אורות הגבעה בלק תשע"ח

                  

וירא בלק – להיות מוכן – עולם הניסיונות

"וירא בלק" כיון שבאו שלוחיו אצל בלעם, א"ל הקב"ה, מי האנשים? א"ל בלעם 'בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי'. א"ר אבא בר כהנא זה א' מג' ב"א שבדקן הקדוש ברוך הוא ומצא קרון של מי רגלים, קין חזקיהו ובלעם. קין בשעה שא"ל הקב"ה (בראשית ד) אי הבל אחיך בקש להטעות כביכול היה צריך לומר רבש"ע הנסתרות והנגלות לפניך גלויות ואת שואלני בשביל אחי אלא א"ל לא ידעתי השומר אחי אנכי. א"ל הקדוש ברוך הוא חייך כך דברת קול דמי אחיך צועקים. חזקיה כשעמד מחליו שלח לו מרודך בלאדן דורון שנאמר (ישעיה לט) בעת ההיא שלח מרודך בלאדן, בא ישעיה אמר לו (שם) מה אמרו האנשים האלה ומאין יבאו אליך. היה צריך לומר את נביא של מקום ולי את שואל אלא התחיל מתגאה ואמר (שם) 'מארץ רחוקה באו אלי מבבל'. אמר לו ישעיה הואיל וכך אמרת (שם) הנה ימים באים ונשא את כל אשר בביתך ומבניך אשר יצאו ממך יהיו סריסים בהיכל מלך בבל. וכן בלעם הרשע בשעה ששלח בלק אצלו א"ל הקב"ה (במדבר כב) 'מי האנשים האלה עמך' היה צריך לומר רבש"ע הכל גלוי לפניך ואין כל דבר נעלם ממך ולי את שואל אלא אמר לו (שם) 'בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי'. אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וכך אתה מדבר (שם) לא תאור את העם אמר הקב"ה רשע שבעולם כתיב על ישראל (זכריה ב) כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו ואתה הולך ליגע בהם ולקללם תצא עינו שנא' שתום העין, לקיים כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו:

ואמר המשגיח ר' ירוחם, שבודאי לו היה עומד הכן לבחינה ודאי שהיה עומד בנסיונות, גם היותר גדולים. אבל בלי הכנה ובלי ידיעה כי כל רגע ורגע יבחנו וינסו אותו כענין הכתוב "לרגעים תבחננו" עלול להיכשל וליפול במכמורת. זהו הענין שאמר ר"ע "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' מתי יבוא לידי ואקיימנו. כי ר"ע היה אמנם כל ימי חייו עומד ער ומוכן לעמוד בנסיון ולאו דוקא בנסיון זה היה עומד הכן אלא שבכל שאר דברים לא היה ספק אצלו כי יעמוד בהם, ובנסיון זה היותר קשה היה אמנם מצטער ומפחד ולא הסיח דעת אף רגע מלהכין עצמו לקראת הנסיון. ועל כן כשהגיע רגע הנסיון בשמחה ודאי מסר נפשו עליו. מה נואלו האנשים כי תרדמתם עליהם ולא ידעו לעמוד הכן לקראת הבחינה והנסיון והם על כל צעד וצעד מסובבים תמיד בכל מיני נסיונות כי זה כל העולם נסיונות לאדם ובהתעיף עינים הלא כרגע יפול ועליהם ודאי אמר הכתוב [משלי יד טז] "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח".

החסרון שמתגלה בבדיקה פתאומית נובע מחסרון הכנה כמ"ש רבינו אברהם בן הר"מ פר' וירא וז"ל הבן מסוד תשובתו של אברהם אבינו "הנני" שהיה מוכן בשעת הקריאה. הכנה מורה על השגה שהיתה בו קודם הקריאה ומה רב החילוק בן מאמרו הנני ומאמר זקינו אדם ואירא כי עירום אנוכי ואחבא עכ"ד. הרי שכל ההצלחה במצב פתאומי תלויה בדרגת ההכנה אדם שמוכן לפני הקריאה גם בקריאה הפתאומית הוא נצב במלא קומתו. ורבינו אברהם הביא דוגמא את אדה"ר. רואים שהמעידה של אדה"ר היתה בהכנה. הכל תלוי בהכנה. כשאדם מוכן אין הפתעות ואין מעידות עבודתו יציבה בכל הזמנים ובכל המצבים. עי' ברמב"ן ויקרא [יח ה] עה"פ "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד" - וז"ל ודע כי כל חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם עי"ש. ועי' עוד ברמב"ן עה"פ [בראשית כח טז] אכן יש ד' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי שפירש שאם ידע היה מכין עצמו לכך עיי"ש ועי' באריכות מה שכתב בזה בס' באר התורה פרשת בראשית.

הג"ר חזקיהו מישיקובסקי אמר שקין רצח בדם קר את הבל אחיו אבל במעשה זה הוא עדיין לא עביט של מי רגלים, כי יתכן שקין הרג את הבל כי פחד ממנו, אך כשד' שואל אותו 'אי הבל אחיך' במקום לענות לקב"ה 'הלא אתה יודע הכל' הוא עונה 'השמר אחי אנכי', בזה הוא עביט של מי רגלים. הוא מרגיש 'גדול'. חושב קין בלבו 'ד' שואל אותי כי ד' כביכול לא יודע, אני צריך לגלות לד''. שוטה שבעולם! הלא ד' רוצה לפתוח אתך בדברים על מנת לתת לך פתח של תשובה להציל אותך. גם לאחר שרצחת ד' שולח לך מלאך של רחמים ואתה עוד מרגיש גדול, אתה עביט של מי רגלים.

חזקיהו היה בעל מדרגה גדול. אומרים חז"ל סנהדרין צ"ד כי הקביה ביקש לעשותו משיח איך נדבק בו הכינוי 'עביט של מי רגלים' מרודך בלאדן מלך בבל שולח לו דורון עם אנשים וישעיהו הנביא שואל אותו מי הם, והוא משיב לנביא כאילו באמת הנביא לא יודע. כל הזכויות שלו לא עמדו לו הוא עביט של מי רגלים.

בלעם הרשע הולך לקלל אומה שלמה בעבור בצע כסף וכבוד, כל זה עדיין לא עביט של מי רגלים. כשד' שואל אותו 'מי האנשים האלה עמך' הוא משיב לד' כאילו ד' שואל אותו מחוסר ידיעה. בלעם מרגיש גדול. ד' יורד להציל אותו ושולח לו מלאך של רחמים והוא עוד מרגיש גדול בטוח שד' מפחד ממנו וכפי שמבאר רש"י 'אף על פי שאיני חשוב בעיניך חשוב אני בעיני המלכים'. עביט של מי רגלים.

הכל מתחיל ונגמר במידות עם מידות רעות כמידותיו של בלעם הרשע יורדים לבאר שחת גם כשד' נוהג עם האדם ברחמים האדם משקיף על כך ממרומי רוחו הגבוהה ונכשל ומועד פעם אחר פעם ורע ומר אחריתו. ולעומת זאת, עם מידות טובות גדלים בתורה ונשמרים מכל דבר רע, האדם יודע לפרש נכון את הנהגת ד' עמו. הוא יודע כי הכל נועד לטובתו למנוע ממנו לרדת לבאר שחת וכשיודע שהכל נובע מאהבה ורחמים יודע להכיר טובה לבעל הרחמים וד' ברחמיו הגדולים גומל טובה על טובה ומגביר טובו על האדם. [ועי' עוד בס' בית יעקב ובס' ברכת מרדכי].

ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך.

א]  מוזר מאד! אתון משוחח עם בלעם ובמקום להתפעל על הפלא שבדבר בלעם כועס עליו. הלא מן הראוי היה שיביע התפעלות ויאמר "רבצין אתון, איך את מסוגלת לדבר??!! אין זה אלא נס שמיימי הראוי להתבוננות!"

התשובה היא שבלעם חי בעולם של שקר ודמיון. בעולם כזה, לא שמים לב לפלאי הבריאה, ומגיעים אפילו לידי כך שמשוחחים עם אתון כאילו היא בן אדם וכאילו הדבר נורמלי לחלוטין. פלאי פלאות!

וכתב בזה בהעמקה השם משמואל עפ"י דברי אביו האבני נזר: "... שמלחמת עמלק היתה צריכה להיות דוקא קודם מ"ת, כי באם היתה קליפת עמלק שולטת לא היו מועילות כל הנפלאות של מ"ת ועל הכל הי' השקר של עמלק מכסה ולמצוא תירוץ על כולם, ע"כ נצרך להחליש את עמלק מקודם כדי שיהיו החושים שבאדם חפשים, עכ"ד. והנה בזוה"ק שאותיותיו של עמלק פתוכות בבלק ובבלעם שתים האחרונות של בלעם הן הראשונות של עמלק והן מלת עם, ומלת עם פירושו מלשון גחלים עוממות והוא לשון קירור וחושך, וזה הי' בעוכריו של בלעם שטחו מראות עיניו ולא שם לבו להבין את אשר לפניו. וזה לימוד גדול לכל איש שבעוד קליפת עמלק שהיא קליפת השקר שולטת עליו אי אפשר להתרגש ולהתפעל מדבר של קדושה כראוי. וידוע בפדר"א ששבת הוא היפוך עמלק, ע"כ שבת הוא זמן התעוררות ורגש הנפש לכל איש עכ"ד.

בסוף, כאשר הוסיפה האתון וטענה לפניו 'הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה' כלומר הלא מעולם רכבת עלי ולא עשיתי לך כזאת מעודי, אם כן היה לך להרגיש בודאות שישנה איזו סיבה בלתי נודעת לך אשר מחמתה רבצתי תחתיך ולא היה לך איפוא להכותני על אשר רבצתי. לשמע טענה זו כבר לא הוסיף בלעם להתווכח עמה ונכנע להצדיקה בהכירו כי לא נכון פועלו ושגגה היא בידו 'חטאתי כי לא ידעתי' עכ"ד.

ומכאן גם מבואר, אמר הסבא מסלבודקה, שבעוד אשר יש כח ביד האדם לעמוד כנגד נסים ונפלאות גדולים מבלי שיבוא מכחם להכיר בטעותו ובשגגתו, הרי שכנגד דברי יושר וטענת אמת לא יוכל האדם לעמוד ועל כרחו יודה בטעותו כי דבר יושר אי אפשר להזיז זיז כלשהו, וגם איש כבלעם שלא נתפעל כלל מן הנס הגדול שבפתיחת פי האתון, הוכרח להודות בטעותו כאשר נשמעה באוזנו הטענה הפשוטה והישרה שהיה לו להכיר שודאי לא בכדי נתחדש היום שינוי זה שלא הורגל בו מעולם. אם כן כשיבוא הקב"ה ויוכיח לאדם בטענות פשוטות וישרות שכאלה שהמה גדולים מאשר אותות ומופתים בשמים ובארץ מה יענה האדם על תוכחתו ואיך יצדק לפני בוראו עכ"ד.

ושוב מצאתי שכיון לדברי המדרש [ילקוט שמעוני פרק מ"ה רמז קנ"ב וכעין זה בבראשית רבה] -  אמר ר' שמעון בן אלעזר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של אומות לא היה יכול לעמוד בתוכחת אתונו שנאמר ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא ע"כ.

ומהי התוכחה? אמר הגר"א פאם זצ"ל שהתוכחה היא מדוע לא התבונן שבודאי יש סיבה מכרחת שגורמת להתנהגות אתונו, כיון שאין דרכה בכך. ויש כאן מוסר השכל, שאם ראית שחברך מתנהג לעומתך שלא כהוגן ואין דרכו בכך אל תחרפהו ולא תתקוטט עמו אלא חקור על הסיבה והשתדל להשקיט את רוחו ולחלצו מהמצב המעיק עליו עכ"ד.

והנה שועט דוהר לו בלעם אל תהומות השחתתו, אין עוצר. בלעמיותו מושכת אותו בעוז ובמרץ בל יתואר אל שיאי שטניותו. אין בולם מוחו המעוות הלפות במלתעות טומאותיו, נתון כבאזיקי שוחד מוכשרויותיו אין משחרר. מה בכל זאת יעצרהו יבלמהו יישרהו? מה יעמוד כנגד בלעם הרשע? בושה. כיצד מביאים בושה על בלעם? כלום מסוגל הוא בלעם להבוש או אף להכלם.

הנה יוצאת היא האתון מגדרה לוחצת את אדונה העריץ אל הקיר. איך זה לא השכיל היצור הענקי הזה בלעם לראות כי מן השמים מציבים בפניו תמרור עצירה והוא הכביר הזה מכלה זעמו. דרך מקלו החובלנית פותחים לה לאתון פה. משמיעה דברים כדורבנות, ובלעם ענקיותו עומדת לו שלא להתרגש מעצם התופעה. עיוותו ממשיך להוכיח מכאן דווקא את עליונותו. טיפה של ישרות אף היא אינה קיימת בציקלונו. מן השמים מבקשים לעוררו דרך דברי אתונו "ההסכן הסכנתי למה זה הכיתני", כמה חותכים הדברים כמה מייסרים כמה מביישים. והוא? 'לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך'. היא האתון שואלת מייסרת מוכיחה והוא הבלעם משיב מכה, עונה מצדיק. רק כשמתגלה המלאך מתגלית התמונה גם לעיניו הסמויות של שתום העין. רק אז פורצת הקריאה 'חטאתי'. כל האירועים הללו בשל מה באו, מה מטרתם? לגרום לו לבלעם להתבייש מפני תוכחת אתונו להתבייש מפני הסתירות שבאישיותו. איך כל כך גדול הוא וכל כך זאטוטי. איך כל כך מוכשר הוא וכל כך מוגבל. איך כל כך פיקח הוא וכל כך שטום וסתום. איך כל כך מזוייף הוא. איך כל כך מעוות הוא. איך כל כך חדל אישים הוא. איך כל כך יודע דעת עליון ואף על פי כן גם את דעת אתונו אינו יודע. איך ממלא הוא אחר כל פקודות ויעודי טומאותיו ואף על פי כן שבוי מוטל אין אונים בכיעורי רצונותיו החשוכים.

זו היא הבושה הנוראה שבידה להכניע ולו חלקית מזערית את הענק המזוויע בלעם הרשע. רק הבושה אולי תעמוד ולו במקצת, בדרכו. ואנו כשתבוא עלינו הבושה שם בעולם צלילות האמת ואז הרי כבר לא תהיה בידינו הפריבילגיה הזכות לעצור להשתנות מה יהיה עלינו כיצד נעבור את יסורינו 'אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה'. מבהיל את הרעיון. [ברכת מרדכי] 

ב] "כי התעללת בי" - כלומר שהחצפת פנים נגדי לבזותני. אומרים בעלי המוסר, ראה עד היכן מגיעים בעלי גאוה, שלא נמנעים מלתבוע את כבודם אפילו מאתון ולא עוד אלא שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך ואף על פי שעקב כך היה נאלץ ללכת רגלי. על כרחך אתה למד שלא ביקש אך ליסרה בזה, כדי שתטיב ללכת אלא כאב לו לבלעם החכם שבאומות, שהאתון הטיפשה שבבהמות אינה חולקת לו את הכבוד הראוי לו, עדיף אפוא בעיניו שיפסיד הוא את אתונו ויצטרך ללכת ברגליו ובלבד שזו תיענש על 'חוצפתה'.

ג] לשון 'התעללת בי' יש לפרש בשני אופנים, א' לשון מעללים ופעולות וכמו 'איש רע מעללים' ב' לשון שחוק וגנאי - התעללות. רש"י בחר לפרש כאן כאופן השני כי אם כוונת הכתוב לפרש מעניין 'מעללים ופעולות' שלפי זה נפרש טענת בלעם לאתון 'כי עשית לי רע' הלשון היה צריך להיות 'כי עוללת לי' ואילו מהלשון 'כי התעללת בי' משמע כי גרמה לו להתבזות ונתגנה.

וכמו כן פירש רש"י בפרשת בא על הפסוק 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים' ופירש"י שחקתי כמו כי התעללת בי ואינו לשון פועל ומעללים שאם כן היה לו לכתוב עוללתי.

בספר אמרי שפר לבעל ה'מבוא שערים' מוסיף לבאר באופן נפלא את ההכרח לפרש כאן 'כי התעללת בי' הוא מלשון 'גנאי וביזיון' ולא מלשון 'מעללים' כי הרי האתון אמרה-שאלה את בלעם 'מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים' ועל זה השיב לה 'כי התעללת בי' ואם נפרש זאת מלשון מעשים ופעולות נמצא שלא ענה לאתון מאומה כי היא שאלה 'מה עשיתי לך' והוא עונה 'כי עשית לי' וע"כ צריך לפרש שהוא מלשון גנאי וביזיון. [והוסיפו לדייק במוסף "המבשר" שברש"י פר' בא מביא ראיה מכאן שזהו פירוש התעללתי ומשמע שכאן הוא מוכרח יותר לפרש מאשר בפרשת בא ולפי"ד האמרי שפר' מובן]. ועי' בס' די באר עמ' רפ"ג.

כוח המחשבה והרצון

היום ישנם הרבה אנשים מאמינים בכוח המחשבה, שאם אדם רוצה משהו בכל לבו ובכל נפשו, עצם המחשבה עשוי להשפיע על המציאות והוא יקבל את מה שרצה. יש טוענים שזו כפירה בהשגחת ה' אבל באמת אין כאן כפירה בהשגחת ה' כמו שאין כפירה בהשגחת ה' לומר שאדם שישן כמו שצריך, ושומר על תזונה נכונה, ועושה פעילות גופנית וכו' יהיה בריא. יש חוקים שהקב"ה חקק בבריאה ואחד מהם הוא ששמירה על אורח חיים בריא היא ערובה לבריאת הגוף. כמובן שה' יכול גם להביא מחלה על אדם כזה אבל לפי כללי הטבע הרגילים יהיה בריא. כמו כן אין כפירה בהשגחה אם אומרים שאדם שמגיע לעבודה כל יום ועובד עשר שעות מתוך מאמץ והשקעות כוחות גופו ונפשו יתפרנס יותר מאשר אדם שיושב כל היום על הספה בבית ומנגן בגיטרה ושר שירי עם יחד עם הפסקות לאכול פיצוחים ולקרוא עיתון. כמובן שהקב"ה מסוגל לגרום שבעל המנגן יהיה עשיר והעובד החרוץ לא ירוויח גרוש, אבל לפי כללי הבריאה וההסברות שה' קבע, יש יותר סיכוי למי שעושה השתדלות להתפרנס מאשר מי שיושב בחיבוק ידיים [או, במקרה דנן, בידים מחבקות גיטרה, אא"כ הוא בעל ביטחון שרמה של ר' יוסף יוזל מנובהרדוק אבל אנו באנשים מן השורה עסקינן].

כך גם בתזה שהעלינו – אולי אחד מחוקי הבריאה הוא שרצון מאד חזק יביא בעקבותיו את התוצאה המיוחלת. או שמא ... הכל בלבולי שכל ממדרגה ראשונה [סליחה על הביטוי....]. ראיתי בשם אחד מגדולי המשפיעים בדורנו שנקט בדרך השנייה, שזאת אמונה טפלה, הבל ורעות רוח והרוצה להצליח ישים מבטחו בה' ורצונו האישי אינו מעלה ואינו מוריד.

מה נכון? [אגב, הפתגם "אין דבר עומד בפני הרצון" אינו מופיע במקורות קדומים].

מצאתי בדברי רבי נחמן מאומן/ברסלב [ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה קצ"ג] שכנראה הבין שיש תוקף אדיר למחשבה עד כדי השפעה על המציאות:

דַּע שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל, וְאִם יְחַזֵּק וִיגַבֵּר מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם יוּכַל לִפְעל שֶׁיִּהְיֶה כָך וַאֲפִילּוּ אִם יְחַזֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ וְכֵן בְּכָל דָּבָר רַק שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה תִּהְיֶה בְּבִּיטּוּל כָּל הַהַרְגָּשׁוֹת
וְהַמַּחֲשָׁבָה תַּקִּיפָה כָּל כָּך עַד שֶׁאֶפְשָׁר לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ מַמָּשׁ דְּהַיְנוּ שֶׁיַּרְגִּישׁ צַעַר הַמִּיתָה מַמָּשׁ עַל יְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא מְרֻצֶּה לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם בְּאֵיזֶה מִיתָה שֶׁתִּהְיֶה וְאֶפְשָׁר לְחַזֵּק וּלְגַבֵּר הַמַּחֲשָׁבָה כָּל כָּך עַד שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֵּל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁהוּא מְרֻצֶּה לִמְסֹר נַפְשׁוֹ לָמוּת עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם אֲזַי. יַרְגִּישׁ צַעַר הַמִּיתָה מַמָּשׁ וְזֶה שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: 'כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ עַכְשָׁיו וְכוּ'.
הַיְנוּ שֶׁבִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין הָיָה מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ מְסִירַת נַפְשׁוֹ בְּמַחֲשָׁבָה חֲזָקָה וְתַקִּיפָה כָּזוֹ
עַד שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר וּמַרְגִּישׁ מַמָּשׁ יִסּוּרֵי הַמִּיתָה מַמָּשׁ כְּאִלּוּ סוֹקְלִין וְשׂוֹרְפִין אוֹתוֹ מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם הֶפְרֵשׁ וְזֶה 'כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר מָתַי יָבוֹא' וְכוּ'
הַיְנוּ שֶׁמִּמַּה שֶּׁשִּׁעַרְתִּי וְקִבַּלְתִּי בְּדַעְתִּי 'מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ' לִמְסֹר נַפְשִׁי עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם מִזֶּה לְבַד הָיִיתִי מִצְטַעֵר וּמַרְגִּישׁ וְסוֹבֵל יִסּוּרֵי הַמִּיתָה מַמָּשׁ כַּנַּ"ל עַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי בְּפעַל וְלא אֲקַיְּמֶנּוּ הֲלא תָּמִיד הָיִיתִי סוֹבֵל זֶה הַצַּעַר מַמָּשׁ מֵהַקַּבָּלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד וּכְשֶׁמְּחַזֵּק הַמַּחֲשָׁבָה בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ כָּל כָּך כַּנַּ"ל
יוּכַל לָמוּת מַמָּשׁ מִזֶּה הַצַּעַר כְּאִלּוּ הָיָה מֵת מִזּוֹ הַמִּיתָה בְּפעַל כִּי אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין הַמִּיתָה בְּפעַל לְהַצַּעַר שֶׁמַּרְגִּישׁ מֵהַמִּיתָה בְּמַחֲשָׁבָה כַּנַּ"ל עַל כֵּן צָרִיך לִמְנעַ וּלְהַרְחִיק עַצְמוֹ לִבְלִי לִשָּׁאֵר שָׁם בְּעֵת שֶׁמַּרְגִּישׁ שֶׁקָּרוֹב שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ
שֶׁלּא יָמוּת בְּלא עִתּוֹ חַס וְשָׁלוֹם".

ועוד כתב: "דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולין לפעל על ידי מחשבתם מה שהם חושבים... כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן... על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן כמו שהם חושבים. וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות, לא בדרך כלל כגון שיחשב שאם יהיה כן יהיה כך וכך בפרטיות" (שיחות הר"ן, אות סב).

וגם בפרשת השבוע מצאתי שבעל ה'מי שילוח' כתב שבלעם השתוקק שישלחו אליו מאיזה אומה, ועי"ז נתעורר בלק לשלוח אליו שליחים לקלל את ישראל עיי"ש וגם מה שכתב על הפסוק "כי לא נחש ביעקב וכו'".

יש גם מכתב מפורסם [בחוגי חב"ד לפחות] של האדמו"ר בעל הצמח צדק שכתב "טראכט גוט וועט זיין גוט". ["תחשוב טוב ויהיה טוב"]. וחזר על כך רבות האדמו"ר האחרון באגרותיו.

   

והעולה על כולנה [למי שאינו משתכנע מספרי חסידות...:-)]: בפעם הראשונה כשבאו שליחי בלק לקרוא לבלעם אמר לו הקב"ה "לא תלך עמהם", ואילו בפעם השניה אומר לו הקב"ה "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם". חכמינו למדו מכאן דבר גדול וכך דבריהם: "אמר רב הונא אמר רב אלעזר: מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים (יש הוכחה לכך) שבדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו. מן התורה שכתוב 'לא תלך עמהם', ואח"כ כתוב 'קום לך אתם', מן הנביאים שכתוב 'אני ה' אלקיך' מלמדך להועיל, מדריכך בדרך זו תלך" (ישעיה מח) ומסביר רש"י 'בדרך תלך' - בדרך אשר תבחר ללכת. ומן הכתובים דכתיב 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן' (משלי ג') ומסביר רש"י: אם ללצים בא אדם להתחבר הוא יליץ - 'אין מעכבין בידו'", (מס' מכות י ב). המהרש"א בחידושי האגדות שלו מסביר "שלא הקב"ה מוליך אותו אלא מוליכין אותו, והכוונה שבכל מחשבה, דיבור או מעשה של האדם, הוא בורא לעצמו מלאך טוב או רע לפי המעשה, וכיון שהכל בדי שמים חוץ מיראת שמים, לכן כפי רצון האדם ודעתו מוליכין אותו מלאכים שנבראים מאותו רצון או מחשבה שלו, וזה מוכח מפסוקים אלו. בבלעם רואים שרצונו ודעתו הרעה ללכת אתם גרמה ששלח לו הקב"ה מלאך כרצונו ומחשבתו שאמר לו 'קום לך אתם' וכן מהפסוק בישעיהו (עיי"ש) וכן ממשלי 'אם ללצים הוא יליץ', אם ללצים - אם בזה האדם עוסק אזי הוא מוסיף לעצמו מלאך לפי ליצנותו ואם לענוים - הוא יתן חן לעצמו, כלומר מלאך של חן".

והכהן הגדול מלובלין כתב [צדקת הצדיק אות ס"ד]: "פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת. ועל זה נאמר (ישעיה, מ"ח, י"ז) "מדריכך בדרך תלך", ודרשו חז"ל (מכות י:) "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו". [ואמר בדרך דרצה לומר בספר משלי דרך התורה כמו שכתבתי לעיל (אות מ"ח), כי אין השם יתברך מסייע אלא כשהוא על פי דעתו הולך בדרך התורה. ומה שלמדו מבלעם גם לפי דעתו של בלעם כפי סיטרא דיליה היה דרך זה ישר לו כפי מה שהוא, ומובן]..."

אל תחשוב שהצלחה היא סימן שה' מרוצה ממך. יתכן שההיפך הוא הנכון. ויש להאריך מאד.

ולסיכום דיוננו הקצר – כח המחשבה הוא אדיר, עד כדי השפעה על המציאות. מכאן שמומלץ ביותר לעבוד על חשיבה חיובית ואופטימית. מכאן גם שביטחון בה' הוא לא רק כוח רוחני עצום שמשפיע על המציאות ["הבוטח בה' חסד יסובבנו" תהילים ל"ב י' ועוד ועוד] אלא גם כוח טבעי.

גברא קטילא

אמרינן בגמרא סנהדרין (פ"ב א') דפנחס הרג את זמרי מדינא דקנאים פוגעים בו, דהלכה למשה מסיני דהבא על עובדת כוכבים בפרהסיא קנאין פוגעים בו, והיינו דמותר להורגו. ואמרינן בגמרא (שם) דקנאי הבא לימלך, אין מורין לו להרוג, ולא עוד אלא אם נהפך זמרי והרגו לפנחס לא היה זמרי נהרג עליו, שהרי אע"פ דרשות לקנאי להרוג, מכל מקום הקנאי חשיב רודף. ותיקשי, אמאי אמרינן דזמרי היה יכול להרוג לפנחס, הרי זמרי היה יכול להציל לפנחס באחד מאבריו, והיינו דהיה יכול לפרוש, ואז פנחס לא היה הורגו.  ותירץ בחזון איש (חו"מ סי' י"ז סק"ד ) לפי מה שכתב המשנה למלך (פ"ח הל' חובל ה"י) בשם הלבוש, דהנרדף פטור אף ביכול להצילו באחד מאבריו. והנה ביאר הגר"ש איגר (מובא בדרו"ח כתובות ל"ג ב') שאדם שנגמר דינו למיתה, אע"פ דאסור להורגו, מכל מקום ההורגו פטור ממיתה, דמכיון דחייב מיתת בית דין הוה לאו בר דמים, וגברא קטילא איקטול, והכי נמי לענין רודף, מכיון דלהאמור בשם הלבוש, הנרדף יכול להרוג הרודף בכל גוונא, אם כן חשיב הרודף גברא קטילא, ואע"ג דאדם אחר דיכול להציל הרודף באחד מאבריו, אסור לו להורגו , מכל מקום מכיון דהוה גברא קטילא אין נהרגין עליו. ויש לדון בהאי יסוד לענין כמה נפקותות:

א. בגדר דינא דנרדף אינו נהרג 

הנה יש לחקור בהאי דינא דהלבוש דהנרדף פטור אף ביכול להצילו באחד מאבריו, מי אמרינן דהיינו דהנרדף אינו צריך להצילו באחד מאבריו, או דילמא ודאי דחייב הנרדף להצילו באחד מאבריו, אלא עכ"פ אם לא הצילו, פטור ממיתה מכיון דטרוד בנפשו.  וכתב הגר"ש איגר כהצד הראשון, דדינא דהלבוש הוה מדינא, דהנרדף אינו צריך להצילו באחד מאבריו. ולפי זה ביאר כיסוד הנ"ל דחשיבא גברא קטילא, מכיון דהנרדף רשאי להרוג הרודף. ועוד ביאר לפי זה, דהנה כתב הרמב"ם (פ"א הל' רוצח הי"ג) דבכל רודף שחייב להציל באחד מאבריו, ולא עשה כן אלא הרגו חייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתים אותו. ותמה הטור (סי' תכ"ה) דלא ידע טעם למה אין בית דין ממתים אותו.   ולאור האמור ביאר הגר"ש איגר, דאתי שפיר לדברי הלבוש,  דהרי הנרדף יכול להרוג הרודף, ונמצא דהרודף הוה גברא קטילא.  אמנם הגר"ש איגר שם הדר מינה, וקאמר דמוכח מדוכתי טובא כהצד השני, דדינא דנרדף אינו אלא פטור ממיתה, דנרדף דיכול להציל באחד מאבריו ולא הציל אלא הרגו, אינו נהרג מכיון דהוא טרוד בנפשו, אבל מכל מקום הנרדף הוה רוצח, [וגם אינו גולה דהוה פושע], וכך כתב בחזון איש (שם), ובאחיעזר (ח"א סי' י"ט סק"א).

אך הנה בשער המלך (פכ"ד הל' שבת ה"ז) כתב לענין נידון המשנה למלך ברודף אחר הערוה אם אפשר להרוג בשבת, דיש להוכיח מהא דמקשינן בגמרא סנהדרין (ע"ג ב') דהמאנס יפטר מקנס, מכיון דהוה רודף אחר הערוה, וניתן להצילו בנפשו, ואם כן אמרינן דקם ליה בדרבה מיניה, ותיקשי, נוקמה בשבת דאין להורגו, אלא על כרחך מוכח דגם בשבת אפשר להרוג, ודחה בשער המלך, דמכל מקום איהי שריא אף בשבת, וממילא חשיב דחייב מיתה, משמע דאזיל כסלקא דעתיך דהגר"ש איגר דהיתירא דנרדף משוי קם ליה בדרבה מיניה, וגם גברא קטילא, [עיין שם בדבריו].

ב. נפקא מינה בגוונא דב' רודפים

הנה מכל מקום לענין חידושא דהגר"ש איגר דרודף חשיבא גברא קטילא, נראה דנפקא מינה באופן אחר , ובהקדם, דהנה בגוונא שיש כמה רודפים, וכל אחד מהרודפים יכול להרוג את הנרדף, ויכולים להרוג רק אחד מהרודפים ,יש לומר דאין להרוג, דהרי אינו מציל בזה הנרדף, דבלאו הכי הנרדף יהרג, ולא נימא שהרודף השני יחזור מרדיפתו וכך ינצל הנרדף, היכא דלפי ראות עינינו לא יפסיק, [ואכתי צריך ראיה]. ומעתה, בגוונא שראובן ושמעון רודפים אחרי לוי, ואם יהרג ראובן על ידי אדם רגיל, יפחד שמעון ויפסיק מהרדיפה, אך אם יהרג ראובן על ידי אדם חלוש, שמעון ימשיך לרדוף, [ואם יהרג שמעון, גם ראובן יפסיק, אם יהא חזק.] והשתא אם החלוש הרג, בפשוטו חייב מיתה כרוצח, שהריגתו לא פעלה כלום, אך לדברי הגר"ש איגר יהא פטור משום גברא קטילא, דהרי האדם החזק רשאי להורגו. 

ג. נפקא מינה כשיהרג אדם אחר 

עוד נראה לומר נפקא מינה אחר, דהנה היה נראה דאם כשיציל אדם, יהרגו אדם אחר במקומו, אסור לו להצילו, [כמבואר ביד אברהם (גליון שו"ע יו"ד סי' קנ"ז ס"א), אך כתב דאיהו עצמו שרי]. ובפשוטו אם יחלל עליו שבת, הוה חילול שבת, וכמו דחזינן ברש"י ביבמות (ס"ד ב') דכשמל תינוק אע"פ דהוה סכנה, הוה חלול שבת, [דהנה אמרינן בגמרא (שם) דאם מתו אחיו מחמת מילה, הוי סכנה למולו, ואי מהלינן ליה בשבת הוי איסורא וסכנתא, וביאר רש"י (שם ד"ה איסורא) דהאיסורא הוא חילול שבת, דהוה כמילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת].  והשתא יש לעיין לענין רודף, דלכאורה בגוונא דאם יהרגו את הרודף, יהרגו אדם אחר, אם כן אסור להרוג הרודף, ואם יהרגוהו בשבת יהא חילול שבת, וגם יש לדון דיש כאן דין רוצח. [ויהא האי רודף חייב על הכלים, דאין כאן קם ליה בדרבה מיניה, דהרי אסור להורגו].  ומעתה, אם יש כאלה שיכולים להרוג הרודף מבלי שתהא סכנה לאחרים, הנה חייבים להורגו, נמצא להא דכתב הגר"ש איגר, אף אם הרגו זה שסיכן אחרים, יהא פטור, דהרודף הוה גברא קטילא.

ד. איהו גופיה שרי אף שיהרגו אחרים

הנה העירו, דכיון דהיד אברהם (שם) כתב דאיהו גופיה שרינן ליה לברוח, וגם לחלל שבת כדי לברוח, אף שאחרים ייהרגו ,אם כן יש לומר דאיהו גופיה רשאי להרוג הרודפים אע"פ שיהרגו אחרים, ואם כן שוב גם אחרים שהרגוהו וסיכנו אחרים יהא פטורים דהוה גברא קטילא מחמת הנרדף, ובזה לא תהא בחזרה שחזר הגר"ש איגר, אך כל זה בגוונא שהנרדף יכול להורגו.

ה. גואל הדם

הנה אמרינן בגמרא מכות (י"א ב') דרוצח בשוגג שיצא מעיר מקלטו, דר' יוסי הגלילי סובר דמצוה ביד גואל הדם להורגו, וכל אדם רשאי להורגו, ור' עקיבא פליג, דרשות ביד גואל הדם, וכל אדם אין חייבין עליו. [ופסק הרמב"ם (פ"ה הל' רוצח ה"י) כוותיה דר' עקיבא]. וצריך ביאור בדברי ר' עקיבא, הרי אם אסור לכל אדם להורגו, אם כן אמאי אין חייבין עליו. וביאר הגר"ש איגר (שם) לאור יסודו הנ"ל, דהיינו טעמא מכיון דאיכא גואל הדם דרשאי להורגו, אם כן הוה ליה גברא קטילא, והרי ההורג גברא קטילא אינו חייב עליו.. [הג"ר אברהם גנחובסקי זצ"ל]

"ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים אולי נטתה מפני כי עתה גם אתכה הרגתי ואותה החייתי" (כ"ב ל"ג).

"ואותה החייתי - ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב (פסוק ל') ויאמר לא. על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות, וכן (ויקרא כ', ט"ו – ט"ז) ואת הבהמה תהרוגו, וכן (שם) והרגת את האשה ואת הבהמה" (רש"י שם).

ולמדנו מדברי רש"י דהא שחס המקום על כבוד הבריות למדנו ממה דכתיב (ויקרא כ' ט"ו – ל"ז) "ואת הבהמה תהרוגו", וכך אמרו במשנה (סנהדרין נ"ד ע"א):

"אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה".

והנה אמרו חכמים (ברכות י"ט ע"ב) "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה". אך בגמ' נתבאר דאין הכונה אלא לאיסורי דרבנן שאסורים משום לאו דלא תסור, אבל באיסור דאורייתא אמרו "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'".

ומשו"כ אמרו (ברכות שם) המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דבמקום דאורייתא אין משגיחין בכבוד הבריות ואין חולקין כבוד לרב.

וכך אמרו עוד דהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה פושטה ברה"ר אפילו בשוק דכיון דהוי איסור דאורייתא דהוצאה אין משגיחין בכבוד הבריות.

אבל בכלאים דרבנן או בכרמלית דהוי איד"ר קפדינן אכבוד הבריות ואינו מצווה לפשוט את בגדיו בשוק.

ויש לעיין ביסוד הלכה זו, מה גדר כבוד הבריות, והאם יש לגדר זה סוף וגבול, ואטו נתיר איסור דרבנן בכל ענין שקיומה גורם לאדם מבוכה ובושה. וכי המתארח אצל חבירו ובעה"ב מאכילו מאכ"א דרבנן ומתבייש הוא לסרב נתיר לו איסור דרבנן משום כבוד הבריות וכיוצא בזה בענינים רבים.

והנה בששה סוגיות מצינו שאכן התירו איסור דרבנן משום כבוד הבריות:

א. בכלאים דרבנן דאינו חייב לפשוט את בגדו וללכת ערום בשוק, כמבואר ברמב"ם (כלאים פ"י הכ"ט) ובשו"ע (יו"ד סי' ש"ג).

ב. במנחות (ל"ז ע"ב) איתא: "רבינא הוה קא אזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא, איפסיק קרנא דחוטיה ולא אמר ליה ולא מידי, כד מטא לביתיה, אמר ליה מהתם איפסיק, א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה. והא אמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור. ואיכא דאמרי מהתם א"ל, וא"ל מאי דעתיך, למישדייה, והאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. והא תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, הכא נמי כרמלית דרבנן היא".

הרי דהתירו טלטול ד"א בכרמלית משום כבוד הבריות ולא חייבוהו לפשוט טליתו ברה"ר כדי שלא יתבזה.

ג. בשבת (צ"ד ע"ב) שהתירו להוציא לכרמלית מת המוטל בבזיון משום דגדול כבוד הבריות.

ד. בשבת (פ"א ע"ב) שהתירו לטלטל אבנים מקורזלות לבית הכסא לצורך קינוח אעפ"י דמוקצה הן, וכן התירו להעלותן אחריו לגג, וכ"ז משום כבוד הבריות.

ה. בעירובין (מ"א ע"ב) לגבי מי שהוציאוהו נכרים חוץ לתחום שאין לו אלא ד' אמור דאם נצרך לנקביו התירו לו לצאת חוץ לד"א משום כבוד הבריות.

ו. ועוד מבואר שם (ברכות י"ט ע"ב) כשחוזרים מקבורת המת דאם האבל חוזר דרך בית הפרס גם הכהנים יכולים ללוותו ולנחמו משום כבוד הבריות. הרי שהתירו טומאת בית הפרס לכהנים משום כבוד הבריות.

ושש הסוגיות הנ"ל יש בהן ללמד על ד' ענייני בזיון שכדי למונעם התירו לעבור על איסור דרבנן:

א. שלא לפשוט בגדיו ויתהלך ערום ברה"ר, והתירו איסור כלאים דרבנן והוצאה או טלטול ד"א בכרמלית.

ב. בזיון המת המוטל בחמה או בדרך בזיון והתירו להכניסו או להוציאו לכרמלית.

ג. בעניני בית הכסא ונקיון הגוף התירו לטלטל אבנים שהם מוקצה והתירו אף איסור תחומין דרבנן.

ד. שלא ילך האבל לביתו לבדו בלי שילוהו המנחמים.

וחידוש יש בגדר שלישי זה דלא מדובר בענין שבו הוא בוש מאחרים ומתבזה בעיניהם, אלא אף בינו ובין עצמו דמ"מ אין זה כבוד הבריות למנוע מאדם להתנקות אחרי עשיית צרכיו או לאלצו לעשות צרכיו סמוך לשלחנו.

ויש לעיין בהלכה זו, האם חידוש הוא שחידשו חכמים ואין לך בו אלא חידושו, ורק במה שמצינו בחז"ל שברוחב דעתם קבעו דיש בהם בושה גדולה הקילו משום כבוד הבריות ואין להוסיף עליהם, או שמא אמרינן דין מינה ומינה ויש לדמות מילתא למילתא, ולהקל בכל ענין ואופן שלפי דעתנו יש כאן ענין של כבוד הבריות.

ומצאנו בשו"ת הריב"ש (סימן רכ"ו) שנשאל בתינוק שנולד בתחילת חג הסוכות אם מותר לתפור לו בגד חדש לכבוד ברית המילה, ואסר הריב"ש וכתב דבענין כבוד הבריות אין לדמות מילתא למילתא וללמוד זמ"ז, עי"ש.

אך בדברי הראשונים והפוסקים מצינו שהרחיבו היתר זה לענינים נוספים:

א. בשו"ע (יו"ד סימן ש"צ ס"ב) נפסק דאם התחיל להסתפר ונודע לו באמצע שחל עליו אבילות מותר לו לגמור להסתפר בין המספר והמסתפר, והב"י הביא מקור הלכה זו מאבל רבתי ומן הירושלמי (שבת פ"ק) אך לא נתבאר שם טעם הלכה זו.

והמרדכי (מו"ק תתק"ב) כתב דשמא משום דגדול כבוד הבריות, דבושה היא לאדם שיהיה מסופר במקצת. אמנם אף שהמרדכי הוא זה שביאר דהלכה זו משום כבוד הבריות היא, מ"מ לא בא אלא לבאר מה שמצינו בדברי חז"ל.

ב. הלכה ידועה בהלכות מוקצה דמותר לטלטל גרף של רעי ולהוציאו, וגם טעם הלכה זו לא נתבאר בגמ', וכתב רש"י בביצה (ל"ו ע"ב) דהתירו משום כבודו, וסתם ולא פירש, אך הרשב"א (ל"ו ע"א ד"ה תנן) כתב להדיא: "דהא גרף של רעי אפילו מעצמו בלא כלי ניטל הוא משום כבוד הבריות". וכ"כ הלבוש (ש"ח סעיף ל"ד).

אך אף בזה לא באו אלא לפרש הלכה שחידשו חז"ל ולא חידשו הלכה מעצמן משום כבוד הבריות.

(ובחי' בעניני מוקצה כתבתי דחידוש הוא לפרש כן את הדין של גש"ר, שהרי אינו בוש ונכלם בעיני אחרים, ולכאורה זה דומה למה שהתירו איד"ר לצורך קינוח הצואה והיתר לצאת חוץ ד"א לעשות צרכיו, דאף בינו ובין עצמו מצינו היתר דכבוד הבריות, כנ"ל).

אמנם בגרף של רעי לא מצינו אלא שהתירו טלטול מוקצה, אבל אסור להוציא לכרמלית, ובכבוד הבריות דמת וטלית שנפסלה התירו אף הוצאה לכרמלית, הרי דשאני דין גרף של רעי משאר האופנים שהתירו משום כבוד הבריות. ואפשר שלא התירו אלא לפי הענין והצורך, דהרי מילתא דפשיטא דאין היתירא בכבוד הבריות אלא גדר "דחויה" ולא הותרה, וכמ"ש בשו"ת חוות יאיר (סימן רל"ו), ודו"ק בכ"ז.

ג. כתב הרמ"א (או"ח של"ט ס"ד):

"ויש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים ר"ת ואפשר דה"ה הכניסה לחופה שרי סמ"ג ואע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ סומכין על זה בשעת הדחק גם כי גדול כבוד הבריות כמו שרגילין שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם הנדוניא ביום ו' עד הלילה דעושין החופה והקידושין בליל שבת הואיל וכבר הכינו לסעודה ולנשואין והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז ומ"מ לכתחלה יש ליזהר שלא יבא לידי כך".

ובמעשה שהיה דן בשו"ת הרמ"א (סימן קכ"ה) ופסק דיש להתיר את הקידושין משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, עי"ש.

הרי שחידש רבינו הרמ"א דלמנוע בושת פנים מחתן וכלה בדחיית הנישואין יש להקל באיסור דרבנן.

(ובאגרות משה [יו"ד ח"א סימן קצ"ו] פסק במעשה שהיה שאבי הבן הזמין אורחים לפדיון הבן בתחילת ליל ל"א, ועדיין לא עברו כ"ט יום ומחצה, דלמנהגנו עפ"י הש"ך אין לעשות פה"ב, דמשום כבוד הבריות יש להקל ולעשות את הפדיון בברכה, והתבסס על דברי הרמ"א, עי"ש).

ד. כתב הרמ"א (או"ח סימן י"ג ס"ג):

"אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית דיוכל ללובשו בלא ברכה מכח כבוד הבריות".

ומקור הלכה זו בבית יוסף בשם תשובה אשכנזית, עי"ש.

הרי דחידשו הלכה דהמתבייש לשבת בבית הכנסת בלא טלית, יש בזה דין כבוד הבריות להתיר איסור דרבנן דלבישת בגד ד"כ בלא ציצית. (ובשבת שאינו יכול להטיל בו ציצית אין זה אלא איסור דרבנן), עי"ש.

ה. הנה בשו"ת נודע ביהודה (קמא או"ח סימן ל"ה) האריך לדון במי שזינה עם אשת איש אם מחוייב לספר לבעל האשה, ובמעשה שהיה מדובר היה בבועל שלאחר מעשה נשא לאשה את בתם של בני הזוג.

והאריך הנוב"י במה שנחלקו הרמב"ם והרא"ש האם חייבים להפשיט כלאים דאורייתא ממי שלובשו בשוגג ואינו יודע שהוא לבוש כלאים. דלשיטת הרמב"ם חייבים להפרישו ולהפשיטו אף ברה"ר משום דאין חכמה ואין תבונה וכו', ולשיטת הרא"ש כיון דשוגג הוא אין חייבין להפרישו.

ובתחילה נטה הנוב"י להקל משום כבוד הבריות כיון שמדובה היה במשפחה חשובה ובבושה גדולה, ושוב החמיר עפ"י חידוש גדול שחידש דמשום כבוד הבריות אין דוחין איסור אף בשוא"ת אלא שעה אחת כלשון הירושלמי (כלאים מ' ע"ב) אבל להכשיל את הבעל באסור סוטה לבעלה כל ימי חייו אין חוששין לבבוד הבריות, עי"ש.

ובשו"ת דברי חיים (ח"א או"ח סי' ל"ה) פסק בשאלה דומה להקל וחלק על הנוב"י והקל לפי שיטת הרא"ש וכתב שכך נהגו גדולי ישראל להקל בכה"ג, עי"ש.

ואני בער ולא אבין את דברי קדשם, ואי בדידי תלי' הוי אמינא דמה זה ענין למה שחששו לכבוד הבריות, דעד כאן לא מצינו אלא שהתירו לעבור על איסור דרבנן או להמנע ממצוה דאורייתא כדי למנוע מצב של בזיון, אבל כאשר קיום מצוות התורה והלכותיה מצד עצמם וטבעם יגרמו לבזיון וכי יש בזה לבטל מצוה, והלא נצטוה האיש לגרש אשתו כי ימצא בה ערות דבר, ולעולם יש בזה בזיון לזו שזינתה ולפעמים אף לבעלה, אך כך טבען של דברים, ומה זה ענין למה שהקילו משום כבוד הבריות.

ולמה הדבר דומה, וכי יש מקום להמנע מלדון עובד עבו"ז ולהענישו אם הדבר יגרום בושה לו ולמשפחתו ונבטל את המצוה דובערת הרע מקרבך בשוא"ת משום דגדול כבוד הבריות, אתמהה.

אך מה אומר ומה אדבר כאשר שני גדולי עולם, הנוב"י והד"ח, לא פלפלו אלא אם הלכה כרמב"ם או כרא"ש וכיוצ"ב, אבל שניהם כתבו ללא פקפוק דיש מקום להקל ולא להביא לידי גירושין משום דגדול כבוד הבריות.

ו. וידוע מה שפסק הגר"ע יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"ח יו"ד סימן ל"ב) באשה שהרתה וילדה בבחרותה ונישאה לבעל בחזקת בתולה ויש ביניהם שלום בית ועתה ילדה בן והבעל בתום לבו מתכונן לפדיון הבן, האם האשה חייבת לשתף אותו בסוד שהעלימה ממנו כדי למנוע ממנו לברך ברכה לבטלה על פדיון הבן.

ופסק דכיון דלדעת רוב הפוסקים אין איסור ברכה לבטלה אלא איסור דרבנן גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה.

וכבר קדמוהו בפסק זה שנים מגדולי הונגריה. בשו"ת המהרש"ג (ח"ג סימן ס"ה והביאו ביבי"א) ושו"ת לחם ושמלה (ח"ב יו"ד סימן נ"ג) שכבר כתבו כנ"ל דיש להקל ולהעלים ממנו עובדה זו משום דגדול כבוד הבריות.

והדברים מתיישבים על הלב.

ז. ובשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סימן ס"ה) דן באיש צעיר שהלבין פני זקנו אם מותר לו לצבוע את שערותיו שהלבינו בצבע שחור, וכתב דלכאורה יש להתיר משום כבוד הבריות כיון שהוא מתבייש בכך, אלא שהחמיר משני טעמים. חדא דאיסור דאורייתא היא ואין איסור דאורייתא נדחה משום כבוד הבריות. ועוד דיכול לצבוע את כל זקנו בלבן ובזה אין איסור, ובידו גן לגלח את זקנו כמנהג בני אשכנז, וכל שבידו להמלט מן הבזיון בדרך היתר אין כבוד הבריות דוחה את האיסור, עי"ש. והשואל ומשיב (מהדורא א' ח"א סימן ר"י) הקיל בזה, עי"ש.

ומ"מ חזינן שדנו בזה דין כבוד הבריות, ואפשר שדימו זאת למי שגילחו חצי ראשון ונודע שהוא אבל שהתירו לו לגמור ולהסתפר משום כבוד הבריות וה"ה למי שנתלבנו מחצית שערותיו.

הרי לן שבעה מקורות שבהם חידשו גדולי הדורות הלכות מחודשות ויסודם במה שהרחיבו את עצם המושג של כבוד הבריות אף במה שלא מצינו בדברי חז"ל.

אך מ"מ נראה פשוט דיש לנהוג בזה זהירות גדולה ורק במקום שאכן נראה שמדובר בבזיון גדול יש מקום לדון לקולא.

ויש לדון בכל ענין וענין לגופו.

ביסוד דין כבוד הבריות

הנה יש לעיין בכל הלכה זו דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, האם כבוד הבריות מצוה הוא, והאם מצוה מדאורייתא היא שיש בה כדי לדחות אסור דרבנן ואף לבטל מצוה דאורייתא בשוא"ת. ומהיכן למדו חכמים שיש מצוה בכבוד הבריות.

ומצינו בזה כמה דרכים ורמזים:

א. מדברי רש"י בפרשתנו משמע שלמדו גדר זה ממה שציותה תורה להרוג את הבהמה שבא לישראל תקלה על ידה. ועיין בסנהדרין (נ"ה ע"א) דאיבעיא לן אם תקלה וקלון בעינן או שמא תקלה אע"ג דליכא קלון. ויש צד בגמ' (שם ע"ב) דקלון אע"ג דליכא תקלה, עי"ש.

ב. רש"י במגילה (ג' ע"ב) כתב דלמדו גדר זה ממה דמצינו דבהשבת אבידה דזקן ואינה לפי כבודו פטור מהשבת אבידה, ואף שאמרו בגמ' (ברכות כ' ע"א) דאיסורא ממונא לא ילפינן צ"ל דאין זה אלא דאין ללמוד מדין זה דמותר להמנע ממילי דאיסורא, אך מ"מ עצם הקפידא בכבוד הבריות מהכא למדנו, עי"ש.

ג. בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' קע"ה) כתב דידענו גדר זה ממה דכתיב "כי בצלם אלקים עשה את האדם" וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ג מי"ד) "חביב אדם שנברא בצלם".

הצד השוה שבכולם שאין בזה מצות עשה או ציווי מפורש ואין זה אלא "רצון התורה", וכבר הארכתי בעיקר גדר זה במנחת אשר (דברים סימן נ"א). וכבר כתב בשושנת העמקים לבעל פמ"ג (כלל ו') שאין בזה מצות עשה, ומ"מ חידשו חז"ל ברוחב דעתם דמשום כבוד הבריות דוחין מצוה דרבנן ואף מצוה דאורייתא בשוא"ת, ואכמ"ל.

כבוד הבריות בגוי

והנה נסתפק בשו"ת התעוררות תשובה (שם) במה שהתירו לשאול מפני הכבוד האם זה אף משום כבודו של אדם שאינו מבני ברית.

וכתב לדייק מלשון חז"ל שאמרו גדול כבוד הבריות, ומשמע דבכל הבריות אמרו ולא רק בבני ישראל, והוסיף לחדש דעיקר ענין זה מקורו ממה שנקרא האדם צלם אלקים, וגם בנכרים נוהג ענין זה.

ועוד דייק מלשון הרמב"ם (פכ"ד מסנהדרין ה"י): "כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד שכל המבזה את התורה גופו מחולל על הבריות והמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה".

הרי דיש לדיינים לנהוג כבוד בכל אדם שהרי גדול כבוד הבריות וק"ו לבני אברהם יצחק ויעקב בני ברית. ומתוך כך הסיק דמפסיק גם משום כבודו של אדם מכובד שאינו בן ברית. אמנם נראה פשוט דאף דיש להקפיד בכבודו של כל אדם, שכולם נבראו בצלם אלקים, מ"מ מסתבר דלא אמרו דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה אלא בכבוד אדם מישראל ולא התירו לבטל מצוות התורה בשביל כבודו של מי שאינו בן ברית, וצ"ע.

ונראה דלא עלה על דעתו של התעוררות תשובה אלא להבנתו דגדר כבוד הבריות משום שנראו בצלם, אך לשני המקורות שברש"י, אם ילפינן מדין זקן ואינו לפי כבודו או ממה דכתיב וגם את הבהמה תהרוגו, אין לנו שחסה תורה אלא על כבוד אדם מישראל ולא בנכרי, ודו"ק בכ"ז.

האם גם צער דוחה ל"ת שבתורה

כתב בספר בשמים ראש (סימן ר"פ) דמותר לעבור על איסור דרבנן במקום צער וחולי וכמו שחולה פטור מן התענית בת"ב, ומפיס מורסא התירו במקום צער, כך גם בכל המצוות והאיסורים דרבנן.

ובספר כסא דהרסנא הוסיף להוכיח כן ממה שאמרו דכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן והוא הדין בצער, עי"ש.

ובאור שמח (סנהדרין פט"ו ה"א) דחה דבריו בתוקף דבזיונא חמירא מצערא דגופא וכדמוכח בסנהדרין (מ"ה ע"א) דמשו"כ מכסין את האשה הנסקלת מלפנים ומאחור, ועכ"פ לא מצינו פטור במצטער מן המצוות אלא בסוכה משום תשבו כעין תדורו.

ואף שהאור שמח לא הזכיר השם של הספר בשמו ברור שכוונתו לספר זה כמבואר לכל מעיין. וידוע מה שפקפקו בספר זה, ואכמ"ל.

ועיין עוד בשו"ת חוות יאיר (סימן קצ"א) דכהן שיצא לחצירו באמצע החורף ביום של קור ורוח וגשם ובעודו בחצר נודע לו שיש מת בביתו, האם מותר לו לרוץ דרך ביתו לבית השכנים. וכתב דאף שחלילה להתיר באופן גורף איסור דרבנן במקום צער, ואין לדמות צער לכבוד, ולא צער לצער ולא כבוד לכבוד, מ"מ הקיל בנידון דידיה כיון שמדובר בצער גדול וחשש חולי, עי"ש.

וחידוש מצינו באור זרוע (ח"ב סי' ו') שהתיר למי שהגיע בספינה בשבת מחוץ לתחום, וגשמים יורדים עליו לרדת מן הספינה וליכנס לעיר, וכתב ללמוד ק"ו מסוכה שמותר לו לפנות את הסוכה משירדו גשמים, ועוד דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, עי"ש. והארכתי בדבריו במק"א. אמנם פשוט שאין לומר באופן כללי וגורף דכל מצוות ואיסורין דרבנן מותרים במקום צער כמבואר. [הגר"א וייס שליט"א]

שבת שלום ואורות אין סוף!!