בביאור עניין כח השמיעה המכוון כנגד חודש אב בספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו, מחלק את חודשי השנה לפי
כוחות האדם, וכך מכוון ניסן כנגד כח השיחה, ואייר כנגד ההרהור, וכן הלאה, הכח המכוון כנגד חודש אב הוא כח השמיעה, והגר''א מפרש כי הוא שייך במיוחד לחודש אב, כפי שמצינו שבני ישראל שמעו לקולם של המרגלים. ונבאר מעט במהות עניין כח השמיעה, ואיך הוא מתייחס לעניין החורבן.
מצאנו בלשון הכתוב (שמואל א' ט"ו ד') "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים", פירוש המילה "וישמע" שהוא אסף אותם יחד, נמצא כי עניין השמיעה לאסוף הרבה פריטים ולקבצם יחד, והנה כשנתבונן נראה כי חוש השמיעה, הוא החוש היחידי שאינו תופס את הדבר כמות שהוא, אלא הוא מלקט טיפין טיפין ויוצר לעצמו שמיעה שלמה. כי הלא כשאדם שומע קול דיבור, אז בכל הרף עין הוא קולט הגה חסר משמעות. והשומע הוא המצרף את כל ההגיות למילה שלמה ולמשפט שלם, כך שעצם חוש השמיעה הוא לאסוף את כל הפרטים, לצרף את כל ההגיות הגה אחרי הגה ולקבצם יחד, אין אופן אחר של שמיעה, כי אי אפשר לשמוע דבר שלם, ואף אם היה ניתן, היה הדבר בבחינת "תרי קלי לא משתמעי", ונמצא שהשמיעה היא
מכח צירוף הפרטים, והשומע הוא הוא שמצרפם יחד.
ומאחר שכך הוא כח השמיעה, נוכל להבין את מה שמצאנו בכתובים ובדברי חכמים מושג של הטיית אזנים, וכלשון הכתוב
בתהלים (מ"ה י"א) "שמעי בת והטי אזנך" וכהנה רבות בכתובים, ואיתא בברייתא דסדר עולם [והוא מדרש שחיברו רבי יוסי בן חלפתא] על השנה שבה מת הנביא האחרון, מלאכי, שהוא עזרא הסופר, ופסקה נבואה, "עד כאן היו הנביאים מדברים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים". רק את האוזן שייך להטות, ולא מצינו כן בראיית העין או בריח, ואף כי מצינו כי יש בעין את האפשרות לראות טוב יותר הנקראת עיון, שם הכוונה היא להסתכל היטב על כל פרט, אולם בשמיעה מצטרפת הטיית האוזן לעצם השמיעה, כפי שנבאר.
עניינה של הטיית האוזן הוא, כי אחר שבשמיעה אין השומע רק קולט אלא הוא פועל בעצם השמיעה והיא נפעלת על ידו, כי אם היה רק קולט ולא מצרף את אשר שמע, הדברים היו חסרי משמעות ולא הייתה נפעלת כאן שום שמיעה, ואף בשמיעת ניגון, בין בפה ובין בכלי, הדברים צריכים להצטרף יחד, כי אין שום יופי בהרף עין של קול, ורק הצירוף יוצר את הדבר, מעתה אחר שהדבר נפעל על ידי האדם, אם כן הוא יכול ליצור שמיעה טובה יותר, עמוקה ופנימית יותר, "הט אזנך", היינו, שמדברים אל השומע הפועל את השמיעה, ואומרים לו הט אזנך לשמוע טוב יותר, והכוונה בהטיית האוזניים היא כדי לשמוע לא רק את הקול אלא גם את המדבר. כשהאדם מטה את אזניו, היינו שהוא מכופף אותם, ואינו מחכה שהקול יגיע אליו
כדי לשמעו אלא מכופף עצמו כדי לשמוע, אז הוא שומע את המדבר ולא רק את הקולות היינו שהוא מצרף את השמיעה כראוי ומקבל את הדיבור השלם כפי שהוציאו המדבר עצמו.
כדי לשמוע דברי חכמים צריך להטות אזן
"עד כאן היו הנביאים מדברים ברוח הקודש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים", הכוונה בזה ללמדנו, שכדי להמשיך ולשמוע מפי החכמים דברים שהם כעין נבואה שנאמרה ברוח הקודש, עלינו להטות אוזן וכך נשמע את דברי החכמים ולא רק את הקולות שיוצאים מפיהם, כי כאשר הייתה נבואה, והדיבור עצמו היה דיבור שנאמר בשליחות בורא העולם, הרי שדיבורים אלה בעצמם היו חוצבים ומפעילים את האוזניים, "ה' אלוקים דיבר מי לא ינבא", כשבורא העולם כביכול מדבר מפי נביא האומר את דבר הבורא, "כה אמר ה'", הדברים האלה עצמם יוצרים את האוזן הפועלת ומצרפת את הדיבור, אולם מכאן ואילך ניתן לשמוע דברי חכמים רק על ידי "הט אזנך ושמע דברי חכמים", לא די בשמיעה רגילה שבה אין צורך
להטות אוזניים אל הקולות אשר באים מעצמם, אלא צריך את הטיית האוזן המופנית כלפי המדבר, וכך ניתן לשמוע את המדבר ולא רק את הדיבור.
מהו החילוק בין ירמיה לאנשי כנסת הגדולה
והנה, איתא במסכת יומא (ס"ט ע"ב) "אמר ר' יהושע בן לוי למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה, אתא משה אמר הקל הגדול הגיבור והנורא, אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו, לא אמר נורא" ופירש''י "כשראה שרי נבוכדנצר נכנסים להיכל ומריעים בו ככל רצונם, לא אמר נורא, בפרשת הנה חנמאל כתיב עושה חסד לאלפים ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם הקל הגדול והגבור ה' צב-אות שמו" ולא סיים לומר והנורא, פירוש הדבר, משה רבינו ביאר בתמצית את המידות שעל ידם כביכול מנהיג הבורא את עולמו, ואלו הם שלשת המידות, הגדול הגיבור והנורא, הגדול כנגד חסד, מידה של התפשטות התרחבות. הגיבור כנגד דין, מידת הצימצום והאיפוק, והנורא, המידה המחברת וכוללת את שני המידות, ומאחר ששלשת השבחים הללו נאמרים כאחד, הרי שכשירמיה השמיט את השבח הנקרא "נורא", היינו שהוא הבין שכביכול המידה הזו לא נוהגת כעת, ובזמן החורבן כביכול הבורא אינו מנהיג בה את העולם, כי אם היה הבורא
נוהג במידת נורא, אז לא יתכן שיכנסו נכרים להיכלו ויקרקרו בו. כי מידת נורא מטילה פחד ומורא, ואיתא בתוספות ישנים התם "אין נורא אלא בבית המקדש שנאמר נורא אלוקים ממקדשיך", והיינו שעניין "נורא" צריך להתגלות בדווקא במקדש, ואם אנו רואים שנכרים מקרקרים בהיכלו, ובמקדש לא מתגלה הפחד שהרי נכנסים בלי שום מורא, הרי שמידת נורא אינה נוהגת, ולא שייך לשבח את בורא העולם במידה שאינה נוהגת, אלא רק במידות שמתגלים בשעה שנאמר אותו השבח, וכדרך שאי אפשר לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בקיץ, אחר שזאת לא הנהגה שנוהגת אז. וקאמר התם שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה, וחזרו לומר הגדול הגיבור והנורא, ועל שם כך נקראו "אנשי כנסת הגדולה", וטעמם, כפי שאומרת הגמרא, "אתו אינהו ואמרו אדרבה הן הן נוראותיו שאלמלא מוראו היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות", היאך אפשר שאנחנו נתקיים בין האומות, וכלשון חז"ל (תנחומא תולדות ה') "כבשה אחת בין שבעים זאבים" הדבר בלתי
אפשרי כי היא מיד נטרפת, אולם כפי שנאמר שם במדרש, גדול הרועה שמצילה, אנשי כנסת הגדולה אמרו שאכן ישנו גילוי של מידת נורא, "שאלמלא מוראו היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות", ונמצא שיש כאן מחלוקת, בין ירמיהו מחד, שלדעתו אי אפשר לומר "נורא" בזמן שרואים את חורבן הבית, כי בזמן של חורבן אין מידה זו נוהגת, ואי אפשר לשבח בשבח זה את בורא העולם, ובין אנשי כנסת הגדולה מאידך, שאמרו כי אף בזמן הזה מתגלה מידת נורא, שאלמלא מוראו היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות, ועצם העובדה שלמרות הכל אנחנו עדיין קיימים גם היא מגלה את מידת נורא, וצריך להבין מה הייתה דעתו של ירמיה, ומה הנידון בזה.
יש לבאר פסוקי סיום מגילת איכה על ידי ירמיה
בסוף מגילת איכה אנו קוראים את הפסוקים "על זה היה דוה ליבנו על אלה חשכו עינינו. על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור. למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים", וברש"י שם כתב "על זה היה דוה לבנו וגו' - על המפורש במקרא של אחריו, על ששמם הר ציון ושועלים הלכו בו", כלומר, על הר ציון ששמם, על זה היה דוה ליבנו, ועל השועלים שהלכו בו, על אלה חשכו עינינו. המשך הפסוקים הוא "אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור. למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים", ויש לבאר עניינם כאן.
נראה בביאור הדברים, כי ירמיהו אשר כתב את מגילת קינות, מקונן כאן לפי שיטתו, והנה על שני דברים עיקריים אנו מקוננים כאן, האחד על חורבן הבית, "על הר ציון ששמם", והיינו שאין בית. והשני הוא על ה"שועלים הלכו בו", ויש באותם השועלים שהלכו בו עוד משהו מיוחד המעורר קינה, וכפי שנבאר.
מהי הבכיה המיוחדת על ראיית שועל יוצא מבית קדשי הקדשים
ידועים דברי הגמרא בסוף מסכת מכות, על החכמים שהלכו עם רבי עקיבא, והכי איתא התם "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים", הנה יש להעמיק בדברים, כי נראה שאחר שראו את מקום המקדש מהר הצופים וקרעו בגדיהם, הרי שבראותם את השועל יוצא מבית קדשי הקדשים, הייתה להם התעוררות בכי חדשה חוץ מעצם הבכיה של ראיית מקום המקדש חרב, הדבר טעון ביאור, כי הרי בגדולי חכמי ישראל עסקינן ואין זו התרגשות בעלמא שעוררה אותם לבכיה נוספת, ואכן רבי עקיבא שואל אותם מפני מה אתם בוכים
ותשובתם היא "מקום שכתוב והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה", יש בראיה זו חורבן מיוחד של עניין נוסף שנחרב, וצריך ביאור.
יש חורבן מיוחד בביטול שם בית והפיכתו לשדה
במשנה במסכת תענית נמנים חמשת הדברים שאירעו לאבותינו בתשעה באב, ועליהם אנו בוכים ומתאבלים ביום זה, הדבר החמישי הוא "ונחרשה העיר", וכך היא לשון הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות ה"ג) "ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים ציון שדה תחרש", מהו החורבן המיוחד שנוסף בכך שנחרשה העיר על עצם חורבן הבית, ביאור הדבר, כי הנה מצינו בגמרא בפסחים שאברהם קראו למקום המקדש הר, יצחק קראו שדה, ולאותו המקום קרא יעקב בית, "אין זה כי אם בית אלוקים", ונמצא שקריאת שם בית חלה עוד קודם שנבנה הבית, ולפיכך אף בחורבן הבית עדיין לא פקעה אותה קריאת שם בית שקרא יעקב, אולם כשנחרשה העיר כאן היה החורבן הנוסף בעצם המציאות של "יעקב קראו בית" זוהי לשון הרמב"ם "לקיים ציון שדה תחרש", דהיינו קריאת שם בית על ידי
יעקב שהיא הייתה היסוד לבית חרבה והבית חזר להיות שדה.
הגילוי לאותו הבדל נורא שבין שדה לבית מתגלה בזמן שמסתובבת שם חיית השדה, בכך אנו רואים שזה כבר לא בית, חיית
השדה בסתמא אלו השועלים, ונמצא כי כאשר שועלים הילכו בו, הרי שבכך מתקיים ה"ציון שדה תחרש", אותם החכמים אכן כבר ראו את החורבן, הם ראו שהבית איננו, אבל כשהם חוזרים ורואים איך שהדבר חוזר להיות שדה, וה"קראו בית" של יעקב נחרב, זה מעורר בכי מיוחד בפני עצמו.
המשך הגמרא שם "אמר להם לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש, בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת", מתוך דברי רבי עקיבא אנו למדים כי קיומה של נבואת אוריה "לכן בגללכם ציון שדה תחרש"
הוא באותו שועל היוצא מתוך קודש הקודשים, ודווקא מתוך זה אנו מובטחים שתתקיים אף נבואתו של זכריה, למדנו אם כן שעניין "ציון שדה תחרש" שעל כך אנו בוכים בתשעה באב, הוא עניין ה"שועלים הלכו בו" שירמיהו בוכה ומקונן עליו.
נמצא אם כן, כי אלו הם שני הדברים שעליהם מקונן כאן ירמיה "על זה היה דוה ליבנו" מתייחס לעצם חורבן הבית "על הר ציון ששמם", ו"על אלה חשכו עינינו" מתייחס לשועלים הילכו בו, והיא הקינה על העובדה שמקום המקדש הפסיק להיות "קראו בית", והוא חזר להיות שדה.
בביטול שם בית בטל "מה נורא המקום הזה"
והנה מצינו כי כשיעקב אבינו קראו בית הוא אמר "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים", כלומר, גילוי מידת נורא בבית המקדש מגיע יחד עם ה"קראו בית", מידת נורא מתגלה בבית המקדש משום שזהו כביכול ביתו של בורא העולם וזהו עצם הטעם שקראו בית, וכפי שמתבאר לשון הפסוק כי מכח "מה נורא המקום הזה" הרי ש"אין זה כי אם בית אלקים", ה"נורא" מגלה שאין זה יכול להיות שום דבר אחר כי אם בית אלוקים, ומעתה, באותם שני הדברים שעליהם מקונן ירמיה, הרי שבקינת "על זה היה דווה ליבנו" שנאמרה "על הר ציון ששמם', הוא מקונן על עצם חורבן הבית, וקינת "על
אלה חשכו עינינו" שנאמרה על ה"שועלים הלכו בו" היא על מידת נורא שבטלה, ונראה שכביכול בורא העולם אינו מתנהג בה כעת, וכלשון הגמרא "אתא ירמיהו ואמר נכרים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו", פירוש "מקרקרים בהיכלו", כי לקרקר הכונה לקעקע ולעקור מהשורש, וכלשון הפסוק "וקרקר כל בני שת", "נכרים מקרקרים בהיכלו" היינו שהם לא רק מחריבים את הבית, כי אז היה נקרא הדבר "מחריבים את היכלו", אולם "מקרקרים בהיכלו" היינו שהם פוגעים בבסיס של ההיכל, בשורש של קראו בית, ולכן אמר ירמיה איה נוראותיו.
המשך הפסוקים שם בסוף מגילת איכה, "אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור. למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים" ממשיך להתייחס לשני עניינים אלו, כי הנה, במה שנוגע לחורבן של הר ציון ששמם, חורבן הבית, הרי שהדין הוא שמקריבים אע''פ שאין בית, קדושת המקדש לא בטלה והמקום קדוש כמו שהיה, וכפי שכותב הרמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז) "לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינה בטילה", השכינה היא דבר קבוע
וקיים. זוהי כונת הפסוק "אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור" זה נשאר לעולם, אבל, "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים", כלומר, כאן הוא מקונן על ביטול מידת נורא שעליה נאמר "על אלה חשכו עינינו", המתגלה ב"שועלים הלכו בו", ואם כן הרי כפי שמפורש בגמרא כאשר מידת נורא לא קיימת אין לנו אפשרות להתקיים, "אלמלא מוראו היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות'. על כך מקונן ירמיה "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים", היאך נוכל להמשיך ולהתקיים בין האומות.
כך מסיים ירמיה את מגילת קינות בלי תקוה, בלי שום תנחומים, והפסוק האחרון שכתב ירמיהו הוא "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד", אנו אכן נוהגים להוסיף שוב את הפסוק הקודם "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" כדי שלא לסיים בפורענות נוראה, אבל המגילה עצמה מסתיימת בפורענות, מבלי לראות איך אנו יכולים להמשיך, זאת היא הקינה של ירמיהו. איך נתקיים הלאה, לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים, ומה יהיה עלינו, אין לנו אפשרות להמשיך ולהתקיים ללא גילוי מידת נורא, וכשנכרים מקרקרים בהיכלו וכביכול בורא העולם אינו נוהג בה כלל, אם כן כיצד נמשיך להתקיים, "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים" אם הנורא לא מתגלה, אז מה יהא עלינו.
אנשי כנסת הגדולה חזרו וגילו את קיום מידת נורא אף שאינה בגילוי שהיה במקדש אנשי כנסת הגדולה באו אחרי הנביאים, כך נמסרה התורה כפי ששנינו בתחילת מסכת אבות "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה", התורה עברה מהנביאים, היינו מירמיהו שהיה בחורבן הבית השני והוא מאחרוני הנביאים, לאנשי כנסת הגדולה שבנו את הבית השני. אותה המסירה של "נביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה", כוללת בתוכה חידוש שלא היה כמותו במסירות הקודמות, חידוש זה נאמר בלשון המשנה "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת
הגדולה, הם אמרו שלשה דברים", כי עוד לפני שנאמר את אותם שלשת הדברים שהם חידשו לנו, מתחדש כאן עצם ה"הם אמרו".
ביאור הדבר, כי עד כאן לא מצאנו שום אמירה של בני אדם שנעשית תורה, כל האמירות היו בשם ה', כאן נתחדש שתורה שנאמרת מסברת לבו של אדם נקראת על שם מי שאמרה, קודם לכן לא מצינו כן וה"הם אמרו" החל רק מאנשי כנסת הגדולה. על מעבר זה מהנביאים לאנשי כנסת הגדולה, אומרת הברייתא דסדר עולם "עד כאן היו הנביאים מדברים ברוח הקודש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים", ומשמע שזהו עצם השינוי בין ירמיהו לאנשי כנסת הגדולה. ירמיהו דיבר ברוח הקודש, ומכאן ואילך, אחרי שהתורה נמסרה לאנשי כנסת הגדולה, נהייתה שמיעה אחרת, עם הטיית אוזן, שבה השומע עצמו פועל ומושך את עומק מחשבתו של המדבר. וכך עברה התורה מירמיהו לאנשי כנסת הגדולה, ממדברים ברוח הקודש דברי נבואה שמדברים כביכול את דבריו של בורא העולם עצמו, וכלשון הכתוב "ונתתי דברי בפיו ודיבר אליהם את כל
אשר אצונו', לאנשי כנסת הגדולה אשר חוצבים דברים מליבם והדברים נקראים על שם החכמים שחידשו אותם.
עד כאן היו מדברים ברוח הקודש וכל התורה הייתה נלמדת באופן הזה כמו שהיא נמסרה מסיני, כל הטרחה והיגיעה להבין יותר את עומק דברי התורה הייתה להצטרף לשמוע ולקבל את הדברים כנתינתם, אכן מצינו כי עתניאל בן קנז החזיר בפלפולו את כל אותם שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, אבל זה לא נקרא על שמו, וכל מה שהוא עשה היה רק להחזיר את מה שנמסר מלמעלה על ידי משה, אחר שזה נשכח הוא החזיר את המצב כפי שהיה קודם לכן וזה חזר להיות נמסר מלמעלה, אבל מאז אנשי כנסת הגדולה קרה אותו מעבר של "מכאן ואילך הט אזנך".
מעתה, אותה הטיית אזנים, היא ההטיה לשמוע את ה"נורא" כשאי אפשר לראות אותו, הנביאים נקראים חוזים, מלשון רואים, כלשון הכתוב (שמואל א' ט' ט') "כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה", ואילו חכמי תורה שבעל פה הם שומעים, "הט אוזנך ושמע דברי חכמים", השמיעה באה מצירוף של הרבה פרטים, באופן שבלתי אפשרי לראות את כל המכלול, אלא אפשר רק להטות אזניים לשמוע, ולצרף את כל המכלול, וכך לשמוע את כל הקולות ולהפוך זאת לדיבור.אותו 'נורא' שירמיהו ראה, זה הנורא שמתגלה בבית המקדש באופן של ראיה, כך אף נאמר שם הדין של "ואת מקדשי תיראו",
אבל את ה"נורא" שראו אנשי כנסת הגדולה, הם ראו מכח צירוף הרבה פרטים יחד, ואכן הם לא ראו זאת בראיה אך הם הבינו, מכח העובדה שבית המקדש נחרב וכעת בכל זאת נבנה בית שני. ירמיה לא ראה את בניין הבית השני אלא רק את החורבן ואת הגלות. וכפי שאומרים חז"ל שירמיה דיבר עם הגולים ובכה, ואמר להם, ראו אילו שמעתם, אילו הקשבתם, הייתם יכולים בקלות לסלק מעליכם את כל הגזירות הרעות, אולם אנשי כנסת הגדולה כבר ראו את הדור שאחר
כך, וכאן הם הבינו שמידת "נורא" אף פעם לא התבטלה, והיא הייתה קיימת אף בחורבן. זה נקרא שהם החזירו עטרה ליושנה, ואכן גם ירמיהו היה חוזר ואומר "נורא" אם הוא היה רואה את הבית השני, שגם בו נאמרו כל דיני מורא מקדש. ובאמת, הרי מפורש בגמרא שדיני מורא מקדש נאמרו אף לאחר החורבן, גם כשאין בית. כדאיתא ביבמות (ו' ע"ב) "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם", מורא
מקדש אינו מתבטל עם החורבן. נמצא כי לדידו של ירמיהו מידת נורא לא קיימת. ממילא הקינות הם בלי שום צד של נחמה, וכפי שראו זאת החכמים לפני שניחמם רבי עקיבא, כאשר בכו בכי חדש חוץ מהבכי על החורבן, על אותו שועל שיצא מבית קודש הקודשים, על כך שחרבה כאן מידת נורא.
שפיכות הדמים בחורבן כי בטל גילוי מידת נורא
באמת, כך הם פשוטם של דברים, העובדה שבזמן החורבן הייתה שפיכות דמים נוראה, כמו שמפורש בגמרא בגיטין ובמדרש איכה, ואף מפורש בפסוקים, וכך מספרת הגמרא בגיטין שנבוזראדן הרג על דמו של זכריה מאתים ואחת עשרה ריבוא, ועוד תשעים וארבע ריבוא, יותר משלשה מליון איש שהרג בידיו, ובהמשך אומרת הגמרא שהוא הרג המונים על דמו של זכריה והבטיח שיגרום לו שישקוט, ועדיין לא שקט הדם, עד שאמר לו הרגתי את הטובים שבהם האם אתה רוצה שאהרוג את כולם, ואז נח הדם, אולם הוא כמעט הרג את כולם, וכך היה אף בחורבן בית שני, כפי שמספרת הגמרא שהדם זרם למרחק
עצום מביתר ועד הים, ושבע שנים לא הוצרכו לזבל את הכרמים מחמת כמויות הדם שנשפכו שם. אולם מדוע נשפך הדם כמים, עיקרם של הגזירות היה על החורבן והגלות, ומאין באה גזירת מות, הרי זה לא כלול באותה שבועה שנשבע הקב''ה "אם יראה איש באנשים הללו את הארץ", ולא באותה הגזירה שנגזרה בכיה לדורות מחמת אותה בכיה של חינם, כי הגזירה הזו מחייבת גלות, והגלות מחייבת את חורבן הבית כי אם גולים מהארץ לא יתכן שיישאר בית, אחר שהבית מחייב שנישאר בארץ, אולם אין כאן גזירת המות. אותו המוות הגיע רק מפני שנתבטלה מידת נורא, אם אין "נורא", הרי ש"אלמלא מוראו היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות", ולפי מה שנראה בזמן החורבן נסתלקה מידת נורא, וזו הייתה סיבת
כל המיתות כולם. כל שפיכות הדמים הנוראה הזו, באה משום שאחר שאותה גזירת גלות כוללת בתוכה חורבן, היא כוללת בתוכה גם שלא לנהוג במידת נורא, ואם אין את מידת נורא, אז אין אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. אמנם, אותה מידת נורא חזרה ונתגלתה על ידי אנשי כנסת הגדולה, משום שבסופו של דבר, ראו בעליל שעדיין יש גילוי למידת נורא, כאשר עם כל שפיכות הדמים אנו רואים שעדיין "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", ועדיין אנו קיימים, אולם וודאי
שעיקר גילויה הוא באופן של "נורא אלקים ממקדשיך" והיא אינה קיימת כפי שהייתה קיימת קודם החורבן, כפי שאנו רואים שהיא מאפשרת בלי שום מורא להחריב את בית המקדש, ולהגיע עד לסף של כליה כפי שהיה אצל נבוזראדן, ואין כאן את הגילוי שהיה בבית המקדש.
אם אנחנו נפחד אף הקב"ה יגלה את מידת נורא
הסוגיא בגיטין העוסקת בחורבן הבית, פותחת "אמר ר' יוחנן מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה", וממשיכה בעניין החורבן אקמצא ובר קמצא וכו', וצריך לבאר מה עניינה של פתיחה זו, והיאך היא פותחת לנו פתח להבין את עניין החורבן. אולם באמת כוונת הגמרא היא למה שנתפרש להדיא בדברי הפסוק, כי אז, בימי החורבן, אי אפשר היה לומר עלינו "אשרי אדם מפחד תמיד", והיינו כי לא היה פחד, וכשאין פה פחד, אז כביכול בורא העולם אינו נוהג במידת נורא, וכשאין את מידת נורא אנחנו אבודים "היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות".
למדנו, כי מידת נורא שמתגלה במקדש, במקום השכינה, זאת מידת נורא שנראית בגלוי, וזה מקום מידת נורא "נורא אלוקים
ממקדשיך", אולם כשבית המקדש נחרב, אז מידת נורא מתגלה על ידינו, עצם העובדה שאנחנו קיימים זה גילוי מידת נורא. מעתה, כאשר מידת נורא לא נמצאת בנו, עלינו לזכור את הכלל הגדול שחז''ל מגלים לנו, שכביכול בורא העולם נוהג עמנו כמו שאנחנו נוהגים עמו, וכך אמרו ''ה' צילך, מה אתה הווה עמו, כך הוא הווה עמך". כאותם פנים שאתה מראה לו כך הוא מראה לך, כפי שהצל מתנהג בדיוק כמו שמתנהג זה שמטיל את הצל, כך ה' צלך, כשם שאתה הווה עימו כך הוא הווה עימך. אם אנחנו שמים את עצמנו במידת נורא, אם אנחנו יראים, הרי שמידת נורא מתגלית עלינו, ואם אנחנו לא יראים אין גילוי למידת נורא, וכשאין גילוי למידת נורא אנו אבודים. זאת הפתיחה שהגמרא פותחת, כדי שמידת נורא תתגלה, ולא יהיה חורבן, כדי שנהיה שמורים, אז "אשרי אדם מפחד תמיד", אבל "מקשה ליבו יפול ברעה", מקשה לבו אינו פוחד, ומי שלא ירא, הרי שזה הבור הגדול שאליו נופלים. בלי מידת נורא אין שמירה, ובלי שמירה נופלים בכל בור. זה הדבר שחז''ל מגלים לנו.
ההנהגה בעולם היא "והאלוקים עשה שיראו מלפניו", אבל כשאנחנו לא זהירים בכך וזה לא מתקיים בנו, וכפי שכתוב שיש
מציאות של מקשה ליבו, הרי שכל מי שמקשה את ליבו מסכן את הציבור כולו. הגמרא מגלה לנו שהכל תלוי בכך, או שאדם מפחד, והיינו שהוא רואה שיש אלוקים בעולם ואי אפשר לעשות מה שרוצים, או שאדם חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואז הוא מסכן את עצמו ואת הציבור כולו. כי בכך הוא מסלק את מידת נורא מן העולם ומביא חורבן על העולם, "אשרי איש שלא ישכחך" זה הביטוי של 'אשרי אדם מפחד תמיד'.
אנחנו נמצאים בימי אבילות, בימי הזיכרון. וכעת אנו מתאבלים ומתענים כדי לתת לב למה שקרה, וללמוד מכך. התעניות באו לשם תשובה, וכדאיתא ברמב"ם בתחילת פ"ה מהלכות תעניות, אלו הימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, אנו חייבים להתענות מפני מה שהיה, ולזכור, ולראות מה אפשר לתקן, זאת החובה הגמורה של הימים האלה., ה' יעזור לנו באמת, שנזכה להיות שמורים. ובורא העולם ינהג איתנו במידת הרחמים, ומידת נורא תשמור עלינו בכל שינוי שיבוא בעולם, אבל זה תלוי בנו. ויהי רצון שתחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.
[הגרמ"ש]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה