לע"נ ר' אלכסנדר זושא בן ר' יוסף [יום פטירתו י"ד באב]
כתב ברמב"ן על עשרת הדברות שהראשונות הוי בין אדם למקום והיינו אנכי ולא יהיה לך וגו' דהוי לכבוד הבורא וחמשה הדברות השניות הוי בין אדם לחבירו ולטובת האדם והיינו לא לרצוח ולא לנאוף ולא לגנוב נפש וכו' עכ"ד יעו"ש. וכ"כ בר"ע ספורנו ובכלי יקר יעו"ש בזה. ומבואר א"כ דס"ל דאיסורא דזנות הוי בין אדם לחבירו וכן פירש"י בשבת לא בד"ה דעלך סני וכו' דגזילה וגניבה וניאוף ורוב המצות הוי בין אדם לחבירו ע"ש וכן יעוי' ברשב"ם בפ' תולדות כ"ו ה' עה"פ וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי ע"ש ודו"ק.
אולם צ"ע בדפירש"י בספ"ק דקידושין [מ.] דהוי בין אדם למקום דיעו"ש שכ' וז"ל רע לשמים ורע לבריות כגון רוצח וגזלן וגנב. רע לשמים ואינו רע לבריות מגלה עריות יעו"ש עכ"ל וכו' ודלא כדפירש"י בשבת שם וצ"ע. [וכן ערמב"ם ברוצח פ"ד ה"ט דס"ל דג"ע הוי ב"א למקום ע"ש וכן עתוס' בספ"ב דיבמות כה בד"ה ואין אדם וכו' דס"ל הכי ע"ש]. [הערת הרב יהודה קוק שליט"א]
ראשית כל, יש ליישב בפשטות שיש חילוק בין ניאוף לשאר עריות. בניאוף אדם מזיק לבעל האשה שנבגד [הטראומה שעוברים אנשים שבגדו בהם היא שווה בחריפותה ובעוצמתה לניצולי מלחמה וכדו'] ואילו בשאר העריות לא הזיק לשום אדם אחר.
ולעצם הקושיא עי' בס' הדר יעקב ח"ב [לגרי"ח סופר סי' מ"ט] שהוכיח שזה גם בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום ולק"מ. ועי' במשאת משה על מס' קידושין [ לגר"מ חברוני זצ"ל סי' א'] שהוכיח שבכל אשת איש יש קנין [המבוטא ע"י קנין כסף] ויש גם האיסור שלה אכולי עלמא [המבוטא ע"י שטר, בדומה לשטר גירושין שמתיר אותה לכו"ע - שטר קידושין אוסר אותה אכו"ע. ולמסקנה כל סוג קנין כולל גם את המאפיינים את הסוגים האחרים עיי"ש וינעם לך]. נמצא שכאשר נואפים עם אשה גם מפירים את קנין בעלה בה שאוסר עליהם להיות ביחד, והיינו בין אדם חבירו. ובנוסף יש הפרת האיסור אכולי עלמא בודמה להקדש והיינו בין אדם למקום.
במכילתא פ' יתרו כתוב לא תנאף למה נאמר? לפי שנאמר [פ' קדוושים] מות יומת הנואף והנואפת, עונש שמענו, אזהרה מניין? ת"ל לא תנאף ע"כ.
ולכאורה פלא איך אמרו במכילתא אזהרה לא שמענו, הא מקרא מלא הוא פ' אחרי מות ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וכו' ולמה הביאו האזהרה ממרחק מפ' יתרו דכתיב "לא תנאף" ולא הביאו האזהרה המפורשת פ' אחרי מות [הפרשה הסמוכה].
וייסד הגרמ"ש [שם] יסוד גדול בדין אשת איש, דהלאו דלא תנאף הוא לא מדין איסור עריות כלל אלא משום זנות שסוטה תחת בעלה והוא נואף אשת רעהו וכן מוכח ממדרש תנאים ולקח טוב שאמרו שם, "כי יקח איש" כו' לפי שהוא אומר "ואיש אשר ינאף את אשת איש" לא שמענו אלא בזמן שיש שלום ביניהם כל הבא עליה במיתה אבל אם אין שלום ביניהן לא שמענו ת"ל "ולא תמצא חן בעיניו וכתב ספר כריתות" עיי"ש. הרי מקרא דאשר ינאף את אשת רעהו הו"א דוקא אם שלום ביניהן איכא חיוב מיתה ואם אין שלום לא, ולכאורה אינו מובן מאי נפק"מ לענין איסור אשת אם יש שלום ביניהם או לא?
אלא מכאן מוכח דלא תנאף הוי מדין אשתו של חבירו והו"א כיון שאין שלום ביניהם ולא איכפת לו לבעל כלל אין חיוב מיתה, לזה ילפינן מ"לא תמצא חן בעיניו" שאסורה אף כשאין שלום ביניהן א"כ הלאו דלא תנאף הוא מפני שנואף אשת חבירו אבל הלאו דלא תתן שכבתך דכתיב פ' אחרי מות שהוא פ' דעריות, התם הוי אזהרה לאיסור עריות שאשת איש הוי ערוה ככל עריות.
כתב ברמב"ן על עשרת הדברות שהראשונות הוי בין אדם למקום והיינו אנכי ולא יהיה לך וגו' דהוי לכבוד הבורא וחמשה הדברות השניות הוי בין אדם לחבירו ולטובת האדם והיינו לא לרצוח ולא לנאוף ולא לגנוב נפש וכו' עכ"ד יעו"ש. וכ"כ בר"ע ספורנו ובכלי יקר יעו"ש בזה. ומבואר א"כ דס"ל דאיסורא דזנות הוי בין אדם לחבירו וכן פירש"י בשבת לא בד"ה דעלך סני וכו' דגזילה וגניבה וניאוף ורוב המצות הוי בין אדם לחבירו ע"ש וכן יעוי' ברשב"ם בפ' תולדות כ"ו ה' עה"פ וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי ע"ש ודו"ק.
אולם צ"ע בדפירש"י בספ"ק דקידושין [מ.] דהוי בין אדם למקום דיעו"ש שכ' וז"ל רע לשמים ורע לבריות כגון רוצח וגזלן וגנב. רע לשמים ואינו רע לבריות מגלה עריות יעו"ש עכ"ל וכו' ודלא כדפירש"י בשבת שם וצ"ע. [וכן ערמב"ם ברוצח פ"ד ה"ט דס"ל דג"ע הוי ב"א למקום ע"ש וכן עתוס' בספ"ב דיבמות כה בד"ה ואין אדם וכו' דס"ל הכי ע"ש]. [הערת הרב יהודה קוק שליט"א]
ראשית כל, יש ליישב בפשטות שיש חילוק בין ניאוף לשאר עריות. בניאוף אדם מזיק לבעל האשה שנבגד [הטראומה שעוברים אנשים שבגדו בהם היא שווה בחריפותה ובעוצמתה לניצולי מלחמה וכדו'] ואילו בשאר העריות לא הזיק לשום אדם אחר.
ולעצם הקושיא עי' בס' הדר יעקב ח"ב [לגרי"ח סופר סי' מ"ט] שהוכיח שזה גם בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום ולק"מ. ועי' במשאת משה על מס' קידושין [ לגר"מ חברוני זצ"ל סי' א'] שהוכיח שבכל אשת איש יש קנין [המבוטא ע"י קנין כסף] ויש גם האיסור שלה אכולי עלמא [המבוטא ע"י שטר, בדומה לשטר גירושין שמתיר אותה לכו"ע - שטר קידושין אוסר אותה אכו"ע. ולמסקנה כל סוג קנין כולל גם את המאפיינים את הסוגים האחרים עיי"ש וינעם לך]. נמצא שכאשר נואפים עם אשה גם מפירים את קנין בעלה בה שאוסר עליהם להיות ביחד, והיינו בין אדם חבירו. ובנוסף יש הפרת האיסור אכולי עלמא בודמה להקדש והיינו בין אדם למקום.
במכילתא פ' יתרו כתוב לא תנאף למה נאמר? לפי שנאמר [פ' קדוושים] מות יומת הנואף והנואפת, עונש שמענו, אזהרה מניין? ת"ל לא תנאף ע"כ.
ולכאורה פלא איך אמרו במכילתא אזהרה לא שמענו, הא מקרא מלא הוא פ' אחרי מות ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וכו' ולמה הביאו האזהרה ממרחק מפ' יתרו דכתיב "לא תנאף" ולא הביאו האזהרה המפורשת פ' אחרי מות [הפרשה הסמוכה].
וייסד הגרמ"ש [שם] יסוד גדול בדין אשת איש, דהלאו דלא תנאף הוא לא מדין איסור עריות כלל אלא משום זנות שסוטה תחת בעלה והוא נואף אשת רעהו וכן מוכח ממדרש תנאים ולקח טוב שאמרו שם, "כי יקח איש" כו' לפי שהוא אומר "ואיש אשר ינאף את אשת איש" לא שמענו אלא בזמן שיש שלום ביניהם כל הבא עליה במיתה אבל אם אין שלום ביניהן לא שמענו ת"ל "ולא תמצא חן בעיניו וכתב ספר כריתות" עיי"ש. הרי מקרא דאשר ינאף את אשת רעהו הו"א דוקא אם שלום ביניהן איכא חיוב מיתה ואם אין שלום לא, ולכאורה אינו מובן מאי נפק"מ לענין איסור אשת אם יש שלום ביניהם או לא?
אלא מכאן מוכח דלא תנאף הוי מדין אשתו של חבירו והו"א כיון שאין שלום ביניהם ולא איכפת לו לבעל כלל אין חיוב מיתה, לזה ילפינן מ"לא תמצא חן בעיניו" שאסורה אף כשאין שלום ביניהן א"כ הלאו דלא תנאף הוא מפני שנואף אשת חבירו אבל הלאו דלא תתן שכבתך דכתיב פ' אחרי מות שהוא פ' דעריות, התם הוי אזהרה לאיסור עריות שאשת איש הוי ערוה ככל עריות.
הרי לנו שיש שני איסורים באשת איש והם מופיעים בשני מקורות שונים - אחד מצד שהיא אשת איש - אשת חבירו שקנה אותה, והשני מצד שהיא אסורה מדין ערוה. ואני מציע שאולי הראשון הוא מדין בין אדם לחבירו והשני מדין בין אדם למקום.
וצריך עוד עיון - אשמח לשמוע הערות.
וצריך עוד עיון - אשמח לשמוע הערות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה