שו"ת יביע אומר חלק ט - חושן משפט סימן ח
נשאלתי באדם עשיר שנפטר והניח בן ובת, וידוע, שעל פי החוק החילוני של המדינה הבת יורשת חלק שוה עם הבן. ואילו לפי דין תורתינו הקדושה הבן יורש את הכל, ואין לבת חלק ונחלה בירושת האב. והבן דורש מאחותו לבוא לבית הדין הרבני ולחתום על ויתור גמור בירושת האב לטובתו. והבת מסרבת לעשות כן אם לא יתן לה איזה פיצוי מהירושה. אם לפי דין תורה יכולים לכוף את הבת שתחתום בבית הדין על ויתור חלקה בירושה לטובת הבן, או לא?
תשובה הרמב"ם (פרק יב מהל' שכנים ה"א), ובטור וש"ע חו"מ (סי' קעד ס"א) כתבו: האחים או השותפין שבאו לחלוק השדה שלהם, וליטול כל אחד חלקו, והשדה כולה שוה לגמרי, ואין שם מקום טוב ומקום רע, אלא הכל אחד, חולקים לפי המדה בלבד, ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהיה סמוך לשדה אחרת שלי, ויהיה הכל כשדה אחת, שומעים לו, כיון שזה נהנה וזה לא חסר, וכופין את השני המעכב, כי עיכוב בדבר זה מדת סדום היא, וכופין על מדת סדום. ע"כ. ולכאורה גם בנ"ד, הואיל וע"פ דין תורה אין לבת חלק ונחלה בנכסי אביה, יש לכופה לחתום על ויתור חלקה לטובת הבן, שאם היא מעכבת חתימתה, מדת סדום היא, וכופין על מדת סדום. (וע' להרמ"א (בסי' קעד ס"א) הנ"ל. ודו"ק). והן אמת שהתוס' (ב"ב יב ב) ד"ה כגון, כתבו בשם ריצב"א, דהא דכופין על מדת סדום כשזה נהנה וזה לא חסר, היינו כשכבר דר בחצר חבירו, שאינו צריך להעלות לו שכר, אבל הא פשיטא שאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, וגברא דלא עביד למיגר, בודאי שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו וכו'. ע"ש. וכ"כ התוס' ב"ק (כ ב) ד"ה הא. וכ"כ הנימוק"י שם בשם הרא"ה והרא"ש והריטב"א. (וע"ע בפת"ש סי' שסג סק"ג). וא"כ כאן אין לכופה לחתום, דהוי לכתחלה, י"ל דשאני התם שהבית הוא רכושו, ולכן יכול למנוע כניסת איש זר לביתו. אבל כאן שאין לבת שום חלק ונחלה בירושה, לפי דין תורה, י"ל שיש לכוף אותה לחתום. [וכ"ש לפי מ"ש המרדכי (ר"פ כיצד הרגל) בשם ראבי"ה, דבחצר דלא קיימא לאגרא מצי למכפייה ולדור בה בע"כ, דהא כופין על מדת סדום. ע"ש. וע' בשו"ת נוב"י תנינא (חחו"מ סי' כד), ובשו"ת בית אפרים (חחו"מ סי' מט), הובאו בפתחי תשובה (סי' שסג סק"ג). ע"ש. וגדולה מזו כתב המרדכי (בפרק אלו מציאות סי' רנז), "וכייפינן למיעבד "לפנים משורת הדין", כדילפינן (בב"מ ל ב) והודעת להם וכו' ואת המעשה זה הדין, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין. ושכן פסקו הראב"ן וראבי"ה". וע"ע בש"ך (סי' רנט סק"ג). ובשו"ת צמח צדק (סי' פט). ע"ש]. אולם ראיתי בשו"ת פני משה בנבנשתי ח"ב (סי' טו דף ל ע"ג) שכתב, שהרב הגדול מהר"ר יחיאל בסאן ז"ל היה מורה שאין הבת מחוייבת לחתום על ויתור בירושה לטובת הבן. אולם המהרימ"ט היה חולק על רבי יחיאל, והיה מחייב את הבת לחתום על הויתור, חנם אין כסף, מדין השבת אבדה. ע"ש. והגאון מהר"א אלפנדארי בסדר אליהו רבה בתשובה (דף סח ע"ד) הביא דברי מר זקנו רבי יחיאל בסאן דס"ל שאין האחיות חייבות לחתום על ויתור חלקן מהירושה, וכתב שנראה שכל מה שחייב להאחים לפייס ולרצות את האחיות אינו אלא מתורת שכר שכיר, ולכן ראוי לב"ד לשום בכמה בנות ישראל מתרצות להעביר חלקיהן, וינתן להן, ולפי השערתי הוא כמו עשרה למאה ממה שנוגע לחלקן (ע"פ הערכאות). ע"כ. ונראה שמהר"א אלפנדארי אזיל כשיטת מר זקנו מהר"י בסאן, שעל הבנים לפייס הבת בפיצוי כספי על חתימתן.
ב) והנה בש"ע (סי' ס ס"ט) איתא, ראובן הלוה מנה ללוי, ובשעת ההלואה אמר ללוי שיכתבו השטר חוב על שם שמעון (שכאילו הוא היה המלוה), אלא שיתנו השטר ליד ראובן, וכשתבע ראובן מלוי את החוב, טען לוי לאו בעל דברים דידי את, הדין עם ראובן, ואם תבע ראובן משמעון שיעשה לו שטר שיהיה נכתב על שמו, אין כופין אותו. והוא מהש"ס ב"ק (קב ב), הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא, אין כופין את הריש גלותא למכור, ופירש רש"י, שכתב השטר בשם ריש גלותא כדי להטיל אימה שלא יצאו עליו עסיקין, אין כופין את הריש גלותא לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מוכרה ללוקח, ופריך הש"ס, אימא סיפא ואם אמר על מנת כופין את ריש גלותא למכור, ואמאי, לימא ריש גלותא, לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא. ופירש רש"י, זילותא היא לעשות אותו למוכר שדות. אלא הכי קאמר הלוקח שדה על שם חבירו אין כופין את המוכר לחזור ולמכור (שטר מכירה אחר ללוקח. רש"י). ואם אמר לו על מנת כופין את המוכר למכור. ע"ש. וכתב הרא"ש דהיינו טעמא שאין מחייבים את המוכר לכתוב לו שטר אחר, דלא ניחא ליה לאיניש דניפשו שטרי עלויה, ודייק מזה מהרש"ל בים של שלמה (שם סי' לג) וז"ל: ומדשני הרא"ש לישנא דגמרא, מוכח דס"ל דאי לאו ה"ט, זה נהנה וזה לא חסר הוא, וכופין על מדת סדום. ורק היכא דיהיב טעמא דלא ניחא ליה דניפשי שטרי עליה אין כופין אותו, אבל היכא דלא אמר טעמא כופין. ע"כ. ומכאן הוכיח הפתחי תשובה בנחלת צבי (סי' רעו), שאם אין הבנות נותנות טעם לסירובן לחתום כופין אותן לחתום. ע"ש. וכ"כ הש"ך (סי' ס ס"ק לד) בשם המהרש"ל הנ"ל, שצריך שמעון לתת טעם לדבריו, שאם לא כן, הרי כופין על מדת סדום. ע"כ. וכ"כ הנתיבות שם. ומוכח דהמהרש"ל ס"ל כהמהרימ"ט שיש לכוף את הבת לחתום על הויתור בירושה לטובת אחיה הבן. וכן מוכח בתוס' יבמות (קיא ב) ד"ה לאחר, אהא דתנן, לאחר שלשים יום מבקשים מהיבם לחלוץ לה, והקשו התוס' דאמאי אין כופין, ומה יפסיד אם יחלוץ לה, וי"ל שהוא מתבייש בביה"ד שתהיה רוקקת בפניו. ומשמע שכשאין טעם לסירובו כופין אותו. וכן כתב בספר ישרש יעקב (יבמות קיא ב), וזת"ד: ע"פ דברי התוס' הנ"ל נ"ל לפשוט מה שנשאלתי אם הבת חייבת לחתום על ויתור חלקה בירושה לטובת הבנים, כי שמעתי שרב גדול אחד אמר שאינה מחוייבת, אבל אני הבאתי ראיה מהתוס' הנ"ל שכופין אותה. וכן יש לי ראיה מב"ק (קב ב). וכנ"ל. והש"ך (סי' ס ס"ק לד) כתב בשם מהרש"ל, שבכגון זה אמרינן כופין על מדת סדום. ע"כ. וכן כתב עוד בספרו שו"ת בית שלמה (חאו"ח סי' פה אות ג, ובחלק יו"ד ח"ב סי' עט, ובחלק חו"מ סי' קט). ע"ש. גם בשו"ת ישועות מלכו (חלק חו"מ סי' טז) כתב, מ"ש כת"ר שהיורשים ע"פ דיני הערכאות, אינם רוצים לחתום ויתור לטובת היורשים ע"פ דין תורה, הנה לא מכבר הבאתי ראיה, ממה שאמרו בקידושין (סה א) האומרת קדשתני, והוא אומר לא קדשתיך, מבקשים ממנו לתת גט, וכתב הר"ן דאי לאו טעמא דלא ניחא ליה להאסר בקרובותיה, היו כופין אותו לגרש, אף על פי שהוא אומר שמעולם לא קידשה, א"כ ה"נ מחוייבים היורשים לפי חקותיהם לחתום על ויתורם לטובת היורשים לפי דין תורה. ע"כ. וכן הוכיח גם מזה בשו"ת בית שלמה (חאו"ח ס"ס פה) הנ"ל. ע"ש. וכן הוכיח גם בשו"ת עזרת ישראל (סי' קט) שיש לכוף את הבת לחתום על ויתור חלקה בירושה לטובת הבנים, שכופין על מדת סדום, וראיה לזה מקידושין (סה א) כנ"ל. ושכן דעת הש"ך (סי' ס ס"ק לד) בשם המהרש"ל. ע"ש. וכן פסק בשו"ת מהריא"ז ענזיל (סי' כח - כט) שיש לכוף את הבת לחתום. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אבן יקרה תליתאה (סי' י) ד"ה ועוד. ובשו"ת עולת יצחק (סי' נב). ע"ש. וכ"כ הרב ערך שי חו"מ (סי' ס ס"ט), שיש ראיה לזה מתשובת מהר"י בן מיגאש (סי' קיח) שכתב, ראובן שנשא את לאה, וכתב לה אלף דינר בכתובתה, ויש לו קרקעות, והאשה חששה פן ימכור קרקעותיו לעכו"ם, ובעת שתבא לגבות דמי כתובתה, לא תמצא מאין לגבות, ולכן דרשה מראובן שיעיד ויצהיר בערכאותיהם, על חיובו בכל סכום כתובתה, כדי שאם יבא למכור קרקעותיו תוכל למונעו בערכאותיהם, והשיב מהר"י בן מיגאש, נראה שהואיל ואין על ראובן היזק מכך, מכריחים אותו לעשות כן. וסיים, הכלל העולה שכל דרך שימצא שתהיה האשה בטוחה בו, מבלי שימשך נזק לראובן, כשתתבע אותו בערכאותיהם, מכריחים את ראובן לעשות כן. ע"ש. ומוכח שאף בנ"ד כיון שאין שום הפסד לבת לחתום על ויתור הירושה לטובת הבנים, כופין אותה לחתום. [וכן הוכיח בשו"ת הרי בשמים תנינא (סי' צט) מתשובת מהר"י בן מיגאש (סי' קיח) הנ"ל. ע"ש]. והביא עוד ראיה מתשובת גאוני בתראי (סי' סב), שאשת כהן שנאנסה בכל כרחה, כופין אותו לגרשה להתירה לעלמא. ע"ש. ודוחק לומר דשאני התם שהוא אסר אותה על כל העולם בקידושיו. ולכן הוא צריך להתירה. (וע' בספר ישרש יעקב יבמות קיא: הנ"ל). גם בשו"ת חתם סופר (חלק חו"מ סי' קמב) נשאל בנידון בעל שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות את הבית על שמה, ולפני מותה כתבה צוואה בערכאות וסילקה את בעלה מהירושה, וחילקה הבית ליורשיה. וכתב, הנה מבואר בתשובת הרשב"א שהובא בבית יוסף (סי' כו) שחלילה לומר בזה דינא דמלכותא דינא, נגד דת תוה"ק, וכאן הבעל הוא יורש את אשתו מדין תורה או מדרבנן, וא"כ הבית הוא בחזקת הבעל שע"פ הדין הוא היורש, ואטו מפני שהערכי כתב הבית על שם יורשי האשה נעשה בחזקתם, הלא ראוי לנדותם עד שיסירו כח הערכי מן הבית של הבעל, ואין ממש בטענתם. והבית יועמד בחלקו וחזקתו של הבעל. ע"כ. משמע דס"ל כדברי מהרי"ט שכופין את הבת לחתום על ויתור ירושתה לטובת הבנים. גם בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' ד וח"ב סי' סא) הביא דברי הפני משה הנ"ל, שהדבר שנוי במחלוקת הרב ר' יחיאל בסאן ומהרימ"ט, וכתב, ואני הבאתי ראיה מהש"ך (סי' ס ס"ק לד) בשם מהרש"ל, שכופין אותה לחתום, שכופין על מדת סדום, אלא שסיים, שבכל זאת אין בנו כח להכריע בין ההרים הגדולים, ולא נוכל לכוף הבת מספק וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חמדת משה (סי' קכז) שהביא מחלוקת האחרונים בזה, וכתב, שהואיל ואין הספר פני משה לפניו, לכן לא יוכל לומר דבר ברור בזה. [וע"ע בספרו תרשיש שהם במילואים אות ל].
ג) והנה בגיטין (מה א) איתא, ההוא עבדא דערק מחוץ לארץ, לארץ ישראל, אזל מריה אבתריה, אתא לקמיה דר' אמי, א"ל נכתוב לך שטרא אדמיה, וכתוב ליה גיטא דחירותא, ואי לא מפיקנא ליה מינך, וכדאמר ר' אחי בר יאשיה, דהא דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו, עמך ישב בקרבך, בעבד שברח מחו"ל לא"י הכתוב מדבר. וכתב הר"ן, ומ"מ צ"ל שאין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור, שאילו כן, אמאי א"ל נכתוב לך שטרא אדמיה וכו'. ולכאורה מוכח מזה שגם בנ"ד אין כופין הבת לחתום על ויתור חלקה. וכן הביא ראיה זו הגאון שואל ומשיב תנינא ח"א (סי' א) ד"ה הנה בזה. אולם יש לדחות דשאני התם שיש לאדון קנין הגוף לגמרי בעבדו. וכ"כ לדחות בשו"ת מהרא"ש היילפרין (סי' נב). ע"ש. וכן בשו"ת מהרש"ם ח"ה (סי' לח דף לח ע"ב) בד"ה ומה, כתב לדחות ראיה זו, דהתם עדיין לא פקעה העבדות ממנו, רק שאין מסגירים אותו לאדוניו, אבל אם נתפייס וחזר מעצמו לאדוניו הוי עבד גמור, ולכן אין כופין לשחררו. ומצאתי עוד בשואל ומשיב תנינא ח"ג (ס"ס קי) שכתב, ומ"ש ששמע שיש גדולים דס"ל שאם הבת אינה רוצה לחתום על ויתור בירושתה לטובת הבנים, שעל הבנים לפייס את הבת ע"י מתן מעות, ואין הבת מחוייבת לחתום לטובת הבנים בחינם, הנה זה אמת, כמו שמבואר בשו"ת פני משה ח"ב (סי' טו), שנחלקו בזה גדולי אחרונים. וכ"כ עוד השואל ומשיב תליתאה ח"א (סי' עח), שטענת הבת שאינה רוצה לחתום בלי פיצוי מעות, טענתה טענה, והבאתי סמך לזה מהתוס' (ב"ק מ ב). ועכ"פ אינה צריכה לחתום ללא פיצוי כספי. ע"ש. וכ"כ עוד השואל ומשיב שתיתאה (סי' נט, דף עז ע"א) בד"ה והנה בדברי התוס'. ע"ש. וכן חזר על זה בשואל ומשיב תליתאה ח"א (סי' רסה) ד"ה והנה, שכל שהבת נשארת בשב ואל תעשה, בודאי שיכולה לעכב חתימתה, עד שהבן יתפשר עמה בטוב, ואינו יכול לכופה לחתום על ויתור מהירושה, שיכולה לטעון אני אינני רוצה לתבוע ירושה בערכאות, שדנים היפך דין תורה, אבל חתימה לויתור איני נותנת. ע"ש. וע"ע בשו"ת שערי דעה ח"א (סי' קס) שכתב, שאין לכוף הבנות לחתום על ויתור חלק ירושתן, ושאין זה נחשב למדת סדום. ולכן יש לפשר ביניהם כפי ראות עיני בית הדין. ע"ש.
ד) ועינא דשפיר חזי להגר"ח פלאג'י בשו"ת חקות החיים (חו"מ סי' עג, דף קד סע"ב) שאחר שהאריך בנידון שלנו, סיים וז"ל: כי אם בזאת מה שנהגו בקושטא כמו שתיקנו הרבנים מהר"י בסאן ומהר"א אלפנדארי רבני מתא, לתת לבנות עשרה למאה מחלקן בירושה כדי שיבאו על החתום, תקנה הגונה וישרה היא, וכן ראוי לנהוג מכח התקנה שתקנו רבני העיר, ומינה לא תזוע, וכל המקיים דברי חכמים תבא עליו ברכת טוב. ע"כ. גם הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חו"מ סי' טו) הביא מ"ש בשו"ת פני משה ח"ב (סי' טו), שהיא מחלוקת המהר"י בסאן נגד מהרימ"ט אם כופין את הבנות לחתום לטובת האחים, [ומ"ש שם ד"ה והנה כעת לא מצאתי דבר זה בתשובות מהרימ"ט, אלא דחזי מאן גברא רבה דקא מסהיד עלה דמילתא, הוא הגאון בעל פני משה. ע"כ. הנה בשו"ת מהרימ"ט (חו"מ ס"ס כט) הוכיח גם הוא מפרק הגוזל קמא (ב"ק קב ב) מההיא דהלוקח בשם ריש גלותא שאין כופין ריש גלותא לכתוב שטר מכר, שעושים אותו כמוכר שדות, אבל בהודאה בלבד דליכא זילותא כופין אותו וכו'. ע"ש. וע' במשנה למלך (פ"ב מהל' שלוחין ה"ה) שהביא מ"ש הרב פני משה ח"ב (סי' פא) שגם לשטר הודאה אין כופין, ודייק כן מתשובת הריב"ש (סי' רנ), והשיג עליו שאדרבה מסוף דברי הריב"ש שם מוכח להיפך, דדוקא בשטר מכירה אין כופין וכו'. ע"ש. וכן יש לתמוה על הפני משה שלא ראה דברי מהרי"ט בתשובה (חו"מ סי' כט) הנ"ל. ושו"ר שכן העיר עליו הרב מטה שמעון (סי' קפד הגה"ט אות יב). וכ"כ גם בספר פנים במשפט (סי' ס ס"ק נו). ושכן מוכח בתשובת תורת חסד (סי' רנג). ע"ש. ודו"ק]. וכתב, שמאחר שמהר"י בסאן אינו יחיד בסברא זו שאין כופין הבת לחתום על ויתור חלק הירושה שלה, אלא גם מהר"א אלפנדארי מודה לזה, אף על פי שהמהרימ"ט חולק וס"ל שצריכה הבת לחתום בחנם, וכ"כ הש"ך (סי' ס ס"ק לד) בשם מהרש"ל, מ"מ הבת יכולה לטעון קים לי כמהר"י בסאן ודעמיה, דס"ל שאין הבן יכול להכריחה שתחתום בחנם אא"כ ירצנה בכסף, ושיעור הריצוי הוא לפי ראות עיני הב"ד, ומדברי מהר"א אלפנדארי למדנו שהוא עשרה למאה. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בחקות החיים (הנ"ל). וכן יש להורות לרצות הבנות ברצי כסף כדי שיחתמו על ויתור חלקן בירושה לטובת הבנים. עכת"ד. [וכל התשובה הנז' היא לו נדפסה גם בשו"ת ישא איש (חאה"ע סי' יד). ע"ש]. ולכאורה היה נראה לומר שמכיון שבתשובת מהר"י בן מיגאש (סי' קיח) הנ"ל, מוכח שכופין את הבת לחתום על ויתור הירושה לטובת הבנים, וכמ"ש בשו"ת הרי בשמים (תנינא סי' צט), והרב ערך שי (סי' ס) הנ"ל, י"ל שאילו ראו רבי יחיאל בסאן ורבי אליהו אלפנדארי וסיעתם תשובת מהר"י בן מיגאש הנ"ל היו פוסקים כדבריו, א"כ לא שייך לומר קים לי כוותייהו. וכמ"ש מהר"י קולון (שרש צד), שאם הדבר נמצא כתוב בתשובת גאון אחד, ולא עלה זכרונו על ספר ידוע שפסק להיפך, י"ל דאילו שמע דעת הגאון הוה הדר ביה, ופסקינן כדברי הגאון. וכ"כ הרבה מגדולי האחרונים, ומהם, המהרשד"ם בתשובה (חלק חו"מ סי' א), והמהרי"ט בתשובה (חלק חו"מ סי' נג), והמהר"ם אלשיך (סי' לט). וכ"כ כיו"ב מרן החיד"א בחיים שאל ח"א (סי' נו) על מה שפסק מרן בש"ע א"ח (סי' קנא סעיף יב), שאילו ראה מרן את דברי הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' עד), שפסק להיפך, בודאי שהיה חוזר בו, וקובע הלכה כדבריו. ע"ש. ולפ"ז לא שייך כאן לומר טענת קים לי. אולם כיון שראינו בשו"ת הרי בשמים שהביא תשובת מהר"י בן מיגאש, ועם כל זה סיים, שכיון שהבת מוחזקת בעצמה יכולה לומר קים לי כדעת הפוסקים דס"ל שאין יכולים להכריחה לחתום בחנם. ע"ש. וכנראה דס"ל שיש מקום לחלק בין נידון מהר"י בן מיגאש לנ"ד, הילכך שפיר יכולה הבת לטעון קים לי שאין לכוף אותה לחתום על ויתור לטובת הבנים. וכ"כ בשו"ת תרשיש שהם (במילואים שבסוף הספר אות ל), שאחר שהביא מחלוקת האחרונים בזה, סיים, ואיך שיהיה נראה שהוא ספקא דדינא, ויכולות הבנות לומר קים לי כדעת גדולי האחרונים, שאין יכולים לכפות עליהם לחתום בחנם. ע"ש. וע"ע בספר משפט שלום למהרש"ם (סי' קפד). ובשו"ת מהרש"ם ח"ב (ס"ס טו) וח"ה (סי' לח). ע"ש. וע"ע בירחון קול תורה (שבט תשכ"ד) במאמרו של הגר"צ דומב. ובשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סי' צה). ומסקנא דדינא שיש לתת פיצוי כספי לבנות כדי שיסכימו לחתום על ויתור חלקן בירושה לטובת הבנים. ואם עשו כן ללא כל קבלת תשלום עליהן תבא ברכת טוב.
א
בגדר ירושת הבן והבת
הנה במושכל ראשון היה נראה פשוט דירושת הבת והבן גדר אחד הן דהלא מבחינת הקירבה, אין זה קרוב מזו ואין זו קרובה מזה אלא דגזה"כ היא דאין הבת יורשת במקום בן, אך יש מן האחרונים שחידשו דשאני ירושת הבן ביסודו מכל שאר דיני ירושה, ואין הבן יורש מדין קרוב כשאר הנוחלים אלא גדר מיוחד יש בו משום דברא כרעא דאבוה.
כן כתב הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס בב"ב קט"ז, וכ"כ בכלי חמדה בפרשת פנחס, וכ"ה בקובץ שיעורים ולכאורה נראה כיסוד לדבריהם ממה שמצינו בהלכות שונות דהבן קם תחת אביו כגון במצות יעוד שהאב יכול ליעד את שפחתו לבנו, ובשדה אחוזה, ועבד עברי העובד את הבן ולא את הבת (קידושין י"ז ע"ב) הרי לן בכל הני שבן קם תחת אביו אף שאין הם דיני ירושה.
ומצינו גם בלשונות הראשונים שירושת הבן יסודו דהבן קם תחת אביו והו"ל כאילו האב קיים, עיין בבעל המאור בר"פ יש נוחלין (ב"ב ק"ח ע"א) "שתהא רואה את הבן כאילו אביו קיים לפיכך יעקב קודם לאברהם בנכסי יצחק שהרי ביעקב אנו רואים כאילו יצחק קיים" וברש"י הוריות (ו' ע"א) "דבנים במקום אבות קיימי וכאבות חיים דמו", הרי לן דיש גדר המשכיות שבו הבן קם תחת אביו והו"ל כאילו האב קיים. ועיין רשב"ם בב"ב (קמ"א ע"ב) דאשת כהן שמת אוכלת בשביל בנה "כאילו בעלה כהן חי", אמנם בהלכה זו דאשת כהן בן ובת שוים וכל שיש לה זרע מבעלה הכהן אוכלת בתרומה וכדכתיב "וזרע אין לה" וע"כ דגדר אחר הוא.
והנה מבואר בקידושין (י"ז ע"ב) דעכו"ם יורש את אביו דבר תורה, ולא נתבאר בגמ' אם רק בן יורש את אביו או כל סדר נחלות נוהג בבני נח, וברמב"ם פ"ו מנחלות ה"ט "העכו"ם יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר ירושותיהן מניחין אותן כפי מנהגן", ומשמע דאין זה אלא דין מסויים שהבן יורש את ולא רק הנוחלים, וברש"י יבמות (ס"ב ע"א) כתב דבת יורשת כבן בב"נ אך גם מדברי רש"י לא מבואר מה דין ירושת האח והאב וכו' בב"נ, והמאירי ביבמות שם כתב כדברי רש"י, אבל בקידושין שם הוסיף דגוי יורש את אביו ושאר מורישיו, ומשמע מדבריו דכל סדר נחלות נוהגים בו, וצ"ב בשיטות הראשונים בזה.
ונראה בדעת הרמב"ם דכל דין ירושה בבני נח אינו אלא גדר ברא כרעא דאבוה ואין כאן דין נחלה של תורה כלל ומשו"כ לא אמרו אלא שיורש את אביו בלבד, אמנם לא נתבאר בדברי הרמב"ם אם בת יורשת את אביה בעכו"ם או שמא רק בן יורש, ומסוגית הגמ' בקידושין שם לכאורה מוכח דגם בת יורשת דעל מה שאמר דהנמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת דעכו"ם יורש את אביו, הרי שבן ובת שוים, וכבר כתב ראיה זו בשו"ת פרי יצחק ח"ב סי' ס', ולפי"ז צ"ל דלדעת הרמב"ם דומה הלכה זו לאשת כהן שמת בעלה ואוכלת ע"י בן או בת ממנו, ודו"ק כי קצרתי.
ולשיטת רש"י והמאירי יש בגוי כל סדר נחלות מלבד גדר ברא כרעא דאבוה ומשו"כ בן ובת שוים בו, דמצד הקירבה אין בין בן ובת ולא כלום ודו"ק בכל זה. (ופלא על החת"ס שכתב בשו"ת יו"ד קכ"ז דכשם שאמרו אין לך אדם מישראל שאין לו יורשים כך אצל נכרי לא הזכיר בזה את דברי הרמב"ם).
ב
ויתור הבת במקום בן
הנה נחלקו האחרונים בנחלה שנפלה לפני בנים ובנות ולפי משפט העמים בת יורשת כבן וכל עוד לא תחתום הבת על ויתור לא יוכלו הבנים ליכנס לנחלתם לפי דינא דמלכותא, אם הבת חייבת לחתום לבנים שהיא מוותרת על חלקה המגיע לה בדיניהם ע"מ לאפשר לבנים לזכות בשלהם או שמא זכותה לאלצם להתפשר עמה ע"י מניעת חתימתה, דהשואל ומשיב והשו"ת הרי בשמים הכריעו שאין היא חייבת לחתום ללא תמורה אך בשו"ת בית שלמה בכמ"ק טען בתוקף שהיא חייבת עפ"י דין לחתום ללא שום פשרה ותמורה, והאחרונים הביאו בזה כמה ראיות לכל צד ויש להשיב על רובן ואבאר בזה את הנלענ"ד.
השואל ומשיב במהדו"ב ח"א סי' א' הוכיח מדברי הר"ן בפרק השולח בעבד שברח לא"י דאין מחזירין אותו אל יד אדונו דמ"מ אין כופין את רבו לשחררו דה"ה דאין כופין את הבת לחתום לבנים, ולכאורה אין הנדון דומה לראיה דהלא עבדו הוא וממון גמור דבעלים הוא ואף שאין מסגירין עבד אל אדוניו מ"מ זכות האדון להשתדל שיחזור אליו ולעשות כל שבידו לממש את בעלותו עליו וק"ו שאין כופין אותו לשחררו ולותר על זכותו הממונית, משא"כ בבת זו שאין לה כל זכות בירושת אחיה וממון שלהם הוא וז"פ.
בשו"ת הרי בשמים ח"ב סי' צ"ט הביא בשם השו"מ עוד ראיה מדברי התוס' בב"ק מ' ע"ב ד"ה מעריקנא שכתבו דהבעלים יכולים לומר לשומר שאילו היה שור התם שנגח ברשותם "הוי מעריקנא ליה לאגמא" והיה "הניזק מתפשר עמי בדבר מועט ומוחל לי" הרי דזכותו לעשות כן, ותמיהני דאף אם יש צד לומר דמותר לבת למנוע חתימתה ולאלץ בכך את הבן להתפשר עמה אין זה אלא משום שאין עליה חיוב ושעבוד הגוף ליתן לאחיה חלקם ועוד דאין היא עושה מעשה השתמטות אלא נמנעת בשוא"ת מלחתום, אך זה פשוט דאין המזיק רשאי להשתמט מחיוב לשלם דמי הנזק לניזק ולהבריח ממונו מן הניזק, ובאמת מבואר להדיא בחשן משפט סי' י"ב ס"ו דאסור להשתמט ולעשות טצדקי לאלץ את התובע להתפשר עמו וא"כ איך נפרש את דביר התוס' כאילו חידשו דמותר לבעל השור להבריחו ולאלץ את הניזק להתפשר, אלא ע"כ צ"ל דאף שבודאי אסור לו להבריח את השור מ"מ כיון שאינו גזלן בכך כשבסוף נתפשר עמו הניזק די בסברא זו לחייב את השומר בתשלומין וע"כ צ"ל כן דהרי בתחילת דבריהם כתבו דלר' ישמעאל דהוי בעל השור בע"ח ניחא דאם מבריחו אינו אלא מזיק שעבודו של חבירו ופטור, והרי לכו"ע אסור להזיק שעבודו של חבירו והוי ככל גרמא בניזקין דאסור מה"ת כמ"ש הרמ"ה בב"ב כ"ב. ואיך נפרש דבריהם, אלא ע"כ דאף דאסור לעשות כן מ"מ כיון שהיה בידו לעשות כן ובי"ד לא היו מוציאין מידו די בטענה זו לחייב את השומר, וז"ב. וראיתי שהדברים מפורשים בבהגר"א שם בסי' י"ב ס"ק י"ב עי"ש היטב.
ובאמת כבר מבואר כן בתרומת הדשן סי' ש"ו שהוא מקור הדין הנ"ל בחו"מ סי' י"ב דאין כונת התוס' להתיר הברחה זו דבאמת אסור להערים ולעשות טצדקי לאלץ את בע"ח להתפשר עמו אך מ"מ יכולים הבעלים לטעון כן כלפי השומר עי"ש, ובים של שלמה בב"ק פ"ד הי"ח כתב דכשיש לו תרעומת על בע"ח מותר להערים ולהבריח כדי שיתפשר עמו, וע"ע בחזו"א לב"ק סי' ז' אות י"א מש"כ בזה, ותימה על השו"מ שהוכיח מדברי התוס' דאין הבת חייבת לחתום ולא הביא את כל הנ"ל וצ"ע בספרו הגדול כי לא מפיו אנו חיים אלא ממה שמובא בשמו בהרי בשמים.
ולכאורה יש לומר דאף בבת בין הבנים יש לה תרעומת, דאחר שנהגו שהבנים מתפשרים עם הבנות ומקדמת דנא נהגו בשטר חצי זכר, ובשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' ג' כתב דנהגו להתפשר עם הבנות והוא כהיתר בעיניהם, וכיון שיש לה תרעומת מותר לה להערים בטצדקי לשיטת היש"ש, אך צ"ע אם זה בכלל תרעומת, ולכאורה נראה יותר דרק כשבעל דינו גרם לו קיפוח והפסד ומגיע לו פיצוי לפי דעתו מותר להבריח ולהערים כדעת הרש"ל, וצ"ע.
ג
הנה האחרונים המחמירים בזה ונקטו דאסור לבת למנוע חתימתה מן הבנים ובראשם השו"ת בית שלמה (או"ח סי' פ"ה יו"ד סי' ע"ט וחו"מ סי' ק"ט) הוכיחו מהמבואר בב"ק ק"ב ע"ב דהלוקח על שם ריש גלותא אין ריש גלותא חייב לכתוב שטר לזכותו דאומר "לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא" הרי דלולי טעם זה כופין אותו וכיון דבבת זו אין לה טעם להמנע מחתימה כופין אותה לחתום וברא"ש שם כתב דאדם אחר ג"כ אין כופין אותו דלא ניח"ל דליפלי עליה שטרא ומבואר מזה דאם אין טעם מספיק ואין לו הפסד כופין אותו לכתוב שטר על שם הקונה, וראיה זו הביא גם המהרש"ם בח"ב סי' ל"ח בשם הדברי חיים מצאנז וכ"כ בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' ס"א (לפי"ד הש"ך סי' ס' ס"ק ל"ד).
אך לענ"ד נראה דאין מזה ראיה לנידון דירושת הבת דהרי שם אין מדובר מתביעה כספית של הריש גלותא או אחר שהשטר נכתב על שמו ובזה מבואר בגמ' דאסור לו להמנע מלחתום לבעל השדה ללא תועלת לעצמו דכמידת סדום הוא, ונראה דגם אין רשות בידם לדרוש תמורה כספית על חתימתן דמהי"ת לחייב את חבירו בתשלום ממוני על כתיבת שטר זה וכי רשאי אדם לדרוש מחבירו לשלם לו על כל דבר טובה שיעשה לו א"כ בטלת הא דכופין על מדת סדום כגון במצרנות וכדו' ועוד דהלא מצוה להציל ממון חבירו מצד מצות השבת אבידה ואיך יבטל מצוותו ברדיפת בצע כספ שלא כדין, אך אפשר דשאני בת בירושת אחיה דלפי דינא דמלכותא יש לה חלק ואם לא תחתום להם כלום תזכה בחלק בשוא"ת ובזה אפשר דהיא יכולה לאלצם להתפשר עמה כיון שע"י חתימתה היא מאבדת מה שיכלה לזכות בו בפועל, וצ"ע בזה. (וראיתי עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' צ"ה משו"ת הב"ח סי' ל"ו דנקט במסקנת הסוגיא שם דאף ללא שום טענה דזילותא והפסד אין חיוב על מי שהשטר נכתב על שמו לכתוב שטר ללוקח דלא כהרא"ש והרש"ל ביש"ש עי"ש).
וגם מה שהוכיח בשו"ת מהרי"א הלוי שם דאין כופין את הבת לחתום לבנים ממש"כ התוס' בב"ק פ"ט ע"ב ד"ה כל דאין האשה שחבלה באחרים משועבדת לעשות בטחונות וערבונות שלא תמחול כתובתה לבעלה, נראה דאינו דומה דכתובה זו שלה היא ואין היא משועבדת להתחייב שלא תמחול את שלה משא"כ בבת שאין לה חלק כלל בירושה לפי ד"ת, אך באמת צ"ע לכאורה בדברי התוס' שם דהלא היא מחוייבת לשלם נזקה ולמה לא תהיה מחוייבת לעשות כל טצדקי שבעולם ע"מ להשיג כסף לשלם מה שהזיקה.
אך באמת נראה דהיא חייבת לשלם רק ממה שיש לה והיא לא חייבת לעשות פעולות להשביח את כתובתה ולהעלות ערכה ע"י התחייבויות עתידיות אין זה ענין כלל לני"ד.
אך נראה עיקר בכל זה דמסתמא חייבת הבת לחתום לבנים משום מדת סדום כיון שאין לה כל זכות בירושה זו, וגם תרעומת לכאורה אין כאן ואף הרש"ל יודה להמבואר בפשטות ההלכה בחו"מ סי' י"ב דאסור להבריח ולהתחכם כדי לא לשלם, ואף דאין הנדון דומה לראיה דאין הבת מבריחה בקו"ע אלא נמנעת מלחתום בשוא"ת, מ"מ נראה דאף זה כמדת סדום, ועוד דיש בזה לכאורה מצות השבת אבידה כיון שהממון של הבנים הוא ואין בידם לממש בעלותם אלא ע"י חתימה וכבר כתב הבית שלמה שם דיש בזה השבת אבידה וכן ראיתי בתומים סי' י"ב סק"ה שכתב בתו"ד דאם אין לו טענה דמלוה ישנה על חבירו "ח"ו להתחיל ולייגע חבירו שיפשר עמו, הרי זה רשע ואיש מדון וחמס" עי"ש.
וראיתי במנחת יצחק ח"ב סי' צ"ה שתמה על כל האחרונים הנ"ל למה לא הביאו את דברי החת"ס בשו"ת חו"מ סי' קמ"ב (בטעות במנח"י נדפס קנ"ד) שכתב על סכסוך שבין בעל שיורש את אשתו עפ"י דין והבנים שהנכסים נמסרו להם עפ"י ערכאות שכופין את הבנים לבטל את הרישום בערכאות ואפילו הם מוחזקים, עי"ש, ובאמת לא הבנתי תמיהתו ואין הנדון דומה לראיה דשם מיירי שהבנים לא מעוניינים להתפשר אלא מחזיקים בעצם הנכסים לעצמם ובזה לא עלה על דעת שלא נכפם להוציא הגזל מתח"י ואין זה ענין לבת שמעכבת הסכמתה עד שיפצוה וזפ"מ, ומטעם זה נראה דגם מה שהוכיח בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' כ"ח – כ"ט מהמבואר בחו"מ סי' ט"ז ס"ד דמי שיש תחת ידו שטר או ראיה לזכות חבירו חייב להוציאו מתח"י לסייע לו וה"ה בבת אין הבנים, דהלא שם אין לו שום תביעה ואינו נוגע בדבר ולא דורש תמורה ופשיטא דחייב להשיב אבידה לבעליה, משא"כ בבת שאינה חפצה לעכב לצמיתות אלא לדרוש פיצוי כמבואר.
ד
והנה נשאלתי כעין שאלה זו במי ששכר דירה מחבירו, והתנו ביניהם שהמשכיר משלם את הארנונה ושוב התברר להם, שלפי החלטת העיריה כל השוכר דירה למגורים פטור מתשלומי ארנונה משנה הראשונה, והמשכיר דורש מן השוכר לחתום על שטר שכירות כדי לפוטרו מתשלום ארנונה והשוכר טוען לעומתו שאינו מוכן לחתום אא"כ ישלם לו המשכיר סכום מסויים תמורת חתימתו, האם זכאי הוא לעשות כן.
אמנם בהשקפה ראשונה אמרתי דאין הני"ד דומה כלל לכל הנ"ל דאף אם אדם חייב לסייע לחבירו לממש זכותו מדין השבת אבידה וכרואה הנהר שוטף שדהו בב"מ כ"ח או משום מדת סדום ומטעם זה חייבו את הבת לחתום לאחיה (ובשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ל"ח כתב כעי"ז במי שכתב שדה לאשתו ומתה ומדין תורה יורש הבעל ויורשיה סירבו לחתום ויתור על זכותם במשפט הגוים לירשה ועיין בחת"ס הנ"ל), ומ"מ פשוט דאין מצוה על האדם לסייע לראובן להוציא משמעון מה שלולי חתימת הנתבע היה חייב בדין לשלם לשמעון דכי השבת אבידה הוא זה לזכות את פלוני ולחייב את אלמוני, וא"כ בני"ד שהמשכיר חייב לשלם ארנונא אין זה השבת אבידה לפטרו מתשלום זה דעכ"פ אינו הפסד ואיבוד וגם מדת סדום לכאורה אין בזה כיון שאינו מצווה לחתום לו שוב רשאי הוא לדרוש על זה שכר כבכל עסק טוב שאין חבירו יכול לעשות בלעדי עזרתו.
אך באמת נראה יותר דכיון דבאמת שכר בית זה מחבירו וכך הוא חוק המדינה דהשוכר בית פטור מארנונה ואין לעיריה שום זכות לדרוש ארנונה מבית זה דלפי החוק פטרו בית זה מארנונה כדי כדי לעודד השכרת דירות, אין בחתימתו על חוזה השכירות אלא בירור האמת שהבעלים פטורים מתשלום זה באמת וא"כ הוי כהשבת אבידה וכמדת סדום למנוע חתימתו, כן נראה לכאורה לענ"ד בהלכתא דא.
ה
אך מ"מ כיון שנחלקו בכך קמאי כמו שהביא בשו"ת פני משה סי' ט"ו שנחלקו בזה מהר"י בסאן ומהרי"ט לכאורה אין לכפות בזה ויכולה לומר קי"ל כמ"ד דאין היא חייבת לחתום ללא פשרה וכ"כ במהרי"א הלוי שם שיכולה היא לומר קי"ל וכ"כ במנח"י שם, וא"כ לכאורה ה"נ בנידון דמע"כ זכותו להתלות על עץ הדעת בשיטת הפוסקים דרשאי הוא לאלץ את המשכיר לשלם לו חצי.
אך לפי מה שכתבתי לעיל לחלק בין הקונה שדה לריש גלותא דללא טענת זילותא אינו רשאי להמנע מלתת שטר לזוכה כיון שזה נהנה וזה לא חסר לבת דללא חתימתה תזכה ממילא בסוף לפי דינא דמלכותא נראה דאינו רשאי להמנע מלחתום למשכיר כיון שבין כה לא ירויח מזה. [הגר"א וייס שליט"א]
וע"ע שם בהרי בשמים שכתב בזה דאף לדעת המקילים אי"ז אלא באופן שע"י מניעת חתימת הבת אין נגרם נזק לבנים מלבד מה שאינם נכנסים לזכות בנחלתם אבל כשנגרם להם נזק מיידי פשיטא שחייבת לחתום להם וא"כ בני"ד לכאורה פשוט דצריך לחתום לו.
ו
הנה לאחר גמר חיתום שטרות השגתי ספר שו"ת פני משה להר"מ בנבנישתי שהוא הראשון שדן בשאלה זו וראיתי שהביא בזה שלש דעות א' הגאון ר' ירמיהו מורוגואטי פסק שדינא דמלכותא דינא והבת זוכה בחלקה שניתן לה עפ"י חוק המלכות, ב' מהר"י בסאן פסק דאין היא זוכה בחלקה אך מ"מ אין היא חייבת לחתום ולהעביר חלקה לבנים אא"כ יתפשרו עמה, ג' מהרי"ט פסק שהיא חייבת לכתוב לבנים חלקם חנם אין כסף משום מצות השבת אבידה, וכתב הפ"מ שכל גדולי הדור דחו שיטת הר' ירמיה הנ"ל (ובאמת כבר כתב הש"ך בחו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט דדינא דמלכותא בטל כשהוא נגד דין התורה) אך מ"מ לא הכריע בין המהר"י בסאן והמהרי"ט וגם לא כתב טעמו ונמוקו של מהר"י בסאן. ונדמה שרוב האחרונים נקטו כשיטת מהרי"ט שהיא חייבת לכתוב חלקה ע"ש הבנים מדין השבת אבידה כמבואר וגם משום מדת סדום, וכך היא מדת הצדק והמשפט, והבית שלמה שם כתב דלומר שהיא זכאית לעכב חתימתה עד אשר יפצו אותה כספית הם "דברים מבהילים" עי"ש וכן בנחלת צבי על חו"מ סי' רע"ו הסיק שהיא חייבת לחתום ללא תמורה וע"ע ברב פעלים ח"ב חו"מ סי' ט"ו.
מ"מ כבר הראיתי מהדברי חיים שנהגו העולם מאז ומקדם לפצות את הבת ובחוקות חיים להר"ח פלאג'י סי' ע"ג כתב דבקושטא היתה תקנה ליתן לבת עשרה חלקים מן הירושה עי"ש וכך ראוי להורות לכתחלה לפצות את הבנות וליתן להם חלק מסוים ונכבד, אך נראה עיקר דאין הבת רשאית לאלץ את הבנים לפצותה ע"י עיכוב חתימתה, ומ"מ נראה דאם תטען קי"ל אין בידנו לכפותה כיון שיש גדולי עולם דסברי כן ובראשם מהר"י בסאן כמבואר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה