והשיב ר"י דליתיה כדמוכח בשמעתין דאע"ג דאיפסיק בכרמלית דרבנן שרי משום כבוד הבריות דלא דחינן אלא לאו דלא תסור, לכן נראה לר"י דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפות בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית וכן במזוזה ובמעקה ותדע דאטו בלא מזוזה יאסר להכנס בבית אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא".
הרי שהר"י דחה מכאן את דברי ה"ר שלמה מדרויש שפסק לאסור לבישת בגד ד' כנפות בשבת בלא ציצית והקשה עליו הר"י דא"כ צריך היה מר בר רב אשי לפשוט בגדו משום איסור לבישה בלא ציצית וע"כ דכיון דאין איסור ללכת בבגד בלי ציצית אלא יש מ"ע להטיל ציצית בבגדו א"כ בשבת שהוא אנוס ואינו יכול לקשור ציצית מחמת מלאכת קושר מותר לו ללבוש ללא ציצית, והובאו דבריו ברמ"א או"ח סימן י"ג.
והנה צ"ב במה שורש מחלוקתן של הר"ש והר"י דודאי אף להר"ש אין איסור בלבישת ד' כנפות מלבד ביטול מצות עשה של ציצית שהרי לא מצינו שום איסור לאו בזה וא"כ איך יוסר מעל הר"ש תלונת הר"י דהוי אונס במה שאין לו ציצית.
ובהשקפה ראשונה נראה דפליגי אם מותר לו לאדם לכתחלה לעשות מצב ולגרום שיבטל מ"ע ע"י אונס דהר"ש ס"ל דאף שודאי יפטר מציצית מכח אונס מ"מ אסור לו ללבוש בגד ולפטור עצמו מציצית ע"י אונס.
ומצינו כעי"ז במה שנחלקו הרמב"ן והמאור בפרק ראד"מ בשבת בענין תינוק דאישתפך חמימיה דלהרמב"ן מותר למולו ואחר המילה לחמם מים משום דהוי פק"נ ולהמאור אסור למולו כיון שעל ידי כך יגרם חילול שבת משום פק"נ, ואף ששבת נדחה מפני פק"נ מ"מ אסור לכתחלה לגרום לשבת שתתחלל ע"י פק"נ, עי"ש. ואף שיש לחלק בין הנושאים דאפשר שרק בפק"נ מתיר הרמב"ן ואולי ס"ל דהותרה אבל בפטור אונס אפשר דמודה דאסור לכתחלה לגרום אונס שיפטר ממצוה, אמנם באמת הרמב"ן הוא מרא דשמעתתא דשבת דחויה אצל פקו"נ דהלא דעתו שצריך לעשות ע"י שינוי וכמ"ש המ"מ בשמו בפ"ב ה"ד משבת עי"ש. אך מ"מ אף אם שבת דחויה אצל פקו"נ עדיין יש לחלק בין פקו"נ דהוי מצוה וחובה לאונס שאינו אלא פטור בדיעבד, וז"פ.
אך מלשון הר"ן שם משמע דאף באונס ג"כ היה מותר דהר"ן הביא בשם הרמב"ן "דאין למצוה אלא שעתו" וכיון שבשעת המצוה אין איסור מותר לעשותו אף שאח"כ יגרם על ידו חילול שבת לצורך פק"נ, אך עדיין אפשר שרק לצורך מצוה מתיר הרמב"ן ולא לדבר הרשות בעלמא כנידון דידן, ומאידך גיסא אפשר דאף הרז"ה שאוסר לגבי מילה יתיר בני"ד דשם הוי עבירה על לאו בקום ועשה משו"כ בני"ד שרק גורם ביטול מצות עשה בשוא"ת.
וראיתי בקהילות יעקב למסכת מנחות סי' כ"א שכתב לבאר כך את מחלוקת הר"י והר"ש.
ב
והנראה עיקר בביאור סוגיא זו דהנה התוס' יבמות צ' ע"ב הקשו דמאי שנא כלאים דהוי קו"ע מציצית דהוי שוא"ת ותירץ הר"י דאיסור כלאים יש בשעת לבישת בגד כלאים דכתיב לא יעלה עליך ולא תלבש בגד כלאים אבל בציצית אינו חייב אלא כשהוא מלובש כבר דכתיב כסותך דמשמע שהוא כבר מלובש בו ולכן הוי ציצית שוא"ת עי"ש, והשאגת אריה בסימן ל"ב הקשה דהר"י סותר עצמו דלפי"ד במנחות שהובאו במרדכי פשוט דהוי שוא"ת כיון שאיסורו אינו בלבישת הבגד אלא באי הטלת הציצית והוי כמו העולה לרגל בלי קרבן שכתב הרמב"ם דהוי לאו שאב"מ כיון שהאיסור הוא באי הבאת הקרבן ולא בעצם הראיה עי"ש.
ומדבריו נראה בעליל שדימה גדר קו"ע לענין לאו שאין בו מעשה ומכח זה חידש שני דברים. א' דאין קו"ע אלא כשהמעשה הוא עצם האיסור ולא כשהאיסור הוא באי עשייה אף שבא ע"י מעשה כגון בראיה בלי קרבן ובלבישת ד' כנפות בלא ציצית, ב' דכמו דהוי לאו שיש בו מעשה אף שכעת אינו עושה מעשה כיון שתחילת עשייתו הוא ע"י מעשה כמו בכלאים שאינו פושט וטמא השוהה במקדש כמו"כ הוי בזה הוי בכלל קום ועשה, אך לכאורה יש לדון בזה ובפרט לפי מה שביארתי במק"א דלאו שיש בו מעשה אין פירושו שהאדם עושה מעשה אלא אם מהות הלאו יש בו מעשה בדרך כלל (וביארתי בזה דברי הראשונים בענין לאו שאפשר לעשותו ע"י מעשה דלוקה עליו אף כאשר בפועל לא עשה מעשה, ואכמ"ל) ובזה אתי שפיר דכל שתחילתו ע"י מעשה חשוב אף המשכו יש בו מעשה כיון שעצם הלאו בא ע"י מעשה והכ"נ דכשגוף האיסור בעצם אין בו מעשה חשוב אב"מ אף שבמציאות עושה האדם מעשה, אבל לענין קו"ע ושוא"ת שאינו תלוי כלל במהות האיסור לכשעצמו אלא במעשה האדם דפשטות ההבנה בהא דחז"ל יכולים לעקור ד"ת בשוא"ת ולא בקו"ע כגון כבוד הבריות הוא מכח דאין להם כח לבטל ד"ת אלא להעמיד מצוה כנגדן וממילא שוא"ת עדיף וכן משמע לשון רש"י בברכות דתלוי במעשה האדם ולא במהות הלאו שכתב שם בדף כ' ע"א "דברים רבים התירו לעקור דבר מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו וד"ת נעקר מאליו כגון תק"ש וכו'" ולשונו ברור מאוד ועיין גם בהמשך דבריו.
ולפי"ז נראה יותר דאין זה תלוי כלל במהות האיסור אלא באופן עשייתו, ובני"ד אף שהאיסור אינו בעצם לבישת הבגד אלא במה שאין עליו ציצית מ"מ כיון שעובר באיסור ע"י לבישת הבגד ובשעתו הוי שפיר קו"ע אף דהוי אין בו מעשה לענין מכות ואין שום סתירה בין דברי הר"י דאף דכל איסורו בהעדר הציצית שבכנפי בגדו מ"מ אם היה עובר בשעת הלבישה היה זה קו"ע ורק עקב מה שחידש דאינו מתחייב אלא אחר הלבישה הוי שוא"ת ואין שום ראיה מדברי הרמב"ם גבי ראיה דשם מיירי לענין לאו שאב"מ ובזה אמרינן דכיון דמהות האיסור אינו במעשה אינו לאו שיב"מ כנ"ל וכן כל מה שהביא להוכיח דהיכי דתחילת המעשה היה במעשה אף שהיה בהיתר הוי כל המשכו קו"ע יש לדחות דכל המקורות הנ"ל מיירי לענין לאו שישב"מ ואב"מ אבל לענין שוא"ת וקו"ע תלוי באופן עבירת הלאו בפועל כך נראה ברור. (אך באמת מבואר שם דבכלאים הוי קו"ע אף כשהיה לבוש מקודם ולכן פושטו אפילו בשוק אך מ"מ יש לחלק בין מושג לאו שאב"מ להא דשוא"ת וקו"ע,ודו"ק בכ"ז).
וכיוצא בדבר יש לתמוה על הגרעק"א שכתב בסוכה דף כ"ה דהאוכל חוץ לסוכה מבטל מצוה בשוא"ת וגם הפרי מגדים בספרו תיבת גמא פרשת יתרו כתב כן ולכאורה נראה טפי דהוי קו"ע כיון שבאכילתו מבטל הוא מצוה, ובאמת כתב שם הפנ"י דהוי קו"ע עי"ש, וכ"כ האור שמח בפ"ה משבועות דהוי קו"ע עי"ש.
ועיין במשנ"ב סי' תר"מ ס"ק ל"א בשם הפמ"ג שנסתפק אם אונן פטור מסוכה דשמא אינו פטור אלא בשוא"ת אבל לא לעבור בקו"ע וסתר דבריו מתבת גמא, ובשם הבכורי יעקב כתב שהכריע לפטור אף בקו"ע, ומ"מ נקטו ארבעה גדולי עולם הפמ"ג הבכו"י האו"ש והמשנ"ב דבכה"ג הוי קו"ע וכדברינו.
ג
ונראה עוד דלא זו בלבד דאין הר"י סותר עצמו בב' המקומות הנ"ל אלא שהוא הולך לשיטתו. דביסוד המחלוקת הר"ש והר"י במנחות נראה דהר"י הולך לשיטתיה דחיוב ציצית חל רק אחר לבישת הבגד וא"כ בשעת לבישתו אינו עובר כלל וכל החיוב חל עליו אחרי שהוא מלובש ואז הוי אונס כיון שאסור לקשור בשבת ואין לחייבו לפשוט בגדו כיון שאין אדם מחויב לסלק אונס הפוטרו מקיום מצוה אבל הר"ש ס"ל דחיוב ציצית חל בשעת לבישה וס"ל דכמו שאיסור לבישת כלאים הוא בשעת לבישה כמו"כ מצות ציצית חל בשעת לבישה (כדמשמע מלישנא דקרא אשר תכסה בה ולא ס"ל כמ"ש הר"י ביבמות דדרשינן ליה לדרשא ומוציאין אותו מפשוטו), וא"כ א"א להתיר כלל מטעם אונס כיון שעצם הלבישה בלא ציצית הוי מעשה חטא דביטול מ"ע ואינו אנוס כלל לעשות מעשה זה דלבישה ואף שאין האיסור עצם הלבישה אלא במה שאין בו ציצית מ"מ מעשה הלבישה הוא מעשה איסור דבשעת לבישה מבטל מ"ע דציצית ולכן אין בזה פטור אונס, ולפי"ז הולך הר"י לשיטתיה דרק משום מה שחידש ביבמות דאינו מחויב אלא לאחר לבישה אתי שפיר מש"כ במנחות דמותר ללבוש ד' כנפות בשבת מטעם אונס כנ"ל.ושוב ראיתי בתוס' הרא"ש שם ביבמות שכתב להדיא דמשום דאין חיוב אלא לאחר הלבישה לכן מותר ללבוש ד' כנפות בלא ציצית בשבת כיון שהלבישה בהיתר אבל אם היה איסור בשעת הלבישה היה אסור בכה"ג ומפורש כדברינו, (אך עיין באבנ"ז או"ח ח"ב סי' תפ"א שכתב ביאור אחר בדברי הרא"ש עי"ש בדבריו אך אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים בישרותם ובפשטותם).
אך עדיין צ"ב במה שהקשה הר"י על הר"ש ממה דרבינא לא הפריש את מר בר"א מאיסור לבישת ד' כנפות בלא ציצית, הלא שם הוי שוא"ת אפילו לפי מה שבארתי בשי' הר"ש כיון שלבשו בהיתר ורק אח"כ נפסל והרי לענין קו"ע ושוא"ת תלוי באופן עבירתו ולא במהות הלאו ולא אזלינן בזה בתר מעיקרא.
ונראה דס"ל להר"י בהא דחכמים עוקרין דבר מן התורה בשוא"ת וכן כבוד הבריות שדוחה איסורי תורה בשוא"ת, דאין דנין על כל מקרה בפנ"ע אם הוי קו"ע או שוא"ת, אלא דכיון שזה תקנ"ח לדחות איסור ומצות התורה בשוא"ת לא תקנו כן אלא בדבר שבדרך כלל עקירתו בשוא"ת ולא בדבר שעיקר עקירתו יהיה בקו"ע דבזה אפילו באופן שבמקרה הוי שוא"ת ג"כ אינו נדחה כיון שבזה לא תיקנו חז"ל שידחה. ולכן הקשה הר"י דלשיטת הר"ש לבישת ד' כנפות בלי ציצית הוי איסור בקו"ע כיון שבשעת לבישתו מבטל מ"ע כנ"ל ואינו נדחה משום איסור דרבנן דכבוד הבריות וממילא אף בני"ד דנפסל אחר הלבישה מ"מ אינו נדחה, אבל לשיטת הר"י דאף בלובש הוי שוא"ת כיון שרק אחר הלבישה מתחייב שפיר נדחה מפני כבוד הבריות.
אך צ"ע לפי"ז לשיטת הר"ש ממה דאיתא ביבמות צ' ע"ב דבציצית הוי שוא"ת ולא קו"ע אך אפשר דבאמת ס"ל להר"ש דהוי שוא"ת אלא דאסור לו לכתחלה לעשות מצב שידחה מצוה מפני אונס כנ"ל, אך הר"י הבין בשיטת הר"ש כמו שכתבתי לעיל דהוי קו"ע כיון שיתחייב בשעת לבישה ולכן הקשה עליו מסוגיא דמנחות כנ"ל.
ועוד אפשר דפליגי הר"י והר"ש בסברא זאת גופא דהיינו הגדרת ענין קו"ע ושוא"ת דהר"ש ס"ל כהבנת השאג"א ולכן ס"ל דאף שעובר בשעת לבישת הבגד, אך כיון שהאיסור הוא במה שלא עשה ציצית הוי שוא"ת בלבד אך הר"י הקשה עליו משום דס"ל כמו שכתבתי דכיון שעובר במעשה ולא בהעדר עשיה הוי קו"ע כנ"ל.
והנראה עיקר בזה דשאני איסור דאורייתא בשוא"ת שלא נדחה אלא בשביל בזיון גדול מאיסור דרבנן שנדחה בשביל כבוד הבריות בעלמא (עיין תוס' ב"מ ל' ע"ב ושבועות ל' ע"ב ובמגן אברהם סימן י"ג סק"ח) ובהא דרבינא בר"א אין כאן בזיון גדול, ודו"ק.
ד
ועוד י"ל במחלוקת הר"י והר"ש הו"ל דהנה הקשו האחרונים, הר"ש איגר בהגהות ליו"ד סי' כ"ח והאמר"ב בהל' ציצית סי' א' וגם בקה"י שם מהמבואר בביצה דף ח' ע"א דאם אין לו חול לכסות אסור לו לשחוט כיון שלא יוכל לכסות דמו, ומאי שנא השוחט שלא יוכל לכסות מחמת איסור חורש מהלובש ד' כנפות שלא יוכל לקיים מצות ציצית מחמת איסור קושר, והגרש"א הניח קושיא זו בצ"ע.
והאמרי בינה כתב בזה דברים דחוקים ותמצית דבריו לחלק בין כיסוי הדם דאינו אנוס אלא במקרה אבל אפשר לקיים מצות כיסוי אף ביו"ט אם יש לו עפר תיחוח ומוכן שאין בו איסור ובזה כל פטורו הוי רק משום אונס במקרה ואסור לגרום מצב כזה להיפטר מאונס, אבל בציצית שבשום פנים ואופן אינו יכול לקשור ציצית בשבת א"כ בעצם אינו מצווה בשבת ושפיר יכול ללבוש בלא ציצית כיון שאין עליו בשבת מצוה כלל, ומדבריו משמע שלמד דלפי דברי הר"י אין בשבת מצות ציצית כלל עד שהקשה לו על ברכת ציצית שמברכין בשבת עי"ש שפלפל בזה (ואפשר שאין כונת האמר"ב דאין כלל מצות ציצית בשבת אלא שמחלק בין ציצית דכאשר נפסקו אין שום אפשרות לקשור לכיסוי שאפשר לכסות אם יש לו עפר עי"ש בדבריו אך אין סברא זו מובנת דיה). ובאמת מצינו לעוד אחד מגדולי האחרונים שנראה מדבריו שהבין דלשיטת הר"י אין מצות ציצית בשבת כלל מה"ת והוא הראש יוסף בביצה י"ד ע"ב שכתב שהאירו עיניו מן השמים לחדש דהלובש כלאים בציציותיו בשבת עובר בלאו דכיון דכל המצוה הוא להטיל ציצית ובשבת הוא אנוס כמ"ש הר"י ממילא אין עשה שידחה לאו דכלאים עי"ש מ"ש בזה, ונראה מדבריהם שלמדו דלפי"ד הר"י אין כלל מצות ציצית בשבת.
ולענ"ד זה חידוש שאי אפשר לאומרו, אבע"א גמרא, ואבע"א סברא. איבעית אימא גמרא דהנה נחלקו הרמב"ם והרי"ף בתשובת פאר הדור סי' ס"ב דהרי"ף ס"ל דהיוצא בלילי שבתות בציצית חייב חטאת דכיון דלילה לאו זמן ציצית הוי כטלית שאינה מצויצת כהלכתה עי"ש והרמב"ם דחה דבריו דע"כ אין הטעם שמותר לצאת בטלית מצוייצת כהלכתה משום דעשה דציצית דוחה ל"ת דשבת דאין עשה דוחה לאו שיש בו כרת אלא ע"כ דכשהיא מצוייצת כהלכתה הוי הציצית "נוי הבגד ותכסיסה" וא"כ אין נפ"מ בין ליל שבת ליומו כיון דעכ"פ ראוי למצות ציצית עי"ש (ולשיטת הרי"ף צ"ל דאף הוא לא נתכוין מדין דחיה אלא דס"ל דרק כשיש מצוה בפועל הוי כנוי הבגד וחלק ממנו ע"י קיום המצוה ולא כשאין מצוה וס"ל דרק מצוה בפועל עושהו נוי ולא ולא מה "שהוא למצוה" כשיטת הרמב"ם) ועכ"פ מבואר מדברי שניהם דיש מצוה אף בשבת והרמב"ם בפי"ט מהלכות שבת ה"כ הביא שיטתו בקיצור ובהה"מ שם ביאר כונתו על הדרך שהיא מבוארת בשו"ת פאה"ד הנ"ל עי"ש.
ואיבע"א סברא דדברי האמר"ב והרא"י מבוססים על ההנחה שמצות ציצית היא קשירת הציצית ולכן הסיקו דבשבת שהוא אנוס ובשום פנים ואופן אינו יכול לקשור ציצית הוי פטור בעצם (ולא כאונס שאינו יכול לדחות מפני שאין לו עפר מוכן כנ"ל). אך לענ"ד קשה לומר דמהות המצוה הוי קשירת הציצית דא"כ אנה אנו באים במצות ציצית שהרי קי"ל דציצית חובת גברא ואם קשירת הציצית הוא המצוה היה לנו לקשור הציצית כאשר כבר אנו לובשים את הבגד ולא כשאין הבגד עלינו שאין בו קיום מצוה כלל באותו שעה, ועוד שהרי במנחות ל"ה ע"ב נחלקו רבינו אליהו ור"ת דאופן קיום מצות תפילין דלר' אליהו צריך כל יום לפתוח קשר התפילין ולקושרו כדי לקיים וקשרתם ור"ת ס"ל דאף בהידוק שמהדקו על ידו וראשו הוי כקשירה ושפיר מקיים ביה המצוה, ואם בציצית ג"כ הקשירה היא המצוה היה עלינו לקשור כל יום את קשרי הציצית או לפחות להדקן ולחדשן ולא ללבוש את הבגד בלבד, אלא על כרחך שאני ציצית מתפילין בזה דבתפילין הוי המצוה הקשירה ובציצית המצוה הוא היות הציצית בכנף בגדו ואף דכתיב ועשו להם ציצית אין עשיה זאת אלא הכשר מצוה וגוף המצוה הוא והיו לכם לציצית וכן מבואר בכמ"ק דאין קשירת הציצית אלא הכשר מצוה בלבד ולכן אין מברכין עליה כמו בנין הסוכה עיין מנחות מ"ב ע"ב אלא דעל חיוב זה שיהיו ציצית בכנף בגדו ס"ל להר"י דאין חיוב אלא אחר הלבישה ולא בשעת הלבישה כנ"ל ולכן פטור בשבת מדין אונס דכמו שהוא אנוס על קשירת הציצית ממילא הוי אונס על היות הציצית בבגדו דלענין אונס זה כזה אך מכיון שאין המצוה משום הקשירה אלא היות הציצית בבגדו וממילא שייך מצוה זו בשבת כבחול דאף בשבת שייך המצוה כשקשר את הציצית מערב שבת אלא דכשלא קשרן פטור מדין אונס.
ולכאורה צריך לומר בכונת גאון ישראל הפמ"ג דאין כונתו דאין כלל מצות ציצית בשבת אלא דכיון דאין עליו חיוב ציצית דאף אם לא היה בבגד ציצית היה מותר ללובשו א"כ אף כשיש ציצית ומקיים מצות עשה מ"מ כיון שהיה מותר ללובשו אף בלי ציצית ואין העשה רובצת עליו כחובה אינו דוחה ל"ת דרק כשמחויב לקים העשה דוחה ל"ת כמ"ש הקו"ש בשם הגר"ח בקה"ע ליבמות דף צ' בענין כלאים בציצית בזה"ז עי"ש (והארכתי בכתובים להוכיח דנחלקו בזה הראשונים אם עשה שאינה חיובית דוחה ל"ת דמדברי התוס' בקידושין ל"ד משמע דגם עשה שאינה חיובית דוחה ל"ת ועיין בהגהות היעב"ץ שם וכ"כ בפירוש הראב"ד על תוה"כ פרשה ב' שהרי כתב דאפילו אשה יכולה ללבוש כלאים בציצית ואמרינן בה עדל"ת, ומדברי התוס' בפסחים מ"ז ע"ב מוכח דאינו דוחה ל"ת בכה"ג עי"ש) אך לשון הראש יוסף שכתב "אבל בשבת ויו"ט מה"ת ליכא עשה כלל דאין יכול לקשור וכו' תו אסור דכלאים דליכא עשה" משמע דס"ל דליכא כלל ואפשר דכונתו דליכא חיוב עשה אך זה דחוק בלשונו.
אך לפי"ז דנתבאר דאף בשבת יש מצות ציצית כשקשרו מע"ש אלא דאם לא קשר פטור מטעם אונס שוב קשה קושית האחרונים מכיסוי הדם.
ונראה בזה דשאני מצות גברא ממצוה שכל עיקרה בחפצא ובתוצאה דבמקום שהתורה הקפידה על עבודת האדם בלבד שהוא יעשה המעשה מסוים בזה שפיר אמרינן דהיכא דהוא נפטר באונס פטור לגמרי ומותר לו לעשות מצב שהאונס יפטרנו דאז שוב אין עליו חיוב ומצוה כלל אבל במקום שקפידת התורה אינו על מעשה האדם בלבד אלא על מצב המתהווה ע"י מעשיו כגון בכיסוי הדם שמהות המצוה אינו שהאדם יכסה בלבד אלא שהדם יהיה מכוסה שהרי מבואר במשנה (חולין פ"ז ע"א) "שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות", ולא מצינו הלכה זו אלא בכיסוי הדם ומילה, ופשוט דבמצוה המוטלת על הפרט שכל ענינו עבודת הא-ל לא שייך להטיל מצוה זו על אחרים, וגם מלשון הקרא משמע ד"כי הדם הוא הנפש" הוא סיבה לא רק לאיסור אכילת הדם אלא אף לחיוב כיסויו דגנאי הוא שיהיה מגולה (ידוע מספרי קבלה דדם הוי דין ולכן יש לכסותו ואין לו להיות באתגליא) הרי שכיסוי הדם הוא משום שהדם צריך להיות מכוסה ולא מגולה וא"כ אף אם אונס יפטור את האדם מחיובו אך מ"מ הרי לא יתקיים רצון התורה שהדם לא יהיה מגולה ולכן אסור לו לעשות מצב אונס לכתחלה שיפטרנו ממצוה זו משא"כ מצות ציצית שכל מהותה חובת הגברא ועבודתו מותר לעשות מצב אונס שיפטרנו, וזה לענ"ד סברא ברורה ופשוטה.
ועוד יש להוכיח מהמבואר בחולין שם דכסהו הרוח פטור מלכסות דאין זה משום גדר אונס דא"א לכסות את המכוסה מכבר אלא דכיון שנעשה מהות המצוה פטור מלקיימה, וכן מוכח מדברי התוס' בשבת כ"ה ע"ב שכתבו להוכיח דמברך על נר שבת אעפ"י שאם מצא דלוק אינו מצווה להדליק ממה שמברך על הכיסוי אעפ"י שאם כסהו רוח פטור מלכסות וכן מברך על המילה אע"פ שיש מ"ד נולד מהול אין צריך להטיף דם ברית ע"ש, והנה פשוט דסברת התוס' במה דהו"א דאינו מברך על נר שבת משום שאם היה דלוק אינו מצווה להדליק אינו משום גדר אונס אלא משום שכל עיקר המצוה הוי רק במה שיש נר דלוק משום כבוד שבת או עונג שבת (עי"ש ברש"י ותוס' שנחלקו בזה) ולכן הו"א שאין מברכין והוכיחו מכיסוי הדם דאף בכה"ג דמהות המצוה היא בתוצאה ואם כסהו הרוח פטור ומברך עליה, וכן במילה שאם נולד מהול אינו ערל, וכ"ז פשוט וברור.
(אך עיין בביאור הלכה סוף סי' תצ"ח שכתב דאם כיסה בלא כונה לא יצא ביטל מצוה, ולדברינו אין נראה כן דאם מהות המצוה היא תוצאתו כנ"ל לא בעינן כונה כידוע, והארכתי בזה במק"א).
ולפי"ז אפשר דפליגי הר"י והר"ש בגדר מצות ציצית אם יסודה על הגברא או על החפצא דהנה למ"ד דהוי חובת מנא בודאי הוי ככל מצות חפצא ויכול לקשור ציצית ע"י שליח, אלא שיש לעיין למ"ד חובת גברא, ולכאורה מסתבר שרצון התורה הוא עבודת האדם, או שמא גם הוא מודה דקפידת התורה הוא שלא יהא הבגד בלא ציצית אלא דיש "תנאי" באיזה בגד הקפידה תורה וס"ל להאי תנא דלא בכל בגד הקפידה תורה אלא בבגד שהוא לובש אבל ביסוד המצוה הוי על "החפצא" שיהא ד' ציציות בבגד ולא על האדם, ובזה פליגי הר"י והר"ש, דהר"י ס"ל דהוי מצות גברא והקפידה תורה שהאדם יהא לבוש ציצית כשלובש בגד ד' כנפות ולכן מותר לעשות לכתחלה מצב אונס שיפטרנו מהמצוה, אבל הר"ש ס"ל דהוי מצות חפצא ולכן אסור לו לפטור עצמו באונס כיון דסו"ס יהיה לבוש ד' כנפות בלא ציצית וזה מצב שאין דעת התורה נוחה ממנה כמ"ש לעיל לענין כיסוי הדם, ודו"ק בכל זה.
ה
והנה השאג"א שם הקשה עוד לשי' הר"ש ממה שאנו לובשין היום ד' כנפות אף שאין לנו תכלת ולכאורה קשה דאף שאין התכלת מעכב את הלבן ושפיר מקיים מצות לבן אבל הלא מבטל מצות תכלת, ובשלמא לשי' הר"י ניחא כיון שהוא אנוס לגבי מצות תכלת שאין לו, אבל לשי' הר"ש שאסור לו ללבוש ד' כנפות כשאונס מונע את קיום מצות ציצית, מה שנא תכלת מלבן ולכאורה היה לן לאסור ללבוש ד' כנפות כיון שמבטל בזה מצות תכלת עי"ש.
אך בעניי תמהתי דלפי"ד הרמב"ם בפ"א מה' ציצית ה"ה שכתב "אע"פ שאין אחד מעכב את חבירו (תכלת ולבן) אינם שתי מצוות אלא מצוה אחת" וכ"כ בסהמ"צ עשין י"ד ובשורש י"א "אמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת וכו' והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת" ומקור הדברים בספרי כמובא במגדול עוז, וביאור הדבר נראה דבמצות ציצית יש גדר לכתחלה ובדיעבד דלכתחלה צריך לקיים המצוה בהידור בתכלת אך בדיעבד יוצא ידי חובתו אף בלבן בלי תכלת, וא"כ כשאינו לובש תכלת אינו כלל מבטל מצות עשה אלא מבטל דין מסויים במצות ציצית לכתחלה, וא"כ לק"מ לכאורה קושית השאג"א דאף דס"ל להר"ש דאין לו ללבוש ד' כנפות ולבטל מ"ע דציצית אף ע"י אונס, מ"מ בודאי עדיף ללבוש ד' כנפות ולקיים מצות ציצית אף שמבטל דין תכלת דלכתחלה מאשר לא ללבוש ד' כנפות ולא לקיים מצות ציצית כלל דעדיף לקיים מצוה בלי הידוריו שלו מאשר לא לקיימו כלל.
וראיתי שוב שגם הפמ"ג בפתיחה דן בקושיא למה מותר ללבוש בגד ללא תכלת, ותירץ דלפי שיטת הר"י דהוי אונס אין איסור, וראיתי בספר פתיל תכלת להגאון מראדזין עמ' קט"ו שהוסיף להקשות מהמבואר במנחות ל"ז ע"ב דאפילו לר' ישמעאל דכל כנף הוי מצוה בפנ"ע מ"מ אין ללבוש ד' כנפות אם אין לו ד' ציציות (וכך הוכיח מדברי הגמ' מדלא אמרו דזה הנפ"מ בין ר"י לחכמים עי"ש), אך לענ"ד נראה כנ"ל דאין הנדון דומה לראיה, דאף לר"י יש חיוב על כל כנף ואם אין בו ציצית ביטל מצות עשה בכנף זה ובזה פשוט שאין ללבוש בגד זה דאין קיום עשה דוחה ביטול עשה כיון שיש בזה ביטול עשה, אבל בתכלת ע"כ אין ביטול עשה דהרי מצוה אחת הן התכלת והלבן וע"כ דתכלת הוי מחלקי המצוה ואינה מעכבת אלא לכתחלה ואין כאן ביטול מצוה משא"כ כל כנף דאינם חלקי המצוה אלא המצוה חלה על כל כנף, ודו"ק היטב בזה כי ברור הוא.
ו
הנה להמבואר בסוגיין מודי כו"ע דכיון דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת דאורייתא, המוצא ציציותיו שנפסלו ברה"ר חייב לפשוט את הבגד דאיו חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. אך בהגהות רעק"א בסימן י"ג כתב דיש לו עצה לנתק ולקרוע את הציציות מכנפי כסותו, וציין לדברי הפמ"ג בסימן שי"ז. וכונתם דכיון דקורע שלא ע"מ לתפור ובדרך קלקול אינו אלא איסור דרבנן שוב אתי כבוד הבריות ודוחה ל"ת דרבנן. אמנם לא יתיר את קשרי הציצית דהמתיר ע"מ לקשור שוב הו"ל מלאכה דאורייתא, עי"ש.
והנה בסימן י"ג סעיף ג' מבואר דבשבת מותר אף לישב בביה"כ בטלית פסולה אם מתבייש לישב בלא טלית כיון שאין בזה איסור תורה וכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן עי"ש. ובמג"א סק"ח הביא קושיא בשם אחיו למה התירו לישב בשבת בלא ציצית והלא יכול לתת בגדו לאחרים וטלית שאולה פטורה מן הציצית, ותירץ דמ"מ חייב מדרבנן עי"ש. ועוד תירץ דאסור ליתן מתנה בשבת. וביד אפרים וכן בהגהות הגרעק"א העירו דלכאורה עצה זו טובה בחול ולמה לא יתן מתנה לאחרים בחול כדי שלא יתחייב בציצית מה"ת ושוב כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן, ותירץ ביד אפרים דע"כ מיירי בליכא אחר עי"ש.
ויש לתמוה לכאורה באמת נראה עצה אחרת שהיא עצה קלה דלית בה חסרון כיס, והיא שיפקיר את הבגד, ומאחר שהבגד הפקר פטור הוא מן הציצית כמבואר ברשב"א שבת קל"א ע"ב ובמשנה ברורה סימן י"ג ס"ק ט"ו (ובחתן סופר שער הגידולים סימן כ' כתב דאף מדרבנן מותר עי"ש).
ואף בשבת נראה דעצה זו עדיפה למי שרוצה לשבת בביהכ"נ לבוש בטלית, דכבר נחלקו הראשונים אם מותר להפקיר בשבת, דעת הרמב"ן דדין הפקר כדין קנין ואסור להפקיר בשבת משום שבות שאסור לעשות קנין בשבת, והרמב"ן הוכיח מתוך שיטתו דע"כ אין ביטול חמץ מטעם הפקר מדמותר לבטל חמצו בשבת, וכך ס"ל לריטב"א בשבת דף ק"כ ע"א, אך דעת המאירי בשבת קכ"ז ע"א דמותר להפקיר בשבת ואינו דומה לקנין, וכך מבואר להדיא בדברי המגן אברהם בסוף סימן י"ג עי"ש. וכן הוכיח הגרעק"א בשו"ת סימן קע"ד, ועיין עוד במחנה אפרים הלכות שלוחין סימן ז' דגם דעתו דמותר להפקיר בשבת וביאר זאת מטעם אחר, משום שלא אסרו אלא מעשה קנין אבל הפקר שאין בו מעשה אינו בכלל האיסור עי"ש, וכן גם דעת שו"ת עבודת הגרשוני סימן כ"ה עי"ש.
אך אף לדעת האוסרים אין כאן אלא שבות, וא"כ לכאורה יש עצה פשוטה במקום כבוד הבריות. ועצה זו עדיפה מקודמתה, לא רק משום שאין בה חסרון כיס, ולדעת מקצת מרבותנו אף איסור דרבנן אין כאן אלא גם משום דיש מקום לומר דבני"ד לכו"ע מותר להפקיר בשבת אף לכתחלה. דהנה כתב בשער המלך הלכות לולב פ"ח ה"ב דאף לדעת הריטב"א שאוסר אין זה אלא בהפקר שענינו שאחרים יזכו בו אבל כל שכונת המפקיר אינו אלא לסלק הדבר מרשותו הוא לכו"ע מותר עי"ש. (אמנם מדברי הרמב"ן הנ"ל לגבי ביטול חמץ נראה לכאורה שאין דעתו לחלק בין הפקר להפקר וצ"ע).
ועוד ראיתי בשדה חמד פאת השדה מערכת ה' סימן י"ד דלצורך מצוה כו"ע מודי דמותר להפקיר והביא כן בשם כמה אחרונים עי"ש.
הרי לן דיש כמה וכמה צדדים בני"ד לומר דמותר להפקיר ואף אם אסור להפקיר פשוט דאין זה אלא שבות שנדחה מפני כבוד הבריות, ודו"ק בכ"ז.
ולכאורה מהני ההפקר אף שלא בפני שלשה וכמו שכתבו התוס' בשבת דף י"ח דכל שמפקיר כדי להינצל מן העבירה כגון בשביתת כלים אין צריך בפני שלשה דאנן סהדי שבלב שלם מפקיר, דו"ק בכ"ז כי נכון הוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה